אי אפשר שלא להצטרף לטרנד ולכתוב גם על הסדרה של כאן 11 "מקום שמח".

כל הפיד שלי מלא בזה. 

וכנראה שזה לא במקרה.

יש משהו בסדרה הזו שמצליחה לדקור בדיוק איפה שכואב. 

איפה שאנחנו מפחדים להסתכל. 

איפה שהלב יודע שמשהו שם מוכר מדי.

גם אני בסיבוב הקודם שלי הייתי במקום הזה. 

המקום שבו אתה מתעורר יום אחד ולא בטוח לאן נעלמה האהבה שהיתה פעם ברורה כמו אור יום.

הרבה אנשים שמעיזים לדבר על זה איתי, אומרים את זה בצורה דומה:

לא קרה משהו גדול. 

לא איזו דרמה. 

לא פרידה. 

לא סיפור מטורף.

פשוט… 

לאט, לאט. 

Little by little.

שחיקה שקטה. 

עייפות. 

התרחקות. 

חוסר תשומת לב קטנטן שבשגרה הרגילה של יום שלישי בצהריים לא נראה משמעותי מדי.

אבל כשהוא מצטבר לאורך שנים, הוא הופך להרים של ריחוק.

וזה כמעט תמיד נראה אותו הדבר.

זוג רגיל. אנשים טובים. באמת אוהבים.

עובדים קשה. מגדלים ילדים. משלמים חשבונות. 

מנווטים בין עייפות להישרדות. 

משימות. מחויבויות. אחריות. 

מרחב קטן מדי לנשימה. לחיבור.

ובתוך כל זה, הזוגיות יורדת בסדר העדיפות והופכת לפרויקט תפעולי ולא למערכת יחסים חיה.

הם הופכים להיות סמנכ"לי תפעול של חברה שנקראת "משפחה בע"מ".

החברות מתפוגגת ונשארים שותפים לדירה. ולחיים.

שיחות עומק רגשיות ואינטימיות מתחלפות בשיחות של מי אוסף מהגן ומי משלם את החשמל. 

יוצאים למסעדה פעם בחודש כדי להרגיש שעשינו משהו. לסמן V על בילוי משותף.

אבל אם מסתכלים סביב, רואים זוגות שיושבים ביחד, אבל כל אחד בבועה שלו עם הנייד.

ויש גם את המיניות, שנעלמת לא כי אין חשק. 

אלא כי לפני חשק צריך קרבה. 

ולפני קרבה צריך אינטימיות. 

ולפני אינטימיות צריך להרגיש שרואים אותי.

וכשאין את זה, המפגש המיני הופך לטכני,

למשהו שקורה פחות.   

עד שהוא נשחק ונעלם. 

ואנשים נשארים עם תחושת בדידות בתוך קשר שיש בו לכאורה הכל. 

חוץ מהדבר שבאמת רצינו: קרבה, אהבה, אינטימיות ותחושה שיש לי איפה להניח את הראש כשקשה לי.

אז מחפשים ריגושים בחוץ. 

אחד הולך לקבוצת רכיבה. 

השניה מצטרפת לקבוצת כדורשת. 

השלישי נשאב לעבודה ועף על הקריירה שלו. 

הרביעית לקורסים והתפתחות אינסופית.

וזה נהדר שיש חיים אישיים. חובה אפילו.

זה באמת חשוב שלכל אחד יהיו את תחומי העניין, העיסוקים והחברים שהם רק שלו.

אבל הרבה פעמים זה מגיע ממקום אחר: 

לא טוב לי בבית. 

אני מרגיש שלא רואים אותי. 

ריק לי מבפנים. 

אז אולי בחוץ אמצא משהו שיזיז לי את הנשמה. שירגש אותי.

ובחוץ באמת יותר מעניין. 

כי כל מה שחדש תמיד מעורר.

ולפעמים כן, זה הולך רחוק יותר. 

כשמישהו מוצא מישהי אחרת שנותנת לו לחוות את הניצוץ שנעלם לו בבית. 

או מישהי מוצאת מישהו שמזכיר לה שהיא קיימת ושרואים אותה.

וזה אף פעם לא ביום אחד. 

זה לא כי משהו קרה או התפוצץ פתאום. 

לא כי יש בעיה אחת גדולה.

זה בגלל אלף רגעים קטנים שלאט לאט בונים חומה. 

רגעים שלא שמנו לב אליהם בזמן אמת.

Little by little. 

כמו הצפרדע שמתבשלת בלי להרגיש.

היא לא מרגישה את שינוי הטמפרטורה עד שהמים כבר ממש רותחים.

אבל אז זה מאוחר מדי לקפוץ החוצה.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

זה הפיך. 

אפשר לעצור את התנועה הזו ולהפוך את הכיוון. 

אפשר לחזור. 

אפשר להצית. 

אפשר להתעורר ביחד מחדש.

זה דורש לקחת אחריות.

זה דורש "לעבוד בזה".

לתת לזה את המקום ולתעדף את זה גבוה בסדרי העדיפות שלנו.

כן, לפעמים גם, לפני הילדים.

לפני העבודה או הקריירה.

לפני שמטפלים בהורים או בשאר המשפחה.

לתעדף אותנו.

את הקשר ואת האהבה שלנו.

נשמע טריוויאלי?

ממש לא.

הרבה זוגות, לא יהססו לרגע לפני שירשמו את הילד לעוד חוג או יקנו לו פלאפון חדש.

אבל לעצמם, לאפשר להם סופ"ש זוגי, או ריטריט זוגי, או כל פעילות זוגית אחרת, הם יהססו, יחשבו על כך עוד ועוד.

