בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי.
הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה.

אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות.
לאותו מסלול ידוע מראש.

עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה.
היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח.

פחד, בלבול, דחיינות, ספק…
אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו.

אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת.
הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים.
המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות.

התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה".
אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו.
שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה.
לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם.

השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".

אבל יש לפעמים בחיים אירועים, שבהם, מתחת לציפייה האוטומטית של "לחזור לשגרה", מסתתרת אמת אחרת לגמרי.

והאמת היא שאנחנו מבועתים מהמחשבה לחזור בדיוק לאותה שגרה.
לאותו כלוב זהב שחנק אותנו קודם.
אנחנו לא באמת רוצים לחזור ל"נורמלי" שהיינו בו.
כי הנורמלי ההוא השאיר אותנו ריקים ומותשים.

כשפגשתי את הסרטן, רק רציתי להבריא ולחזור לעצמי.

זה לקח כמה חודשים, החלמתי ובאמת חזרתי לעצמי.

בדיעבד, זו היתה בדיוק הבעיה:  חזרתי לעצמי. למי שהייתי קודם.

זה לקח לי כמה חודשים להבין שאם חוויתי כזה ארוע וכזה משבר, אז המציאות מנסה לומר לי משהו.
הייתי צריך שהחיים עצמם יטלטלו אותי וידחפו אותי לעשות את השינוי.

אז הקשבתי למציאות.

וזה הוביל אותי לכמה מהשינויים המשמעותיים ביותר שעשיתי בחיים שלי.
וערן של היום הוא שונה לחלוטין מזה שלפני 7 שנים.

דווקא כשהאדמה רועדת לנו מתחת לרגליים, קל יותר לעשות שינוי.

כי מה שאנו תופסים כמוכר ובטוח, כבר לא כזה.
כי הכל זז, והכל משתנה.
וחוסר הוודאות, שכל כך מפחידה אותנו כשאנו נמצאים בשגרה, כבר נוכחת סביבנו בפועל.

דווקא בזמנים האלו, שהם לכאורה מורכבים יותר, יש לנו יותר אומץ, דרייב ויכולות חדשות.
כאלו, שבשגרה, לרוב קשה לנו מאד לגייס אותן מתוכנו.

אז כאן ההזדמנות הגדולה.

לבחון מה המציאות מנסה לומר לי כרגע.

כל אחד יחווה את המלחמה והמצב הנוכחי באופן שונה.
כל אחד מושפע מכך באופן שונה.

לכל אחד מאיתנו, המציאות מביאה מסר אחר.

זה דורש המון אומץ להסתכל פנימה בזמן שכולם מסביב מחפשים רק להיאחז בוודאות חיצונית.
זה דורש מאיתנו להסכים להיות פגיעים וחשופים.
ובעיקר, להסכים "לא לדעת".

אבל אם אנחנו מוכנים לקבל את התפיסה שהאדמה שזזה היא בעצם קריאת השכמה עבורנו.
כאן טמונה ההזדמנות הגדולה לשינוי שאנו מייחלים לו.

זה לא מסע שקל לעשות אותו לבד.
כי אנחנו תמיד נשאר שבויים בתוך התפיסות והקונספציות של עצמנו.

כשאני מלווה אדם בתהליך כזה, אני לא מתיימר לדעת מה התשובות הנכונות עבורו.

אבל אני יודע להציג לו שאלות שפותחות לו כיוונים חדשים להסתכל עליה.
אני יודע לאתגר את התפיסות המקובעות שמחזיקות אותו שבוי בקונספציה הקיימת.

אני יודע לשאול את השאלות הקשות באמת על העסק שנתקע, על היחסים שהתקררו, ועל תחושת ההחמצה שהוא מתעורר איתה בבוקר.

אם הדברים האלו מדברים אליכם…
אם פגשתם את עצמכם כאן בין השורות…
אם אתם מבינים שהאדמה שרועדת בחוץ יכולה להיות גם ההזדמנות שלכם לפגוש את עצמכם באמת, מבפנים.

אני מזמין את מי שאמיץ ומרגיש את הקריאה, לכתוב לי הודעה.

ונבדוק ביחד, בכנות מלאה ובלי שיפוטיות, אם זה הזמן הנכון לצאת למסע עמוק ומשותף.

האדמה כבר זזה.
עכשיו תורנו לזוז.

לאורך השנים, בתהליכי הליווי האישי שאני עושה עם אנשים, ראיתי שלא פעם הם מגיעים לתהליך מסיבה מסוימת, בעוד שבפועל, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר שבגללה הם באמת הגיעו לתהליך.

זו תופעה די הגיונית אם חושבים על זה לעומק: אנחנו תמיד צריכים תירוץ טוב כדי לבקש עזרה.

אנחנו צריכים סיבה רציונלית והגיונית שאפשר להסביר לבן או בת הזוג, לרואה החשבון, ובעיקר לעצמנו.

אנחנו קובעים פגישת ייעוץ כי העסק לא צומח מספיק מהר ונתקע על תקרת הכנסות.

אנחנו באים כי אנחנו צריכים אסטרטגיה חדשה לשיווק.

או כי חסר לנו כלי לניהול זמן שיעשה סוף סוף סדר בבלגן של החיים שלנו.

זה כרטיס הכניסה שלנו.

ההסבר המסודר שאנחנו מספקים לעצמנו ולאחרים, כדי להרגיש שזה "בסדר" כשאנחנו בוחרים לבקש עזרה ולהיכנס לתהליך.

לפעמים, זה לא בגלל שאנו חוששים מלהסביר את זה לאחרים.

לפעמים, זה פשוט בגלל, שאנו לא מרגישים שזה לגיטימי עבור עצמנו.

אז קל לנו יותר לתת לעצמנו את הלגיטימציה הזו, אם זה תהליך עסקי כזה או אחר.

אבל, אחרי שהם נכנסים לקליניקה, כשהדלת נסגרת ואנו יושבים בארבע עיניים, האמת מתחילה לצאת.

והאמת היא כמעט אף פעם לא ניהול זמן או אסטרטגיה עסקית.

האמת היא שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לנהל את הזמן טוב יותר, אבל בפועל אנחנו נשארים במשרד עד מאוחר כי קשה לנו לחזור הביתה לזוגיות שכבר מזמן מרגישה כמו שותפות עסקית קרה ומנוכרת.

אנחנו מבקשים עזרה בלייצר עוד הכנסות, אבל מתחת לזה יושב פחד משתק שאנחנו בעצם מתחזים, ושעוד מעט כולם יגלו שאנחנו לא באמת כאלה מוכשרים או מוצלחים כמו שחשבו.

