בחירה

אבי ולדמן הוא מנכ"ל חברת אמפנול תל-עד, כ-30 שנה בתעשיית ההייטק, מתוכם 17 שנים כיהן כמנכ"ל של 4 חברות שונות. בשיחתנו עברנו דרך צמתי הקריירה המשמעותיים שלו, הבחירות שעשה, המחירים ששילם, ההתמודדויות והאתגרים. בין השאר תוכלו לשמוע: מה משותף למנכ"ל ולברמן בבר על היזמות הראשונה שלו בגיל 10 התפיסה שלו לגבי שינוי כיצד המוטיבציה שלו להישגיות והצלחה השתנתה עם השנים ההשפעה של ההצלחה שלו על החיים האישיים והמשפחה מה עוזר לו להפיג את הבדידות בצמרת

הי! כמו בכל תחילתה של שנה חדשה השיח על הצבת מטרות ויעדים לשנה החדשה נמצא בשיאו. אני מאד מאמין בתכנון, בהצבת מטרות ויעדים, מאמין גדול אפילו. תמיד הייתי עושה זאת, ועושה זאת בהצלחה. הרי אם אתה מגדיר לעצמך מה אתה רוצה להשיג ולאן אתה רוצה להגיע, הסיכוי שתגיע לשם גדל בצורה דרמטית. אבל הפעם אני רוצה לדבר אתכם על יעדים מסוג אחר. יעדים שאנחנו בדרך כלל לא בוחרים לעצמנו, אבל כאלו, שבדרכם הם בוחרים אותנו.   אני מניח שאתם מכירים את המשפט "אנחנו עושים תוכניות ואלוהים צוחק מלמעלה". יש לעיתים מקרים בחיים שזה אכן קורה ככה. פתאום פוגשת אותנו סיטואציה שמכריחה אותנו לשנות את התוכניות שלנו, או לפחות לעשות תוכניות חדשות.   לרוב זה יגיע אלינו בצורה של משבר כלשהו. משהו שלא תכננו אותו, כנראה שגם לא קיווינו ולא יחלנו לו, אבל הוא הגיע, וכעת אנו צריכים לתת לו את מלוא תשומת הלב שלנו (או לפחות חלק ניכר ממנה). זה יכול להיות שפיטרו אותנו מהעבודה, או שהתגלתה אצלנו או בן משפחה קרוב מחלה, או אבדן של אדם יקר. זה לא באמת משנה מה זה. זה קורה.   וזה חלק מהחיים. לא חייבים לאהוב את זה, אבל בטח שאי אפשר להתעלם מזה. מכאן ואילך השאלה היא – מה אני עושה עם זה?   באופן טבעי, לרוב כל המשאבים הנפשיים שלנו (וגם הפיסיים) יופנו לעבר המשבר הזה. לעכל אותו, להבין אותו, לקבל אותו (מאד קשה אבל אפשרי) וכמובן גם להתמודד איתו. באופן טבעי, כל סדר העדיפות שלנו ישתנה מאותו רגע, בגלל הפניית המשאבים הזו. באופן טבעי, נרצה לשים בצד את כל הדברים האחרים ולהתמקד בהתמודדות החדשה. באופן טבעי, נוכל לחוש ולהרגיש תסכול, כעס, צער וכאב. באופן טבעי, נרגיש ונחשוב שכל חיינו משתנים מרגע זה ואילך.   והכל נכון. אבל גם לא נכון.   כי אנחנו יכולים לבחור כיצד לנתב את המשאבים שלנו. להקצות את מה שנדרש להתמודד עם מה שפוגש אותנו, אבל לא לוותר על שאר הדברים שחשובים לנו. אנחנו יכולים לבחור שאנו עושים את מה שצריך כדי להתמודד עם מה שפוגש אותנו, אבל במקביל ממשיכים, עד כמה שניתן גם לקיים חיים ושגרה נורמלית כל האפשר. אנחנו יכולים לבחור את ההסתכלות שלנו על מה שפוגש אותנו ולהבין שלמרות האתגר, חבויה בו גם כנראה מתנה כלשהי. זה לא תמיד קל לזהות אותה ובטח שלא כאשר אנו נמצאים בעיצומו של המשבר, אבל אני מאמין שהיא תמיד שם. מחכה שנגלה אותה. אנחנו יכולים לבחור להאמין שהחיים שלנו משתנים כל הזמן. ולא רק בגלל משבר כזה או אחר, אלא בגלל כל בחירה וכל ארוע שפוגש אותנו. וזה בסדר. זהו טבעם של החיים.   