כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת.

היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר.

היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם.

היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם.

היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק.

קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו.

אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי".

אבל זו לא באמת אהבה עצמית.

בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

 הסיטואציה הראשונה: "הבגידה השקטה"

נסו להיזכר ברגע כלשהו מהימים האחרונים, כשמישהו ביקש מכם משהו שממש לא התחשק לכם לעשות.

הבטן שלכם התכווצה, הגוף צעק "לא".

אבל הפה? הפה חייך את החיוך האוטומטי הזה ושמעתם את עצמכם אומרים: "בטח, אין בעיה".

הטלפון מצלצל. על הצג אתם רואים את השם של מי שמתקשר.

אתם מותשים, אתם זקוקים לשקט. אבל המחשבה האוטומטית עולה: "לא נעים, הוא ייעלב".

והאצבע כבר לוחצת על המכשיר ומקבלת את השיחה.

באותו רגע, שמתם את אי הנעימות שלו מעל הצורך הבסיסי שלכם במנוחה.

המלצר מביא לכם את המנה במסעדה.

זה לא בדיוק מה שביקשתם, לא טעים או שזה הגיע קר.

אתם מסתכלים על הצלחת, ואז על המלצר, ואומרים "תודה, זה בסדר גמור".

אתם אוכלים מנה שאתם לא נהנים ממנה, רק כדי לא להיות "הלקוח המעצבן הזה".

הלקוח שואל אתכם מה המחיר?

אתם יודעים את המחיר שמגיע לכם. אבל בשנייה האחרונה, הפחד משתלט.

"זה בטח יהיה לו יקר מדי", אתם מפחדים לאבד אותו, וחותכים 20% מהמחיר עוד לפני שהוצאתם מילה.

הקטנתם את הערך שלכם כדי להימנע מדחייה אפשרית.

באותו רגע שאמרנו "כן" למשהו שלא באמת רצינו, בגדנו באדם היחיד שלעולם לא יעזוב אותנו. בעצמנו.

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לשמור על ה"שקט", על "שלום בית".

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לא לאכזב. כדי להישאר או להיראות "בסדר".

אבל המחיר של ה"בסדר" הזה הוא הרסני.

בכל פעם שאנחנו משתיקים את הקול הפנימי שלנו לטובת רעש חיצוני, אנחנו סודקים עוד קצת את האמון העצמי שלנו.

אהבה עצמית היא הסירוב להמשיך לבגוד בעצמנו.

אהבה עצמית היא ההסכמה שאחרים יתאכזבו מאיתנו, כדי שלא נצטרך לאכזב את עצמנו.

הסיטואציה השניה: מלכודת "הילד/ה הטוב/ה"

מגיל אפס לימדו אותנו שהאהבה היא עסקת חליפין.

קיבלנו מחיאות כפיים כשהצטיינו במשהו.

קיבלנו חיבוק כשהיינו נוחים ונעימים לסביבה.

בנינו זהות שלמה סביב הריצוי ההורי/החברתי/הסביבתי הזה.

בנינו פרסונה שלמה של האדם, שאנו מאמינים שהסביבה החיצונית לנו, חושבת שאנו צריכים להיות.

אבל עמוק בפנים, כשאנו מספיק קשובים וכנים עם עצמנו, אנחנו מרגישים את הדיסוננס.

עמוק בפנים אנחנו מרגישים את הפחד.

אנחנו מרגישים שאם יראו אותנו באמת, את הפחד, את חוסר הביטחון ואת חוסר המושלמות שלנו, לא ירצו להיות איתנו. לא יאהבו אותנו יותר.

אז אנחנו מהדקים את המסכה עוד קצת, וממשיכים לשחק את המשחק שמצפים מאיתנו לשחק.

זה קורה בעבודה כשאנחנו נשארים לתקן טעויות של מישהו אחר עד הלילה.

לא כי זה התפקיד שלנו, אלא כי אנחנו חייבים להיות אלו שמצילים את המצב.

אנחנו מכורים לתחושה הזו ש"אי אפשר בלעדינו", גם אם אנחנו כבר קורסים מהעומס.

זה קורה כשהחברה שלך מתקשרת "רק לפרוק".

את מקשיבה לה במשך 40 דקות של תלונות שכבר שמעת ממנה אלף פעם.

את מהנהת, שוב מייעצת, מכילה.

ובפנים? מרגישה שהיא שוב שואבת ממך את טיפת החמצן האחרונה שעוד נותרה לך.