אנחנו מחפשים את הדרך לפרוץ את תקרת הזכוכית בעסק, בזמן שבפנים אנחנו מרגישים ריקנות עצומה, מבינים ששום הישג או יעד שכבר כבשנו לא הצליח לגרום לנו להרגיש ראויים באמת.

הפער הזה בין מה שאנחנו מציגים כלפי חוץ לבין מה שקורה לנו בבטן, הוא פער מייסר.

לחיות חיים שלכאורה יש בהם הכל, אבל להרגיש שמשהו מהותי חסר.

אני מכיר את התחושה הזה מקרוב.

Been there. Done that!

לרוב אנחנו צריכים את הסיבה הזו כגשר עבורנו, בשביל להתחיל.

אבל אם נסכים להעמיק, יחסית מהר נוכל לגעת בדבר עצמו. בדבר האמיתי.

לפעמים כל מה שזה דרש היתה פגישה אחת. לפעמים יותר.

כי זה מפחיד לגעת בדברים שאנחנו לא מעיזים לומר בקול רם לאף אחד אחר, לפעמים אפילו לא לעצמנו.

לגעת בפחדים הקיומיים, באשמה שאנחנו סוחבים, בתחושת ההחמצה שלא נותנת לנו מנוח בלילה.

פריצת דרך אמיתית בחיים, בעסק או בקריירה, לא מתרחשת כשמוצאים את האסטרטגיה או הטקטיקה הנכונה.

היא מתרחשת כשאנחנו מוכנים לפגוש את המקומות האלו.

כשאנחנו מפסיקים לברוח מעצמנו ומוכנים לשהות באי הנוחות.

זה מסע שדורש המון אומץ.

הוא דורש נכונות להיות פגיעים, להשיל שכבות ולגעת באמת.

מבחינתי אין פרות קדושות שאי אפשר לגעת בהן.

כל עוד בצד השני יש מספיק אומץ, כנות ופתיחות ורצון אמיתי לגעת בדברים האמיתיים, מהשורש.

אם אתם קוראים את המילים האלו ומרגישים את הבטן מתכווצת.

אם אתם חווים את הפער הזה בין התדמית החיצונית לתחושות שבפנים.

אני מזמין אתכם להיות אמיצים. לעשות את הצעד, וליצור איתי קשר.

אפשר לכתוב לי הודעה, ונבדוק ביחד אם זה הזמן הנכון לצאת למסע עמוק ומשותף.

סוף סוף מתפנה קצת לכתוב על הריטריט "50 גוונים של חופש" שהסתיים ביום ראשון השבוע.

אם יש משהו שהבנתי על מה שקורה לי עם הריטריט הזה, הוא שבכל פעם שהוא מתקיים, אני נדרש לעבור בו איזו שהיא קפיצת מדרגה.

זה לא רק שהמשתתפים עוברים בו תהליך עמוק עם עצמם, כך קורה גם לי.

אז נכון שאני הוא המוביל של הרכבת הזו, הקטר. אבל ביחד עם זה, אני גם קרון ברכבת, בתהליך העמוק שסוחף את כולנו שם.

התכנסנו ביום רביעי שעבר, 22 אנשים, שיוצאים ביחד למסע חקירה פנימית עמוק.

לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה מצפה לנו.

לכל ריטריט, לכל קבוצה, יש את התמה שלה. כל פעם זה משתנה מקבוצה לקבוצה.

למדתי לבוא בסקרנות לגלות מה תהיה התמה של הקבוצה הזו.

בשבת בבוקר, כשהתארגנתי לקראת פתיחת היום הרביעי של הריטריט, עוד תהיתי ביני לבין עצמי מה התמה של הקבוצה הזו, ואז בשמונה ורבע בבוקר זה כבר היה ברור.

ההתראה הראשונה של פיקוד העורף תפסה אותנו בתחילת הפעילות של הבוקר. עוד לא הבנו אז, שזו רק היתה ההודעה על כך שנפתחה המלחמה, ולא באמת אזעקת טילים.

הלחץ והסטרס מיד ניכרו אצל האנשים, אז נכנסנו למרחב הסדנה, שלשמחתנו היה גם מרחב מוגן, שמנו מוסיקה, ורקדנו…

שחררנו קצת את המתח שכלוא בגוף, שקשקנו אותו ויצאנו לארוחת בוקר.

בזמן הארוחה, ישבתי עם הצוות וחשבנו מה עושים מכאן.

באופן טבעי, אצל רבים עולה הלחץ, הסטרס, הפחד. הרצון לחזור הביתה, להיות עם המשפחה.

היה לי ברור בתוכי, שאם נפזר את הריטריט, לא נוכל לחזור שוב לאותה נקודה שהיינו בה.

יש משהו מאד מיוחד, עמוק ועוצמתי, בתהליך הזה שקורה לקבוצה ביחד.

את האנרגיה הזו, לא ניתן יהיה לשחזר אם היינו משלימים את היומיים הנוספים במועד מאוחר יותר.

אז מבחינתי, רציתי שנמשיך ונסיים את הריטריט כמתוכנן.

אבל זה אני.

אני לא יכול לבחור ולהחליט עבור המשתתפים.

בשלב הזה, התסריט הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו הוא שאנו ממשיכים ויהיו 4-5 אנשים שיעזבו.

לאחר ארוחת הבוקר, במעגל עם כולם, פתחתי את זה איתם, וביקשתי לשמוע אחד אחד, מה הם מרגישים, האם ירצו להמשיך, מה יעזור להם להרגיש בטוחים יותר ולהמשיך איתנו.

הזכרתי את מה שאמרתי להם בפתיחת הריטריט, שהחכמה היא לא לדבר על חופש בחיים שלנו בתנאי מעבדה, של ריטריט, כשהכל נוח ונעים, אלא לפגוש את החיים עצמם.

ובתוך החיים עצמם, עם כל המורכבויות שיש לנו, לראות איך אנחנו יכולים להביא יותר חופש לחיים שלנו.

והארוע הזה שאנו נמצאים בו, הוא החיים עצמם.

תמיד יהיו ארועים, נסיבות, מחוייבויות, אתגרים.

והמציאות סידרה לנו מגרש אימונים מטורף לדבר הזה עצמו.

אחד אחד הם שיתפו במעגל, ובסיומו, החליטו כולם להישאר ולהמשיך עד הסוף.

וביומיים הבאים המשכנו. העובדה שהיינו בתוך מרחב מוגן הקלה, וכך גם כשהיו בחוץ אזעקות, המשכנו בפעילות כמעט ללא הפרעה.

זו היתה חוויה מאד משמעותית עבורי, להצליח ולהחזיק את המרחב העדין הזה, ביחד עם כל הסטרס והלחץ שמגיע מבחוץ, החששות של המשתתפים, ושלנו.  

