שלום חברים,
נתקלתי בסרטון הבא המדבר על הדרך בה מתקבלים שינויים בעולם שלנו. אני ממליץ לכם בחום לצפות בו ולהפנים – כך העולם פועל!
"פעם חשבו שהעולם שטוח"
"פעם חשבו שהעולם הוא מרכז היקום"
ואלו היו העובדות – עד שהוכח אחרת!
בכל פעם שתופיעו בסביבה שלכם עם רעיון חדש – תתקלו בהתנגדות. זוהי תופעה טבעית וידועה. אתם יכולים לבחון גם כיצד אתם נוהגים כאשר אתם פוגשים ברעיון חדש. מה שקורה לכולנו, כאשר אנו פוגשים ברעיון חדש, בצורה אוטומטית לחלוטין, אנו משווים את הרעיון החדש לידע, האמונות, התפיסות והדיעות שכבר יש לנו. אם הידע החדש תואם את אותן אמונות ותפיסות אנו נקבל ונאמץ את הרעיון החדש.
אך מה יקרה אם הרעיון החדש אינו תואם את הידע שכבר קיים אצלנו?
מרבית האנשים יטו לדחות את הרעיון החדש, ומיד!
אך מה זה באמת אומר לגבי הרעיון החדש? האם זה אומר שהוא לא נכון?
לא! זה רק אומר, שהוא אינו תואם לידע שכבר קיים אצלנו. כך מרבית האנשים נוהגים, וכל העולם נוהג. בסרטון ניתן לראות כמה דוגמאות שהיום נראות לנו מצחיקות, אבל אז, לפני 100 שנה ויותר – אלו היו העובדות שהיו ידועות למרבית האנשים. ובכל פעם שבא אדם חדש, עם רעיון שהיה שונה מהרעיונות שהיו מקובלים באותה התקופה, כיצד הגיבה אליו הסביבה?
תחילה התעלמו ממנו, אחר כך לעגו לו, ואז רדפו אותו!
היזכרו בגלילאו שטען שהעולם אינו שטוח – כיצד הגיבו כלפיו? רדפו אותו ואסרו אותו.
זה קורה לכולנו, כאשר אנו באים עם רעיון חדש. ומה התגובה שלנו כשזה קורה. בחלק נכבד מן המקרים, אנו פשוט מתקפלים וחוזרים אחורה. מוותרים על הרעיון ועל החלום שלנו. רק בגלל שאנשים אחרים התנגדו לרעיון שלנו…
אל תוותרו על הרעיונות שלכם, רק בגלל שאנשים אחרים חושבים אחרת!
אל תתיעצו עם אנשים שאומרים לכם שאתם לא יכולים להיות או לעשות את מה שאתם רוצים לעשות או להיות. הקשיבו לאמת שלכם, כי ביננו – ה"אמת" או ה"עובדות" כל הזמן משתנות. ב-1901 אורוויל רייט טען שאדם לא יוכל לעוף ב-50 השנים הקרובות, שנים בודדות אחר כך, אורוויל ואחיו היו הראשונים שהטיסו מטוס!
ה"עובדות" משתנות.
"בהתחלה יתעלמו מכם,
אחר כך ילעגו לכם,
אחר כך ילחמו בכם,
ובסוף תנצחו!"
– גנדי
הקשיבו לאמת שלכם – כי בסוף – תנצחו!
וב-31/1/10 – אני עומד לעשות משהו שלא עשיתי כבר הרבה זמן… אני עומד לקיים שיחת אימון יחודית לענות על השאלות שלכם!
אז רישמו לפניכם ביומן והכנסו עכשיו לאתר כדי להרשם לשיחה ולשלוח לי את השאלות שלכם!
כתמיד אשמח להערות ותגובות!
שלכם,
ערן.
נ.ב. – תודה ללילך דרור מאתר מגירות שהפנתה את תשומת ליבי לסרטון המדהים הזה. בעבר כתבתי כאן בבלוג על לילך ועל השרות והערך המדהים שהיא מביאה לאנשים באתר שלה ובסדרת הטיפים החינמיים שלה. אם פיספסתם – מהרו לאתר מגירות.
רנדי פאוש, פרופסור באוניברסיטת קארנגי מלון, העניק השראה למליוני אנשים בעולם בעת שנשא הרצאה מאלפת בשם "הנאום האחרון – להגשים את חלומות הילדות".
