אני כותב כעת מסרי לנקה.

כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר.

טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו.

הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו.

אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים.

תמיד חיכיתי לחופשה הבאה.

לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות.

הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי.

זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים.

אבל שם זה היכה בי מחדש.

גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי.

ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו.

זה כולל את כל הפחדים שלנו.

את הביקורת העצמית.

את רגשות האשמה.

את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

לא משנה לאיזו חופשה נברח, אי אפשר לברוח ממי שאנחנו.

אם אנחנו סוחבים איתנו, בתוכנו את הכלא הפנימי שלנו, שינוי הגיאוגרפיה לא ישנה את זה.

יש לנו נטייה לחפש פתרונות אינסטנט. גלולות קסם. מתכונים או שיטות.

אנחנו חושבים שאם נשנה את העבודה, או את בן הזוג, או שיהיה לנו יותר כסף, נגיע לחופש המיוחל.

פגשתי לא מעט אנשים עם המון כסף (כזה שמספיק להם ולנכדי נכדיהם לכל החיים) שלא חווים אפילו רגע אחד של חופש.

להיפך, הם חיים מתוך חרדה מתמדת לאבד את מה שיש להם.

זה לא חופש.

חופש הוא גם לא בהכרח לעשות מה שבא לנו.

זה משהו הרבה יותר עמוק.

זה להסכים לפשוט את התדמיות החיצוניות.

להוריד את המסכות שעטינו על עצמנו שנים. להניח לפרסונה החיצונית שטיפחנו.

ולהסכים לפגוש את עצמנו באמת. על כל שלל חלקינו וההיבטים השונים שיש בנו.

להסכים לפגוש את גם הרגשות הפחות נעימים שלנו, את הכאב והפחד.

להסכים לפגוש את הצללים שלנו.

וגם להסכים ולפגוש את האור שיש בנו, ואת הטוב.

ולקבל ולחבק ולאהוב את כולם.

אבל זה מפחיד.

כי לרוב אנחנו לא באמת מכירים את עצמנו.

ולצאת לחיפוש הזה כרוך בחוסר וודאות מפני הלא נודע והתגליות.

זה כרוך בהסכמה לוותר על הזהות המוכרת לטובת זהות חדשה שעדיין לא התגלתה.

וזה כרוך בהסכמה לשהות רגע בתוך הריק הלא מודע של החיפוש.

אנחנו מורגלים לחשוב שהחופש תלוי במשהו חיצוני.

כמו למשל, שאם רק יהיה לנו מספיק כסף אז נהיה חופשיים.

אני ממש בעד כסף, אבל הציפייה שמשהו חיצוני ישפיע על האושר שלנו היא כלא מסוכן בפני עצמו.

פריצת דרך אמיתית מגיעה רק כשאנחנו מוכנים לחקור את עצמנו פנימה.

כשאנחנו בודקים אילו הסכמים לא כתובים מנהלים אותנו.

כשאנחנו מסכימים להתבונן על הציפיות הלא מדוברות שמנהלות אותנו.

כאנחנו מסכימים להטיל ספק ב"אמיתות" שאנו חיים על פיהן.

ובעיקר, כשאנחנו מפסיקים לחיות חיים של מישהו אחר ומתחילים לחיות את החיים שלנו בתנאים שלנו.

לחיות באותנטיות ללא מסכות או הצגות.

חופשה יכולה לתת לנו הפוגה.

אבל חופש אמיתי דורש מאיתנו להסתכל פנימה.

להסכים להיות מי שאנחנו באמת על כל החלקים שלנו.

המסע הזה אל החופש הפנימי הוא בדיוק מה שאנחנו עושים בריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו לא לומדים שם נוסחאות או שיטות פלא.

וגם אין לי גלולות קסם לחלק לכם.

אני כן יודע ליצור מרחב בטוח שבו תוכלו לחקור את עצמכם בצורה מעמיקה ולפגוש את המלכודות שמשאירות אתכם כלואים.

מרחב שבו מותר לא לדעת, מותר להיות פגיעים ומותר סוף סוף להשתחרר.

הריטריט שוב יוצא לדרך בקרוב. 

אם הדברים האלו נוגעים בכם באיזו שהוא אופן, אם הרגשתם את הצביטה הפנימית כשקראתם עד כאן, אל תתעלמו מכך.

כי אם הרגשתם כעת משהו, זה כנראה הסימן לכך שזה הזמן שלכם לעשות את הצעד האמיץ הראשון ולבחור בעצמכם.

כל הפרטים מחכים לכם ממש כאן >>

שמחתי להתארח בפודקאסט "מעבדות לכנות" של רועי בן-יוסף כנף.