אבל את לא תעצרי אותה ולא תציבי גבול. כי אתן "חברות טובות".

בת הזוג שואלת אותך "מה בא לך לאכול?" או "לאן בא לך לצאת?", ואתה עונה אוטומטית: "מה שבא לך", או "לי זה לא משנה".

זה לא נובע מגמישות, זה נובע מפחד.

הפחד לתפוס מקום, הפחד שמה שאתה רוצה יהיה "יותר מדי" לצד השני.

כי במשך השנים לימדת את עצמך, שלהיות "קליל" ו"לא דרמטי" זו הדרך שלך לשרוד בעולם הזה.

חופש אמיתי הוא היכולת לפשוט את הזהויות האלו.

להניח את הפרסונה, ששוקלת טון, של "המצליחן" או "האמא המושלמת", ולהיות אמיתי. ואותנטי.

להסכים להביע לעולם את מה שאני באמת מרגיש. ולא את מה שמצפים ממני שארגיש.

אהבה עצמית היא ההבנה שאני ראוי לאהבה פשוט כי אני קיים. זהו.

לא כי אני יעיל, לא כי אני נחמד, ולא כי הבאתי תוצאות "רצויות" או "נכונות".

ללא תלות במה אחרים חושבים או אומרים עלי.

הסיטואציה השלישית: ממתינים להצלה

אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בחדר ההמתנה.

לחכות שבן הזוג יבין אותנו בלי שנצטרך לדבר.

לחכות שהבוס יעריך אותנו סוף סוף.

לחכות שאמא תקבל את הבחירות שלי.

לחכות שהמציאות תשתנה לטובתי.

זו עמדה של קורבן. עמדה של ילד שמחכה להורה או "למבוגר האחראי" שיבוא ויסדר את הבלגן.

וזו אולי האמת הכואבת ביותר: אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

לצערנו, גילינו זאת בדרך הקשה והכל כך כואבת, ב-7/10.

אף אחד לא בא!

אנחנו קורעים את התחת בעבודה. מגיעים ראשונים, יוצאים אחרונים.

משוכנעים שאם רק נעבוד מספיק קשה, הבוס יבחין בנו, יקרא לנו למשרד ויעניק לנו את ההעלאה וההכרה שאנחנו חולמים עליה.

אנחנו מחכים שמישהו "יגלה" אותנו, במקום לדפוק על הדלת ולבקש את מה שמגיע לנו.

אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים האמיתיים יתחילו כשהתקופה הלחוצה הזו תעבור.

כשהילדים יגדלו קצת. כשנסיים את המשכנתא. כשהפרויקט הגדול יסתיים.

אנחנו חיים בחדר המתנה, מחכים שהנסיבות החיצוניות יסתדרו מעצמן ויאפשרו לנו להיות מאושרים.

אנחנו יושבים בערב מול הטלוויזיה או הגלילה האינסופית בטלפון, בתחושת ריקנות.

מחכים שמישהו יתקשר, שמשהו מרגש יקרה, שהעולם יבוא ויבדר אותנו.

אנחנו מצפים שהעניין והתשוקה יגיעו מבחוץ, במקום ליצור אותם מבפנים.

אהבה עצמית היא לקיחת אחריות על החיים שלנו. בעלות. זו הריבונות האישית במיטבה ובמלואה.

זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים להפקיד את המפתחות לאושר שלנו בכיס של מישהו אחר.

אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הרגשות שלנו, על הבחירות שלנו, ועל החיים שלנו.

חופש הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש הוא היכולת להפסיק לנטוש את עצמנו. לאהוב את עצמנו באמת.

לדעת להגדיר ולדבר את הגבולות שלנו (במקום לוותר על עצמנו שוב ושוב).

לדעת להתמודד עם הרגשות הלא נעימים ולהכיל אותם (במקום לנסות לברוח, להדחיק או להימנע).

לדעת לקחת אחריות על עצמנו ולא על הרגשות של אחרים.

לדעת לשים את עצמנו בעדיפות עליונה (הזכרו בדיילת במטוס, היא כל הזמן מזכירה לנו את זה).

בקרוב, תסתיים ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

זה לא ריטריט של פינוקים.

אנחנו באים לעשות עבודה.

אנחנו באים לפגוש את המקומות שבהם אנחנו מזייפים את עצמנו, לעצמנו.

אנחנו באים לפשוט את המסכות שכבר נדבקו לפנים.

