הרצאה שלי מתוך כנס "נקודת מפנה" במכללת לווינסקי-וינגייט

רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו.

למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה.

אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי?

בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם.

כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו

איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה

ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.

שמחתי להתארח בפודקאסט "מעבר למילים" של מוטי בן משה

הנה מה שמוטי כתב על הפרק:

כדי לגלות יבשות חדשות צריך לשכוח מראה חוף.

ערן שטרן מגיע לשיחה חשופה על הדרך שעבר: זוגיות של 30 שנה שנגמרה, פרק ב' עם ורד, ואיך קשר אינטימי יכול להיות המקום שבו מפסיקים לשחק תפקיד ומתחילים להכיר את עצמנו באמת.

אנחנו מדברים על האחריות לרגשות בתוך זוגיות, על האומץ להגיד אמת בלי להשליך, ועל זה שריפוי לפעמים מתחיל דווקא כשמפסיקים לרצות.

אחר כך אנחנו צוללים לתודעה ולשינוי דרך נקודת מפנה חדה: הסרטן.

ערן מספר איך הדמות של החזק והמצליח התחילה להתפרק, מה ההבדל בין לבקש עזרה לבין לדעת לקבל אותה, ואיך אהבה עצמית הפכה להיות התשתית לכל בחירה אחרת.

בדרך אנחנו נוגעים גם בריטריטים שהוא מוביל, בשיח על מיניות ממקום נקי ובוגר, ובמשפט אחד שמסכם הכל: ההישג הגדול ביותר שלנו הוא לחזור להיות אנחנו בעולם שמנסה להפוך אותנו למישהו אחר.

בסוף נשאר מצפן אחד שכל אחד מאיתנו יכול לקחת הביתה.

קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב.

הוא כתב שהוא מתלבט.

שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר.

הוא מחפש את ה-ROI.

את ההחזר על ההשקעה.

וזה כל כך טבעי.

אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול תועלת.

אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה.

כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל.

אנחנו משווים מפרט טכני.

כמה זיכרון יש לו.

מה איכות המצלמה.

אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי.

אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר.

תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף.

אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל.

אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל.

כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים?

מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות?

מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?

במהלך השנים למדתי משהו על ההתלבטות הזו.

על הרצון שלנו לדעת שאם נשקיע בעצמנו X, נקבל מכך תועלת של 2X לפחות.

על הרגע הזה שבו היד רועדת לפני הלחיצה על כפתור ההרשמה.

לרוב, הספק שיש לנו בפנים, הוא לא לגבי הסדנה שאנו מתלבטים אם להרשם אליה או שלא.

לרוב, הספק הוא גם לא לגבי התוכן או המנחה.

אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מפקפק בערך של לחיות חיים מתוך חופש.

הספק האמיתי שיש בנו, הוא כלפי עצמנו.

למעשה, מה שאנחנו באמת מתלבטים לגביו, הוא:

האם הפעם אני אצליח להשתנות?

האם אני אקח את הכלים האלה ואיישם אותם בחיים שלי?

או שזו תהיה עוד הוצאה שתסתיים באכזבה?

האם אני סומך על עצמי שאני יכול ליצור מציאות אחרת בחיים שלי?

הפחד הוא לא מהמחיר הכספי שנשלם.

הפחד הוא מהמפגש עם עצמנו.

מהאפשרות שנגלה שיש בנו את הכוח לשנות, ושעד היום פשוט לא השתמשנו בו.

אנחנו מפחדים להתאכזב מעצמנו שוב.

אנחנו מפחדים להודות שאנחנו ראויים להשקעה הזו.

קל לנו יותר להוציא סכום כזה על ספה חדשה לסלון, כי הספה תישאר שם ודאית ומוחשית.

השינוי הפנימי דורש מאיתנו עבודה.

הוא דורש התמסרות.

הוא דורש מאיתנו להסכים לשהות בתוך אי ודאות.

אמרתי לאותו אדם שהריטריט שלו למעשה כבר התחיל.

הוא התחיל ברגע שהשאלה הזו עלתה.

ברגע שההתלבטות הגיעה.

כי זה המבחן הראשון של האמון שלו בעצמו.

עצם הבחירה להצטרף למסע כזה היא הצהרת כוונות.

היא אמירה שאומרת "אני מוכן להשקיע בעצמי".

אני מוכן לשים את עצמי במרכז.

אני מאמין שיש בי את היכולת לקחת ולשנות את החיים שלי לטובה.

המחיר האמיתי שאנחנו משלמים, הוא לא הסכום שיורד בכרטיס האשראי.

המחיר האמיתי הוא המחיר שאנחנו משלמים בחיים עצמם, כשאנחנו נשארים באותו מקום.

כשאנחנו נותנים לפחד לנהל את קבלת ההחלטות שלנו.

אנחנו משלמים את המחיר הזה יום יום ושעה שעה.

רק שהוא לא נכנס לשום אקסל או ROI.

אז אם אתם מרגישים את הקריאה הזו בבטן.

אם הלב שלכם מאותת שזה הזמן.

אל תחפשו את הביטחון בחוץ.

הוא לא נמצא שם.

הביטחון היחיד שיש לנו הוא הידיעה שאנחנו נהיה שם עבור עצמנו.

שאנו באים כדי להפיק את המקסימום מכל רגע.

שאנו באים לעשות את העבודה.

ואז, זו הופכת להיות ההשקעה הכי בטוחה שיש.