זו היתה שיחה פתוחה וכנה שבה דיברנו בצדדים האפלים של עולמות ההתפתחות, ובאופן שבו הם גורמים גם למנטורים וגם לקהל להישאר בתודעת עבדות. 

הנה מה שרועי כתב על הפרק:

בשיחה כנה ועמוקה בפודקאסט מעבדות לכנות, ערן שטרן משתף על תקופה בחייו כאחד המנטורים המובילים בארץ.

תקופה שבה הוא מגלגל מאות אלפי שקלים בחודש, שותף יחד עם אלון אולמן בתוכנית “קוד המנצח” – אבל בפנים, משהו מתפרק.

למרות ההצלחה החיצונית, ערן מרגיש מנותק.

הוא מגלה שהוא הפך להיות עבד לתדמית שבנה לעצמו.

ואז מגיע המשבר: טיפול שמטלטל אותו, גירושים, והתמודדות עם מחלת הסרטן.

דרך כל אלה, הוא מתחיל להבין משהו עמוק: רק כשהוא מוריד את “החליפה” – את התדמית, את הסיפור – הוא יכול להתחיל להיות חופשי. להיות מי שהוא באמת.

לכולנו יש איזו תמונה בראש.

תמונה של עצמנו.

היא שם כבר מהתקופה המוקדמת, מהילדות.

ואנו נושאים איתה איתנו לאורך שנים לבגרות, ובמקרים רבים, עד המוות.

אנחנו בטוחים שזו האישיות שלנו.

אנחנו אומרים לעצמנו: אני הטיפוס האחראי, או אני הטיפוס המצחיק, או אני זה שתמיד מסתדר לבד.

אבל האמת היא שזו לא האישיות שלנו.

זה התפקיד שלקחנו על עצמנו כילדים, כסוג של אסטרטגיית הישרדות.

אנחנו מקבלים את התפקיד הזה בגיל צעיר יחסית.

לא תמיד מישהו נותן לנו אותו במפורש.

לפעמים אנחנו פשוט מבינים שזה התפקיד שיעשה את החיים שלנו קלים יותר.

אנחנו מבינים שאם נחזיק בתפקיד מסוים, אז יאהבו אותנו.

אז יעריכו אותנו.

אז יקבלו אותנו ונרגיש שייכות.

בתור ילד, די מהר, הבנתי מה התפקיד שלי צריך להיות.

כדי שההורים שלי יהיו מרוצים ממני, אני צריך להיות הילד הטוב.

הילד שלא עושה בעיות.

הילד שלוקח אחריות.

הילד שמביא את הציונים הטובים.

הילד שלא מפריע, שמסתדר לבד, שמעסיק את עצמו.

אני הייתי ה"מבוגר האחראי" מגיל צעיר מאד.

כבר מגיל 10 בערך, לבשתי חליפה דמיונית של מבוגר קטן.

כשההורים שלי היו טסים לחופשה של כמה שבועות בחו"ל, הם היו ממנים אותי (הילד הקטן מבין שלושה) להיות זה שאחראי על הבית.

וזה עבד.

קיבלתי המון פידבקים חיוביים.

איזה ילד בוגר!

איזה ילד רציני!

אפשר לסמוך על ערן.

וכאן בדיוק נוצרת המלכודת.

כי כשהסביבה מוחאת כפיים לתחפושת שלנו, אנחנו לומדים שאסור לנו להוריד אותה.

כי אם נוריד אותה, נאבד אהבה, הערכה ושייכות.

כילד שמהר מאד הפך להיות מבוגר, ויתרתי על הרבה דברים "ילדיים".

ויתרתי על הזכות להיות ילד משתולל או שובב.

ויתרתי על הזכות להיות חסר רסן, או ספונטני או לא מתוכנן.

ויתרתי על הזכות לא לדעת לאן החיים יקחו אותי.

לקחתי על עצמי מסלול ידוע, מתוכנן ומוגדר מראש.

אבל זה לא רק התפקיד של המבוגר האחראי.

יש בינינו כאלו שלמדו בגיל חמש, שלהיות ה"ליצן" זו הדרך היחידה להפיג את המתח בחדר.

שאם הם יצחיקו את אבא, הוא לא יצעק.

או שאם הם יצחיקו את החברים בכיתה, יאהבו אותם.

אז הם הפכו להיות הבדרנים של החבורה.

אלו שתמיד מחייכים.

אלו שאסור להם להיות עצובים לרגע כי אז הם מפחדים שהם יהפכו למיותרים.

או לא אהובים.

ויש את אלו שלמדו להיות הבלתי נראים.