זה דרש את קפיצת הגדילה שלי, בהובלה, במנהיגות ובאמון.

כולנו קיבלנו את מגרש האימונים שלנו.

אחרי שחזרנו, ביום שני, חוויתי את נפילת המתח.

אז הבנתי כמה אנרגיה נדרשה ממני להחזיק את המרחב והארוע הזה ביחד.

עכשיו מתחיל לאט לאט לחזור לעצמי

ולא הייתי יכול לעשות זאת לבדי.

יחד איתי היתה שם ורד אהובתי, שהביאה את הרגישות והחוכמה שלה ותמכה לא רק בי בתוך הסערה הזו, אלא בכל שאר הקבוצה.

אורן ומיה שהיו אסיסטנטים, ועזרו לנו להחזיק את הקבוצה ביחד.

גילת שהיתה ההלפרית שלנו ודאגה שהכל יתקתק כמו שצריך.

ורוני, שדאג להנציח ולצלם אותנו שם, ברגעים הכל כך מיוחדים שעברנו שם ביחד.

ותודה אחרונה, למשתתפים עצמם, על ההתמסרות, ועל הבטחון שנתתם בי ובצוות, ונשארתם עד הדקה האחרונה, כשסיימנו ביום ראשון בחמש אחר הצהריים.

תודה!

הרצאה שלי מתוך כנס "נקודת מפנה" במכללת לווינסקי-וינגייט

רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו.

למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה.

אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי?

בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם.

כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו

איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה

ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.

הבהרה: התמונה נוצרה בבינה מלאכותית לצורכי המחשה בלבד, ללא קשר רשמי או אישור מצד דיפאק צ'ופרה.

בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים.

הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין.

והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם.

קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו.

קודם כל, קראתי שם הרבה כאב.

ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות.

זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו.

הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה.

ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר.

השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם.

אותה הרגשה של נטישה.

ההבנה הכואבת שהעולם שותק.

שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה.

וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: "אף אחד לא בא", או "מותו של הגורו".

כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו.

זוכרים את סיפור עגל הזהב?

משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל.

או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות.

ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו.

שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו.

שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון.

ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו.

רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר.

וזה מתנפץ כעת.

וגם כאן אפשר למצוא את ההקבלה לשבעה באוקטובר.

והמסקנה הכואבת משם היא שאף אחד לא בא להציל אותנו.

האשליה של המבוגר האחראי התנפצה לגמרי.

זו התפכחות כואבת. מאוד.

אבל כאן יש גם סכנה שצריך להיזהר ממנה.

ראיתי לא מעט תגובות שאומרות שכל המורים והמנהיגים הם נוכלים.

ואם כולם נוכלים, אז עדיף לא להקשיב לאף אחד יותר ולזרוק את כל תורות ההתפתחות לפח, ולסמוך רק על עצמנו.

זו מסקנה מסוכנת בעיניי, כי זה קצת כמו להפסיק לסמוך על אנשים בעולם בכלל, כי פעם אחת מישהו בגד באמון שלנו.

או להחליט שלעולם לא ניכנס יותר לזוגיות ולעולם לא נפתח את הלב, כי חווינו פרידה כואבת לפני כן.

אנחנו לא צריכים להפסיק ללמוד מאחרים או להיעזר בכלים נפלאים שקיימים בעולם.

אנחנו פשוט צריכים להפסיק להעריץ עיוורת ולצפות מהמורים שלנו שיהיו מושלמים. כי הם לא. אף אחד לא מושלם.

הגיע הזמן שגם אנחנו, אלו שעומדים על במות או כותבים פוסטים, נפסיק לנסות להציג לעולם פרסונה מוארת, מושלמת ונקייה מפגמים.

אני הראשון להודות בזה. יש בי אגו, יש בי רצון בהכרה, ויש לי גם לא מעט שריטות וצללים.

כבר ממזמן ויתרתי על הפרסונה של "המנטור המצליח והמושלם". כי אני לא.

אף אחד לא.

וזה מביא אותנו לדילמה הגדולה שעלתה מתוך התגובות, שאפשר לקרוא לה בשם: דילמת הצינור הפגום.

האם אפשר לקחת את התובנות שזורמות בצינור, גם כשהצינור עצמו פגום?

ובמקרה של צ'ופרה, האם כל מה שלימד לפני כן הופך להיות חסר ערך, כי פתאום למדנו עליו שהוא לא מואר כמו שחשבנו?

זו שאלה לא פשוטה, ואני מודה שמאז שהפרשה נחשפה אני חושב עליה הרבה ואין לי תשובה ברורה.

מצד אחד, למדתי ממנו, וממורים אחרים שהתגלו כלא מושלמים, לא מעט דברים שעזרו לי בחיים.

ומצד שני, מה זה אומר עליו כעת?

מה זה אומר על כל הידע והכלים שהם הביאו לעולם?

האם כל זה היה הצגה? שקר? חסר ערך?

אולי. ואולי לא.

הדילמה הזו מחייבת אותנו להסתכל רגע פנימה אל עצמנו.

כי לפני שאנחנו ממהרים לשפוט את הצללים של האחר, כדאי לשאול את עצמנו האם אנחנו מוכנים לקבל את הצללים שלנו?

לכל אחד מאיתנו יש חלקים מוארים וחשוכים.

כולנו בנויים מחושך ואור.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מנסים להסתיר את החושך כדי למצוא חן, כדי להראות מושלמים, כדי לקבל אהבה.

אנחנו לא צריכים לתקן את עצמנו. אנחנו לא מקולקלים.

אנחנו רק צריכים להסכים להכיר בכך שיש לנו חלקים פחות יפים.

להסכים לפשוט את החליפה של השלמות המזויפת.

להסכים להיות בני אדם מורכבים, ועדיין לאהוב את עצמנו, בדיוק ככה.

זה מתחיל בלהביא חמלה לעצמנו.

ואולי אז גם נוכל למצוא בתוכנו קצת חמלה לאחר.

עוד היבט שעולה מזה, הוא הצורך שלנו למצוא תשובות מוחלטות ולחלק את העולם לטוב ורע.

שחור ולבן.

העולם הישן, שבו מורים היו קדושים והתפתחות אישית הייתה מרחב בטוח וטהור, קורס.

העולם החדש עוד לא לגמרי נולד. עוד לא לגמרי ברור איך הוא נראה.

ואנחנו עומדים שם באמצע, לבד.

ועל מי אפשר עוד לסמוך?

והאם בכלל אפשר עוד לסמוך?

אני חושב שכל מה שקורה כאן מלמד אותנו שיעור חשוב.

לא מהמקום של "לסמוך רק על עצמנו ולא להיעזר באחרים" כמו שהציעו בתגובות.