ולהסכים, אולי בפעם הראשונה, לבחור בעצמנו באמת.

להסכים לאהוב את עצמנו, ולשים את עצמנו במקום הראשון.

אם המילים האלו כיווצו לכם את הבטן, זה הסימן הכי מדויק שיש.

הכיווץ הזה יכול להיות השער לחופש שלכם. אם תבחרו בכך.

אל תחכו ל"יום אחד" שבו תרגישו מוכנים. היום הזה לעולם לא יגיע.

המוכנות מגיעה אחרי שאנחנו עושים את הצעד הראשון.

בואו.

"אדם אינו יכול לגלות אוקיינוסים חדשים אלא אם כן יש לו את האומץ לאבד את מראה החוף"

את המשפט הזה של אנדרה ז'יד שמעתי לראשונה, לפני כמה שנים מהמטפלת שליוותה אותי באחת התקופות המורכבות יותר בחיי.

הוא נאמר לי בקונטקסט של שינוי מאד משמעותי שעברתי אז בחיים.

אחרי ההחלמה מהסרטן, בתוך תהליך הגירושים, כשלמעשה אני נפרד מהזהות הישנה שלי ויוצא מחדש לעולם כאדם אחר. שעדיין לא הכרתי אותו אז.

המשפט הזה יכול להשמע מאד מגניב, רומנטי, הרפתקני…

אבל בפועל? הוא אחד המשפטים המפחידים ביותר שיש.

כי ה"חוף" הוא לא רק היבשה הבטוחה.

החוף הוא מי שאנחנו.

הוא הזהות שלנו. הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל בוקר מחדש.

הוא התשובה האוטומטית לשאלה "מי אני?"

אני מנהל, אני אמא, אני בן זוג של…,  אני המצחיק, אני האחראית.

החוף הוא המקום שבו הרגליים עומדות על קרקע יציבה.

הוא זה שמעניק לנו בטחון, יציבות, ודאות.

ולאבד אותו?

זה אומר להסכים לצוף בתוך הריק. בתוך הלא נודע.

בתוך המקום הזה שבו הזהות הישנה כבר לא קיימת, והחדשה… היא עוד לא נראית באופק.

וזה מפחיד.

האינסטינקט שלנו הוא להיאחז בחוף, גם כשהוא כבר בוער. גם כשהוא כבר מזמן לא משרת אותנו.

אנחנו לרוב נעדיף את הכלא המוכר על פני החופש המוחלט והלא ידוע של האוקיינוס הפתוח. (זוכרים את הפוסט שלי על "בטחון שוחה בכאב מוכר"…).

אבל האמת היא, שכולנו כבר איבדנו את מראה החוף בעבר. וגילינו אוקיינוסים חדשים.

לרוב עשינו את זה כי החיים הכריחו אותנו, לא כי בחרנו בכך.

תחשבו רגע על המעבר מרווקות להורות.

רגע אחד היינו אדונים לעצמנו, לזמן שלנו, לשינה שלנו. הייתה לנו זהות ברורה של "אני".

ורגע אחרי שחזרנו עם התינוק הביתה, יצאנו לים הפתוח.

ה"אני" התפרק.

פתאום יש יצור קטן שמנהל לנו את החיים.

הזהות הישנה של "רווק" נמחקה בשניה, ואנחנו בלב ים, מגששים באפילה, מנסים להבין מי אנחנו עכשיו בתוך הדבר הזה שנקרא "אבא" או "אמא".

או ביום שהחלטנו לעזוב מקום עבודה של שנים.

שנים שהטייטל שהיה לנו על כרטיס ביקור הגדיר את הערך העצמי שלנו.

ידענו בדיוק מי אנחנו, ומה המקום שלנו בהיררכיה.

ואז, ביום אחד, החזרנו את התג, יצאנו מהדלת, והחוף הבטוח נעלם.

פתאום אנחנו רק "אנחנו". בלי הטייטל. בלי המשכורת שנכנסת בראשון לחודש.

רק אנחנו והשקט המפחיד הזה.

או אחרי פרידה משמעותית.

כשה"אנחנו" מתפרק. כשהבית מתרוקן. כשההרגלים המשותפים של שנים נעלמים ברגע.

אנחנו עומדים שם, בלב האוקיינוס, ומחפשים בייאוש משהו להיאחז בו, אבל החוף הישן כבר לא שם.

באופן טבעי, אנו מנסים להימנע ולברוח מהרגעים האלו.