שיש לה את ה-ROI הגבוה ביותר.

~~~~~~~~~~

אנחנו בימים האחרונים להרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש" ונותרו לנו מקומות אחרונים.

אם אתם מרגישים את הקריאה, אני מזמין אתכם לעשות את הצעד.

כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת.

היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר.

היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם.

היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם.

היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק.

קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו.

אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי".

אבל זו לא באמת אהבה עצמית.

בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

 הסיטואציה הראשונה: "הבגידה השקטה"

נסו להיזכר ברגע כלשהו מהימים האחרונים, כשמישהו ביקש מכם משהו שממש לא התחשק לכם לעשות.

הבטן שלכם התכווצה, הגוף צעק "לא".

אבל הפה? הפה חייך את החיוך האוטומטי הזה ושמעתם את עצמכם אומרים: "בטח, אין בעיה".

הטלפון מצלצל. על הצג אתם רואים את השם של מי שמתקשר.

אתם מותשים, אתם זקוקים לשקט. אבל המחשבה האוטומטית עולה: "לא נעים, הוא ייעלב".

והאצבע כבר לוחצת על המכשיר ומקבלת את השיחה.

באותו רגע, שמתם את אי הנעימות שלו מעל הצורך הבסיסי שלכם במנוחה.

המלצר מביא לכם את המנה במסעדה.

זה לא בדיוק מה שביקשתם, לא טעים או שזה הגיע קר.

אתם מסתכלים על הצלחת, ואז על המלצר, ואומרים "תודה, זה בסדר גמור".

אתם אוכלים מנה שאתם לא נהנים ממנה, רק כדי לא להיות "הלקוח המעצבן הזה".

הלקוח שואל אתכם מה המחיר?

אתם יודעים את המחיר שמגיע לכם. אבל בשנייה האחרונה, הפחד משתלט.

"זה בטח יהיה לו יקר מדי", אתם מפחדים לאבד אותו, וחותכים 20% מהמחיר עוד לפני שהוצאתם מילה.

הקטנתם את הערך שלכם כדי להימנע מדחייה אפשרית.

באותו רגע שאמרנו "כן" למשהו שלא באמת רצינו, בגדנו באדם היחיד שלעולם לא יעזוב אותנו. בעצמנו.

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לשמור על ה"שקט", על "שלום בית".

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לא לאכזב. כדי להישאר או להיראות "בסדר".

אבל המחיר של ה"בסדר" הזה הוא הרסני.

בכל פעם שאנחנו משתיקים את הקול הפנימי שלנו לטובת רעש חיצוני, אנחנו סודקים עוד קצת את האמון העצמי שלנו.

אהבה עצמית היא הסירוב להמשיך לבגוד בעצמנו.

אהבה עצמית היא ההסכמה שאחרים יתאכזבו מאיתנו, כדי שלא נצטרך לאכזב את עצמנו.

הסיטואציה השניה: מלכודת "הילד/ה הטוב/ה"

מגיל אפס לימדו אותנו שהאהבה היא עסקת חליפין.

קיבלנו מחיאות כפיים כשהצטיינו במשהו.

קיבלנו חיבוק כשהיינו נוחים ונעימים לסביבה.

בנינו זהות שלמה סביב הריצוי ההורי/החברתי/הסביבתי הזה.

בנינו פרסונה שלמה של האדם, שאנו מאמינים שהסביבה החיצונית לנו, חושבת שאנו צריכים להיות.

אבל עמוק בפנים, כשאנו מספיק קשובים וכנים עם עצמנו, אנחנו מרגישים את הדיסוננס.

עמוק בפנים אנחנו מרגישים את הפחד.

אנחנו מרגישים שאם יראו אותנו באמת, את הפחד, את חוסר הביטחון ואת חוסר המושלמות שלנו, לא ירצו להיות איתנו. לא יאהבו אותנו יותר.

אז אנחנו מהדקים את המסכה עוד קצת, וממשיכים לשחק את המשחק שמצפים מאיתנו לשחק.

זה קורה בעבודה כשאנחנו נשארים לתקן טעויות של מישהו אחר עד הלילה.

לא כי זה התפקיד שלנו, אלא כי אנחנו חייבים להיות אלו שמצילים את המצב.

אנחנו מכורים לתחושה הזו ש"אי אפשר בלעדינו", גם אם אנחנו כבר קורסים מהעומס.

זה קורה כשהחברה שלך מתקשרת "רק לפרוק".

את מקשיבה לה במשך 40 דקות של תלונות שכבר שמעת ממנה אלף פעם.

את מהנהת, שוב מייעצת, מכילה.

ובפנים? מרגישה שהיא שוב שואבת ממך את טיפת החמצן האחרונה שעוד נותרה לך.

אבל את לא תעצרי אותה ולא תציבי גבול. כי אתן "חברות טובות".

בת הזוג שואלת אותך "מה בא לך לאכול?" או "לאן בא לך לצאת?", ואתה עונה אוטומטית: "מה שבא לך", או "לי זה לא משנה".

זה לא נובע מגמישות, זה נובע מפחד.

הפחד לתפוס מקום, הפחד שמה שאתה רוצה יהיה "יותר מדי" לצד השני.

כי במשך השנים לימדת את עצמך, שלהיות "קליל" ו"לא דרמטי" זו הדרך שלך לשרוד בעולם הזה.

חופש אמיתי הוא היכולת לפשוט את הזהויות האלו.

להניח את הפרסונה, ששוקלת טון, של "המצליחן" או "האמא המושלמת", ולהיות אמיתי. ואותנטי.

להסכים להביע לעולם את מה שאני באמת מרגיש. ולא את מה שמצפים ממני שארגיש.

אהבה עצמית היא ההבנה שאני ראוי לאהבה פשוט כי אני קיים. זהו.

לא כי אני יעיל, לא כי אני נחמד, ולא כי הבאתי תוצאות "רצויות" או "נכונות".

ללא תלות במה אחרים חושבים או אומרים עלי.

הסיטואציה השלישית: ממתינים להצלה

אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בחדר ההמתנה.

לחכות שבן הזוג יבין אותנו בלי שנצטרך לדבר.

לחכות שהבוס יעריך אותנו סוף סוף.

לחכות שאמא תקבל את הבחירות שלי.