ב-25 ביולי 2008, רנדי נפטר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. את הנאום האחרון שלו הוא נשא בפני כ-400 אנשים באוניברסיטה שבה לימד. הנאום האחרון שלו צולם והופץ באינטרנט, עד כה מעל שישה וחצי מליון איש צפו בו.
הוא ערך את הרצאתו ב-18 בספטמבר 2007, כחודש לאחר שנאמר לו על ידי רופאיו שנותרו לו רק כ-3 עד 6 חודשים בלבד לחיות.
בהרצאתו המאלפת, הוא מדבר על החשיבות של לחלום. ולא להפסיק לחלום. כילדים אנו כל הזמן חולמים. כמבוגרים, משום מה, אנו כבר חולמים פחות.
"אני עומד למות בקרוב, ואני בוחר לחיות בשמחה ואושר בכל יום ויום שנשאר לי"
בספרו "ההרצאה האחרונה" שפרסם בהתבסס על הרצאה זו הוא כותב כי החליט לבצע את ההרצאה הזו כדרך שלו להשאיר זכרון שלו עבור ילדיו.
מה שמיוחד בו ובהרצאה שלו היא הגישה המדהימה בה הוא נקט לנוכח המציאות שטפחה על חייו. ההרצאה שלו לא עסקה במוות, היא עסקה בחיים. ובדרכו המשעשעת ומלאת החיים הוא מדבר על ההתמודדות עם מכשולים (הקירות שאנו פוגשים נמצאים שם בשבילנו), החשיבות שבפיתוח הדמיון וההתמדה בדרך כדי להשיג את חלומותינו.
"אנחנו לא יכולים לשנות את הקלפים שיחקו לנו, אלא רק את אופן המשחק שלנו"
גם אם לפעמים אנו לא משיגים את חלומות הילדות שלנו, הדרך היא לא פחות חשובה. כדבריו: נסיון הוא מה שאתה מקבל, כשאתה לא מקבל את מה שאתה רוצה".
לאחר שרואים את ההרצאה וקוראים את הספר שכתב "ההרצאה האחרונה", קשה שלא לחשוב מהם חלומות הילדות שלכם? מה אתם עושים היום כדי לממש אותם?
כמה נקודות למחשבה מתוך דבריו:
חשוב לשים לב כיצד אנו מקבלים ביקורת, כל עוד אנו מקבלים ביקורת מאנשים זה אומר שאכפת להם מאיתנו.
כיצד אנו מתייחסים לדחייה. מה שלפעמים נראה כדחייה או מכשול – יש לכך סיבה. הקירות שבדרך הם עבורנו, הם כדי לבחון את המחוייבות שלנו לחלום שלנו. הקירות נועדו לסנן את אלו שאינם רציניים בנוגע להגשמת החלומות שלהם.
פרספקטיבה – שימו לב על מה אנו מתלוננים…
לחכות. אנשים אינם רעים מטבעם, תנו להם זמן והזדמנות והם יפתיעו אתכם לטובה.
הכירו תודה. זה פשוט ומלא עוצמה.
להתלונן ולהתבכיין – פשוט לא עוזר… אפשר לבחור איך אנו מעבירים את הזמן – בבכיינות, קורבנות ובתלונות או במשחק אמיתי על החיים.
מדוע עשיתי את הנאום – זה לא רק על כיצד להגשים את החלומות. "אם תנהיגו את חייכם בצורה נכונה, הקארמה תסתדר. החלומות יגיעו אליכם".
לצפייה בהרצאה האחרונה – הגרסה המלאה (שעה ו-16 דק')
כיצד מרגישים כשעוברים שבץ מוחי?
דר' ג'יל בולט טיילור היא מומחית בעלת שם בנוירואנטומיה (האנטומיה של מערכת העצבים). היא מתמחה בחקר המוח האנושי. מאחר והאח שלה אובחן כחולה סכיזופרניה, היא הקדישה חלק ניכר מחייה המקצועיים לחקר המוח וההפרעות המוחיות.
