האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע?
אני זוכר את עצמי, לפני כ-14 שנים שואל את עצמי את השאלה הזו: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע?".
הייתי בסביבות גיל 32, נשוי עם 2 ילדים, בית, משכנתא, עבודה מעולה, בונוסים, נסיעות לחו"ל וכל הפינוקים מסביב שמגיעים עם תפקיד בכיר בהייטק.
זה היה קצת אחרי שקיבלתי את הערכת הביצועים השנתית שלי בעבודה, שהגיעה ביחד עם העלאת שכר גדולה (35%!!).
לכאורה הייתי צריך להיות מרוצה. מרוצה מאד אפילו. אבל לא הייתי. רחוק מכך, הייתי מתוסכל ועייף.
הסתכלתי אחורה על 8 השנים שלי בעבודה ויכולתי לראות את כל הדרך שעברתי, וכמה התקדמתי בשנים האלו.
ואז הסתכלתי 10 שנים קדימה, לראות את העתיד שצפוי לי. וראיתי שם תמונה ברורה מאד: יכולתי לראות את עצמי ממשיך להתקדם באותו הנתיב, לעוד תפקיד ועוד תפקיד, מקבל על עצמי עוד ועוד אחריות, מנהל פעילויות גדולות יותר ולכאורה משמעותיות יותר. ובאיזה שהוא שלב מחליף את המנהלים שהיו מעלי. עוד קצת כסף, עוד יותר בונוסים ואופציות.
וראיתי גם שאני בסה"כ יודע כיצד לעשות זאת. שאני יודע להתמודד עם הדרך הזו ועם מה שהיא מביאה איתה.
התמונה שראיתי היתה ברורה מאד.
ויחד איתה היה לי עוד דבר ברור מאד.
היה לי ברור שאני לא רוצה להיות שם.
שאני לא רוצה להמשיך בנתיב הזה, עוד 10 שנים קדימה, להגיע לאן שאני יודע שאני יכול להגיע, אבל לגלות שם, 10 שנים בעתיד, שאני עדיין לא מרוצה. ועדיין מתוסכל ורק עוד יותר עייף.
ועדיין עם אותה שאלה שמהדהדת בתוכי: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע?".
אני יודע שהמצב הזה שהייתי בו רלוונטי להרבה מאד אנשים גם כיום.
למעשה, היום יותר מבעבר.
אנו נמצאים בעידן של מהפיכת מודעות מואצת. תם עידן ההישרדות שבו כל מה שאנשים רצו הוא לשרוד את היום יום שלהם.
היום אנשים חותרים להגיע לרמה הגבוהה ביותר של מאסלו: מימוש והגשמה.
אנשים מחפשים מהות ומשמעות בעשייה שלהם.
היום, יותר מתמיד.
המחקרים האחרונים מראים שכ-80% מהעובדים מנותקים רגשית מהעבודה שהם עושים. כלומר, שהם לא מוצאים בה מהות ומשמעות עמוקה יותר.
זה מתסכל, וזה עצוב.
וזה לא קורה במקרה.
מצד אחד, עברנו לעידן חדש שבו אנשים כבר אינם עסוקים ב"הישרדות" היום יומית כמו בעבר. אבל מצד שני, המערכת הפנימית שלנו כבני אדם, לאו דווקא התפתחה באותו האופן.
וכך אנו מוצאים את עצמנו חיים, עם מערכת פנימית שיודעת "לשרוד" נהדר, בעידן שבו ההישרדות כבר אינה נדרשת באותה הרמה.
וזה יוצר בתוכנו פער אדיר, כי במערכת פנימית המכוונת למצב "הישרדות", כל סוג של שינוי, או כל צעד שמוציא אותנו מאזור הנוחות, הוודאות והבטחון שלנו, נתפס מיידית כאיום על ההישרדות שלנו ולכן מפעיל בתוכנו מנגנוני הגנה שעוצרים אותנו מלעשות כל צעד שיפגע בוודאות ובבטחון החשובים לנו כל כך.
ומרבית האנשים מתנהלים כך מתוך סוג של בורות, פשוט כי הם אינם מבינים את האופן שבו המנגנון הזה פועל בתוכם. הם הופכים להיות "שבויים" בידי מנגנון ההישרדות הפנימי שלהם.
וקמים בוקר אחר בוקר, לעבודה או לתפקיד שהם לא אוהבים. והתסכול ותחושת הפיספוס בתוכם רק הולכת וגדלה.
הדרך לצאת ממעגל הקסמים הזה, היא לפתח מודעות והבנה.
הבנה היא "תרופת הפלא" שיש לכל סוג של "בורות". במקום שישנה הבנה לא יכולה להתקיים גם בורות.
רוב האנשים לא יעזו לחשוב או להאמין לכך שיש להם "תפקיד" משמעותי בעולם. שיש להם שליחות משמעותית פה.
פשוט, כי לרובם ישנה תפיסה שגוייה שאומרת ש"אם אדע מה השליחות שלי, אהיה חייב לממש אותה".
ואם אני חייב לממש אותה, אז יכולות להיות לכך משמעויות הרות גורל. אולי אצטרך לעזוב את מקום העבודה שלי? אולי לא אוכל להתפרנס מהעשייה החדשה? אולי זה יפגע במערכות היחסים שלי או בבריאות שלי?
וכן הלאה. הרבה מאד חששות ופחדים שמונעים מאיתנו אפילו לעסוק בשאלות הכל כך חשובות לטעמי:
· למה אני כאן?
· מה התפקיד שלי?
· מה נועדתי לממש ולהגשים כאן?
אנו נמצאים כעת בתקופה של הזדמנות, של אפשרויות ושל חופש שהיא גדולה יותר מכל תקופה אחרת באנושות עד היום.
זה נראה לי לא הגיוני, שבתקופה שכזו, נמשיך להיות שבויים על ידי הפחדים שלנו, שמרביתם אינם רלוונטיים יותר.
הגיע הזמן להתעורר.
להתעורר ולחפש את התשובות לשאלות החשובות יותר.
אם אתם מוכנים לצעד הבא, לברר לעצמכם את התשובות לשאלות החשובות ביותר, אני מזמין אתכם לתהליך מעמיק ומשמעותי.
הצטרפו אלי בשבוע הבא ל"תגלית". התשובות מחכות נעולות בתוככם, ב"תגלית" תקבלו את המפתח.
מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם.
שלכם, ערן.