ובמקרים רבים יוותרו.

כי הילדים חשובים יותר.

או כל תירוץ אחר.

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, ורד ואני נקיים את ריטריט הזוגות שלנו "חוזרים לאהבה".

סופ"ש זוגי, בקבוצה אינטימית של 10 זוגות בלבד.

שבאים כדי לעצור לרגע את הרעש של החיים ולהיזכר בנו.

ללמוד מחדש לגעת, לדבר אינטימית, לנשום ביחד, ולגלות מחדש אחד את השניה.

לעורר את התשוקה, הרצון והמשיכה.

בלי דרמות גדולות. פשוט. אבל עמוק. 

אם מצאתם את עצמכם או את הזוגיות שלכם איפשהו בין השורות האלו.

ואתם מרגישים שהגיע הזמן להחזיר נשימה, חיות, קרבה ותשוקה לקשר שלכם.

אז אולי הריטריט הזה הוא בדיוק הרגע לעצור ולהגיד לעצמכם אנחנו מתעדפים אותנו עכשיו.

עוד פרטים מחכים לכם כאן >>

שלשום הסתיים עוד ריטריט של "50 גוונים של חופש".

זה היה הריטריט הרביעי וכל אחד מהם שונה מהאחרים.

התחלנו ביום רביעי בצהריים, 24 אנשים זרים.

מבוכה, שקט, תהיות של אנשים בינם לבין עצמם (וגם חלק בקול), אם הגיעו למקום הנכון.

חמישה ימים אחר כך, בראשון אחר הצהריים זה הסתיים. כבר לא זרים. 24 אנשים שהרשו אחד לשני להציץ לעומק הלב והנשמה אחד של השני.

צחקנו על כך שזה הריטריט ש"ביזבז" הכי הרבה טישו. אני חושב שרק אני לבדי פרקתי חבילה.

יש משהו כל כך משחרר במרחב של אהבה שמאפשר לאנשים להביע רגשות, לדבר את הכאבים, לשתף במה שבאמת חי בהם, לבקש חיבוק או עזרה או סתם לראות עיניים טובות שמביטות בך.

יש משהו כל כך משחרר במרחב שבו הסיפור שלך לא משנה. לא משנה מי אתה ומה ההיסטוריה או התואר או התפקיד שלך. מה שבאמת משנה הוא הלב שלך, וזה מה שאחרים רואים, ובעיקר – פוגשים מרגישים.

זה תמיד מפעים אותי לראות איך האנשים מתקלפים במהלך הימים האלו. מבוקר לבוקר הם משילים עוד ועוד משקל מכביד.

קילוגרמים של אשמה, של כאב, של ציפיות (של עצמי ושל אחרים), של ריצוי, של ביקורת עצמית ושיפוטיות. ובמקומם הכניסו עוד ועוד אהבה לחייהם.

וגם אני עברתי שם תהליך עמוק מאד עם עצמי.

משתף כאן בשלושה היבטים אישיים שחוויתי מול עצמי.

הראשון:

בשנתיים האחרונות, בתוך התהליכים והטיפולים שאני עצמי עובר, יותר ויותר הסכמתי לקבל על עצמי, שהכוח האמיתי שלי הוא אהבה.

זה לא פשוט לי לומר/לכתוב את זה, כי זה עדיין, באיזה שהוא מקום בתוכי, נתפס לי כמשהו רוחניקי כזה, של "מחבקי עצים" וזו זהות שממש קשה לי לקבל על עצמי.

אבל אם אני מצליח לכמה רגעים, לנתק את הזהות הזו, מהמהות שלה, אז אני ממש יכול לראות איך האהבה שבי היא כח מאד עוצמתי וחזק.

וזה גם מה שהנחתי בפתיחה של הריטריט, ברביעי האחרון. אמרתי למשתתפים, שהיו אז עדיין, קבוצה של זרים מוחלטים, שהבסיס לכל מה שאנו יוצרים כאן במרחב המשותף הוא – אהבה.

וזה מה שהיה שם – בלי סוף אהבה, ללא תנאי, ובעוצמות גבוהות.

והפעם, היה לי קל יותר לראות ולקבל את זה, שזה מה שיש שם. ולקבל את זה בעצמי, על עצמי.

השני:

לפני כמה חודשים, כשהייתי בטיול שלי בקוסטה ריקה, עברתי שם סשן מאד עוצמתי וחזק אצל מטפל הודי. אלו היו 3 שעות שהיה בהם הרבה כאב, לצד תובנות עמוקות וגם מידעים שהגיעו אלי.

באחד הרגעים שם, קיבלתי את ההכרה (או אפילו הציווי) להסתכל על עצמי כאיש של ריפוי. זה משהו שגם עלה בצורה מסויימת בעבר בתהליכים קודמים שעברתי, אבל הייתה בי הרבה התנגדות לכך.

וגם שם, במהלך הטיפול ההוא, ההתנגדות הזו הופיעה.

עבורי, יש משהו מאד מחייב ומשמעותי במילה "ריפוי". ואני מתייחס אליה בסוג של חרדת קודש.

כי בעולם שלנו שהפך להיות כל כך סיסמתי ואינסטנט, שבו כולם מחפשים את "גלולת הקסם" שתפתור להם את כל צרותיהם, יש בעיני כבר סוג של זילות בכל כך הרבה מילים. כמו ריפוי.

בראיון שקיימתי לפני כמה שבועות עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה שכנות בשדה של אהבה = ריפוי.