זה לא תמיד קל. האגו שלנו תמיד יעדיף את המוכר והבטוח. את הוודאות והשגרה. אבל החיים אינם כאלה.   יש בהם הכל מהכל.   יש יעדים שאנו בוחרים לעצמנו ויש את אלו שבוחרים אותנו, ולא משאירים לנו יותר מדי ברירה אלא לבחור איך להתמודד איתם ואיך להמשיך הלאה כשהם פוגשים אותנו.   אז שתהיה לנו 2019 מרגשת, מלאה ביעדים שאנו בוחרים, ואם במקרה יש גם יעדים אחרים שהופיעו, גם בלי שהזמנו אותם, מאחל שתמיד נדע לבחור לקבל ולאמץ אותם ולחפש את המתנה שהם מביאים איתם.   שתהיה שנה טובה! ערן   נ.ב. - אחד הכלים העוצמתיים שמאפשר לנו להתמודד עם אתגרים ומשברים שפוגשים אותנו הוא החיבור לאינטואיציה הגבוהה שלנו. לא רבים יודעים, אבל אינטואיציה זו יכולת שניתן לאמן. אם אתם רוצים ללמוד כיצד לעשות זאת, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית" הקרובה ששם כבר תוכלו לתרגל באופן מעשי ולראות את הכח שהחיבור הפנימי לעצמנו מעניק לנו.

הי! לפני כמה ימים שוחחתי עם לקוחה ותיקה. היא תארה מצב שהגיע אליו בעסק שבו דברים שמאד הצליחה בהם בעבר ושמאד עבדו לה טוב בעבר, כבר לא עובדים באותה רמת הצלחה. למעשה, היא הרגישה כאילו כל מה שהיא הכירה וידעה לגבי העסק שלה, ושהביא לה תוצאות מאד טובות בעבר, הפסיק לעבוד כמעט לחלוטין. ושהיא נדרשת להשקיע הרבה יותר מאמץ כיום על מנת להשיג תוצאות, ועדיין לא מתקרבת לתוצאות שהשיגה בעבר בקלות רבה בהרבה. האם אתם מכירים סיטואציות כאלו? האם חוויתם תקופות מהסוג הזה? שבהן כל המציאות שהתרגלתם אליהם השתנתה ופתאום אתם כבר לא משיגים את התוצאות שהייתם רגילים להשיג? או בקלות שהייתם רגילים להשיג אותן? אני בהחלט מכיר תקופות וסיטואציות כאלו. התגובה הטבעית והאוטומטית שלנו במקרים מהסוג הזה היא "להגביר כח". כלומר לפעול בעוצמה גבוהה יותר. למשל, אם עשיתי פרסום מסויים שכבר אינו עובד באותה אפקטיביות, אז אני אשקיע יותר בפרסום על מנת להשיג את התוצאות שהתרגלתי אליהן. או שאם פוסטים שכתבתי בעבר הביאו כמות תגובות ומכירות מסויימות ועכשיו לא, אז אשב לכתוב ולפרסם יותר פוסטים. אנו מנסים לעשות עוד ועוד "פעולות" שאנו רגילים לעשות, על מנת להשיג את התוצאות שאנו רוצים. מנסיוני, התוצאה שבדרך כלל אנו מקבלים היא עייפות ושחיקה. אנו אולי מצליחים לשפר במעט את התוצאות שרצינו לשפר, אבל זה מינורי. ותופעת הלוואי שבאה עם זה היא שחיקה, עייפות, פחדים ומחשבות