לחכות שהמציאות תשתנה לטובתי.

זו עמדה של קורבן. עמדה של ילד שמחכה להורה או "למבוגר האחראי" שיבוא ויסדר את הבלגן.

וזו אולי האמת הכואבת ביותר: אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

לצערנו, גילינו זאת בדרך הקשה והכל כך כואבת, ב-7/10.

אף אחד לא בא!

אנחנו קורעים את התחת בעבודה. מגיעים ראשונים, יוצאים אחרונים.

משוכנעים שאם רק נעבוד מספיק קשה, הבוס יבחין בנו, יקרא לנו למשרד ויעניק לנו את ההעלאה וההכרה שאנחנו חולמים עליה.

אנחנו מחכים שמישהו "יגלה" אותנו, במקום לדפוק על הדלת ולבקש את מה שמגיע לנו.

אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים האמיתיים יתחילו כשהתקופה הלחוצה הזו תעבור.

כשהילדים יגדלו קצת. כשנסיים את המשכנתא. כשהפרויקט הגדול יסתיים.

אנחנו חיים בחדר המתנה, מחכים שהנסיבות החיצוניות יסתדרו מעצמן ויאפשרו לנו להיות מאושרים.

אנחנו יושבים בערב מול הטלוויזיה או הגלילה האינסופית בטלפון, בתחושת ריקנות.

מחכים שמישהו יתקשר, שמשהו מרגש יקרה, שהעולם יבוא ויבדר אותנו.

אנחנו מצפים שהעניין והתשוקה יגיעו מבחוץ, במקום ליצור אותם מבפנים.

אהבה עצמית היא לקיחת אחריות על החיים שלנו. בעלות. זו הריבונות האישית במיטבה ובמלואה.

זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים להפקיד את המפתחות לאושר שלנו בכיס של מישהו אחר.

אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הרגשות שלנו, על הבחירות שלנו, ועל החיים שלנו.

חופש הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש הוא היכולת להפסיק לנטוש את עצמנו. לאהוב את עצמנו באמת.

לדעת להגדיר ולדבר את הגבולות שלנו (במקום לוותר על עצמנו שוב ושוב).

לדעת להתמודד עם הרגשות הלא נעימים ולהכיל אותם (במקום לנסות לברוח, להדחיק או להימנע).

לדעת לקחת אחריות על עצמנו ולא על הרגשות של אחרים.

לדעת לשים את עצמנו בעדיפות עליונה (הזכרו בדיילת במטוס, היא כל הזמן מזכירה לנו את זה).

בקרוב, תסתיים ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

זה לא ריטריט של פינוקים.

אנחנו באים לעשות עבודה.

אנחנו באים לפגוש את המקומות שבהם אנחנו מזייפים את עצמנו, לעצמנו.

אנחנו באים לפשוט את המסכות שכבר נדבקו לפנים.

ולהסכים, אולי בפעם הראשונה, לבחור בעצמנו באמת.

להסכים לאהוב את עצמנו, ולשים את עצמנו במקום הראשון.

אם המילים האלו כיווצו לכם את הבטן, זה הסימן הכי מדויק שיש.

הכיווץ הזה יכול להיות השער לחופש שלכם. אם תבחרו בכך.

אל תחכו ל"יום אחד" שבו תרגישו מוכנים. היום הזה לעולם לא יגיע.

המוכנות מגיעה אחרי שאנחנו עושים את הצעד הראשון.

בואו.

"אדם אינו יכול לגלות אוקיינוסים חדשים אלא אם כן יש לו את האומץ לאבד את מראה החוף"

את המשפט הזה של אנדרה ז'יד שמעתי לראשונה, לפני כמה שנים מהמטפלת שליוותה אותי באחת התקופות המורכבות יותר בחיי.

הוא נאמר לי בקונטקסט של שינוי מאד משמעותי שעברתי אז בחיים.

אחרי ההחלמה מהסרטן, בתוך תהליך הגירושים, כשלמעשה אני נפרד מהזהות הישנה שלי ויוצא מחדש לעולם כאדם אחר. שעדיין לא הכרתי אותו אז.

המשפט הזה יכול להשמע מאד מגניב, רומנטי, הרפתקני…

אבל בפועל? הוא אחד המשפטים המפחידים ביותר שיש.

כי ה"חוף" הוא לא רק היבשה הבטוחה.

החוף הוא מי שאנחנו.

הוא הזהות שלנו. הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל בוקר מחדש.

הוא התשובה האוטומטית לשאלה "מי אני?"

אני מנהל, אני אמא, אני בן זוג של…,  אני המצחיק, אני האחראית.

החוף הוא המקום שבו הרגליים עומדות על קרקע יציבה.

הוא זה שמעניק לנו בטחון, יציבות, ודאות.

ולאבד אותו?

זה אומר להסכים לצוף בתוך הריק. בתוך הלא נודע.

בתוך המקום הזה שבו הזהות הישנה כבר לא קיימת, והחדשה… היא עוד לא נראית באופק.

וזה מפחיד.

האינסטינקט שלנו הוא להיאחז בחוף, גם כשהוא כבר בוער. גם כשהוא כבר מזמן לא משרת אותנו.

אנחנו לרוב נעדיף את הכלא המוכר על פני החופש המוחלט והלא ידוע של האוקיינוס הפתוח. (זוכרים את הפוסט שלי על "בטחון שוחה בכאב מוכר"…).

אבל האמת היא, שכולנו כבר איבדנו את מראה החוף בעבר. וגילינו אוקיינוסים חדשים.

לרוב עשינו את זה כי החיים הכריחו אותנו, לא כי בחרנו בכך.

תחשבו רגע על המעבר מרווקות להורות.

רגע אחד היינו אדונים לעצמנו, לזמן שלנו, לשינה שלנו. הייתה לנו זהות ברורה של "אני".

ורגע אחרי שחזרנו עם התינוק הביתה, יצאנו לים הפתוח.

ה"אני" התפרק.

פתאום יש יצור קטן שמנהל לנו את החיים.

הזהות הישנה של "רווק" נמחקה בשניה, ואנחנו בלב ים, מגששים באפילה, מנסים להבין מי אנחנו עכשיו בתוך הדבר הזה שנקרא "אבא" או "אמא".

או ביום שהחלטנו לעזוב מקום עבודה של שנים.

שנים שהטייטל שהיה לנו על כרטיס ביקור הגדיר את הערך העצמי שלנו.

ידענו בדיוק מי אנחנו, ומה המקום שלנו בהיררכיה.

ואז, ביום אחד, החזרנו את התג, יצאנו מהדלת, והחוף הבטוח נעלם.

פתאום אנחנו רק "אנחנו". בלי הטייטל. בלי המשכורת שנכנסת בראשון לחודש.