וזה בדיוק מה שהיה שם בריטריט, הרבה מאד כנות ואותנטיות, אינטימיות עמוקה ופגיעות, על מצע של אהבה. אהבה ללא תנאי.

אנשים נפתחו ושיתפו על מקומות מאד קשים ומורכבים שעברו, מטענים כואבים שסוחבים איתם הרבה מאד שנים, ופתאום שם, הצליחו להניח אותם ואפילו לרגע אחד, ולא לשאת את כל המשקל הזה עליהם לבד.

המילה שחרור חזרה על עצמה הרבה פעמים אצל אלו שעשו זאת.

ביום שבת בצהריים, אחרי שיצאנו להפסקת הצהריים והאולם התרוקן, ורד חיבקה אותי ואני התפרקתי.

אחרי הימים האחרונים שעברנו, ומה שקרה שם לאנשים, פתאום הרגשתי את זה.

הרגשתי את הריפוי שהיה שם.

והייתי, לראשונה, מוכן לקחת על כך בעלות. על היכולת שלי ליצור מרחבים כל כך מיוחדים כאלו שריפוי מתאפשר שם.

במעגל הסיום אחד המשתתפים דיבר אלי ואמר לי שאני מנהיג של ריפוי דרך אהבה.

ואז, לראשונה, המילים האלו לא עוררו בי התנגדות. הסכמתי לקבל אותן.

השלישי:

במעגל הסיום, אנשים אמרו לי תודה.

תמיד, בסיטואציות כאלו, הייתי שומע את המילים, אבל לא תמיד זה היה נכנס לי ללב. לא תמיד הרגשתי את זה.

הפעם הרגשתי. ממש הרגשתי את התנועה של הלב. את הרטט שלו, את התודה של האנשים, נכנסת עמוק ללב שלי ומרטיטה אותו מבפנים.

אולי זה בגלל כל הימים האלו שהלב היה כל כך פתוח ורוטט גם ככה.

אני לא יודע, וזה גם לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שהרגשתי את זה וזה הלך איתי הביתה, ועודנו שם איתי בפנים.

כמישהו שתמיד עבד מאד עם הראש, עם צד מנטאלי מאד מאד חזק, התחושה הרגשית שחוויתי שם בימים האלו, היתה מאד עוצמתית ומשמעותית.

זה היה גם שיקוף מאד חזק עבורי, על הדרך שעשיתי בשנים האחרונות ועל פתיחת הלב והמערכת הרגשית שלי.

ולא הייתי יכול לעשות את זה לבד. יחד איתי החזיקו את המרחב הזה, ורד, אהבתי,. שהאנרגיה שלה נוכחת וחזקה במרחב ושהנוכחות שלה בריטריט כל כך משמעותית עבורי, ועבור כל אחד מהמשתתפים.

וגם רוני וכינרת שהיו אסיסטנטים והביאו את הלב שלהם בצורה כל כך עמוקה ומשמעותית והיו שם בשבילי ובשביל כל האחרים.

תודה לכם ועליכם!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>

במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר".

והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?"

והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה".

שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול.

באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו.

פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון.

בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.

אני מבין היום שהשיחה שלנו התנהלה בכלל בשני רבדים שונים, בשתי שפות שונות.

אני דיברתי בשפת השכל, ההגיון והעשיה.

היא דיברה בשפת הרגש, התחושות, הרגשות וההוויה.

רק כשנתיים אחרי שסיימנו את התהליך ביננו, היה רגע שפתאום זה קרה. שהלב נפתח. ואז הבנתי למה היא התכוונה כל השנים האלו.

זה היה קצת אחרי שהחלמתי מהסרטן, בתוך תהליך טיפול אחר שנכנסתי אליו.

אני זוכר את התחושה החדשה, את ההתרגשות ובעיקר את האהבה שהרגשתי. כשהלב נפתח.

כמובן שמייד שלחתי לה הודעה: "רציתי שתדעי שהיום פתחתי את הלב… הבנתי".

מאז עברתי עוד הרבה תהליכים משמעותיים וגיליתי עבור עצמי, שכאשר אני נמצא בהוויה של אהבה, אז הכל עובד לי נכון.

וכשהלב שלי שוב נסגר, שם זה מתחיל להשתבש.

אז אני נע על הציר הזה ומשתדל להשאיר את הלב שלי פתוח.

לא תמיד זה מצליח, אבל אני הרבה יותר מודע לכך, וכשהוא נסגר, לרוב אצליח לזהות ולתפוס את עצמי.

החוויה שלי מאז, היא שנפתח לי עוד מרחב שלם של פתרונות ואפשרויות שהשכל וההגיון שלי לא הצליחו לראות לפני כן. האינטואיציה שלי נהיתה הרבה יותר חדה ומדוייקת, ובעיקר הפכתי להיות יותר ויותר קשוב אליה.

וגם, למדתי לאהוב את עצמי יותר. שזה אולי אחד הדברים היותר משמעותיים שקרו לי – האהבה העצמית שלי התחזקה מאד.

זה לא שאיבדתי את השכל וההגיון שלי, הם עדיין שם, חזקים מתמיד, אבל הלב מעניק לי עוד מימד נוסף של התבוננות על המציאות ועל האפשרויות שלי, ואני כיום קשוב לו הרבה יותר מאי פעם.

ככל שזה העמיק אצלי, הבנתי שגם בחיים שלי ובעשייה שלי, מה שאני עושה הוא בעצם ליצור מרחבים שבהם האהבה נוכחת.