מטרידות שהולכות ומתגברות אצלנו בפנים: "אולי אני כבר לא טוב כמו שחשבתי" "אולי היה לי רק טריק אחד בשרוול וזה כבר לא עובד" "מה אם לא אצליח לשחזר את ההצלחה שכבר חוויתי" ועוד ועוד מחשבות טורדניות מסוג זה. ההשפעה המיידית של כך היא שהתדר והאנרגיה שלנו מיד יורדים. אנו הולכים ושוקעים במעין ספיראלה שיורדת ומורידה אותנו ואת האנרגיה שלנו עוד ועוד למטה. וכשהאנרגיה שלנו למטה, שום דבר טוב לא יכול לצמוח ולהתפתח. רק להיפך. אז מה עושים כשהגבינה שלנו זזה? השלב הראשון הוא להיות מודעים לכך. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה לא. המנגנון הפנימי שלנו, האגו שלנו, מסיח את דעתנו ומכניס אותו למוד "השרדותי" שבו דרך הפעולה העיקרית שאנו רואים היא "להגביר כח". ואז אנו נשארים "שבויים" באותן תפיסות ואותם "דפוסי פעולה" ומנסים לעשות "עוד מאותו הדבר" רק עם יותר כח. אז השלב הראשון הוא להיות מודע לכך שהגבינה שלנו זזה. אם אנו נמצאים במודעות הזו, מכאן אפשר להתקדם. אם אנו לא נמצאים במודעות הזו, סביר להניח שנמשיך לנסות להפעיל עוד ועוד כח. ונישאר באותו מעגל אינסופי של תסכול, האשמה עצמית, ועייפות הולכת וגדלה. השלב השני הוא לחפש את "הסיבה הגבוהה" לכך שהגבינה שלנו זזה. אני מאמין שאין דבר שקורה במקרה. ואם משהו שעבד לי מצוין בעבר הפסיק כעת לעבוד, הרי שיש לכך "סיבה גבוהה". אנחנו יצורים מתפתחים. הגענו לעולם הזה על מנת להתפתח. אנו לא נמצאים כאן על מנת להישאר במקום. למעשה, בגלל שכל העולם סביבנו משתנה ומתפתח מדי רגע, אם אנו רק נשארים במקום, הרי שלמעשה אנו הולכים לאחור. אז לרוב, הסיבה הגבוהה לכך שדברים קורים לנו, היא שבאיזה שהוא מקום הפסקנו להתפתח ולהתקדם. ואנו ממשיכים ונשארים באותו המקום שאנו נמצאים בו, עושים פחות או יותר את "אותו הדבר". ואם שום דבר לא היה משתנה, והיינו ממשיכים לקבל את אותן התוצאות שקיבלנו קודם, הרי שלא היתה שום סיבה שבעולם שנשנה משהו. והיינו נשארים באותו המקום. אבל מאחר ובאנו לכאן על מנת להתקדם ולהתפתח, להישאר במקום הוא משהו שהוא בניגוד לטבע האנושי העמוק שלנו. ולכן, כדי להזיז אותנו ממקומנו, להזיז אותנו מאזורי הנוחות שלנו, פתאום "קורה" משהו. הגבינה זזה, ואנו נאלצים למצוא גבינה חדשה. וזו סיבה גבוהה: לגרום לנו לעבור למדרגת ההתפתחות הבאה שלנו. ואם אנו מנסים "להגביר כח" ולהמשיך לעשות את מה שתמיד עשינו, אנו לא מתפתחים ולא מתקדמים ולכן גם התוצאות שלנו לא יהיו מספקות. הן לא יהיו מספקות כי אנו נדרשים לעשות שינוי משמעותי יותר. ולאו דווקא רק "להפעיל יותר כח". השלב השלישי הוא להבין שהתשובות הם אצלנו בפנים, ולא בחוץ. כחלק מהאסטרטגיה של "להגביר כח", האגו שלנו שולח אותנו לחפש "פתרונות