"אני מרגישה שאני חיה על אוטומט"
ככה היא אמרה לי כשנפגשנו לפני כשבוע.
היה כל כך הרבה שעבר דרך המשפט הזה. כל כך פשוט, שש מילים ועם זאת מביע כל כך הרבה.
כל כך הרבה תסכול... מהמצב הזה
כל כך הרבה פחד... מלעשות שינוי
כל כך הרבה פחד... מלהישאר באותו המקום
כל כך הרבה חוסר אונים... מכך שלא רואה שום פתח יציאה
וגם, זיק קטן של תקווה, שאולי, רק אולי, יש משהו שיכול להשתנות ולשנות את המצב הזה שלה.
אם מישהו יסתכל עליה מבחוץ, יהיה לו קשה להבין מה הקטע שלה.
בסך הכל יש לה חיים טובים: בן זוג, ילדים, משפחה, עבודה שהיא מאד מצליחה בה, תפקיד משמעותי עם שליחות של ממש.
ועדיין... היא מרגישה שזה כבר לא זה. שהחיים שלה על אוטומט. שהמחירים שהיא משלמת על החיים במצב הזה הם כבר לא הגיוניים יותר.
שהיא חיה ליד החיים ולא את החיים עצמם.
המקרה שלה הוא לא ייחודי. אני פוגש אנשים כאלו כל הזמן. יום יום.
אנשים שאתה מסתכל להם בעיניים והם נראות מתות.
אנשים שהם כמו Walking Dead – יש להם דופק, אבל בפנים משהו כבר מזמן מת.
הם חיים על אוטומט של עבודה ומשימות יום יומיות. והם ממשיכים בנתיב הזה פשוט כי לרוב הם לא רואים שום נתיב יציאה מהמסלול הזה.
והם גם מפחדים מאד.
מפחדים לשנות, ובעיקר מפחדים להשתנות.
וזה הדבר הכי הגיוני וטבעי. במיוחד כשנראה לך ש"יש לך הכל".
אני מכיר את זה היטב מעצמי, בתקופות שונות בחיים שלי שהרגשתי ש"יש לי הכל". לכאורה מבחוץ לפחות ככה זה היה נראה. אבל מבפנים זה היה חלול. ריק.
כשמסתכלים לאדם בעיניים, הן מספרות את כל הסיפור.
זה לא פשוט. זה דורש להסתכל על עצמך באומץ במראה שמולך ולבחון מה אתה רואה שם?
האם אתה רואה שם ניצוץ של תשוקה וחיות?
או שהן כבויות?
האם אתה חי באמת?
או שנקלעת למצב של Walking Dead?
אף אחד לא יכול להציל אותך מהמצב הזה. אתה האדם היחידי בעולם שיכול.
אתה יכול כמובן להיעזר באחרים, אבל עדיין את הצעד הראשון אתה צריך לעשות...
האם תעשו אותו?
אם הדברים האלו נגעו בכם, והחלטתם עם עצמכם שתם מוכנים לעשות שינוי, בוחרים בכך ומוכנים להישתנות, הצעד הבא שלכם לא צריך להיות דרמטי או עצום. הוא צעד קטן...
צעד קטן שיכול לעשות שינוי גדול בהמשך.
והצעד שאני מציע לכם הוא להרשם לקיים איתנו שיחת בהירות. ללא עלות וללא התחייבות.
אבל עם מחויבות - לעצמכם ולשינוי שאתם רוצים ליצור בחייכם.