מרחבים שבם אנשים יכולים לפתוח את הלב, להיפתח אחד אל השני ובעיקר – להיפתח לעצמם ולאהוב את עצמם קצת יותר ממקודם.

זה יכול להיות במפגש חברים אצלי בחצר וזה קורה גם בקורסים שאני מעביר ובמיוחד בריטריט שלי "50 גוונים של חופש".

חלק ממה שמאפשר לאנשים לחוות את עצמם בחופש ברגעים רבים במהלך חמשת ימי הריטריט, הוא הלב הפתוח של כולם, ומרחב תומך שכולו אהבה, קבלה ופרגון.

כך שגם כשפוגשים בהיבטים מורכבים או לא פשוטים, עדיין, האהבה נוכחת.

ובאופן די מופלא, קורה שם משהו למשתתפים.

מבוקר לבוקר, הם הופכים להיות יפים יותר.

זה נשמע אולי מופרך או הזוי, אבל זה אמיתי.

וזה קורה, כי ככל שאנחנו מתקדמים בימים, עוד מסיכה נופלת, עוד מערכת הגנה קורסת, עוד הצגה חיצונית כבר לא נדרשת יותר.

והפרסונה שהגיעו איתה לריטריט, מתפוגגת, ובמקומה אנו רואים פתאום את האנשים עצמם.

ובעיקר – את הלב שלהם.

אולי זה המקום שבו תוכלו גם אתם לפתוח את הלב שלכם ולגלות איך זה להסתובב בעולם עם לב פתוח שלא צריך מסכות והצגות חיצוניות כדי לשרוד. ולהיות פשוט עצמכם.

מוזמנים לקרוא כאן עוד על הריטריט "50 גוונים של חופש"

או: איך ההחלטות שמעולם לא קיבלתם מעצבות את כל החיים שלכם.

כל החיים שלנו מתנהלים על בסיס הסכמים והסכמות. חלקם כאלו שחתמנו עליהם במודע, כמו למשל המשכנתא בבנק (למרות שלא קראנו מילה מעשרות העמודים הכתובים שחתמנו עליהם).

אבל מרביתם, הם לא כאלו.

ולמרות שאלו ההסכמים החשובים ביותר הנוגעים להיבטים הכי משמעותיים בחיים שלנו כמו משפחה, ילדים, הורים, חברים, תעסוקה, בריאות, כספים וכו' – אין לנו שום זיכרון שחתמנו עליהם וגם לא נמצא את ההסכם המודפס לעיין בו.

אלו הם ההסכמים הלא כתובים שמנהלים את החיים שלנו. הם שולטים בכל החלטה שאנו מקבלים.

מה זה בעצם "הסכם לא כתוב"?

הסכם לא כתוב הוא כלל, אמונה או ציפייה שאנחנו חיים על פיה מבלי שבחרנו אותה בכלל. לא באופן מודע לפחות.

זה הסכם שהחברה, המשפחה, או אפילו אנחנו בעצמנו יצרנו, לעיתים לפני עשרות שנים או בילדות שלנו, והוא ממשיך לנהל את חיינו מאחורי הקלעים מבלי שנהיה מודעים לקיומו.

למשל, כל מי שנולד לו ילד, ברגע הולדת הילד, חתם באופן לא מודע על הסכם עם עצמו, שהוא יעשה הכל כדי לשמור ולהגן על הילד הזה, עד ליום מותו.

זו דוגמה להסכם לא כתוב, שנחתם באופן לא מודע אצל רובנו.

וזה לא שהסכם לא כתוב הוא "טוב" או "רע". זה הכל בעיני המתבונן, והאם זה תומך (או שלא) בחיים שהוא רוצה ליצור לעצמו.

הנה דוגמאות לכמה הסכמים כאלו, ולהשפעות שלהם על החיים שלנו, כשאנו לא מודעים להם.

זה לא אומר שכולם מתקיימים אצלכם, אבל בחרתי בכמה נפוצים ופופולריים שאני מאמין שמרבית האנשים יוכלו לזהות אותם בחיים שלהם.

רותי ואבי נפגשו בגיל 22. היום, 15 שנה מאוחר יותר, רותי מתעוררת כל בוקר עם תחושת חנק. היא עובדת כמנהלת כספים בחברת הייטק, ומרגישה מבוזבזת ומשועממת עד מוות. קצת אחרי שהיא ואבי התחתנו, היה לה חלום ללמוד אמנות. אבי לא התלהב מהרעיון ואמר לה שזה לא "מעשי". אז היא הלכה ללמוד כלכלה. אבי מצידו ויתר על התחביב שלו לטיולים כי רותי אמרה לו שזה "לא אחראי" להוציא כסף על טיולים כשיש להם עוד משכנתא לשלם.

שניהם חיים על פי ההסכם הלא כתוב שגדלו איתו (וכנראה גם ירשו אותו מהבית): "אם אתה באמת אוהב מישהו, אתה צריך לוותר על עצמך ועל מה שאתה רוצה בשביל השני".

אם תשאלו אותם, אף אחד מהם לא יזכור שהוא הסכים או חתם על הסכם כזה. זה פשוט היה שם. הם גם מעולם לא בחנו את ההסכם בינם לבין עצמם או אחד עם השנייה ולא שאלו את עצמם: האם ההסכם הזה תקף עבורם ומתאים להם.