קסם" כאלו ואחרים שיעזרו לנו לפתור את הבעיה. אנו הולכים לחפש עוד כלים שיעזרו לנו למכור יותר, לשווק טוב יותר או כל "גלולת קסם" טובה אחרת שתשנה את התוצאות שלנו. ניסיתי הרבה גלולות קסם כדי לדעת שאין באמת כאלו. אין שום פתרון חיצוני שיעזור לנו באמת. הגיעו אלי גם, לא פעם, לקוחות שניסו אינספור "גלולות קסם" כאלו ואחרות ורק אחרי שהתייאשו מהן, הבינו שהפתרון שהם מחפשים נמצא במקום אחר לחלוטין. התשובות נמצאות אצלנו בפנים. וזהו התהליך הפנימי שנדרש לנו, ולא "גלולת קסם" חיצונית, כזו או אחרת. זה לא טריוויאלי. זה לא טריוויאלי מכמה וכמה סיבות. העיקרית היא שהאגו שלנו מחפש פתרונות מהירים ופחות "בא לו" על תהליכים, ובמיוחד תהליכים פנימיים שמאד מפחידים אותו. זה דומה לאדם שאיבד את המטבע וממשיך לחפש אותו מתחת לפנס, במקום ללכת לפינה החשוכה ששם הוא איבד את המטבע מלכתחילה ולחפש שם... איינשטיין הגדיר זאת בצורה המדוייקת ביותר כשאמר שזהו "חוסר שפיות להמשיך ולעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה". כאשר אנו מבינים ומכירים בכך שהתשובות הן אצלנו, בפנים, אז אפשר להתקדם למציאת התשובות האמיתיות שאנו מחפשים. לפעמים מגיעים אלי לקוחות שמבקשים שאעזור להם למצוא את התשובות שהם מחפשים. לאחר קצת זמן אני מבין שהם רוצים שאני אומר להם מה הם "צריכים לעשות", ואני תמיד אומר להם שאני לא יודע מה הם צריכים לעשות, ואני גם לא חושב שזה תפקידי לומר להם זאת, אני כן יכול לעזור להם להתחבר פנימה לעצמם ולקבל את התשובות המדוייקות ביותר עבור עצמם. לכולנו יש את מה שלרוב נקרא לה "אינטואיציה". האינטואיציה שלנו יודעת להכווין אותנו, בעזרתה אנו יודעים מה נכון ומדוייק לנו. אבל לרוב אנו פשוט לא מקשיבים לה. אנו לא באמת קשובים להדרכה שהיא מעניקה לנו, כי הקול של האגו בתוכנו פשוט חזק יותר. ובמיוחד ברגעים מורכבים ומאתגרים יותר, הוא ממש "צועק", וכשהאגו צועק, האינטואיציה לוחשת. בשיחה עם אותה לקוחה, לפני כמה ימים, ניסיתי להסביר לה את זה. ניסיתי לומר לה שהפתרונות שהיא מחפשת לא נמצאים ב"עוד פעולות" שהיא צריכה לעשות. הפתרון עבורה הוא לעצור רגע, להתחבר פנימה ולהקשיב. להקשיב לרצונות האמיתיים שלה, לקול של האינטואיציה שלה שלוחשת לה מה נכון ומדוייק עבורה. אני מקווה שהיא שמעה אותי. בקרוב אני עומד לקיים את סדנת "התגלית". זו סדנה מעשית שבה המשתתפים מקבלים את היכולת להתחבר באופן מיידי ומדוייק לאינטואיציה שלהם ולקבל תשובות והכוונה. אם זה מהדהד לכם בפנים, אם אתם מרגישים שגם הגבינה שלכם זזה, ורוצים דרך מעשית ומהירה למצוא את הגבינה שלכם מחדש, "התגלית" היא הצעד הנכון עבורכם כעת. כמו תמיד, אשמח לתגובות ולמחשבות שלכם על כך, שלכם, ערן.

