אומץ

איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה. זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור. ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים".במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה. בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי.היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי. בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני. וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב. זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה.כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי. לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת.אבל זה לא רק הסיפור שלי. רובנו מתוכנתים באופן דומה. בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.

שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר. אבל לא רק באוויר, גם בגוף. הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש. מה טראמפ יעשה? מתי הם יתקפו? איך האירנים יגיבו?החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה". שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים.וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות: Fight – להילחם. Fright – לברוח. Freeze – לקפוא.להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר... לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם.אז מה האפשרות שנותרה?

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון. והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני. הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא? אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות.אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב. רק בגלל שהוא מוכר לנו.אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי. אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד. אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון. או מדחייה. או מלהישאר לבד.אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר. ומפחיד יותר...הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו. אנחנו שמים שומרים בדלת. אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת.אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה... אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות. אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום.הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד. השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד. אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו. האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו.הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות.השם שלו היה "ערן המצליחן".הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות. הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון. הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות. הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך.תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות.בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה. הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים. בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

איחול קצת מוזר לשבוע הקרוב: אני מאחל לכם שתאכזבו מישהו השבוע. אבל לא סתם מישהו אקראי, אלא מישהו שחשוב לכם. מישהו שאתם אוהבים!רוב החיים שלי הייתי הילד הטוב, המנהל המצליח באינטל, הבעל המושלם, המנטור ה"חכם". הייתי מכור למבט המרוצה בעיניים של האנשים סביבי. הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לגרום לכולם להרגיש בנוח, לחייך, ואז לומר לי שאני בסדר. בכל פעם שהרגשתי שמישהו עלול להתאכזב ממני, הגוף שלי היה מתכווץ. הרגשתי שאם אני אגיד את ה"לא" הזה, אם אני אבחר בדרך שלי, האדמה תפער את פיה ותבלע אותי או שמשהו איום ונורא יקרה. פעלתי כך כי האמנתי שאהבה היא דבר מותנה, ואם אני אאכזב, אז אני אשאר לבד. זו לא איזו אמונה מודעת ומכוונת. זה עמוק בתת המודע שלנו, בדרך כלל זה מתיישב שם עוד מהילדות.אבל האמת היא שחייתי בתוך כלא. כלא מפואר, כלא שבניתי לעצמי בעצמי, אבל כלא.הייתי בובה על חוט, והחוטים היו הציפיות של ההורים שלי, של בת הזוג, של החברה, של העובדים שלי. בכל פעם שמישהו משך בחוט האכזבה, אני מיד התיישרתי. ויתרתי על הרצונות שלי. ויתרתי על האמת שלי. ויתרתי על עצמי.

גיא מרוז הוא מוסיקאי, עיתונאי, מגיש טלויזיה, תסריטאי, מחזאי, זמר, שחקן וסאטיריקן. לאחרונה הוא העלה הצגת יחיד בשם "לא נורמלי" בה הוא חושף ומספר על המשבר הנפשי העמוק שחווה, דיכאון קשה והתקף פסיכוזה, שהשבית אותו מהעשייה והחיים הציבוריים. בשיח פתוח הוא מדבר על רגעי החשכה, הפחד, הטיפול והשיקום. בין השאר תוכלו לשמוע: מה היה הסימן הראשון שגרם לו להבין שהוא סובל מהתקף פסיכוזי על ההתמודדות, מה שימש עוגן עבורו וכיצד התאושש מכך מדוע בחר לחשוף את מה שעבר בהצגת היחיד שלו "לא נורמלי" מה הדבר המשמעותי שלקח איתו לחיים מהמשבר שעבר איך שוברים את הסטיגמה החברתית סביב פסיכוזה? מה תפקיד המשפחה בהחלמה ממחלה נפשית? על הבחירה הלא שגרתית להצטרף לפאנל המשתתפים בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 האם התקשורת היום עדיין רלוונטית בעידן שבו הכל מונע מתוך אג'נדהפרק מרתק וחשוב! תהנו.

שנתיים מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו. וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב.לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו.אף אחד לא בא בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם.ואף אחד לא בא.אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו.לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו.וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא.זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד.מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם.גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו. אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם.וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

פרק מיוחד שהוקלט בביקור שלי בקוסטה ריקה, במהלך כנס "עוצמת האותנטיות" ביחד עם יובל שוורצמן.

או: איך ההחלטות שמעולם לא קיבלתם מעצבות את כל החיים שלכם.כל החיים שלנו מתנהלים על בסיס הסכמים והסכמות. חלקם כאלו שחתמנו עליהם במודע, כמו למשל המשכנתא בבנק (למרות שלא קראנו מילה מעשרות העמודים הכתובים שחתמנו עליהם).אבל מרביתם, הם לא כאלו.ולמרות שאלו ההסכמים החשובים ביותר הנוגעים להיבטים הכי משמעותיים בחיים שלנו כמו משפחה, ילדים, הורים, חברים, תעסוקה, בריאות, כספים וכו' – אין לנו שום זיכרון שחתמנו עליהם וגם לא נמצא את ההסכם המודפס לעיין בו.אלו הם ההסכמים הלא כתובים שמנהלים את החיים שלנו. הם שולטים בכל החלטה שאנו מקבלים.מה זה בעצם "הסכם לא כתוב"? הסכם לא כתוב הוא כלל, אמונה או ציפייה שאנחנו חיים על פיה מבלי שבחרנו אותה בכלל. לא באופן מודע לפחות.זה הסכם שהחברה, המשפחה, או אפילו אנחנו בעצמנו יצרנו, לעיתים לפני עשרות שנים או בילדות שלנו, והוא ממשיך לנהל את חיינו מאחורי הקלעים מבלי שנהיה מודעים לקיומו.למשל, כל מי שנולד לו ילד, ברגע הולדת הילד, חתם באופן לא מודע על הסכם עם עצמו, שהוא יעשה הכל כדי לשמור ולהגן על הילד הזה, עד ליום מותו.זו דוגמה להסכם לא כתוב, שנחתם באופן לא מודע אצל רובנו.וזה לא שהסכם לא כתוב הוא "טוב" או "רע". זה הכל בעיני המתבונן, והאם זה תומך (או שלא) בחיים שהוא רוצה ליצור לעצמו.