זוגיות היא כר נרחב להמון הסכמים לא כתובים שמתקיימים בין בני הזוג, למרות שמעולם לא דוברו ביניהם:

• אם נמצאים בזוגיות, אז לא צריך חברים אחרים (אין מקום לחברים נפרדים)
• זוג צריך לעשות הכל ביחד (אין מקום לבילויים או תחביבים נפרדים)
• נישואים זה לכל החיים, בכל מחיר, לא משנה מה (גם אם זה אומר ששנינו קמלים כבר בזוגיות הזו)
• אם הוא באמת אוהב אותי, הוא יידע מה אני צריכה בלי שאגיד לו (כי זו הדרך להביע אהבה)
• לא מדברים על מה שמפריע, זה רק יוצר רעש ועושה בעיות (נדחיק את זה וזה בטוח יעלם)
• הגבר צריך להיות המפרנס הראשי (נשים עליו את כל המשקולת הכלכלית לבד)
• האישה אחראית על הבית והילדים, גם אם היא עובדת (כי ככה ראיתי את ההורים שלי בבית)
• אסור לסרב למין בלי סיבה "טובה" (אנחנו נשואים וזה התפקיד שלה/שלו)
• לא מדברים על מה שלא מספק במיניות (למה להעיר דובים משנתם)
• זוגות חייבים להביא ילדים, זו כל המטרה של זוגיות (ולפחות 3, כי זה הממוצע!)
• חייבים תמיד לבלות עם כל המשפחה בחגים (כי ככה זה במשפחה)
• חייבים לאכול ארוחת שישי אצל ההורים שלי/שלך (כי אחרת אמא שלי/שלך תעלב נורא)
• צריך לחשוב על הילדים קודם, הם הסיבה להישאר ביחד (ולנצח נוכל להאשים אותם באופן לא מודע שבגללם סבלנו כל השנים)

כמו בזוגיות, יש לנו הרבה הסכמים לא כתובים מול הילדים שלנו.

אחד ההסכמים הלא כתובים הכי נפוצים מול הילדים שלנו הוא "הורה טוב מקריב את עצמו לטובת הילדים" או "הילדים לפני הכל".

אחת מצורות הביטוי הנפוצות של ההסכם הזה, הם זוגות שמהרגע שהילדים נולדים, מפסיקים לצאת ביחד לחופשות או אפילו לדייטים, כי הילדים תמיד צריכים אותם.

הם מוותרים על זמן האיכות שלהם, על הזוגיות שלהם, על התחביבים שלהם, על הפנאי, ובגדול – מוותרים על עצמם.

אני לא אומר שהילדים הם לא חשובים, אבל אם להורה לא יהיה טוב בחיים שלו, אז גם הילדים שלו יסבלו מכך. אבל בשם "הילדים לפני הכל" אנחנו פוגעים בעצמנו. ובעקיפין גם בהם. לא רק שהם מקבלים הורים עייפים, לא ממושאבים, לא מסופקים ומותשים, אלא שהם גם לומדים מתוך דוגמה אישית, להפוך ולהיות בדיוק כמותם.

כך בדיוק ההסכמים הלא כתובים עוברים מדור לדור.

ויש עוד רבים כמו:

• ילדים צריכים להיות מוגנים מהמציאות (ולכן לא נשתף אותם במה שקורה במציאות)
• הילדים שלי צריכים להיות הכי טובים מכולם (ולכן נשלח אותם לחוגים הכי "נחשבים" גם כאלו שהם לא אוהבים)
• ילד טוב תמיד מקשיב להורים שלו (ואין לו שום מקום להביע את הקול והיחודיות שלו בעולם)
• הילדים חייבים להצליח בלימודים ובבית הספר (גם אם הם ממש סובלים בדרך)
• ילדים צריכים להיות אסירי תודה על כל מה שההורים עושים בשבילם (ולכן צריכים לגדול עם רגשות אשמה)

והנה עוד כמה דוגמאות להסכמים לא כתובים שרבים מתנהלים על פיהם (בדקו כמה מהם תקפים לכם):

– אדם רציני עובד בחברה גדולה עם משכורת קבועה (גם אם זה אומר לסבול כל רגע וכל דקה בזה)

– אני צריך להיות זמין 24/7 לעבודה (כי ככה יחשבו שאני חרוץ/נאמן/חשוב)

– אי אפשר להצליח בלי תואר אקדמי (ולכן אלך ללמוד תואר שמשעמם אותי)

– אי אפשר להתפרנס מאמנות (אז אוותר על החלום שלי)

– חייבים לקנות דירה במקום לשכור (גם אם זה אומר להשתעבד ל-30 השנים הקרובות למשכנתא ולבנק)

– זה לא נכון להוציא כסף על עצמך (יש לך מחוייבויות ודברים חשובים יותר להוציא עליהם)

– מי שמרוויח הרבה הוא בהכרח לא ישר (כי אחרת איך אסביר העובדה שאני לא מרוויח כמותם?)

– חייבים לכבד את ההורים בלי תנאים (גם אם הם מקטינים אותי ויורדים לחיי במשך שנים)

– צריך להגיע לכל אירוע משפחתי (גם של בן הדוד שלא ראיתי 35 שנים)

– אסור לנתק קשר עם משפחה (גם אם האבא התעלל בי במשך שנים ועד היום)

– בנים לא בוכים (והם צריכים ללמוד שאין להם לגיטימציה להביע רגשות)

– נשים צריכות להיות נחמדות תמיד (גם למי שהן לא סובלות. צביעות זה יתרון)

– גברים צריכים להיות חזקים ולא להראות חולשה (אז תגדלו להיות מודחקים ואטומים רגשית)

– נשים אחראיות על הרגשות של כולם (כי רגשות זה למין החלש)

– בגיל מסוים צריך להיות במקום מסוים בחיים (אם אתה בן 35 ועוד לא נשוי עם לפחות 2 ילדים, אתה בבעיה רצינית!!)