אנחנו מנסים למלא את הריק הזה מהר ככל האפשר. רק כדי לא להרגיש אותו.

אז ממלאים, בעבודה חדשה, בזוגיות חדשה, בהסחות דעת.

רק לא להרגיש את חוסר הוודאות שכל כך מפחידה אותנו.

אבל כמו שאומר המשפט, האוקיינוסים החדשים, היבשות החדשות של הגשמה, של חופש, של אהבה… כל אלו מתגלים לנו רק כשאנחנו מסכימים לשהות שם. בריק של האוקיינוס.

בלי לראות מראה חוף.

במים העמוקים.

בלי לדעת.

להסכים לא לדעת מי אנחנו, כדי שנוכל לגלות מי אנחנו באמת רוצים להיות.

החופש האמיתי לא נמצא על החוף הבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו להרים עוגן, לשחרר את הקשירות מהמזח, לצאת לאוקיינוס ולשכוח את מראה החוף.

~~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, נצא שוב למסע משותף, בקבוצה אינטימית ומצומצמת, כדי לתרגל ביחד את האומץ הזה.

בסביבה בטוחה, אוהבת, מכילה ומאפשרת, נסכים לאבד קצת את מראה החוף של חיי היומיום.

נפשוט את המסכות, את ההגדרות, את הציפיות ואת ה"צריך", ונצא לגלות איזה אוקיינוסים חדשים מחכים לנו בפנים.

ריטריט "50 גוונים של חופש".

זה הזמן להרים עוגן.

האם אתם אמיצים מספיק?

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון.

או מדחייה.

או מלהישאר לבד.

אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר.

ומפחיד יותר…

הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו.

אנחנו שמים שומרים בדלת.

אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת.

אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה…

אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות.

אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום.

הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

זה יכול להראות, כאילו אנחנו בורחים מהשיעמום. או מהבדידות.

אבל אם נהיה כנים באמת, נוכל אולי לראות שאנחנו בורחים ממשהו אחר לגמרי.

משהו הרבה יותר מפחיד מכישלון, או בדידות או דחיה.

אנחנו בורחים ונמנעים מהרגע שבו הרעש ייפסק, הסחות הדעת יעלמו, המסיכות יורדו, וניאלץ להישיר מבט אל הדבר הכי זר והכי מפחיד בעולם: אל עצמנו.

הדבר שאולי מפחיד אותנו יותר מהכל, זה לפגוש את עצמנו.

אני יודע שזה יכול להישמע מוזר ואבסורדי, כי הרי אני זה אני.

אז ממה יש לפחד?

אני מכיר את עצמי, לא?

אז זהו, שלא.

לרוב לא.

האמת היא, שרובנו חיים עם זר מוחלט.

במשך חלק ניכר מחיי, אני לא הכרתי באמת את ערן.

הכרתי איזו שהיא דמות חיצונית, שהאמנתי (בכל ליבי) שהיא מי שהעולם סביבי חושב שאני צריך להיות.

היו לדמות הזו הרבה צורות שונות לאורך השנים.

הרבה בגדים שהיא לבשה ופשטה, כמו "המנהל הבכיר באינטל", "המנטור המצליח", "זה שיודע".

בניתי סביבי מגוון זהויות וטייטלים.

פרסונה נוצצת ומשוריינת ששכנעה את כולם, אבל בעיקר את עצמי, שזה מי שאני.  

אבל מתחת לכל הדמויות האלו, היה פחד תהומי.

פחד מהגילוי, מהחשיפה, מההכרה, של "מי אני בלי הפרסונה הזו?".

אתמול, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה כעת, הגענו לרגע הזה בדיוק.

היא פתאום פגשה את הפחד הזה מול העיניים.

אם אני מורידה את החליפות, הטייטלים, התפקידים והכותרות, אז מי נשארת שם?

האם אני אגלה שם ריק? שאין שם כלום בלי המטען החיצוני הזה שאני נושאת על עצמי?

או אפילו גרוע מכך, האם אני אגלה שם חושך?

זה הרובד השני של הפחד, והוא אולי המשתק מכולם.

אנחנו מפחדים לפתוח את הדלת לחדר החשוך הזה, כי אנחנו מפחדים לגלות שאנחנו לא רק "טובים" ו"מוצלחים".

אנחנו מפחדים לגלות שיש לנו צללים.

שאנחנו לא מושלמים כמו שגרמנו לעולם סביבנו להאמין.