ב-10 בדצמבר 1996, היא התעוררה בבוקר כדי לגלות, כי באופן אירוני, היא עוברת תהליך של שבץ מוחי מסוג נדיר. דר' גי'ל חוותה חוויה מדהימה שרבים מהמדענים החוקרים את המוח היו רוצים לחוות – היכולת לחוות על עצמה את תהליך השבץ כאשר היא מרגישה כיצד היכולות המוחיות שלה נעלמות אחת אחר השניה: יכולת הדיבור, התנועה, ההבנה.
גי'ל זכרה כל דקה בתהליך שעברה.
3 שבועות אחר כך, ג'יל עברה ניתוח מוח מסובך שבסופו הוציאו קריש דם בגודל כדור גולף קטן מהאונה השמאלית במוחה.
ב-10 השנים האחרונות, ג'יל משקמת את מוחה. בגלל הפגיעה באונה השמאלית של מוחה, היכולות של האונה הימנית התחזקו ופרחו. כיום דר' ג'יל מלמדת באמצעות החוויה שעברה את היכולות המופלאות של המוח – כיצד הוא פועל,וכיצד המוח שלנו מגדיר את מי שאנחנו וכיצד אנו מתקשרים אחד לשני ולעולם כולו.
לפניכם מצגת של כ-20 דקות, בהן דר' ג'יל בולט טיילור מספרת על החוויה המדהימה שעברה ועל התובנות הייחודיות שהגיעה אליהן כתוצאה מכך. אסור לפספס!
נתקלתי לאחרונה בסרטון מעניין של נאום שנשא סטיב ג'ובס (מייסד חברת אפל) בפני בוגרי אוניברסיטת סטנפורד. והוא דיבר שם על עקרון מאד מעניין שנקרא "לחבר את הנקודות".
עקרון זה בעצם מדבר על כך שאנחנו אף פעם לא יכולים "לחבר את הנקודות" קדימה – כלומר אנו לא יכולים לדעת כיצד ארועים שונים בחיים שלנו יביאו לתוצאות שונות או בקיצור – אין לנו יכולת לצפות את העתיד. אנו לא יכולים לנבא מה יקרה בעתיד.
זה כמובן נשמע ברור ומובן מאליו, אבל משום מה אני מתרשם שהרבה פעמים אנו שוכחים את זה… ומה שאנו אולי לא עושים בכלל – זה לחבר את הנקודות אחורה… כלומר להסתכל כיצד ארועים שונים בעברנו הביאו אותנו למקום שבו אנו נמצאים.
וזה חשוב… כי כשאנו מחברים את הנקודות אחרוה אנו יכולים פתאום לראות כיצד ארועים, שוליים לכאורה בעת שקרו, התגלגלו והפכו להיות גורמים משמעותיים בדרך למה שהפכנו להיות. דבר זה נכון שבעתיים כאשר מדובר בארועים שלכאורה נראים ככשלון, בעיה או קושי. אנו לא יכולים לשפוט את הארועים הללו כאשר הם קורים, ורק הזמן יתן לנו את הפרספקטיבה הנכונה, להבין באמת כיצד ארוע כזה או אחר בעצם שירת אותנו.
ואני מאמין שכל ארוע שקורה משרת אותנו. בכל דבר שקורה ישנו איזה שהוא שיעור עבורנו. אנחנו רק צריכים להאמין שהשיעור קיים ונמצא שם.
וכאשר אנו מסתכלים אחורה ומחפשים את הנקודות הללו, אנו גם נראה שישנם שם אנשים שונים, לאורך הדרך שמעשים קטנים שלהם, השפיעו בצורה משמעותית על חיינו. חשוב לזהות את הארועים האלו, ולהוקיר את האנשים הללו על התרומה שלהם לחיינו.
כאשר יצאתי לדרכי החדשה, עזבתי מאחורי קריירה מפוארת בהייטק, ופניתי לתחום האימון, קיבלתי טלפון מחבר שביקש שאפגש עם ידידה שלו. מישהי שהתעניינה בתהליך האימון. נפגשנו, ישבנו כשעה על כוס קפה ושוחחנו. האמת היא שמאז אותו מפגש "אקראי" של שעה, לא ראיתי אותה יותר, למרות שכן שמרנו על קשר מסויים. מספר חודשים לאחר אותה פגישה, קיבלתי ממנה אימייל שהפנה אותי לחפש סרט מעניין שהיא נתקלה בו. סרט לא מוכר, שלא פורסם בשום מקום ונקרא "הסוד".