להיפך.

להיעזר במורים, במנטורים, באנשי מקצוע או בחברים לדרך, זה דבר חשוב ובעל ערך עצום.

הידע והכלים שיש לאנשים אחרים להציע, יכולים להיות מתנה עבורנו.

אבל אנחנו חייבים להגיע למפגש הזה מפוכחים.

להפסיק לחפש אלוהים בבני אדם.

המורה שעומד מולנו, חכם ומנוסה ומואר ככל שיהיה, הוא לא מושלם.

הוא אנושי. בדיוק כמונו.

יש לו את הפחדים שלו, את האגו שלו ואת החלקים החשוכים שלו.

החופש האמיתי שלנו נמצא ביכולת שלנו ללמוד מאדם אחר, לקבל ממנו השראה וכלים, אבל להשאיר את המפתחות לחיים שלנו עמוק בכיס שלנו.

לשמוע את העצה, אבל תמיד להעביר אותה דרך המסננת הפנימית שלנו.

לקחת אחריות זה להבין שהסמכות העליונה היחידה על העסק שלנו, על הזוגיות שלנו ועל החיים שלנו, היא אנחנו.

ואולי, כשאנחנו מפסיקים לדרוש "שלמות אלוהית" מהמורים שלנו, אנחנו סוף סוף יכולים להפסיק לדרוש את אותה שלמות גם מעצמנו.

להסכים להיות בני אדם. פשוטים, מוארים וגם פגומים, ועדיין ראויים.

הפוסט הזה פורסם במקור בפייסבוק שלי וזכה שם להרבה תגובות ושיתופים. מוזמנים לקרוא ולהגיב גם שם >>

לפני כמה ימים, באחת השיחות שלי עם ורד, אמרתי לה שאני חושב, שכדי להיות מישהו שמוביל דרך, שמנהיג, שסוחף אחריו אנשים, אתה חייב שתהיה בך מידה מסויימת של נרקיסיזם.

המחשבה הזו שלי, אינה מנותקת מהמציאות.

אני גם כזה.

ורבים רבים מהקולגות, חברים, ואנשים שהכרתי (בארץ ובחו"ל), שנמצאים בעולמות המודעות, ההתפתחות והרוח, הם כאלו.

אבל בעקבות הפרסומים האחרונים של תיקי ג'פרי אפשטיין, והשמות הרבים של אנשים שהיו "חברים" שלו לכאורה או נהנו במסיבות והארועים שהוא קיים (כמו דיפאק צ'ופרה, דן אריאלי ואחרים…), המחשבה הזו סיקרנה אותי ויצאתי לחקור האם זה נכון או סתם תחושת בטן שלי.

חיפוש זריז העלה, שהמחשבה הזו היא לא רק תחושת בטן.

יש לה ממש גיבוי, ואפילו שם, בעולמות המחקר והאקדמיה.

נתקלתי במאמר מרתק של שפורסם בהרווארד של הפסיכואנליטיקאי וחוקר המנהיגות ד"ר מייקל מקובי, שהגדיר את זה בשם "נרקיסיזם יצרני".

בפשטות, הוא טוען שמנהיגים שמשנים את העולם, כאלו שפורצים דרך ומביאים חזון חדש, פשוט חייבים להיות במידה מסוימת נרקיסיסטים.

הם צריכים את התעוזה והאומץ ליצור טרנספורמציה.

הם זקוקים לאיזו אמונה פנימית עמוקה, אולי אפילו קצת משוגעת, שהם יכולים ליצור משהו אחר, משהו חדש, לשנות את המציאות.

במילים אחרות, כדי לעמוד על במה.

כדי לכתוב ספר.

כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם "בואו אחריי", אנחנו חייבים שיהיה לנו אגו בריא.

אנחנו חייבים את הדרייב הזה, שרוצה ליצור משמעות ולהשאיר אחריו מורשת.

האגו שמאמין שיש לו את היכולת להשפיע, לשנות, ליצור, להמציא.

זה הדלק שלנו.

זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, לעמוד מול קהל, ולסחוף אחרינו אנשים.

זה הצד הבריא של הנרקיסיזם.

הצד האפל

דר' מקובי מזהיר מהרגע שבו הדלק הזה הופך לרעל.

הוא קורא לזה "הצד האפל" של הנרקיסיזם.

כי כמו בכל דבר, וכמו אצל כל אחד מאיתנו: לכולנו יש גם צדדים אפלים.

יונג היה הראשון שטבע את המושג הזה שנקרא "הצל" או "הצד האפל".

הצל הוא החלק הנסתר, המודחק והאפל של האישיות שלנו.

אלו כל אותם חלקים בעצמנו שאנחנו מתביישים בהם, מפחדים מהם או שהחברה אומרת לנו שהם "לא בסדר" (כמו קנאה, אנוכיות, זעם, אלימות או תאוות כוח).

בגלל מפחדים לאבד אהבה אם יגלו שיש בנו חלקים כאלו, אנחנו לא רוצים להכיר בקיומם, ואנו מתאמצים להסתיר ולהחביא אותם. מעצמנו, ומהעולם סביבנו.

יונג טען שכדי שנוכל להפוך לאנשים שלמים יותר, אנחנו חייבים לפגוש את הצד האפל הזה, להכיר בו, ולעשות איתו עבודה.

כי אם נמשיך להחביא ולהתכחש לו, הוא ימשיך לנהל אותנו מאחורי הקלעים, מהלא מודע שלנו.

בצד האפל של ה"נרקיסיזם היצרני", קל מאד לאבד את המודעות העצמית שלנו. ולאבד אותנו.

זה השלב שבו אנחנו מתחילים להאמין לאגו של עצמנו.

כשהאגו כבר לא משרת את החזון ואת הרצון הכנה לעזור, אלא מתחיל לשרת רק את עצמו.

לפי המחקר, מנהיגים שנכנסים לסחרור הזה הופכים להיות חולמים שמנותקים מהמציאות.

הם מפתחים רגישות קיצונית לביקורת.

הם מפסיקים להקשיב.

הם עוטים על עצמם "חליפה" של מושיע או מורה רוחני, ושוכחים שזו רק חליפה.

לאט לאט, החליפה הופכת להיות העור שלהם.

ראיתי את זה קורה לאחרים סביבי.

וזה גם קרה לי.

אני ממש זוכר את הרגע הזה אצלי.

זה היה בסיום אחת הסדנאות של "'קוד המנצח". יחסית עוד בהתחלה, בשנה הראשונה שלנו (אי שם ב-2009).

בסיום הסדנה, ניגש אלי אחד המשתתפים וביקש שאחתום לו על חוברת הסדנה שלו. מיד אחריו ניגשה עוד מישהי ואחריה באו עוד כמה.