– צעירים לא מבינים כלום מהחיים שלהם (כי אני כן???)

– תמיד תיראה מושלם כלפי חוץ (שחס וחלילה לא יחשבו עליך דברים "רעים")

– תמיד צריך להיות חיובי (גם אם אני ממש סובל כרגע, אז אני אדחיק ואשים על עצמי את הפרצוף השמח שלי)

בכמה מאלו הצלחתם למצוא את עצמכם?

אז מה המחיר של חיים עם כל ההסכמים הלא כתובים האלה?

כמו לכל הסכם, גם לאלו שאינם כתובים, יש תג מחיר. והמחירים הם גבוהים.

תחושה כרונית של "משהו חסר בחיים שלי – זו התחושה שאני חיי חיים של מישהו אחר. מישהו אחר תכנן אותם עבורי, וכעת אני צריך לחיות אותם.

עייפות נפשית – לחיות בניגוד לטבע שלנו ולאישיות שלנו, דורש מאיתנו כמות עצומה של אנרגיה.

מערכות יחסים משעממות – כי כשכולם מתנהגים לפי אותו תסריט, ומתנהלים מתוך הפרסונה שיצרו לעצמם, איפה האותנטיות? איפה הגיוון? איפה החיבור האישי העמוק?

החמצה של הזדמנויות / ויתור על חלומות – כמה דברים לא עשיתם כי "זה לא מתאים"? כי "עכשיו לא הזמן?" או כי "אני צריך לדאוג לאחרים קודם?"

כעס – על מי אתם כועסים באמת? על העולם, או על זה שוויתרתם על עצמכם?

ואלו כמובן לא כל המחירים שאנו משלמים.

בגדול, ככל שיש לנו יותר הסכמים לא כתובים ולא מודעים, כך נהיה יותר רחוקים מעצמנו. כך נהיה פחות אותנטיים לעצמנו ולעולם.

הצד השני של ההסכמים הלא כתובים, הוא שמאחר והם אינם כתובים, הם לא באמת מחייבים אותנו.

אנחנו יכולים לבחור, באופן מודע ומתוך כוונה, האם אנו רוצים להמשיך ולקיים אותם.

רוב האנשים לא יעשו את זה. הם לא יעצרו ולא יעזו לבחון את ההסכמים הלא כתובים בחיים שלהם.

זה דורש אומץ.

כי זה מפחיד.

זה מפחיד לפגוש את המשמעויות וההשלכות של ביטול הסכמים כאלו, שהתנהלנו על פיהם לאורך שנים רבות.

אשמח לשמוע, איזה הסכמים לא כתובים גיליתם בחיים שלכם?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זה המקום שבו אני רוצה להזמין אתכם לעוד.

כי מה שתיארתי כאן זה רק קצה הקרחון. המסע אל החופש להיות מי שאנחנו באמת דורש מרחב בטוח לחקירה.

בריטריט "50 גוונים של חופש", אני יוצר עבור המשתתפים מרחב בטוח ואוהב שבו הם מזהים את ההסכמים הלא כתובים שבחיים שלהם, ומסוגלים לבחון אותם באהבה ובחמלה, ולבחור באופן מודע מה באמת משרת אותם ומה כבר לא.

אם משהו ממה שקראתם פה נגע בכם, אם הרגשתם את הניצוץ והכמיהה הפנימית לחקירה ולחופש שלכם, אני מזמין אתכם לקרוא כאן את הפרטים על הריטריט הקרוב.

כי החיים הם עכשיו. אין זמן אחר!

החופש האמיתי מתחיל ברגע שאנו מפסיקים לחיות על פי הכללים שמישהו אחר כתב.

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם"  (בראשית א', ב')

כאוס.

אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו.

הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה.

כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום.

כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר.

וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן?

בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו.

כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.

אף אחד לא רוצה כאוס בחיים שלו. בטח לא בצורה מכוונת ומודעת.

אנחנו מעדיפים את הצד השני – את הסדר. את המצב שבו הכל במקום, ידוע, ברור ומוגדר.

הסדר מעניק לנו בטחון. וידיעה. הכל ברור, אין הפתעות. אפשר לסמוך על הדברים שיהיו במקום. אפשר לסמוך על התנהגות של אנשים או של מערכות, של ממשלות או מנהיגים.

יש קודים מוסריים, חברתיים והתנהגותיים ברורים.

אז הרבה יותר קל לנו כשהדברים הם "בסדר".

חלק גדול מהחיים שלי, הייתי ב"סדר". שמרתי על הסדר הקיים, הקפדתי לא לטלטל את הספינה ולשמור את הדברים כמו שהם.

ככה חונכתי, וככה כל הסביבה שלי התנהלה ומתנהלת. ככה רובנו מתנהלים.

בשם שמירת ה"סדר" הזה, שהעניק לי בטחון (אמנם מדומה, אבל עדיין), עשיתי בחירות והחלטות מסוימות. שמטרת העל שלהן, קודם כל ולפני הכל, היתה לשמור על ה"סדר".

מה נכון לי, מה יותר מיטיב עבורי, היה שיקול משני בקבלת ההחלטות האלו.

אני לא חושב שאני חריג בכך. אני חושב שבשם שמירה על הקיים ועל הדברים כמו שהם, הרבה מאד אנשים מקבלים החלטות שנועדו קודם כל לשמר ולשמור על הסדר הקיים.

ה-well being האישי שלהם נדחק למקום שני, שלישי או רחוק יותר.

