אבל

לחיות עם לב פתוח זו לא הצהרה רוחנית מנותקת, אלא בחירה יומיומית ולרוב מפחידה מאוד שבבסיסה ההסכמה להרגיש הכל. בפרק הזה נפגשתי להעמיק לשיחה עם ברוך יחיה רז. אני חייתי במשך שנים ארוכות בניתוק מוחלט, מתייחס לרגש כאל מטרד שכלתני שצריך לנהל, עד שהסרטן הכריח אותי לעצור ולפגוש את הגוף שלי. ברוך, לעומת זאת, נאלץ לפתוח את הלב דווקא מתוך תהומות של אובדן, לאחר המפגשים הכואבים עם המוות של אחותו ואשתו מיטל. בשיחה הזו, אנו בוחנים את האשליה שבה רובנו חיים, שאפשר לסגור את הלב רק בפני הכאב והפחד, מבלי להבין שבאותו רגע אנחנו אוטמים אותו גם בפני השמחה, התשוקה והאהבה. דיברנו על המחיר הכבד של הסתרת הפגיעות שלנו, במיוחד עבורנו כגברים שחונכו מגיל אפס תמיד להישאר חזקים ולא להישבר. וגילינו איך דווקא המוכנות להיות פגיעים היא זו שמייצרת את הביטחון, הקרבה והאינטימיות הכי עמוקים שאפשר לחוות, בין אם זה מול בנות הזוג שלנו ובין אם זה מול הילדים שלנו. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: איך מזהים פיזית מתי הלב שלנו מכווץ וסגור ואיך מרגישה הנוכחות של לב פתוח שמאפשר לנשום ולהרגיש הכל ההבנה החד-משמעית שאי אפשר לסנן רגשות סלקטיבית, וכשאנו סוגרים את הלב כדי לא להרגיש כאב, אנו גם מאבדים מיד את היכולת להרגיש שמחה אמיתית איך ההסכמה להיות פגיעים וחשופים עם בני/בנות הזוג שלנו, דווקא במקומות שבהם אנחנו הכי מפחדים להיפגע, פותחת ערוץ למיניות וקרבה חיה ורוטטת למה המוכנות להיות פגיעים (ואפילו לבכות מול הילדים שלנו) לא הופכים אותנו לחלשים, אלא בונים בנו חוסן פנימי עמוק ומאפשרים גם לסביבה שלנו להיות פגיעה לידינו ועל הדרך לחיות בשלמות גם עם החלקים הפגומים והכואבים שבתוכנו, ולהשקיט אחת ולתמיד את קולות הביקורת והשיפוטיות העצמית. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול יחד איתנו - לעומק.

דודו ציזנר הוא יזם, אבא של נגה, שחר וזוהר, תינוקת בת שנה שנפטרה בטיסה חזרה מחופשה משפחתית בתאילנד. דיברנו על ההחלטה “להמשיך לתפקד” לאחר האובדן, הבריחה לעשייה והחשיבות שבתהליך האבל והעיבוד שלו. בין השאר תוכלו לשמוע: על הרגע בו הבין שזוהר ביתו התינוקת כבר לא תחזור איתם הביתה מהחופשה מהי חשיבות האבל בתהליכי שינוי כיצד פועל מנגנון ההדחקה שלנו שמונע מאיתנו לפגוש את הכאב והאבל מה יכול לעזור לנו בהתמודדות עם אבל וכאב כיצד הפחד שלנו מ"אובדן הזהות" מונע מאיתנו את השינוי מהי מלכודת ההשקעה האבודה שמשאירה אותנו כלואים בחיים שלא מתאימים לנו יותר איך דווקא ההסכמה להיות בכאב הופכת אותנו לנוכחים יותר, עבור עצמנו ועבור סביבתנו פרק חשוף, כואב, עמוק ואנושי.

ירדן יעקב היא אחותו של יאיר יעקב (יאיא) ז"ל שנרצח ב-7/10 בקיבוץ ניר עוז וגופתו נחטפה לעזה. 614 ימים לאחר מכן גופתו חולצה על ידי צה"ל והוא הובא לקבורה בישראל. דיברנו על הבוקר הטראגי שבו נחטפו אחיה יאיר, בת זוגו מירב ושני אחייניה מקיבוץ ניר עוז, על המאבק להחזירם, וכיצד הסדר הטבעי של האבל מתהפך, כאשר ישבו עליו שבעה לפני שגופתו הובאה לקבורה. ירדן חושפת את הכאב הפיזי והנפשי, ההתמודדות המשפחתית והמשמעות של להיות "אחות של…" ומדוע, גם לאחר שיאיא הושב לקבורה בישראל היא עדיין מתקשה לראות בכך סגירת מעגל. וגם נגענו ביכולת שלנו כבודדים וכעם להשתקם, ומדוע זה לא יכול לקרות לפני שכל החטופים הנותרים יחזרו לארץ. פרק מרגש ונוגע במיוחד.