זה מפחיד להודות בפני עצמי שאני לא רק "איש של אהבה ונתינה".

זה מפחיד לגלות שיש בי גם קנאה, גם קטנוניות, גם קטנות, וגם קורבנות (ועוד הרבה דברים אחרים שלא נעים לפגוש ולגלות על עצמנו).

זה מפחיד לראות שפגעתי באנשים, לפעמים בהכי קרובים אלי.

זה מפחיד לפגוש את הצדדים שגם נמצאים בי, החלשים, הנזקקים, האנוכיים…

אז סיפרתי לעצמי סיפורים.

השקעתי אנרגיה מטורפת בלטייח, בלהסתיר, בלהדחיק.

הלכתי על קצות האצבעות בתוך הבית של עצמי, רק לא להעיר את השדים שישנים במרתף.

אבל הצדדים האלו, הם חלק ממי שאנחנו.

הם לא מגדירים אותנו.

אם יש בי קורבנות, זה לא אומר שאני קורבן.

זה רק אומר שיש בי גם צד כזה.

לצד האחרים שיש בי.

ויש עוד צד לפחד הזה.

אנחנו לא מפחדים רק מהחושך שלנו.

אנחנו מפחדים, לפעמים אפילו עוד יותר, מהאור שבנו.

כי אם נפגוש את עצמנו באמת, ונראה כמה עוצמה יש לנו…

כמה יופי, כמה כישרון ייחודי, כמה אהבה יש לנו לתת כשאנחנו לא עסוקים בהישרדות…

אז לא יהיו לנו יותר תירוצים.

לא נוכל להמשיך להקטין את עצמנו.

לא נוכל להמשיך לחיות "ליד" החיים.

זה מפחיד גם כי זה מחייב.

זה דורש מאיתנו לצאת לעולם ולבטא ולהביע את האור הזה.

לא נוכל יותר לספר לעצמנו סיפורים, שעכשיו זה לא הזמן המתאים.

או אחרי שהילדים יגדלו, או כשהמלחמה תסתיים, או כשנהיה בפנסייה או כש… (השלימו את התירוץ החסר).

אז אם זה כל כך מפחיד ומאיים, למה שנרצה לעשות את זה?

למה לבחור להיכנס לתוך מרחב הפחד הזה מרצון חופשי?

כי החופש שלנו נמצא אך ורק שם.

בצד השני של המפגש הזה.

כשאנחנו מסכימים לפגוש את כל החלקים שיש בנו, היפים והמכוערים, המוארים והחשוכים, רק שם המלחמה הפנימית נגמרת.

פתאום לא צריך להחזיק שום דבר בכוח.

לא צריך לזכור איזה שקר סיפרנו למי ועל מה.

לא צריך לתחזק את הפרסונה והמסיכות.

וכל האנרגיה, שהתבזבזה על ההסתרה והעמדת הפנים מהעולם (ומעצמנו), משתחררת ואנו הופכים להיות קלים יותר.

הופכים להיות אמיתיים יותר.

אותנטיים.

משוחררים.

ובעיקר – חופשיים!

במקום הזה, מגלים, שדווקא כשאנחנו מסכימים להיות "לא מושלמים", אנחנו הופכים להיות יותר שלמים.

אנחנו הופכים להיות אנושיים.

והכי חשוב, אנחנו חוזרים הביתה, אל עצמנו.

אנחנו מגלים שהאדם שאולי הכי מפחיד אותנו לפגוש במהלך החיים שלנו, הופך להיות אולי החבר הכי טוב שאי פעם יהיה לנו.

~~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים לעשות את זה יחד.

אנחנו ניצור את המרחב הבטוח והנדיר הזה שמאפשר להוריד את השריון, להניח בצד את הפרסונה.

ולפגוש את עצמכם. באמת. את האור ואת הצל.

ולגלות, ששם, ורק שם, מתחיל החופש האמיתי.

אם נמאס לכם לברוח, אם אתם מרגישים שהגיע הזמן להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות את מי שאתם באמת, בואו.

אנחנו מחכים לכם שם.

אבל חשוב מכך, עצמכם מחכה לכם שם.

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד.

השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד.

אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו.

האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו.

הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות.

השם שלו היה "ערן המצליחן".

הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות.

הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון.

הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות.

הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך.

תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות.

בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה.

הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים.

בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

והייתי עייף. כל הזמן הייתי עייף.