ואז כמובן הגיעו נוספים שביקשו להצטלם בסלפי.

מעולם אף אחד לא ביקש ממני לחתום לו על שום דבר (חוץ מאשר הפקידה בבנק שהחתימה אותי על המשכנתא).

האגו באותה השניה מקבל בוסט מטורף, ועף לשמיים.

היום אני יודע לזהות, שזו הנקודה שבה התחלתי להאמין לאגו שלי.

להאמין שאני לא כמו כולם. שיש בי משהו מיוחד ויוצא דופן.

שם זה התחיל להשתבש אצלי.

שם מתחילה היוהרה.

לקח לי כמה שנים להבין את זה. גיליתי את זה בדרך הקשה.

אבל כשהייתי בתוך זה, לא יכולתי לראות את זה.

אנחנו אף פעם לא רואים את הדבשת של עצמנו.

כשקראתי את העדויות האחרונות על מורים כל כך גדולים ומשפיעים (שאני בעצמי קראתי, שמעתי והערכתי) שבילו בבתים של עברייני מין… משהו בתוכי התכווץ.

הבטן התכווצה ממקום שמבין כמה קלה היא הנפילה.

כמה מהר אפשר להחליק אל תוך המלכודת הזו.

כשאנחנו נמצאים בעמדת השפעה, כשאנשים נושאים אלינו עיניים, תולים בנו תקוות ולפעמים גם מעריצים אותנו, קל מאוד להפוך להיות יהירים מאד.

להאמין שאנו מורמים מאחרים.

שיש בנו משהו שאחרים צריכים להעריץ.

קל מאד במקום הזה, לאבד את החיבור למציאות ולקרקע.

אז איך אפשר לשמור על עצמנו?

איך אנחנו יכולים להמשיך להוביל, ללוות, לאמן ולהשפיע, בלי לאבד את הדרך?

לתשובה, גם לפי החוקרים וגם ממה שאני חווה בחיים שלי, יש 3 היבטים חשובים:

ההיבט הראשון הוא עוגנים.

אנחנו חייבים שיהיו לצידנו אנשים ושותפים לדרך, שלא מסתנוורים מאיתנו ולא מפחדים מאיתנו.

כאלו שיודעים להגיד לנו את האמת הפשוטה בפרצוף, גם כשממש לא נעים לנו לשמוע אותה.

בדיוק כמו בשיחה שקיימתי עם ורד, אני חייב את המראה הזו בחיי.

מישהו שיכול לראות את הדבשת שלי, כשאני לא רואה אותה.

מישהו שיכול להעמיד אותי במקומי, כשהיהירות משתלטת.

מישהו שזוכר להזכיר לי שאני בסך הכל בן אדם, כמו כולם.

הדבר השני הוא ענווה.

לזכור תמיד שאנחנו לא קוסמים, ולא באנו להציל אף אחד.

האמת לא בידיים שלנו. אין לנו באמת תשובות.

לכל היותר, יש לנו לפעמים שאלות טובות.

יש לנו פרספקטיבה נוספת.

אולי לפעמים יש לנו יותר נסיון בדברים מסויימים.

בהתחלה של כל ריטריט "50 גוונים של חופש" שאני מקיים, אני אומר למשתתפים: "אל תאמינו לאף מילה שלי".

אני לא יודע טוב יותר מכם, מה נכון עבורכם.

אני רק מביא את תפיסת העולם והפרספקטיבה שלי.

לדעתי, התפקיד האמיתי שלנו הוא ליצור עבור המשתתפים את הסביבה שבה יוכלו לבחון את עצמם בכנות, לשהות איתם ביחד בתוך הלא-נודע, כשהם מחפשים את התשובות והפתרונות שנכונים להם.

מבלי להעמיד פנים שיש לנו תמיד את כל התשובות.

מנהיגות והשפעה אמיתית לא נובעות מהיכולת שלנו להיות מושלמים או כל-יודעים.

אלא בדיוק להפך.

הן נובעות מהיכולת שלנו להיות אנושיים.

פגיעים.

ולהסכים להוביל, ובעיקר לאהוב, דווקא משם.

וההיבט השלישי הוא להישאר כל הזמן בתהליך של טיפול והתפתחות.

כשאני מאמין לאגו שלי ומונע מתוכו, תמיד יהיה קל לעדיף לצאת החוצה, לדבר אל אנשים, לעזור להם לעשות תהליך, מאשר לעבור כזה עם עצמי.

זה לא כיף לחקור את עצמנו לעומק, לגעת בפצעים שלנו או לפגוש את הצללים שלנו.

הרבה יותר קל ובטוח להישאר בתוך ה"חליפה" הנוצצת.

אבל כאן בדיוק טמון ההבדל אם האגו מנהל אותי, או שאני אותו.

העבודה הפנימית הזו, אינה מסתיימת אף פעם.

עבורי היא אפשרה לפתח פרספקטיבה רחבה יותר על עצמי ועל העולם בכלל.

היא אפשרה לי לפגוש את הצללים שלי ולעשות איתם שלום.

היא אפשרה לי לזהות את הדפוסים שלי ולשים לב מתי אני בשירות ומתי אני בא "לקחת".

היא אפשרה לי לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות, ולזכור שאני עוד בן אדם, כמו כל אחד אחר.

והיא לימדה אותי, שהתפתחות היא לא משהו שמסתיים אי פעם.

ורק כשאנחנו ממשיכים לקלף מעצמנו שכבות ופוגשים את המקומות הכי פגיעים שלנו, אנחנו יכולים לשמור על לב פתוח באמת.

הפוסט הזה רלוונטי לא רק לאלו מכם שעומדים על במות, מקליטים פודקאסטים או כותבים ספרים.

כולנו מנהיגים ומובילי דרך באיזשהו מקום בחיים שלנו.

בהורות שלנו.

בזוגיות שלנו.

כמנהלים בעבודה, או כבעלי עסק מול הלקוחות שלנו.

בכל מקום שבו מישהו נושא אלינו עיניים, מקשיב לנו וסומך עלינו, האגו שלנו תמיד יעמוד למבחן.

ותמיד יהיה שם הפיתוי להרגיש שאנחנו יודעים יותר טוב.

ותמיד תהיה שם מלכודת היהירות, שקל מאד ליפול לתוכה.

האתגר של כולנו הוא לזכור, שההשפעה הכי עמוקה שלנו לא קורית כשאנחנו מושלמים, חסרי פגמים או יודעי-כל.

היא קורית כשאנחנו מסכימים להיות אנושיים.

כשאנחנו מוכנים לפשוט את ה"חליפות" שלנו.

וכשאנחנו מסכימים להוביל את האנשים שיקרים לנו, רק מתוך הלב החשוף שלנו.