יצא לי לפגוש לאחרונה אנשים שהמערכת הזוגית שלהם כבר מזמן אינה מתפקדת.

אין שם אהבה או משיכה או חיבור אמיתי.

יש שם שני אנשים שמתפעלים ביחד מערכת/חברה משפחתית.

במקרה אחד יש שם גם בגידה של אחד מבני הזוג, שמחפש למלא את עצמו מבחוץ. הבגידה היא קודם כל בעצמו. בכך שהוא לא קשוב לצרכים האמיתיים שלו, לנשמה וללב שלו.

ובשם השמירה על הסדר הקיים, הוא לא מוכן להסתכל על אפשרויות נוספות, מעבר להישאר באותה מערכת שאינה מיטיבה איתו יותר.

בשנים האחרונות חוויתי הרבה כאוס בחיים שלי.

הרבה מבנים קיימים ויציבים שהיו לי, התפרקו או שפירקתי אותם. סרטן, גירושים, עסק, מערכות יחסים.

טילטלתי את עולמי בהרבה מובנים וצורות.

ופגשתי את המשמעות של הכאוס מקרוב.

את חוסר הבטחון שהוא מביא איתו. את אי הידיעה וחוסר הוודאות. את הפחדים.

חוויתי אותם, את כולם, על מלא.

וכשהסכמתי לעבור ולחוות אותם, קרה שם משהו מעניין.

מתוך ההסכמה לחוות ולעבור את הכאוס, וכל מה שהוא מביא איתו, נפתחו בפני אפשרויות חדשות. כאלו שלא הכרתי ולא יכולתי לראות קודם לכן.

פתאום נוצרו הזדמנויות חדשות.

הופיעו בחיים שלי אנשים חדשים.

גיליתי בעצמי היבטים ויכולות חדשות שלא הכרתי מלפני כן.

ובאופן מוזר אפילו, גיליתי יותר חופש בחיים שלי.

גיליתי משהו מוזר ממש. שככל שאפשרתי לעצמי יותר לחוות את הכאוס, את חוסר הוודאות ואי הידיעה, כך תחושת החופש בחיים שלי גדלה.

אם תחשבו על זה לעומק, אני מאמין שתוכלו מיד להבין למה.

הסיבה היא פשוטה: הנכונות להכיל כאוס וחוסר וודאות, מאפשרת לנו להתנתק עוד ועוד מתפיסות, אמונות ומבנים שכובלים ומגבילים אותנו.

וככל שאני מסכים לשחרר את המבנים, התפיסות והמלכודות האלו, כך ארגיש יותר בחופש.

ובעצם, כל דבר חדש, נולד מתוך הכאוס.

כך החלה בריאת העולם, מתוך התהו ובהו, נברא העולם.

כך נוצרה מדינת היהודים, מתוך הכאוס של השואה.

כך נוצרים חיים, מתוך כאוס ביולוגי, התאים מתארגנים בצורה אחרת ויוצרים גוף אדם חדש.

וכך לא פעם, גם מתחילה ההתעוררות והדרך ה"רוחנית" של האדם, מתוך בלבול, משבר, אבדן כיוון, אנחנו מתחילים להקשיב ומגלים לא פעם את עצמנו מחדש.

ואני מאמין, שגם מתוך הכאוס שאנו חווים כעת במדינה שלנו, ייווצר כאן משהו חדש וטוב יותר.