פעם הכל היה פשוט יותר. היו פחות אפשרויות ולכן פחות בחירות שיכולנו לעשות. היו פחות הזדמנויות ולכן פחות דברים שהסיחו את דעתנו. הדברים היו די ברורים ומוגדרים. סבא של אבא שלי היה חייט. ולכן גם סבא שלי היה חייט. אבא שלי כבר לא היה חייט, אבל אם אני זוכר נכון עד גיל 10 בערך הוא עדיין היה תופר עבורי מכנסיים קצרים, והוא היה האחראי בבית על כל תיקוני התפירה הנדרשים. זו היתה מיומנות שעברה מדור לדור. הדברים היו פשוטים הרבה יותר. הורינו לא היו עסוקים במימוש ובהגשמה. הם היו עסוקים בלשרוד. אבל הזמנים השתנו. היום יש הרבה יותר אפשרויות. יש היום הרבה יותר הזדמנויות מאשר אי פעם. יש היום הרבה יותר בחירות שאנו צריכים לעשות – בכל יום וכמעט בכל רגע. יש הרבה יותר הסחות דעת. ובעיצומה של מהפיכת התודעה שאופפת אותנו בעשור האחרון, אנו כבני אדם הרבה יותר מחפשים את המימוש ואת ההגשמה. אנו מחפשים את ההשפעה ואת הידיעה שמה שאנו עושים משנה את העולם, ולו במעט. אנו רוצים לדעת שיש משמעות לנוכחות שלנו כאן. אנו כבר לא מסתפקים יותר ב"לשרוד" את החיים. אנו כבר לא מסתפקים יותר ב"להתגלגל" ולהעביר את הזמן עד שנצא לפנסיה. אנו רוצים לחיות בעצמה, במימוש, בהשפעה. אנו רוצים ומחפשים משמעות. כל הזמן. וזה מבלבל. וזה מתסכל. וזה לפעמים תוקע אותנו בין 2 או יותר בחירות שעומדות לפנינו, כמו: האם להמשיך בעבודה מסוימת שמקנה לי לכאורה "בטחון" או לצאת ולהגשים את עצמי באופן עצמאי? האם להמשיך ולהסתמך על המעסיק שלי שיפרנס אותי, או לקחת את ה"צ'אנס" ולנסות להרוויח הרבה יותר בעצמי? האם להישאר במערכת יחסים מסוימת שאני כבר רגיל אליה או להפסיק ולהתפשר ולחפש את מקומי במקום אחר? יש אינספור צמתי דרכים שאנו עומדים בפניהן. פעם זה היה הרבה יותר פשוט וקל לדעת באיזו דרך לבחור. היום כבר לא כל כך. אז האנושות יצרה לנו לכך פתרונות: שרותי יעוץ, הכוונה, מבדקים שונים ומומחים שאמורים לדעת ולתת לנו את התשובה האולטימטיבית: באיזה דרך אנו צריכים לבחור? מה יהיה הנתיב הנכון ביותר עבורנו? אני תמיד אומר לאנשים שבאים אלי ליעוץ, שאני אף פעם לא אמר להם מה הם צריכים לעשות. מהסיבה הפשוטה, שאני בטח לא יודע טוב יותר מהם, מה הם צריכים לעשות. יש רק אדם אחד בעולם שיודע מה הכי טוב עבורנו, ומהי הבחירה הטובה ביותר עבורנו – וזה אנחנו. הבעיה היא, שלמרות שאנחנו מחזיקים בתשובה האולטימטיבית הטובה, הנכונה והמדויקת ביותר עבורנו – לא תמיד יש לנו גישה אליה. תחשבו על כך כמו על תיבת אוצר נעולה שבתוכה נמצא "ספר התשובות האולטימטיבי". אבל זה לא ספר סטנדרטי, ואין עוד אחד כמותו. זהו הספר הספציפי, האישי והמדויק ביותר עבורנו – זהו הספר שמכיל את התשובות הנכונות והמדויקות עבורנו. לכל אחד מאיתנו יש ספר תשובות שכזה, אבל הוא נעול. הוא נעול בארגז עם מנעול, כשהמפתח שלו אינו נמצא בידנו. הוא נעול ומוסתר כל כך טוב, שרובנו בכלל לא יודעים ש"ספר התשובות האולטימטיבי" קיים בכלל עבורנו. ואז אנו הולכים לחפש את התשובות במקום אחר, ואצל אנשים אחרים. הסיבה העיקרית