אלו שהבינו שהדרך הכי בטוחה לקבל אהבה או לפחות להימנע מכאב, היא לא לבקש כלום.

לא להטריח.

להיות שקופים.

לא להפריע.

לא למשוך תשומת לב.

וכך אנחנו סוחבים את התפקידים האלו עשרות שנים.

הילד האחראי, הופך לגבר שלא יודע לבקש עזרה מאף אחד וקורס מבפנים.

הילד הליצן, הופך לאדם בודד, שאף אחד לא לוקח ברצינות את הכאב שלו.

הילדה השקופה, הפכה למישהי שחייה את החיים של כולם חוץ מאת של עצמה.

וכך אפשר להמשיך, להחזיק בתפקיד הזה מתוך פחד, חיים שלמים.

הפחד שאם נפסיק להיות "האחראים" או "המצחיקים" או "הנוחים", האנשים סביבנו יפסיקו לאהוב אותנו.

אנחנו מפחדים שאם נפשוט את המדים האלו, נגלה שמתחת אין כלום.

המחיר שאנחנו משלמים הוא חיים בתוך כלא.

כלא של ציפיות.

כלא שבו החלקים הכי חיים, הכי פראיים והכי אמיתיים בתוכנו, לא מקבלים ביטוי ממשי בעולם.

העבודה שלנו היא לא לתקן את עצמנו. אנחנו לא מקולקלים.

העבודה שלנו, היא להסכים לבחון את ההסכמים הלא מדוברים האלו, שחתמנו עליהם בילדות, ולשאול את עצמנו האם הם עדיין תקפים?

האם הם עדיין משרתים אותנו?

האם אנחנו עדיין זקוקים להם?

זה דורש אומץ להסכים לאכזב.

זה דורש אומץ להגיד אני לא יודע.

זה דורש אומץ להיות רגע רציני כשכולם מצפים שתצחיק.

או להיות ילדותי כשכולם מצפים שתהיה אחראי.

זה דורש אומץ להניח לתפקיד הישן, כשאנחנו לא מכירים עדיין מי אנחנו בלעדיו.

מהו התפקיד שאתם לקחתם על עצמכם, אי שם בילדות?