רק אנחנו והשקט המפחיד הזה.

או אחרי פרידה משמעותית.

כשה"אנחנו" מתפרק. כשהבית מתרוקן. כשההרגלים המשותפים של שנים נעלמים ברגע.

אנחנו עומדים שם, בלב האוקיינוס, ומחפשים בייאוש משהו להיאחז בו, אבל החוף הישן כבר לא שם.

באופן טבעי, אנו מנסים להימנע ולברוח מהרגעים האלו.

אנחנו מנסים למלא את הריק הזה מהר ככל האפשר. רק כדי לא להרגיש אותו.

אז ממלאים, בעבודה חדשה, בזוגיות חדשה, בהסחות דעת.

רק לא להרגיש את חוסר הוודאות שכל כך מפחידה אותנו.

אבל כמו שאומר המשפט, האוקיינוסים החדשים, היבשות החדשות של הגשמה, של חופש, של אהבה… כל אלו מתגלים לנו רק כשאנחנו מסכימים לשהות שם. בריק של האוקיינוס.

בלי לראות מראה חוף.

במים העמוקים.

בלי לדעת.

להסכים לא לדעת מי אנחנו, כדי שנוכל לגלות מי אנחנו באמת רוצים להיות.

החופש האמיתי לא נמצא על החוף הבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו להרים עוגן, לשחרר את הקשירות מהמזח, לצאת לאוקיינוס ולשכוח את מראה החוף.

~~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, נצא שוב למסע משותף, בקבוצה אינטימית ומצומצמת, כדי לתרגל ביחד את האומץ הזה.

בסביבה בטוחה, אוהבת, מכילה ומאפשרת, נסכים לאבד קצת את מראה החוף של חיי היומיום.

נפשוט את המסכות, את ההגדרות, את הציפיות ואת ה"צריך", ונצא לגלות איזה אוקיינוסים חדשים מחכים לנו בפנים.

ריטריט "50 גוונים של חופש".

זה הזמן להרים עוגן.

האם אתם אמיצים מספיק?

אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה.

בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט.

עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו.

עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה.

אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו.

אבל הוא לא נרשם.

הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה".

הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן.

וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון…"

אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון".

יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה.

אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים.

יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט.

בלי דאגות כלכליות.

בלי עומס בעבודה.

בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.

יום מושלם כזה שבו כל הכוכבים מסתדרים וכל הרמזורים בדרך ירוקים, וכל התנאים סטריליים.

מכירים את זה?

האם יצא לכם לפגוש יום כזה בחיים שלכם?

האמת היא, ש"הזמן הנכון" הוא המצאה גאונית של האגו המפחד שלנו.

זו הדרך של המנגנון ההישרדותי שלנו לוודא שלא נזוז.

שלא נעשה שינוי.

שלא ניקח סיכון.

שנישאר במוכר ובבטוח, גם אם המוכר והבטוח האלו חונקים ומאמללים אותנו.

אני מכיר את חדר ההמתנה הזה מקרוב.

ביליתי בו לא מעט במהלך החיים שלי.

חיכיתי לרגע הנכון לעזוב את "כלוב הזהב" של ההייטק.

אמרתי לעצמי: "רק עוד פרויקט אחד", "רק עוד בונוס אחד", "רק עד שהמניה תעלה".

חיכיתי לרגע הנכון לנהל שיחות מורכבות בזוגיות.

חיכיתי לרגע הנכון להתחיל לכתוב את הספר שלי.

הייתי בטוח שאני פועל מתוך אחריות. מתוך שיקול דעת.

אבל היום אני יודע שזו הייתה פשוט תחפושת מתוחכמת של הפחד.

מתחת לכל הסיבות ה"הגיוניות", פשוט פחדתי.

פחדתי מהריק.

פחדתי ממה יקרה אם אני אקפוץ ולא יהיו מים בבריכה.

פחדתי לגלות מי אני בלי הטייטל ובלי המשכורת הבטוחה.

פחדתי להיות לבד.

פחדתי שמה שאני רוצה לעשות, לא יצליח.

אנחנו לא באמת מחכים לזמן ה"מתאים" שבו יהיה לנו יותר נוח.

אנחנו מחכים לזמן שבו לא נפחד.

אבל הזמן הזה לא מגיע לעולם.

כי הפחד תמיד יהיה שם.

בכל שינוי, או אפילו רק מחשבה על שינוי – הוא שם איתנו.

הוא שומר הסף.

היום אני מבין, שאם משהו שאני רוצה לעשות לא מפחיד אותי, זה כנראה לא הדבר הנכון לעשות אותו.

החיים שלנו הם לא מעבדה.

הם בלגן כאוטי אחד גדול.

תמיד יהיה משהו שיפריע לנו.

פעם זה הכסף, פעם זה הזמן, פעם זה הילדים, ופעם זה המצב במדינה.

החופש האמיתי הוא לא לפעול כשהכל רגוע, או כשכל החלקים יושבים במקום.

החופש הוא לפעול כשאנו מרגישים את הקריאה הפנימית ולצידה מרגישים את הפחד, ולעשות את הצעד בכל זאת.

דווקא כשיש בלאגן.

דווקא כשזה לא "מסתדר" בול ביומן.

דווקא כשזה מרגיש כמו קפיצה אל הלא נודע.

כי רק במקומות האלו, שבהם אנו פועלים בניגוד ל"אוטומטים" של המוח שלנו, שם מתחיל השינוי האמיתי.

אז למה אתם מחכים היום?

האם גם אתם יושבים בחדר ההמתנה של החיים?

לאיזה דבר אתם ממתינים שיסתדר קודם, כדי שתוכלו לעשות את מה שבאמת רציתם?

אם גם אתם מחכים לאיזה אישור מהיקום, שאולי הגיע הזמן שלכם לעשות את הצעד, אז הנה הוא.

הפוסט הזה נועד עבורכם, להזכיר לכם, לעשות את הצעד הזה עכשיו.

כי אין זמן טוב יותר, מאשר עכשיו!