ש"ספר התשובות האולטימטיבי" הזה אינו נגיש למרבית האנשים, היא בגלל האגו שלנו. האגו שלנו הוא אחד הכוחות המשמעותיים שפועלים ומפעילים אותנו. ולאגו שלנו יש תפקיד חשוב וקריטי בחיים שלנו – והוא לשמור ולהגן עלינו. האגו שומר עלינו כל כך טוב, כך שבכל פעם שאנו רוצים לעשות או אפילו רק חושבים לעשות, איזה שהוא שינוי, ואפילו הקטן ביותר, שמזיז אותנו מאזור הנוחות שלנו, הוא מיד יזדקף ויפעיל אינספור "מנגנוני הגנה" כדי לגרום לנו לזנוח את הרעיון החדש ולהישאר במקום הוודאי, המוכר והבטוח. וכך אנו ממשיכים לחיות את חיינו, באותו המקום, בטוחים ומוגנים מבחינת האגו, אבל מתוסכלים וחסרי מנוחה, כי עמוק בתוכנו אנו יודעים שזה לא המקום המדויק עבורנו. כשאנו מגיעים לצומת דרכים, האגו שלנו תמיד יכוון אותנו לדרך שמשאירה אותנו במקום המוכר והבטוח. זהו תפקידו של האגו. הוא ימעל בתפקידו אם הוא לא יעשה כך. ולכן הוא גם מונע מאיתנו גישה לאותה תיבת אוצר שחבוייה בתוך כל אחד מאיתנו בפנים, לאותו "ספר תשובות אולטימטיבי" שנמצא אצל כל אחד מאיתנו עם התשובות הכי מדויקות והפתרונות הכי נכונים עבורנו. התשובות נמצאות בתוכנו, אנו יודעים טוב יותר מכולם מה נכון ומדויק לנו. אנו רק צריכים "להזיז" את האגו מהדרך ולקבל את הגישה. אם התחברתם לדברים הללו, ואתם רוצים את הגישה לאותו "ספר תשובות אולטימטיבי" אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת הדגל שלי – "התגלית". ב"תגלית" אתם, ביחד איתי, תגלו את הגישה למפתח שיפתח עבורכם את תיבת האוצר החבויה ובתוכה "ספר התשובות האולטימטיבי" שלכם. אני לא אדע לתת לכם את התשובות, אבל אני יודע להעניק לכם את הגישה למפתח. אתם תפתחו את התיבה שלכם, ובתוכה מחכה לכם האוצר הפרטי שלכם. עם כל התשובות שאתם מחפשים, ועם ההנחיה המדויקת לכל צומת דרכים שאתם עומדים בפניה כעת, או שתעמדו בפניה בעתיד. נתראה ב"תגלית"! ערן.

הוא היה על סף מוות. פגיעה קשה בראש. הרופאים לא נתנו לו הרבה סיכויים לצאת מזה. בטח לא לנהל חיים נורמלים ונורמטיביים. הוא היה צעיר, בתחילת חייו והוא נתן את כל מה שיש בו כדי להמשיך ולחיות. ואם תפגשו אותו היום, לא תוכלו לנחש מה שהוא עבר. היא איבדה את האדם היקר לה מכל. כך באמצע החיים. בלי הכנה מוקדמת, בלי סימנים מתריאים. ברגע אחד הוא נפטר, והחיים שלה התנפצו לרסיסים. אבל החיים חזקים יותר והיא יצאה מזה בעיקר בגלל שרצתה להיות שם עבור הילדים. היה לו עסק מצליח. הוא הרוויח המון כסף. הלקוחות אהבו אותו מאד, הוא זכה להנות מכל מה שבא עם ההצלחה – כסף, פרסום, הכרה, הערכה, פינוקים. הוא חי את החיים הטובים. אבל פתאום זה נגמר. שורה של החלטות עסקיות שגויות גרמו לו להפסדים עצומים שלקח לו כמה שנים להתאושש מהם. הוא מכר את הבית היפה שלו כדי לכסות את החובות. הוא נפרד מהפינוקים שהיה רגיל אליהם. שלוש שנים אחרי, הוא עדיין מלקק את הפצעים אבל לאט לאט מתחיל להתאושש מזה. הם היו הזוג שכולם קנאו בהם. אנשים יפים, ילדים יפים. בית יפה ומטופח בשכונה "הנכונה". כל מי שהסתכל בהם מבחוץ רצה