חיפשתי את הסרט באינטרנט ורכשתי את ה-DVD. כאשר ישבתי לצפות עם אשתי בסרט בפעם הראשונה, מיד הופיע על המסך בוב פרוקטור. הקטע המעניין הוא שאת בוב הכרתי כבר כ-3 שנים לפני כן, קראתי חומרים שלו והייתי מנוי באתרים שלו.
מספר שבועות לאחר מכן קיבלתי אימייל מבוב ובו ההצעה לנסוע לארה"ב וללמוד ממנו.
אם תסתכלו על כך, יש כאן לכאורה שורה של ארועים שאינם קשורים. אבל כשאנו מסתכלים על כך בפרספקטיבה לאחור – ניתן לחבר את הנקודות…
והנקודות אכן מתחברות. אם היתה חסרה איזו שהיא נקודה בדרך, יתכן בהחלט ולא הייתי היום היכן שאני נמצא. אבל כשמסתכלים קדימה אין לנו אפשרות לראות את הנקודות הללו.
אז מה כן אנו יכולים לעשות?
אנו צריכים להאמין בכך שהנקודות יתחברו, בסופו של דבר הן יתחברו. אנו לא יודעים איך או מתי.
והידיעה הזו יש בה מספיק כדי לתת לנו את הבטחון ללכת אחר תחושת הלב שלנו, להאמין בעצמנו ולפעול בכיוון החלומות שלנו – הנקודות בסוף יתחברו…
והערה קטנה לסיום: אני רוצה לנצל את הבמה הזו להודות לאיש יקר – אסי, שהתקשר וביקש שאפגש עם הידידה שלו… תודה אסי – זו היתה נקודה משמעותית עבורי!
Steve Jobs Stanford Commencement Speech 200
שמונים וחמש פעמים הוא דחף את בנו המוגבל, ריק, 42 קילומטרים במרתונים. שמונה פעמים, הוא לא רק דחף אותו 42 קילומטרים בכיסא גלגלים, אלא גם גרר אותו אחריו בשחיה כארבעה קילומטרים בסירה קטנה, והסיע אותו באופניים כ-180 קילומטרים כאשר הוא יושב בהתקן מיוחד על כידון האופניים. והכל ביום אחד.
דיק גם גרר אותו אחריו במסעות סקי למרחקים, נשא אותו על גבו במסעות טיפוס הרים ופעם אחת ערך איתו מסע ברחבי ארה"ב על אופניים.
ומה ריק עשה עבור אביו? לא הרבה, מעבר לכך שהציל את חייו.
סיפור האהבה הזה מתחיל בווינצ'סטרת מסאצ'וסטס, לפני כ-43 שנים. כאשר ריק נחנק מחבל הטבור שנכרך מסביב לצווארו בעת הלידה. הוא נולד עם נזק מוחי וללא יכולת לשלוט באברי גופו.
"הוא יהיה צמח לכל ימי חייו" כך אמרו הרופאים לדיק ולאשתו, ג'ודי, כאשר ריק היה רק בן 9 חודשים. "הכניסו אותו למוסד".
אבל דיק ואשתו לא קיבלו את קביעת הרופאים. הם שמו לב כי עיניו של ריק עקבו אחריהם כאשר הם הסתובבו בחדר. כאשר ריק היה בן 11 הם לקחו אותו למחלקה להנדסה באוניברסיטת טאפטס ושאלו האם יש איזו שהיא דרך שיכולה לעזור לילד לתקשר איתם. התשובה שהם קיבלו היתה: "אין מצב, שום דבר לא קורה במוח שלו".
דיק אמר להם, ספרו לו בדיחה. הם סיפרו וריק החל לצחוק. הסתבר כי קורה הרבה במוח שלו. כאשר הוא מצוייד במחשב המאפשר לו לשלוט בסמן על ידי מתג מיוחד הנוגע בקצה ראשו, ריק הצליח סוף סוף לתקשר עם הסביבה שלו. המילים הראשונות שלו היו "Go Bruins" (קבוצת ההוקי של בוסטון).
כאשר בן כיתתו של ריק הפך למשותק לאחר תאונת דרכים שעבר, בית הספר ארגן עבורו מירוץ צדקה. ריק הדפיס "אבא, אני רוצה להשתתף בזה".