~~~~~~~~~~~~~~

ואם המילים האלו פוגשות אתכם, אני מזמין אתכם לא לחכות שהפחד ייעלם. הוא לא.

אני מזמין אתכם לעשות צעד אמיץ ולהצטרף אלינו לריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו בישורת האחרונה של ההרשמה.

אנחנו לא הולכים ללמוד שם איך "להעלים" פחדים, אלא איך לפעול מולם בחופש, ואיך להסכים לחיות, באמת, כבר עכשיו.

אל תתנו ל"זמן הלא נכון" לנהל אתכם שוב.

כל הפרטים כאן >>

ואני מזמין אתכם לשלוח ולשתף את הפוסט הזה עם אנשים בחיים שלכם, שאתם חושבים שהם גם יושבים בחדר ההמתנה של החיים.

לכולנו יש איזו תמונה בראש.

תמונה של עצמנו.

היא שם כבר מהתקופה המוקדמת, מהילדות.

ואנו נושאים איתה איתנו לאורך שנים לבגרות, ובמקרים רבים, עד המוות.

אנחנו בטוחים שזו האישיות שלנו.

אנחנו אומרים לעצמנו: אני הטיפוס האחראי, או אני הטיפוס המצחיק, או אני זה שתמיד מסתדר לבד.

אבל האמת היא שזו לא האישיות שלנו.

זה התפקיד שלקחנו על עצמנו כילדים, כסוג של אסטרטגיית הישרדות.

אנחנו מקבלים את התפקיד הזה בגיל צעיר יחסית.

לא תמיד מישהו נותן לנו אותו במפורש.

לפעמים אנחנו פשוט מבינים שזה התפקיד שיעשה את החיים שלנו קלים יותר.

אנחנו מבינים שאם נחזיק בתפקיד מסוים, אז יאהבו אותנו.

אז יעריכו אותנו.

אז יקבלו אותנו ונרגיש שייכות.

בתור ילד, די מהר, הבנתי מה התפקיד שלי צריך להיות.

כדי שההורים שלי יהיו מרוצים ממני, אני צריך להיות הילד הטוב.

הילד שלא עושה בעיות.

הילד שלוקח אחריות.

הילד שמביא את הציונים הטובים.

הילד שלא מפריע, שמסתדר לבד, שמעסיק את עצמו.

אני הייתי ה"מבוגר האחראי" מגיל צעיר מאד.

כבר מגיל 10 בערך, לבשתי חליפה דמיונית של מבוגר קטן.

כשההורים שלי היו טסים לחופשה של כמה שבועות בחו"ל, הם היו ממנים אותי (הילד הקטן מבין שלושה) להיות זה שאחראי על הבית.

וזה עבד.

קיבלתי המון פידבקים חיוביים.

איזה ילד בוגר!

איזה ילד רציני!

אפשר לסמוך על ערן.

וכאן בדיוק נוצרת המלכודת.

כי כשהסביבה מוחאת כפיים לתחפושת שלנו, אנחנו לומדים שאסור לנו להוריד אותה.

כי אם נוריד אותה, נאבד אהבה, הערכה ושייכות.