להיות כמותם. ולכן כשהם הודיעו שהם נפרדים כל הסביבה שלהם היתה בשוק והלם. דווקא הם מכולם? אבל האהבה נגמרה. ומאחורי הדלתות של הבית היפה שלהם, הויכוחים והניכור הלכו והתעצמו עד שהם החליטו לשים לזה סוף ולפרק את החבילה. זה לא היה קל, ולקח כמה שנים עד שכל החתיכות נפלו למקום, אבל היום הם מאושרים, באמת. כל אחד בזוגיות אחרת, בבית אחר. והם עדיין חברים ומגדלים בשותפות את הילדים. ארבעה סיפורים שונים, כולם אמיתיים. אנשים שונים, שעברו, כל אחד בדרכו, משבר משמעותי ששינה את חייהם מן הקצה אל הקצה. לקח להם זמן להתאושש, ולבנות את עצמם מחדש אבל הם עשו את זה. ומאז הם מסתובבים עם תחושה פנימית שלא מרפה, עם הקול הפנימי שחופר להם בתוך הראש ואומר להם – שכל זה לא היה סתם. זה לא מקרי שהם עברו את מה שעברו. שיש לכך סיבה. שיש להם תפקיד. הם יודעים שיש להם מסר לעולם בגלל מה שעברו, אבל הם לא יודעים בהכרח להגדיר אותו או לנסח אותו במילים. הם רוצים "להתפוצץ" עם זה החוצה לעולם, אבל לא יודעים איך. ומאיפה להתחיל? זה כמו בתמונת "הצעקה" של מונק – יש בהם צעקה גדולה לעולם, אבל היא אילמת כרגע, ללא קול, וללא מילים. יש בהם ידיעה פנימית עמוקה שכל מה שקרה להם רק הכשיר אותם לרגע הזה. לזמן הזה, שבו הם יקחו את כל מה שהם חוו, את כל מה שהם יודעים, ואת כל היכולות שהם פיתחו בדרך ההתמודדות שלהם, ויעבירו את זה הלאה. זה צורך עצום שקיים בתוכם. יש בהם תחושת בהילות להביא את הברכה שלהם לעולם. אבל לרוב הם לא יודעים איך, כי אין להם בהירות מהי המתנה הזו שהם קיבלו. מהו הדבר הזה שיש בהם שהם נועדו להעביר הלאה ולהביא לעולם. האם אתם מתחברים לדברים הללו? אני פוגש יותר ויותר אנשים שמתחברים לכך. אנשים שעברו מסלול חיים מסויים, התמודדויות כאלו ואחרות, ושעכשיו הם רוצים להעביר את זה הלאה. להעביר לאחרים את הפתרונות שהם יצרו. כי עד כמה שזה ישמע אולי אבסורדי ומוזר, הבעיות שיש לנו בני האדם, מאד דומות. זה נכון שלכל אחד מאיתנו נדמה שהבעיות וה"צרות" שלנו יחודיות רק לנו, אבל זו לא המציאות. במציאות הבעיות של כולנו די דומות. ואם אני עברתי דרך מסויימת והתמודדתי עם אתגרים כאלו ואחרים, ומצאתי לעצמי את הפתרונות שעזרו לי להתמודד עם אותם אתגרים, כעת הפתרונות הללו יכולים להתאים גם לאנשים רבים אחרים. אם התחברתם, ואתם מאמינים שיש לכם תפקיד בעולם (גם אם כרגע לא ברור לכם מהו), או שאתם כבר יודעים מהו, ורוצים לגלות מה יהיה הצעד הבא שלכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי, לסדנת "התגלית". בסדנה תקבלו כלי מדוייק ועוצמתי (שנתרגל אותו באופן מעשי) שבעזרתו תוכלו סוף סוף לקבל את התשובות לשאלות החשובות באמת. להבין מה השליחות שלכם כאן להבין כיצד לממש אותה בחיים / בעסק או בעיסוק שתבחרו בו לקבל החלטות מדוייקות ונכונות עבורכם להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם ולזהות במדוייק מה מפריע ועוצר לכם, וכיצד ליצור את ה"מעקף" שיאפשר לכם להתגבר על כך ולצאת לעשייה אני מחכה לכם בקרוב ב"תגלית"! שלכם, ערן.