איזה כאוס בחיים שלכם, אתם עדיין מפחדים לפגוש?

~~~~~~~~~~~

ואם הדברים האלו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי למעבדת המחקר שאני יוצר בריטריט הקרוב של "50 גוונים של חופש".

אלו חמישה ימים שבהם נחקור ביחד, את המשמעות של חופש, כנות, אותנטיות, אינטימיות, אומץ, ובחירות מדויקות בחיים שלנו.

זו חוויה יוצאת דופן, לאמיצים בלבד!

אם הדברים האלו נוגעים בכם, הצעד הבא שלכם מחכה לכם כאן >>

לפני כמה חודשים, במהלך שיחה עם בעל עסק שליוויתי בתהליך אישי עמוק, מורכב וכואב, הוא זרק לי את המשפט הזה: "אני לא רוצה להיות ערן שטרן!".

אז לפני הכל דיסקלמייר חשוב: אני לא חושב שאף אחד בעולם צריך להיות ערן שטרן. למעט אני. וגם לי זה לא תמיד פשוט

כל אחד מאיתנו צריך להיות הוא עצמו וכמה שיותר קרוב לעצמו. זה בסדר להשתמש באחרים כמודלים לדברים שהיינו רוצים להיות, אבל חשוב יותר להבין מי אנחנו ולהיות כמה שיותר קרובים לגרסה הזו שלנו.

האמירה הזו שלו כמובן סיקרנה אותי וחקרתי איתו קצת יותר לעומק למה הוא התכוון.

קודם כל היה ברור שהיא נאמרה מתוך פחד. הוא חשש מהמשמעויות של להיות דומה לי.

וכששאלתי אותו למה התכוון עלו דברים כמו: הגירושים, הפירוק של עסק מאד מצליח, מעבר מבית גדול ומפואר לבית קטן וצנוע.

והוא צודק, כל אחד מהשינויים האלו שעשיתי היו מאד מורכבים, כואבים והיו כרוכים בתשלום של מחירים יקרים. יקרים מאד.

אבל הנקודה החשובה כאן, היא לא השינויים החיצוניים האלו. הם הדבר המשני כאן.

מה שקדם להם, הוא השינוי הפנימי שהוביל לשינויים החיצוניים.

מה שקרה לי שהייתי מוכן לעשות לעשות אותם, התהליך הפנימי שעברתי, התובנות החדשות שהגעתי אליהן לגבי עצמי ולגבי הרצונות והצרכים שלי.

שום שינוי אינו קורה סתם למטרת השינוי. אם הייתי מתגרש אבל לא עובר את השינוי הפנימי בתוכי, סביר מאד להניח שהייתי מוצא את עצמי במערכת יחסים חדשה שמשחזרת בדיוק את אותם הדפוסים של מערכת היחסים הקודמת (כמו שקורה למרבית הזוגות בפרק ב', כ-70% מהן מסתיימות בפרידה).

כל אחד מהשינויים המהותיים האלו, ואחרים, שעשיתי במהלך החיים שלי, קרו כי לפני כן משהו בתוכי זז והשתנה.

התקרבתי יותר לעצמי, הפסקתי לספר לעצמי סיפורים, או להאמין לפרסונה החיצונית של "המצליחן" שיצרתי מול העולם, הבנתי על עצמי מה נכון לי יותר ומה כבר לא, מה באמת חשוב ומה פחות, ובעיקר – הצלחתי להבין יותר בבהירות מי זה בכלל ערן, מה הוא רוצה בחיים שלו ומה באמת חשוב לו.

זה התהליך המשמעותי ביותר שיכול לקרות לאדם לטעמי.

לגלות מי אנחנו באמת, בלי ההתניות והמלכודות החיצוניות – החברתיות, התרבותיות והסביבתיות. בלי ההסללות שפעלנו על פיהן כי חשבנו שהן "האמת" שלנו ובלי המשקולות שאנו סוחבים, לרוב עד סוף ימי חיינו, מבלי לעצור לרגע ולשאול – למה בעצם?

לדעת מי אני באמת, זה להתחבר לאותנטיות שלי ולאמת שלי.

ועבורי, בכל נקודה בחיים שהייתי בה יותר מחובר לעצמי האותנטי ולאמת שלי, ההחלטות, גם המורכבות ביותר, היו יותר ברורות ונהירות לי. ידעתי מה אני צריך לעשות, והייתי גם מוכן לשלם את המחירים הכרוכים בכך.

בעיקר כי הבנתי באותה הנקודה, כמה המחירים הנוכחיים, שאני משלם, על לחיות בשקר ובחוסר אותנטיות, הם יקרים וכבדים עוד יותר.

ואז יכולתי לעשות את הפעולה החיצונית הנדרשת.

שאצלי היא באה לידי ביטוי, בגירושים, ביציאה מהעסק או במעבר לבית אחר.

זו היתה הדרך שנכונה לי. בשום צורה זו לא הדרך הנכונה למישהו אחר. כל אחד צריך למצוא את הדרך פעולה הנכונה ומדוייקת עבורו.

כשאנו מחוברים לאותנטיות ולאמת שלנו, קל יותר לפעול באומץ ולעשות דברים שקודם לכן מאד הפחיד אותנו לעשות אותם. ולפעול מהמקום הזה, בעיני זהו אקט אדיר של אהבה עצמית.

לאהוב את עצמנו, עבורי, זה קודם כל להכיר בעצמי, לתת מקום משמעותי למי שאני, לרצונות ולצרכים שלי, ואחר כך גם לפעול כדי לממש אותם.

האלטרנטיבה של להתפשר על עצמי ועל החיים שלי, זו לא אהבה. זו קטנות של הלב. זה לפעול מתוך חוסר אמונה בעצמי ומבלי לתת לעצמי האותנטי מקום וביטוי.

איחלתי לו בסוף השיחה, שלא יהפוך לערן שטרן, אלא שימצא בתוכו את האומץ להתמודד עם החיפוש והחקירה של מי הוא באמת.

וזה גם מה שאני מאחל לכולנו – שנמצא תמיד בתוכנו את הכוחות להעמיק ולגלות מי אנחנו באמת. מהי הגרסה האמיתית והאותנטית שלנו.

~~~~~~~~~~~

בקרוב אקיים פעם נוספת את הריטריט הטרנספורמטיבי שלי "50 גוונים של חופש".

אלו הם חמישה ימים מרתקים, סוחפים, עמוקים ומהנים של מעבדת מחקר אנושית, שבה תחקרו את עצמכם לעומק, כדי לגלות מי אתם באמת?

מי אתם בלי המסכות?

מי אתם בלי ההסללות של "צריך" וה"דבר הנכון"?

מי אתם בלי "מה יחשבו עלי אחרים" או "איך זה יראה להם"?

ובעיקר לגלות – מי אתם כשאתם לא פוחדים לבטא את עצמכם בעולם, להביע את עצמכם ולגלות את שלל החלקים שמרכיבים את האחד – שהוא אתם.

אם הדברים האלו נוגעים בכם, הצעד הבא שלכם מחכה לכם כאן >>

מוזמנים לצפות בהרצאה קצרה שהעברתי בכנס עסקים שערך נפתלי פומברג. 

בהרצאה דיברתי על מה יאפשר לנו ליצור יותר חופש בעסק שלנו. בין השאר תוכלו לשמוע:

• מה המשמעות של חופש בעסק?
• מהן מלכודות החופש הנפוצות בעסקים שמונעות מאיתנו לחוות חופש בחיים שלנו
• איך ניתן לעצב את העסק כך שיאפשר לנו יותר חופש וגמישות.
• וכיצד נוכל להביא יותר חופש להיבטים שונים בעסק שלנו: מול כסף, בשיווק, מול הלקוחות ועוד