כן בטח. כיצד יתכן שדיק, אשר מתאר את עצמו כ"יושב כורסה עב כרס", שמעולם לא רץ יותר ממייל בודד בכל פעם, ידחוף את בנו היושב בכסא גלגלים לאורך 5 מיילים?
ובכל זאת, הוא ניסה. "ואז אני הפכתי להיות משותק" אומר דיק, "הייתי פצוע וחבול למשך שבועיים".
היום הזה שינה את חייו של ריק. "אבא" הוא כתב, "כאשר רצנו ביחד, הרגשתי שאיני מוגבל ומשותק יותר!".
והמשפט הזה, שינה את חייו של דיק. הוא נעשה אובססיבי להחזיר לריק את ההרגשה הזו שוב ושוב ככל שהוא היה יכול. הוא נכנס לכושר כל כך טוב שהוא וריק היו מוכנים לנסות ולהשתתף במרתון של בוסטון לשנת 1979.
"אין מצב" אמרו לדיק מארגני התחרות. דיק וריק לא היו משתתפים רגילים יחידים, והם גם לא ממש היו מתחרה בודד בכסא גלגלים. במשך מספר שנים דיק וריק הצטרפו להמון המשתתף במרתון ורצו בכל זאת. אחר כך הם מצאו דרך להשתתף במירוץ באופן רשמי: ב-1983 הם הגיעו לתוצאה כל כך טובה שהכשירה אותם להשתתף במרתון בוסטון בשנה שלאחר מכן.
ואז מישהו אמר "הי דיק, למה לא תשתתפו בטריאתלון?"
כיצד מישהו שמעולם לא למד לשחות, ולא רכב על אופניים מאז גיל שש עומד לגרור את בנו השוקל 50 ק"ג במשך טריאתלון? ובכל זאת, דיק ניסה.
עד כה הם השתתפו ב-212 תחרויות טריאתלון, כולל 4 תחרויות מפרכות של "איש הברזל" בהוואי. אין ספק – שלמשתתף צעיר ובריא בן 25, לראות זקן גורר אחריו בשחייה סירה קטנה ובה יושב איש מבוגר – זה יכול להראות כמו מתיחה של "פספוסים"…
"מדוע לא תתחרה לבדך בתחרות" נשאל דיק מספר פעמים. "בשום אופן לא" הוא אומר. דיק עושה זאת רק כדי להרגיש שוב ושוב את ההרגשה המופלאה שהוא חש כשהוא רואה את ריק עם חיוך ענקי על פניו, כאשר הם רצים, שוחים ורוכבים יחדיו על האופניים.
השנה, כשדיק בן 65 וריק בן 43, הם סיימו בפעם ה-24 להשתתף במרתון בוסטון, במקום ה-5,083 מתוך יותר מ-20,000 משתתפים. התוצאה הטובה ביותר שהגיעו אליה ב-1992 היא שעתיים וארבעים דקות. רק 35 דקות יותר מהשיא העולמי בתחרות זו. כאשר, להזכירכם, בשיא זה מחזיק אדם אשר לא דחף אדם אחר היושב בכסא גלגלים…
"אין ספק בכך", מדפיס ריק, "האבא שלי הוא האבא של המאה".
וגם דיק קיבל מכך משהו. לפני כשנתיים הוא עבר התקף לב קטן במהלך מירוץ. הרופאים גילו כי אחד מעורקיו היה סתום ב-95%. "אם לא היית בכושר כל כך טוב, כנראה שהיית כבר מת מלפני 15 שנה" נאמר לו על ידי אחד מרופאיו. אז בדרך מסויימת – ריק ודיק הצילו איש את חייו של רעהו.
ריק, אשר גר בדירה משלו ועובד בבוסטון, ודיק, משוחרר מן הצבא וגר במסצ'וסטס, תמיד מוצאים דרכים להיות ביחד. הם נושאים נאומים משותפים בכל רחבי המדינה ומתחרים בתחרויות מפרכות בכל סוף שבוע. כולל בסוף השבוע החל ב"יום האב".
באותו הערב, ריק יזמין את אביו לארוחה, אבל הדבר שהוא באמת רוצה לתת לו, היא מתנה שאף פעם לא יוכל לקנות.
"הדבר שאני הכי רוצה", אומר ריק, "הוא שפעם אחת, אבי ישב בכסא ואני אדחוף אותו".