האם אתם אמיצים מספיק כדי לבחון את הנחיצות שלו, כעת, בחיים שלכם?

~~~~~~~~~~~~~~

בריטריט "50 גוונים של חופש" שיתקיים בקרוב אנחנו ניגע גם במקומות האלו.

זו הזדמנות לבחון את התפקידים האלו, ולנסות לראות מי אנחנו כשאנו מסכימים להניח את התפקיד בצד.

להסכים להיות בריק הזה שבין הזהויות.

ולגלות שדווקא שם, כשאנחנו פשוט אנחנו – בלי התואר, בלי התפקיד, בלי המסיכות, מחכה לנו החופש האמיתי.

ומחכה לנו האהבה העצמית שתמיד חיפשנו.

** בתמונה, אני ביום הולדת 10 (אני חושב…), וכיאה לאדם אחראי, אתם יכולים לראות את תוכנית העבודה שאני מחזיק ביחד

איך אדם חופשי, שנולד עם אינסוף אפשרויות, מוצא את עצמו בתוך כלא בלתי נראה?

זה מתחיל מוקדם מאוד. חשבו על תינוק שזה עתה נולד. אותו תינוק בדיוק, אם היה נולד בבני ברק, היה גדל להיות מישהו אחד ואם היה נולד בצפון תל אביב – היה גדל להיות מישהו אחר לחלוטין. בהודו? בסין? בניו יורק? בכל מקום הוא היה מתפתח לאדם שונה, עם אמונות שונות, עם תפיסות עולם שונות, עם "אמיתות" שונות לגמרי על החיים – וכמובן, עם תוצאות אחרות ועם חיים אחרים לחלוטין.

ישנם כמה שלבים שגורמים לכלא הסמוי שלנו להיווצר.

השלב ראשון: הסללה

זה מתחיל בגיל צעיר מאוד. "ילד טוב לא עושה ככה", "ילדה טובה לא מתנהגת ככה". לאט לאט אנחנו לומדים מה "נכון" ומה "לא נכון". לא כי זה באמת נכון או לא נכון, אלא כי זה מה שהחברה / תרבות / סביבה שלנו החליטה עבורנו.

כמובן שבגיל צעיר אנו לא מטילים ספק. החלק הביקורתי בתוכנו עדיין לא התפתח וההורים והמבוגרים הם "חצי אלוהים" עבורנו, כך שאנו מקבלים את כל ההתניות וההסללות האלו כדבר אלוהים חיים.

השלב שני: עיצוב הזהות

אחר כך מגיע השלב שבו אנחנו מתחילים לאמץ את ה"זהות" שלנו. "אני הילד הטוב", "אני הילדה השקטה", "אני החכם", "אני המרדן". אנחנו לא באמת בוחרים את הזהויות האלה – הן מעוצבות על ידי התגובות שאנחנו מקבלים מהסביבה.

בגלל הצורך האנושי של כולנו בשייכות, והפחד מלהיות לבד, אנו נאמץ זהויות כאלו שאנו מאמינים שיגרמו לנו לקבל אהבה מהסביבה שלנו.

השלב שלישי: בניית הקירות

ואז מגיע השלב שבו אנחנו בעצמנו מתחילים לבנות את קירות הכלא. כל פעם שאנחנו אומרים לעצמנו "אני לא יכול", "זה לא מתאים לי", או "מה יגידו" – אנחנו מוסיפים עוד לבנה לקירות הכלא שלנו.

בכל פעם שאנו נצמדים לזהות שיצרנו לעצמנו, עוד קיר נבנה ועוד חיזוק לחומת הכלא שאנו סוגרים סביבנו.

אילו "אמיתות" על החיים קיבלתם בירושה מהמקום והמשפחה שנולדתם לתוכם?

למשל:

"צריך להיות עם מקצוע מסודר" – זו אמת שמתבטאת בזה שגם כשיש לך תשוקה ליצירה או אמנות, אתה קודם הולך ללמוד משהו "רציני" כמו משפטים או כלכלה. כי "אי אפשר להתפרנס מאמנות".

"אל תעשה גלים" – אתה בישיבת צוות, יש לך רעיון שונה לגמרי מכולם. אבל אתה שומע את הקול של אמא שלך: "למה אתה תמיד צריך להתבלט?" אז אתה שותק. כי "להיות שקט ולהסתדר עם כולם" זו אמת שינקת עם חלב אמך.

"כסף זה דבר מלוכלך" – את מרוויחה טוב, אבל כשמגיע הזמן לדבר על כסף עם הבוס או הלקוחות, את מרגישה אשמה או לא נוח. כי בבית שגדלת בו, "אנשים טובים לא מדברים על כסף".

"חתונה זה הדבר הכי חשוב" – אתה בן 35, יש לך קריירה מצליחה וחיים מלאים, אבל בכל ארוחת שישי אתה מרגיש כישלון. כי בבית שגדלת בו, אדם לא נחשב "מסודר" עד שהוא מתחתן ומקים משפחה.

"תמיד תהיה מוכן ליום שחור" – יש לך חסכונות, ביטוחים, פנסיה. אבל במקום להרגיש ביטחון, אתה תמיד בחרדה מהעתיד. כי ההורים שלך, שעברו מלחמה או עוני, העבירו לך את הפחד העמוק שהכל יכול להיעלם ברגע.

"הילדים קודמים לכל" – את דוחה כל תשוקה או רצון אישי "עד שהילדים יגדלו". כי ככה ראית את אמא שלך עושה, וככה את מאמינה שאמא טובה צריכה להתנהג.

"בנים לא בוכים" – אתה במשבר אישי קשה, אבל במקום לבקש עזרה, אתה "מחזיק את עצמך". כי מגיל צעיר למדת ש"גבר אמיתי מסתדר לבד".

"תמיד תיראה מושלם כלפי חוץ" – הזוגיות שלך במשבר, אבל בפייסבוק את מעלה תמונות מחויכות מחופשה משפחתית. כי בבית שגדלת בו, "את לא מוציאה כביסה מלוכלכת החוצה".

כשאנחנו מתחילים לזהות את ה"אמיתות" האלה, אנחנו יכולים להתחיל לשאול – האם זו באמת האמת שלי? או שזו פשוט מורשת שקיבלתי, שאולי כבר לא משרתת אותי?

והנה הפרדוקס הגדול: אנחנו בונים את הכלא הזה כדי להרגיש בטוחים. כדי להיות "בסדר". כדי להתאים. אבל בסופו של דבר, "הביטחון" הזה הופך להיות הכלא שלנו.

זה כמו אותו פיל שקושרים אותו בחבל דק כשהוא קטן. הוא לומד שהוא לא יכול להשתחרר, ואז, גם כשהוא גדל להיות פיל ענק שיכול בקלות לקרוע את החבל – הוא נשאר במקום. החבל כבר לא פיזי – הוא בראש שלו.

~~~~~~~~~~~~~~~~

זהו קטע מתוך המדריך האינטראקטיבי החדש שכתבתי: "הכלא הסמוי".

אם אתם מעוניינים לקרוא את המדריך המלא, הוא זמין לכם ללא עלות מכאן >>