חשבתי שזה בגלל העבודה הקשה, בגלל האחריות, בגלל "החיים".

היו לי תמיד עיגולים שחורים מסביב לעיניים.

היתה אפילו תקופה שניסיתי לקחת תוספים כדי להתמודד עם העייפות הזו.

אבל שום דבר לא עזר.

מה שלא הבנתי אז, הוא שפשוט הייתי מותש מהתחזוקה.

לא הבנתי אז, כמה אנרגיה נדרשה ממני כדי להחזיק את כל התדמית הזו.

כמה משאבים הנפש שלי שרפה כדי לוודא שאף אחד לא יראה את מה שמתחת למסיכה? ומאחורי התחפושת של המצליחן.

זו היתה ההשקעה הכי גרועה שעשיתי.

השקעתי את כל כולי בלתחזק דמות חיצונית, פרסונה, ובסוף היום נשארתי מרוקן וללא אנרגיות.

בלי כוח לאהוב באמת, בלי כוח ליצור, בלי כוח פשוט להיות. להיות אני.

השחרור הגדול שלי הגיע כשהסכמתי "לפטר" אותו.

את העובד היקר ביותר, ששילמתי לו כל כך הרבה לאורך כל השנים האלו.

לצערי, זה קרה דרך משברים, דרך משברים כלכליים, דרך המפגש עם הסרטן, דרך הגירושים… החיים פשוט עשו את העבודה במקומי וכתבו במקומי את מכתב הפיטורים שלו.

כאשר הסכמתי סוף סוף לפטר אותו, את "ערן המצליחן", את ה"ערן" הזה שחשבתי שאני חייב להיות, קרה הקסם.

פתאום התפנתה לי אנרגיה.

כמויות של אנרגיה שהיו כלואות בתחזוקה, השתחררו פתאום ליצירה, לאהבה, לחיים עצמם.

גיליתי שמותר לי לא לדעת. שמותר לי להיות חלש ופגיע. שמותר לי להיות פשוט אנושי.

והעולם לא קרס. להיפך.

הקשרים שלי נהיו עמוקים יותר. העשייה שלי נהייתה מדויקת יותר. והעייפות הכרונית? היא התחלפה בחיוניות שלא הכרתי.

מזמין אתכם לשאול את עצמכם, בכנות:

את מי אתם מתחזקים שם בחוץ?

מי זה העובד היקר הזה, שלכם?

כמה הוא עולה לכם? באנרגיה, בזמן, בכסף ובבריאות?