שמחתי להתארח בפודקאסט "מעבר למילים" של מוטי בן משה

הנה מה שמוטי כתב על הפרק:

כדי לגלות יבשות חדשות צריך לשכוח מראה חוף.

ערן שטרן מגיע לשיחה חשופה על הדרך שעבר: זוגיות של 30 שנה שנגמרה, פרק ב' עם ורד, ואיך קשר אינטימי יכול להיות המקום שבו מפסיקים לשחק תפקיד ומתחילים להכיר את עצמנו באמת.

אנחנו מדברים על האחריות לרגשות בתוך זוגיות, על האומץ להגיד אמת בלי להשליך, ועל זה שריפוי לפעמים מתחיל דווקא כשמפסיקים לרצות.

אחר כך אנחנו צוללים לתודעה ולשינוי דרך נקודת מפנה חדה: הסרטן.

ערן מספר איך הדמות של החזק והמצליח התחילה להתפרק, מה ההבדל בין לבקש עזרה לבין לדעת לקבל אותה, ואיך אהבה עצמית הפכה להיות התשתית לכל בחירה אחרת.

בדרך אנחנו נוגעים גם בריטריטים שהוא מוביל, בשיח על מיניות ממקום נקי ובוגר, ובמשפט אחד שמסכם הכל: ההישג הגדול ביותר שלנו הוא לחזור להיות אנחנו בעולם שמנסה להפוך אותנו למישהו אחר.

בסוף נשאר מצפן אחד שכל אחד מאיתנו יכול לקחת הביתה.

קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב.

הוא כתב שהוא מתלבט.

שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר.

הוא מחפש את ה-ROI.

את ההחזר על ההשקעה.

וזה כל כך טבעי.

אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול תועלת.

אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה.

כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל.

אנחנו משווים מפרט טכני.

כמה זיכרון יש לו.

מה איכות המצלמה.

אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי.

אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר.

תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף.

אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל.

אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל.

כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים?

מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות?

מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?

במהלך השנים למדתי משהו על ההתלבטות הזו.

על הרצון שלנו לדעת שאם נשקיע בעצמנו X, נקבל מכך תועלת של 2X לפחות.

על הרגע הזה שבו היד רועדת לפני הלחיצה על כפתור ההרשמה.

לרוב, הספק שיש לנו בפנים, הוא לא לגבי הסדנה שאנו מתלבטים אם להרשם אליה או שלא.

לרוב, הספק הוא גם לא לגבי התוכן או המנחה.

אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מפקפק בערך של לחיות חיים מתוך חופש.

הספק האמיתי שיש בנו, הוא כלפי עצמנו.

למעשה, מה שאנחנו באמת מתלבטים לגביו, הוא:

האם הפעם אני אצליח להשתנות?

האם אני אקח את הכלים האלה ואיישם אותם בחיים שלי?

או שזו תהיה עוד הוצאה שתסתיים באכזבה?

האם אני סומך על עצמי שאני יכול ליצור מציאות אחרת בחיים שלי?

הפחד הוא לא מהמחיר הכספי שנשלם.

הפחד הוא מהמפגש עם עצמנו.

מהאפשרות שנגלה שיש בנו את הכוח לשנות, ושעד היום פשוט לא השתמשנו בו.

אנחנו מפחדים להתאכזב מעצמנו שוב.

אנחנו מפחדים להודות שאנחנו ראויים להשקעה הזו.

קל לנו יותר להוציא סכום כזה על ספה חדשה לסלון, כי הספה תישאר שם ודאית ומוחשית.

השינוי הפנימי דורש מאיתנו עבודה.

הוא דורש התמסרות.

הוא דורש מאיתנו להסכים לשהות בתוך אי ודאות.

אמרתי לאותו אדם שהריטריט שלו למעשה כבר התחיל.

הוא התחיל ברגע שהשאלה הזו עלתה.

ברגע שההתלבטות הגיעה.

כי זה המבחן הראשון של האמון שלו בעצמו.

עצם הבחירה להצטרף למסע כזה היא הצהרת כוונות.

היא אמירה שאומרת "אני מוכן להשקיע בעצמי".

אני מוכן לשים את עצמי במרכז.

אני מאמין שיש בי את היכולת לקחת ולשנות את החיים שלי לטובה.

המחיר האמיתי שאנחנו משלמים, הוא לא הסכום שיורד בכרטיס האשראי.

המחיר האמיתי הוא המחיר שאנחנו משלמים בחיים עצמם, כשאנחנו נשארים באותו מקום.

כשאנחנו נותנים לפחד לנהל את קבלת ההחלטות שלנו.

אנחנו משלמים את המחיר הזה יום יום ושעה שעה.

רק שהוא לא נכנס לשום אקסל או ROI.

אז אם אתם מרגישים את הקריאה הזו בבטן.

אם הלב שלכם מאותת שזה הזמן.

אל תחפשו את הביטחון בחוץ.

הוא לא נמצא שם.

הביטחון היחיד שיש לנו הוא הידיעה שאנחנו נהיה שם עבור עצמנו.

שאנו באים כדי להפיק את המקסימום מכל רגע.

שאנו באים לעשות את העבודה.

ואז, זו הופכת להיות ההשקעה הכי בטוחה שיש.