כילד שמהר מאד הפך להיות מבוגר, ויתרתי על הרבה דברים "ילדיים".

ויתרתי על הזכות להיות ילד משתולל או שובב.

ויתרתי על הזכות להיות חסר רסן, או ספונטני או לא מתוכנן.

ויתרתי על הזכות לא לדעת לאן החיים יקחו אותי.

לקחתי על עצמי מסלול ידוע, מתוכנן ומוגדר מראש.

אבל זה לא רק התפקיד של המבוגר האחראי.

יש בינינו כאלו שלמדו בגיל חמש, שלהיות ה"ליצן" זו הדרך היחידה להפיג את המתח בחדר.

שאם הם יצחיקו את אבא, הוא לא יצעק.

או שאם הם יצחיקו את החברים בכיתה, יאהבו אותם.

אז הם הפכו להיות הבדרנים של החבורה.

אלו שתמיד מחייכים.

אלו שאסור להם להיות עצובים לרגע כי אז הם מפחדים שהם יהפכו למיותרים.

או לא אהובים.

ויש את אלו שלמדו להיות הבלתי נראים.

אלו שהבינו שהדרך הכי בטוחה לקבל אהבה או לפחות להימנע מכאב, היא לא לבקש כלום.

לא להטריח.

להיות שקופים.

לא להפריע.

לא למשוך תשומת לב.

וכך אנחנו סוחבים את התפקידים האלו עשרות שנים.

הילד האחראי, הופך לגבר שלא יודע לבקש עזרה מאף אחד וקורס מבפנים.

הילד הליצן, הופך לאדם בודד, שאף אחד לא לוקח ברצינות את הכאב שלו.

הילדה השקופה, הפכה למישהי שחייה את החיים של כולם חוץ מאת של עצמה.

וכך אפשר להמשיך, להחזיק בתפקיד הזה מתוך פחד, חיים שלמים.

הפחד שאם נפסיק להיות "האחראים" או "המצחיקים" או "הנוחים", האנשים סביבנו יפסיקו לאהוב אותנו.

אנחנו מפחדים שאם נפשוט את המדים האלו, נגלה שמתחת אין כלום.

המחיר שאנחנו משלמים הוא חיים בתוך כלא.

כלא של ציפיות.

כלא שבו החלקים הכי חיים, הכי פראיים והכי אמיתיים בתוכנו, לא מקבלים ביטוי ממשי בעולם.

העבודה שלנו היא לא לתקן את עצמנו. אנחנו לא מקולקלים.

העבודה שלנו, היא להסכים לבחון את ההסכמים הלא מדוברים האלו, שחתמנו עליהם בילדות, ולשאול את עצמנו האם הם עדיין תקפים?

האם הם עדיין משרתים אותנו?

האם אנחנו עדיין זקוקים להם?

זה דורש אומץ להסכים לאכזב.

זה דורש אומץ להגיד אני לא יודע.

זה דורש אומץ להיות רגע רציני כשכולם מצפים שתצחיק.

או להיות ילדותי כשכולם מצפים שתהיה אחראי.

זה דורש אומץ להניח לתפקיד הישן, כשאנחנו לא מכירים עדיין מי אנחנו בלעדיו.

מהו התפקיד שאתם לקחתם על עצמכם, אי שם בילדות?