שלום חברים, הימים האחרונים הם אינם פשוטים... מחזירים אותנו אחורה לתקופות שכבר רצינו לשכוח. ארוע רודף ארוע, עוד חדשות ועוד פיגועים. ובעיקר פחד. פחד גדול שהולך מתגבר ומקיף אותנו. זה לא משנה כמה תקופות כאלו כבר חווינו בעבר, בכל פעם שמתחיל סבב אלימות כזה, הכל מתחיל אצלנו מחדש. זה לא פשוט לחיות כאן – את זה כבר הבנו עד כה. ובכל זאת, אני לא הייתי בוחר מקום אחר לגור בו. אז זה המצב, ואיתו צריך להסתדר ולקיים חיים, נורמליים עד כמה שניתן. אבל זה לא פשוט. זה לא פשוט, לא רק בגלל הארועים הקשים, אלא גם כי נוצרת סביבם גם אנרגיה חברתית מסויימת שמעצימה את הפגיעה שלהם. אנרגיה של כעס, של פחד, של נקמה, של הרס של האחר, של וכחנות, של ציניות, של כוח, ושל שנאה. עם אנרגיה כזו מסביב, שום דבר טוב לא יכול לצמוח. רק דברים רעים – עוד מאותו הדבר. אני לא חושב שלהיטמע באנרגיה הזו, זה משהו שעושה לנו טוב. לא ברמה האישית, ולא ברמה הלאומית, חברתית ומדינית. אבל זו ברירת המחדל של מה שקורה כאן. ערוצי התקשורת מיד פותחים אולפן ונכנסים למתכונת חרום... שוב מגיעים ה"מומחים" להסביר את מה שכולם כבר מבינים וברור, שוב ושוב מקרינים את אותן התמונות, על רקע הפרצוף הקודר והרציני של הקריין. שוב משתמשים במילים כמו "עוד יום קשה", ו"ארוע רודף ארוע". והם מזריקים לנו את כל האנרגיה הזו שוב ושוב ושוב. וכך גם העיתונים... ושלא נדבר על הרשתות החברתיות, שבהן כל אחד נהיה מומחה גדול, מבין יותר מהאחר, שופט, חבר מושבעים ולפעמים גם תליין. האנרגיה הזו לא תוביל אותנו לשום מקום. לשום מקום טוב לפחות. אני בוחר בימים הללו להתנתק. להתנתק מכל האנרגיה הרעה הזו שמוזרקת אלינו מכל עבר. מכל השנאה והקיטוב שהיא יוצרת. משתדל להימנע מהחדשות, לא מבלה שעות בפייסבוק בפוסטים של שנאה והתלהמות, ובטח שלא מגיב להם או משתף איתם פעולה. משתדל להתרכז בחיים, במה שטוב כאן, במשפחה, בעסק שלי ובלקוחות שלי. זה הרי יעבור. אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מאמין שאנו בסכנה קיומית כאן. (גם לא מאיראן...). אני סומך על כוחות הבטחון שלנו, הם מן הסתם יודעים טוב יותר מכל פרשן בטלויזיה או מתלהם בפיסבוק מה צריך לעשות, והם גם אלו שעושים זאת בפועל... במקום אנרגיה של שנאה ופילוג, עדיף להתמקד בלהכניס לחיים שלנו יותר אנרגיה של אהבה, ונתינה. הסרטון הזה תמיד "עושה לי את זה", הוא מראה עד כמה מה שאתה מוציא ממך, זה גם מה שחוזר אליך. ואם תוציא ממך כעס ושנאה – זה גם מה שיחזור אליך. זו דרכו של העולם. אז תבחרו – מה אתם רוצים להוציא מכם? ואני ממליץ – תבחרו באהבה. שלכם, באהבה, ערן. נ.ב. – ותודה ליובל שוורצמן שנתן לי את הדחיפה לקום הבוקר ולכתוב את הפוסט הזה...