שיש לה את ה-ROI הגבוה ביותר.

~~~~~~~~~~

אנחנו בימים האחרונים להרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש" ונותרו לנו מקומות אחרונים.

אם אתם מרגישים את הקריאה, אני מזמין אתכם לעשות את הצעד.

כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת.

היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר.

היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם.

היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם.

היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק.

קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו.

אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי".

אבל זו לא באמת אהבה עצמית.

בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

 הסיטואציה הראשונה: "הבגידה השקטה"

נסו להיזכר ברגע כלשהו מהימים האחרונים, כשמישהו ביקש מכם משהו שממש לא התחשק לכם לעשות.

הבטן שלכם התכווצה, הגוף צעק "לא".

אבל הפה? הפה חייך את החיוך האוטומטי הזה ושמעתם את עצמכם אומרים: "בטח, אין בעיה".

הטלפון מצלצל. על הצג אתם רואים את השם של מי שמתקשר.

אתם מותשים, אתם זקוקים לשקט. אבל המחשבה האוטומטית עולה: "לא נעים, הוא ייעלב".

והאצבע כבר לוחצת על המכשיר ומקבלת את השיחה.

באותו רגע, שמתם את אי הנעימות שלו מעל הצורך הבסיסי שלכם במנוחה.

המלצר מביא לכם את המנה במסעדה.

זה לא בדיוק מה שביקשתם, לא טעים או שזה הגיע קר.

אתם מסתכלים על הצלחת, ואז על המלצר, ואומרים "תודה, זה בסדר גמור".

אתם אוכלים מנה שאתם לא נהנים ממנה, רק כדי לא להיות "הלקוח המעצבן הזה".

הלקוח שואל אתכם מה המחיר?

אתם יודעים את המחיר שמגיע לכם. אבל בשנייה האחרונה, הפחד משתלט.

"זה בטח יהיה לו יקר מדי", אתם מפחדים לאבד אותו, וחותכים 20% מהמחיר עוד לפני שהוצאתם מילה.

הקטנתם את הערך שלכם כדי להימנע מדחייה אפשרית.

באותו רגע שאמרנו "כן" למשהו שלא באמת רצינו, בגדנו באדם היחיד שלעולם לא יעזוב אותנו. בעצמנו.

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לשמור על ה"שקט", על "שלום בית".

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לא לאכזב. כדי להישאר או להיראות "בסדר".

אבל המחיר של ה"בסדר" הזה הוא הרסני.

בכל פעם שאנחנו משתיקים את הקול הפנימי שלנו לטובת רעש חיצוני, אנחנו סודקים עוד קצת את האמון העצמי שלנו.

אהבה עצמית היא הסירוב להמשיך לבגוד בעצמנו.

אהבה עצמית היא ההסכמה שאחרים יתאכזבו מאיתנו, כדי שלא נצטרך לאכזב את עצמנו.

הסיטואציה השניה: מלכודת "הילד/ה הטוב/ה"

מגיל אפס לימדו אותנו שהאהבה היא עסקת חליפין.

קיבלנו מחיאות כפיים כשהצטיינו במשהו.

קיבלנו חיבוק כשהיינו נוחים ונעימים לסביבה.

בנינו זהות שלמה סביב הריצוי ההורי/החברתי/הסביבתי הזה.

בנינו פרסונה שלמה של האדם, שאנו מאמינים שהסביבה החיצונית לנו, חושבת שאנו צריכים להיות.

אבל עמוק בפנים, כשאנו מספיק קשובים וכנים עם עצמנו, אנחנו מרגישים את הדיסוננס.

עמוק בפנים אנחנו מרגישים את הפחד.

אנחנו מרגישים שאם יראו אותנו באמת, את הפחד, את חוסר הביטחון ואת חוסר המושלמות שלנו, לא ירצו להיות איתנו. לא יאהבו אותנו יותר.

אז אנחנו מהדקים את המסכה עוד קצת, וממשיכים לשחק את המשחק שמצפים מאיתנו לשחק.

זה קורה בעבודה כשאנחנו נשארים לתקן טעויות של מישהו אחר עד הלילה.

לא כי זה התפקיד שלנו, אלא כי אנחנו חייבים להיות אלו שמצילים את המצב.

אנחנו מכורים לתחושה הזו ש"אי אפשר בלעדינו", גם אם אנחנו כבר קורסים מהעומס.

זה קורה כשהחברה שלך מתקשרת "רק לפרוק".

את מקשיבה לה במשך 40 דקות של תלונות שכבר שמעת ממנה אלף פעם.

את מהנהת, שוב מייעצת, מכילה.

ובפנים? מרגישה שהיא שוב שואבת ממך את טיפת החמצן האחרונה שעוד נותרה לך.

אבל את לא תעצרי אותה ולא תציבי גבול. כי אתן "חברות טובות".

בת הזוג שואלת אותך "מה בא לך לאכול?" או "לאן בא לך לצאת?", ואתה עונה אוטומטית: "מה שבא לך", או "לי זה לא משנה".

זה לא נובע מגמישות, זה נובע מפחד.

הפחד לתפוס מקום, הפחד שמה שאתה רוצה יהיה "יותר מדי" לצד השני.

כי במשך השנים לימדת את עצמך, שלהיות "קליל" ו"לא דרמטי" זו הדרך שלך לשרוד בעולם הזה.

חופש אמיתי הוא היכולת לפשוט את הזהויות האלו.

להניח את הפרסונה, ששוקלת טון, של "המצליחן" או "האמא המושלמת", ולהיות אמיתי. ואותנטי.

להסכים להביע לעולם את מה שאני באמת מרגיש. ולא את מה שמצפים ממני שארגיש.

אהבה עצמית היא ההבנה שאני ראוי לאהבה פשוט כי אני קיים. זהו.

לא כי אני יעיל, לא כי אני נחמד, ולא כי הבאתי תוצאות "רצויות" או "נכונות".

ללא תלות במה אחרים חושבים או אומרים עלי.

הסיטואציה השלישית: ממתינים להצלה

אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בחדר ההמתנה.

לחכות שבן הזוג יבין אותנו בלי שנצטרך לדבר.

לחכות שהבוס יעריך אותנו סוף סוף.

לחכות שאמא תקבל את הבחירות שלי.

לחכות שהמציאות תשתנה לטובתי.

זו עמדה של קורבן. עמדה של ילד שמחכה להורה או "למבוגר האחראי" שיבוא ויסדר את הבלגן.

וזו אולי האמת הכואבת ביותר: אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

לצערנו, גילינו זאת בדרך הקשה והכל כך כואבת, ב-7/10.

אף אחד לא בא!

אנחנו קורעים את התחת בעבודה. מגיעים ראשונים, יוצאים אחרונים.

משוכנעים שאם רק נעבוד מספיק קשה, הבוס יבחין בנו, יקרא לנו למשרד ויעניק לנו את ההעלאה וההכרה שאנחנו חולמים עליה.

אנחנו מחכים שמישהו "יגלה" אותנו, במקום לדפוק על הדלת ולבקש את מה שמגיע לנו.

אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים האמיתיים יתחילו כשהתקופה הלחוצה הזו תעבור.