האם אתם אמיצים מספיק כדי לבחון את הנחיצות שלו, כעת, בחיים שלכם?

~~~~~~~~~~~~~~

בריטריט "50 גוונים של חופש" שיתקיים בקרוב אנחנו ניגע גם במקומות האלו.

זו הזדמנות לבחון את התפקידים האלו, ולנסות לראות מי אנחנו כשאנו מסכימים להניח את התפקיד בצד.

להסכים להיות בריק הזה שבין הזהויות.

ולגלות שדווקא שם, כשאנחנו פשוט אנחנו – בלי התואר, בלי התפקיד, בלי המסיכות, מחכה לנו החופש האמיתי.

ומחכה לנו האהבה העצמית שתמיד חיפשנו.

** בתמונה, אני ביום הולדת 10 (אני חושב…), וכיאה לאדם אחראי, אתם יכולים לראות את תוכנית העבודה שאני מחזיק ביחד

אני פוגש את זה כמעט בכל יום.

אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים.

שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות.

אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים".

ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע.

אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה.

אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול.

האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים.

אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים.

אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט.

אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל.

אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים.

כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר.

ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול.

ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר.

זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות.

זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא.

אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

לפני כמה שבועות, בקליניקה, עם לקוחה שכבר בעבר אמרה בצורה די מוחלטת וברורה שהנישואים שלה הגיעו לסיומם, היא אמרה לי שהיא מרגישה שהיא עוד מבולבלת, שהיא לא יודעת אם זה נכון לה או שלא.

שאלתי אותה: "האמנם? זה באמת נכון? את באמת מבולבלת?"

והיא הסתכלה עלי בעיניים ואמרה "לא. אני יודעת מה אני צריכה לעשות. זה פשוט מפחיד".

זה לא אומר בהכרח, שמחר בבוקר היא צריכה לעזוב את הבית.

אבל לפחות היא כנה עם עצמה ולא משקרת לעצמה.

הבלבול הוא השקר הכי אלגנטי והכי מתוחכם של האגו שלנו.

הוא מסך עשן שנועד לקנות לנו זמן.

כל עוד אנחנו "לא בטוחים", אנחנו פטורים מלקחת אחריות.

כל עוד אנחנו "מחפשים תשובות", אנחנו יכולים להישאר באזור הנוחות המוכר עם הסבל שלנו.

אנחנו משקרים לעצמנו שיש לנו זמן.

אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו "אחראיים" ו"שקולים", בזמן שאנחנו בעצם פוחדים מהשינוי.

לקח לי שנים להבין שרוב הזמן שבו "התלבטתי" בחיים שלי, פשוט הייתי פחדן. פחדתי להיות לבד. פחדתי להיות זה שנכשל.

החופש מתחיל ברגע שבו אנחנו מסכימים לפזר את מסך העשן של "הבלבול".

ברגע שבו אנחנו מסכימים להגיד בקול רם: "אני יודע מה אני צריך לעשות, ואני פשוט מפחד מזה".

זה הרגע שבו הבלבול מתפוגג והופך לכאב נקי. וכאב נקי, בניגוד לבלבול עכור, הוא מנוע של שינוי.

זה הרגע שבו אנחנו יכולים להסתכל באומץ על המחירים שאנו כבר משלמים כשאנו תקועים במקום שלא טוב לנו, וגם על המחירים הפוטנציאלים של השינוי.

ואז נוכל באמת, לבחור.

לבחור מתוך מחשבה חופשית ולא מתוך פחד.

לבחור מתוך כנות ואמת פנימית ולא מתוך ויתור עצמי וריצוי.

ואשאיר אתכם עם שאלה (אל תענו לי, אבל תענו לעצמכם):

על איזו החלטה אתם "מתלבטים" כבר שנים, למרות שאתם יודעים בדיוק מה התשובה?

אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש בהירות ולהתחיל לגייס אומץ?

~~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב אנחנו ניפגש בפעם החמישית לריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו לא הולכים לפתור שם דילמות. אנחנו לא הולכים לעשות שם רשימות של בעד ונגד.

אנחנו הולכים ליצור מרחב בטוח שבו אפשר להפסיק לשקר לעצמנו.

אנחנו נסכים לשהות יחד בתוך הפחד הזה, בלי לנסות לתקן אותו ובלי לנסות לברוח ממנו חזרה לסיפורים הישנים.

אנחנו נגלה שהפחד הוא לא אויב, הוא פשוט שער. שער לחיים שהם אמיתיים. ושהם באמת שלנו.

איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה.

זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור.

ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים".

במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה.

בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי.

היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי.

בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני.

וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב.

זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה.

כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי.

לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת.

אבל זה לא רק הסיפור שלי.

רובנו מתוכנתים באופן דומה.

בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.

אנחנו חיים בתוך הצגה שאף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים להשתתף בה.

אנחנו מוסללים עוד לפני שלמדנו ללכת.

אנחנו לומדים להחניק את הצעקה שתקועה לנו בגרון ולהחליף אותה ב"הכל בסדר" מחויך.

זה קורה כשאת שוכבת במיטה ליד הבן זוג שלך ומרגישה אלפי קילומטרים של מרחק אבל לא אומרת מילה כדי לא להרוס או לפגוע בשקט המזוייף.

זה קורה כשאתה יושב בישיבת הנהלה ומעביר מצגת עם מספרים ואסטרטגיות, כשבפנים אתה רק רוצה לקום ולצרוח שאתה שונא כל רגע מהמשחק הזה.