אולי הגיע הזמן לפטר אותו סוף סוף?

~~~~~~~~~~~~~~~~~

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי לראות שקורים במהלך חמשת ימי הריטריט "50 גוונים של חופש", הוא לראות את האנשים שמסכימים לפטר את הפרסונה שלהם.

שמוכנים להיות חשופים, פגיעים, כנים ואותנטיים.

קודם כל עם עצמם, ואחר כך עם הסביבה.

רואים עליהם, כמעט באופן מיידי, את ההקלה, השחרור, האנרגיה החדשה והחיוניות.

מבוקר לבוקר הם הופכים ונראים פשוט יפים יותר.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לפטר את העובד הכי יקר שלכם, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט הקרוב!

או: איך ההחלטות שמעולם לא קיבלתם מעצבות את כל החיים שלכם.

כל החיים שלנו מתנהלים על בסיס הסכמים והסכמות. חלקם כאלו שחתמנו עליהם במודע, כמו למשל המשכנתא בבנק (למרות שלא קראנו מילה מעשרות העמודים הכתובים שחתמנו עליהם).

אבל מרביתם, הם לא כאלו.

ולמרות שאלו ההסכמים החשובים ביותר הנוגעים להיבטים הכי משמעותיים בחיים שלנו כמו משפחה, ילדים, הורים, חברים, תעסוקה, בריאות, כספים וכו' – אין לנו שום זיכרון שחתמנו עליהם וגם לא נמצא את ההסכם המודפס לעיין בו.

אלו הם ההסכמים הלא כתובים שמנהלים את החיים שלנו. הם שולטים בכל החלטה שאנו מקבלים.

מה זה בעצם "הסכם לא כתוב"?

הסכם לא כתוב הוא כלל, אמונה או ציפייה שאנחנו חיים על פיה מבלי שבחרנו אותה בכלל. לא באופן מודע לפחות.

זה הסכם שהחברה, המשפחה, או אפילו אנחנו בעצמנו יצרנו, לעיתים לפני עשרות שנים או בילדות שלנו, והוא ממשיך לנהל את חיינו מאחורי הקלעים מבלי שנהיה מודעים לקיומו.

למשל, כל מי שנולד לו ילד, ברגע הולדת הילד, חתם באופן לא מודע על הסכם עם עצמו, שהוא יעשה הכל כדי לשמור ולהגן על הילד הזה, עד ליום מותו.

זו דוגמה להסכם לא כתוב, שנחתם באופן לא מודע אצל רובנו.

וזה לא שהסכם לא כתוב הוא "טוב" או "רע". זה הכל בעיני המתבונן, והאם זה תומך (או שלא) בחיים שהוא רוצה ליצור לעצמו.

הנה דוגמאות לכמה הסכמים כאלו, ולהשפעות שלהם על החיים שלנו, כשאנו לא מודעים להם.

זה לא אומר שכולם מתקיימים אצלכם, אבל בחרתי בכמה נפוצים ופופולריים שאני מאמין שמרבית האנשים יוכלו לזהות אותם בחיים שלהם.

רותי ואבי נפגשו בגיל 22. היום, 15 שנה מאוחר יותר, רותי מתעוררת כל בוקר עם תחושת חנק. היא עובדת כמנהלת כספים בחברת הייטק, ומרגישה מבוזבזת ומשועממת עד מוות. קצת אחרי שהיא ואבי התחתנו, היה לה חלום ללמוד אמנות. אבי לא התלהב מהרעיון ואמר לה שזה לא "מעשי". אז היא הלכה ללמוד כלכלה. אבי מצידו ויתר על התחביב שלו לטיולים כי רותי אמרה לו שזה "לא אחראי" להוציא כסף על טיולים כשיש להם עוד משכנתא לשלם.

שניהם חיים על פי ההסכם הלא כתוב שגדלו איתו (וכנראה גם ירשו אותו מהבית): "אם אתה באמת אוהב מישהו, אתה צריך לוותר על עצמך ועל מה שאתה רוצה בשביל השני".

אם תשאלו אותם, אף אחד מהם לא יזכור שהוא הסכים או חתם על הסכם כזה. זה פשוט היה שם. הם גם מעולם לא בחנו את ההסכם בינם לבין עצמם או אחד עם השנייה ולא שאלו את עצמם: האם ההסכם הזה תקף עבורם ומתאים להם.

זוגיות היא כר נרחב להמון הסכמים לא כתובים שמתקיימים בין בני הזוג, למרות שמעולם לא דוברו ביניהם:

• אם נמצאים בזוגיות, אז לא צריך חברים אחרים (אין מקום לחברים נפרדים)
• זוג צריך לעשות הכל ביחד (אין מקום לבילויים או תחביבים נפרדים)
• נישואים זה לכל החיים, בכל מחיר, לא משנה מה (גם אם זה אומר ששנינו קמלים כבר בזוגיות הזו)
• אם הוא באמת אוהב אותי, הוא יידע מה אני צריכה בלי שאגיד לו (כי זו הדרך להביע אהבה)
• לא מדברים על מה שמפריע, זה רק יוצר רעש ועושה בעיות (נדחיק את זה וזה בטוח יעלם)
• הגבר צריך להיות המפרנס הראשי (נשים עליו את כל המשקולת הכלכלית לבד)
• האישה אחראית על הבית והילדים, גם אם היא עובדת (כי ככה ראיתי את ההורים שלי בבית)