כשהילדים יגדלו קצת. כשנסיים את המשכנתא. כשהפרויקט הגדול יסתיים.

אנחנו חיים בחדר המתנה, מחכים שהנסיבות החיצוניות יסתדרו מעצמן ויאפשרו לנו להיות מאושרים.

אנחנו יושבים בערב מול הטלוויזיה או הגלילה האינסופית בטלפון, בתחושת ריקנות.

מחכים שמישהו יתקשר, שמשהו מרגש יקרה, שהעולם יבוא ויבדר אותנו.

אנחנו מצפים שהעניין והתשוקה יגיעו מבחוץ, במקום ליצור אותם מבפנים.

אהבה עצמית היא לקיחת אחריות על החיים שלנו. בעלות. זו הריבונות האישית במיטבה ובמלואה.

זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים להפקיד את המפתחות לאושר שלנו בכיס של מישהו אחר.

אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הרגשות שלנו, על הבחירות שלנו, ועל החיים שלנו.

חופש הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש הוא היכולת להפסיק לנטוש את עצמנו. לאהוב את עצמנו באמת.

לדעת להגדיר ולדבר את הגבולות שלנו (במקום לוותר על עצמנו שוב ושוב).

לדעת להתמודד עם הרגשות הלא נעימים ולהכיל אותם (במקום לנסות לברוח, להדחיק או להימנע).

לדעת לקחת אחריות על עצמנו ולא על הרגשות של אחרים.

לדעת לשים את עצמנו בעדיפות עליונה (הזכרו בדיילת במטוס, היא כל הזמן מזכירה לנו את זה).

בקרוב, תסתיים ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

זה לא ריטריט של פינוקים.

אנחנו באים לעשות עבודה.

אנחנו באים לפגוש את המקומות שבהם אנחנו מזייפים את עצמנו, לעצמנו.

אנחנו באים לפשוט את המסכות שכבר נדבקו לפנים.

ולהסכים, אולי בפעם הראשונה, לבחור בעצמנו באמת.

להסכים לאהוב את עצמנו, ולשים את עצמנו במקום הראשון.

אם המילים האלו כיווצו לכם את הבטן, זה הסימן הכי מדויק שיש.

הכיווץ הזה יכול להיות השער לחופש שלכם. אם תבחרו בכך.

אל תחכו ל"יום אחד" שבו תרגישו מוכנים. היום הזה לעולם לא יגיע.

המוכנות מגיעה אחרי שאנחנו עושים את הצעד הראשון.

בואו.

"אדם אינו יכול לגלות אוקיינוסים חדשים אלא אם כן יש לו את האומץ לאבד את מראה החוף"

את המשפט הזה של אנדרה ז'יד שמעתי לראשונה, לפני כמה שנים מהמטפלת שליוותה אותי באחת התקופות המורכבות יותר בחיי.

הוא נאמר לי בקונטקסט של שינוי מאד משמעותי שעברתי אז בחיים.

אחרי ההחלמה מהסרטן, בתוך תהליך הגירושים, כשלמעשה אני נפרד מהזהות הישנה שלי ויוצא מחדש לעולם כאדם אחר. שעדיין לא הכרתי אותו אז.

המשפט הזה יכול להשמע מאד מגניב, רומנטי, הרפתקני…

אבל בפועל? הוא אחד המשפטים המפחידים ביותר שיש.

כי ה"חוף" הוא לא רק היבשה הבטוחה.

החוף הוא מי שאנחנו.

הוא הזהות שלנו. הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל בוקר מחדש.

הוא התשובה האוטומטית לשאלה "מי אני?"

אני מנהל, אני אמא, אני בן זוג של…,  אני המצחיק, אני האחראית.

החוף הוא המקום שבו הרגליים עומדות על קרקע יציבה.

הוא זה שמעניק לנו בטחון, יציבות, ודאות.

ולאבד אותו?

זה אומר להסכים לצוף בתוך הריק. בתוך הלא נודע.

בתוך המקום הזה שבו הזהות הישנה כבר לא קיימת, והחדשה… היא עוד לא נראית באופק.

וזה מפחיד.

האינסטינקט שלנו הוא להיאחז בחוף, גם כשהוא כבר בוער. גם כשהוא כבר מזמן לא משרת אותנו.

אנחנו לרוב נעדיף את הכלא המוכר על פני החופש המוחלט והלא ידוע של האוקיינוס הפתוח. (זוכרים את הפוסט שלי על "בטחון שוחה בכאב מוכר"…).

אבל האמת היא, שכולנו כבר איבדנו את מראה החוף בעבר. וגילינו אוקיינוסים חדשים.

לרוב עשינו את זה כי החיים הכריחו אותנו, לא כי בחרנו בכך.

תחשבו רגע על המעבר מרווקות להורות.

רגע אחד היינו אדונים לעצמנו, לזמן שלנו, לשינה שלנו. הייתה לנו זהות ברורה של "אני".

ורגע אחרי שחזרנו עם התינוק הביתה, יצאנו לים הפתוח.

ה"אני" התפרק.

פתאום יש יצור קטן שמנהל לנו את החיים.

הזהות הישנה של "רווק" נמחקה בשניה, ואנחנו בלב ים, מגששים באפילה, מנסים להבין מי אנחנו עכשיו בתוך הדבר הזה שנקרא "אבא" או "אמא".

או ביום שהחלטנו לעזוב מקום עבודה של שנים.

שנים שהטייטל שהיה לנו על כרטיס ביקור הגדיר את הערך העצמי שלנו.

ידענו בדיוק מי אנחנו, ומה המקום שלנו בהיררכיה.

ואז, ביום אחד, החזרנו את התג, יצאנו מהדלת, והחוף הבטוח נעלם.

פתאום אנחנו רק "אנחנו". בלי הטייטל. בלי המשכורת שנכנסת בראשון לחודש.

רק אנחנו והשקט המפחיד הזה.

או אחרי פרידה משמעותית.

כשה"אנחנו" מתפרק. כשהבית מתרוקן. כשההרגלים המשותפים של שנים נעלמים ברגע.

אנחנו עומדים שם, בלב האוקיינוס, ומחפשים בייאוש משהו להיאחז בו, אבל החוף הישן כבר לא שם.

באופן טבעי, אנו מנסים להימנע ולברוח מהרגעים האלו.

אנחנו מנסים למלא את הריק הזה מהר ככל האפשר. רק כדי לא להרגיש אותו.

אז ממלאים, בעבודה חדשה, בזוגיות חדשה, בהסחות דעת.

רק לא להרגיש את חוסר הוודאות שכל כך מפחידה אותנו.

אבל כמו שאומר המשפט, האוקיינוסים החדשים, היבשות החדשות של הגשמה, של חופש, של אהבה… כל אלו מתגלים לנו רק כשאנחנו מסכימים לשהות שם. בריק של האוקיינוס.

בלי לראות מראה חוף.

במים העמוקים.

בלי לדעת.

להסכים לא לדעת מי אנחנו, כדי שנוכל לגלות מי אנחנו באמת רוצים להיות.

החופש האמיתי לא נמצא על החוף הבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו להרים עוגן, לשחרר את הקשירות מהמזח, לצאת לאוקיינוס ולשכוח את מראה החוף.

~~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, נצא שוב למסע משותף, בקבוצה אינטימית ומצומצמת, כדי לתרגל ביחד את האומץ הזה.

בסביבה בטוחה, אוהבת, מכילה ומאפשרת, נסכים לאבד קצת את מראה החוף של חיי היומיום.

נפשוט את המסכות, את ההגדרות, את הציפיות ואת ה"צריך", ונצא לגלות איזה אוקיינוסים חדשים מחכים לנו בפנים.

ריטריט "50 גוונים של חופש".

זה הזמן להרים עוגן.

האם אתם אמיצים מספיק?