זה קורה כשאנחנו קונים עוד משהו מיותר לבית או מחליפים את הרכב רק כדי להשתיק את הריק המפחיד בבטן שמסרב להתמלא.

אנחנו משלמים בבריאות שלנו, במיניות שלנו ובשמחת החיים שלנו רק כדי להישאר בתוך הקווים שאנשים אחרים שרטטו לנו.

אנחנו מפחדים שאם נוריד את התלבושת האחידה שנתנו לנו, נגלה שאין מתחתיה כלום.

ומי אנחנו בלעדיה?

אבל האמת היא שרק כשאנו אמיצים מספיק לצאת מהתלבושת האחידה הזו, ולהסתכל מה יש שם מתחתיה, שם אנחנו יכולים לפגוש את עצמנו באמת.

שם מתחיל החופש שלנו.

שם ישנה ההזדמנות לגילוי, לסקרנות ולבחירה החופשית של "מי אני באמת רוצה להיות בעולם הזה?".

של "מה מתאים לי ומה לא?"

של "איזה חיים אני רוצה ליצור לעצמי?"

אני רוצה להשאיר אתכם עם שאלה אחת פשוטה: אם הייתם מורידים עכשיו את כל התפקידים, את כל הציפיות ואת כל מה שסיפרו לכם שאתם חייבים להיות. מי נמצא שם מתחת? והאם אתם בכלל מכירים אותו?

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב אנחנו יוצאים שוב למסע של חקירה, בקבוצה אינטימית בריטריט "50 גוונים של חופש".

זו לא עוד סדנת העצמה או מוטיבציה, וזה לא מקום שבו אני מנסה ללמד אתכם או לתקן אתכם.

אנחנו הולכים לשהות בתוך הריק הזה שכולם בורחים ממנו. ולחקור ביחד מי אנחנו כשאף אחד לא מסתכל, וכשאין אף תמונה מעל המיטה שתגיד לנו מי אנחנו צריכים להיות או איך להתנהג.

זו הזמנה להסכים לא לדעת, להסכים להיות פגיעים, ולהסכים להיות חופשיים באמת.

לאמיצים בלבד!

שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר.

אבל לא רק באוויר, גם בגוף.

הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש.

מה טראמפ יעשה?

מתי הם יתקפו?

איך האירנים יגיבו?

החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה".

שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים.

וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות:

Fight – להילחם.

Fright – לברוח.

Freeze – לקפוא.

להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר…

לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם.

אז מה האפשרות שנותרה?

וכך יוצא, שהתגובה האוטומטית שלנו, כמעט של כולנו, היא לעצור.

לקפוא.

להכניס את עצמנו שוב למצב של מגננה. מצב של המתנה. לשים את הראש בין הכתפיים ולחכות.

אנחנו אומרים לעצמנו: "עכשיו זה לא הזמן".

לא הזמן להתחיל פרויקט חדש.

לא הזמן לקבל החלטות גדולות.

לא הזמן לשמוח.

אנחנו שמים את החיים שלנו על "השהייה", ומחכים שהסערה תחלוף.

אבל אני רוצה להחזיר אתכם רגע אחורה.

שש שנים אחורה. למרץ 2020.

זוכרים את הקורונה?

גם אז, העולם עצר מלכת.

גם אז, חוסר הוודאות היה מוחלט. אף אחד לא ידע מה יקרה מחר, או בעוד חודש.

הפחד היה באוויר, מוחשי ודוקר.

ואני רוצה שתיזכרו רגע באופן שבו אנשים הגיבו לסיטואציה.

היו את אלו שקפאו.

שנכנסו לחרדה, שישבו מול הטלוויזיה כל היום וחיכו שמישהו יגיד להם שמותר או אסור לצאת.

או להיפגש עם האנשים היקרים להם.

או לצאת לחופשות.

או לנסוע לעבודה.

הם נתנו לנסיבות החיצוניות, ולאנשים אחרים, לנהל אותם – על מלא.

הם העבירו את האחריות, הכח והשליטה בחייהם, לגורם חיצוני.

אבל היו גם אחרים.

אלו שלמרות הפחד, ולמרות הסגר, ולמרות הבלגן, בחרו להמשיך לנוע.

אלו שמצאו דרך להמציא את עצמם ואת העסק שלהם מחדש.

אלו שניצלו את הזמן ללמוד משהו חדש.

אלו שבחרו לראות בזה הזדמנות לעצור ולהתבונן פנימה.

ההבדל ביניהם לא היה בנסיבות.

הנסיבות היו זהות לכולם. האירוע היה אותו האירוע.

ההבדל היה בגישה שלהם לחופש בחיים שלהם.

יש טעות גדולה שאנחנו עושים בהבנת המושג "חופש".

אנחנו חושבים שחופש זה אומר שהכל בחוץ רגוע.

שאין מלחמות, שאין פקקים, שהמינוס בבנק סגור, שהילדים בריאים.

ואז… כשכל התנאים החיצוניים הסתדרו, וכשכל הרמזורים הם ב"ירוק", אז נהיה בחופש. או באושר.

אנחנו מחכים ליום שבו "המצב יירגע" או "יסתדר" כדי להתחיל לחיות.

אבל האמת הכואבת היא, שהמצב אף פעם לא באמת נרגע, והוא אף פעם לא באמת "יסתדר".

תמיד יהיה משהו.

אם זה לא אירן, זה מיתון כלכלי.

אם זה לא מיתון כלכלי, זה משבר אישי.

אם זה לא משבר אישי, אז זה אצל מישהו מהקרובים אלינו.

אם נחכה שהים יהיה ללא גלים כדי להשיט את הספינה שלנו, אנחנו נישאר עומדים בנמל לנצח.

חופש אמיתי, ריבונות אמיתית, היא היכולת לא לתת לנסיבות החיצוניות לכבול אותנו.

זה לא אומר להתעלם מהמציאות.

זה לא אומר להיות אדישים או חסרי אחריות.

זה אומר להבין שהשליטה על התודעה שלי, על הפעולות שלי ועל הבחירות שלי, נמצאת אצלי. תמיד.

אני לא יכול לשלוט במי שישגר טיל מאירן ומתי.

אבל אני יכול לשלוט במי שאני אהיה ברגע הזה.

אני יכול לשלוט בהאם אני בוחר בפחד, בשיתוק ובלשים את החיים שלי ב-hold, או שאני בוחר בתקווה, בעשייה ובלחיות אותם במלואם. בכל רגע. גם עכשיו.

השבוע, בתוך כל המתח הזה, ובזמן שכולנו ממתינים לראות מה יקרה, אני מזמין אתכם לעשות מעשה של מרידה.

מרידה בנסיבות.

תעשו משהו שרציתם לעשות ודחיתם אותו בגלל "המצב".

תקבעו את הפגישה הזו.

תרשמו ללימודים.

תצאו לדייט.

תכתבו את הפרק הראשון בספר.

יש בפעולה הזו, אמירה מאד חשובה כלפי עצמכם.

זו אמירה של: אני בוחר בי.

אל תתנו לכותרות בעיתון להיות הבמאי של החיים שלכם.

אל תתנו לפחד לכתוב לכם את התסריט.

נסיבות תמיד יהיו.

השאלה היא רק אחת: האם אתם העלה שנידף ברוח של הנסיבות?

או שאתם הגזע שנשאר יציב, צומח וחי, לא משנה איזו סופה משתוללת בחוץ?

הבחירה הזו, ורק היא, היא החופש האמיתי.

~~~~~~~~~~~~

ואם קשה לכם לחשוב על הפעולה הזו, ומה היא יכולה להיות…

אני לא אשאיר אתכם בלי פתרון!

מוזמנים להציץ כאן, אולי זה המענה המתאים שלכם, למצב הזה >>