• אסור לסרב למין בלי סיבה "טובה" (אנחנו נשואים וזה התפקיד שלה/שלו)
• לא מדברים על מה שלא מספק במיניות (למה להעיר דובים משנתם)
• זוגות חייבים להביא ילדים, זו כל המטרה של זוגיות (ולפחות 3, כי זה הממוצע!)
• חייבים תמיד לבלות עם כל המשפחה בחגים (כי ככה זה במשפחה)
• חייבים לאכול ארוחת שישי אצל ההורים שלי/שלך (כי אחרת אמא שלי/שלך תעלב נורא)
• צריך לחשוב על הילדים קודם, הם הסיבה להישאר ביחד (ולנצח נוכל להאשים אותם באופן לא מודע שבגללם סבלנו כל השנים)

כמו בזוגיות, יש לנו הרבה הסכמים לא כתובים מול הילדים שלנו.

אחד ההסכמים הלא כתובים הכי נפוצים מול הילדים שלנו הוא "הורה טוב מקריב את עצמו לטובת הילדים" או "הילדים לפני הכל".

אחת מצורות הביטוי הנפוצות של ההסכם הזה, הם זוגות שמהרגע שהילדים נולדים, מפסיקים לצאת ביחד לחופשות או אפילו לדייטים, כי הילדים תמיד צריכים אותם.

הם מוותרים על זמן האיכות שלהם, על הזוגיות שלהם, על התחביבים שלהם, על הפנאי, ובגדול – מוותרים על עצמם.

אני לא אומר שהילדים הם לא חשובים, אבל אם להורה לא יהיה טוב בחיים שלו, אז גם הילדים שלו יסבלו מכך. אבל בשם "הילדים לפני הכל" אנחנו פוגעים בעצמנו. ובעקיפין גם בהם. לא רק שהם מקבלים הורים עייפים, לא ממושאבים, לא מסופקים ומותשים, אלא שהם גם לומדים מתוך דוגמה אישית, להפוך ולהיות בדיוק כמותם.

כך בדיוק ההסכמים הלא כתובים עוברים מדור לדור.

ויש עוד רבים כמו:

• ילדים צריכים להיות מוגנים מהמציאות (ולכן לא נשתף אותם במה שקורה במציאות)
• הילדים שלי צריכים להיות הכי טובים מכולם (ולכן נשלח אותם לחוגים הכי "נחשבים" גם כאלו שהם לא אוהבים)
• ילד טוב תמיד מקשיב להורים שלו (ואין לו שום מקום להביע את הקול והיחודיות שלו בעולם)
• הילדים חייבים להצליח בלימודים ובבית הספר (גם אם הם ממש סובלים בדרך)
• ילדים צריכים להיות אסירי תודה על כל מה שההורים עושים בשבילם (ולכן צריכים לגדול עם רגשות אשמה)

והנה עוד כמה דוגמאות להסכמים לא כתובים שרבים מתנהלים על פיהם (בדקו כמה מהם תקפים לכם):

– אדם רציני עובד בחברה גדולה עם משכורת קבועה (גם אם זה אומר לסבול כל רגע וכל דקה בזה)

– אני צריך להיות זמין 24/7 לעבודה (כי ככה יחשבו שאני חרוץ/נאמן/חשוב)

– אי אפשר להצליח בלי תואר אקדמי (ולכן אלך ללמוד תואר שמשעמם אותי)

– אי אפשר להתפרנס מאמנות (אז אוותר על החלום שלי)

– חייבים לקנות דירה במקום לשכור (גם אם זה אומר להשתעבד ל-30 השנים הקרובות למשכנתא ולבנק)

– זה לא נכון להוציא כסף על עצמך (יש לך מחוייבויות ודברים חשובים יותר להוציא עליהם)

– מי שמרוויח הרבה הוא בהכרח לא ישר (כי אחרת איך אסביר העובדה שאני לא מרוויח כמותם?)

– חייבים לכבד את ההורים בלי תנאים (גם אם הם מקטינים אותי ויורדים לחיי במשך שנים)

– צריך להגיע לכל אירוע משפחתי (גם של בן הדוד שלא ראיתי 35 שנים)

– אסור לנתק קשר עם משפחה (גם אם האבא התעלל בי במשך שנים ועד היום)

– בנים לא בוכים (והם צריכים ללמוד שאין להם לגיטימציה להביע רגשות)

– נשים צריכות להיות נחמדות תמיד (גם למי שהן לא סובלות. צביעות זה יתרון)

– גברים צריכים להיות חזקים ולא להראות חולשה (אז תגדלו להיות מודחקים ואטומים רגשית)

– נשים אחראיות על הרגשות של כולם (כי רגשות זה למין החלש)

– בגיל מסוים צריך להיות במקום מסוים בחיים (אם אתה בן 35 ועוד לא נשוי עם לפחות 2 ילדים, אתה בבעיה רצינית!!)

– צעירים לא מבינים כלום מהחיים שלהם (כי אני כן???)

– תמיד תיראה מושלם כלפי חוץ (שחס וחלילה לא יחשבו עליך דברים "רעים")

– תמיד צריך להיות חיובי (גם אם אני ממש סובל כרגע, אז אני אדחיק ואשים על עצמי את הפרצוף השמח שלי)

בכמה מאלו הצלחתם למצוא את עצמכם?

אז מה המחיר של חיים עם כל ההסכמים הלא כתובים האלה?

כמו לכל הסכם, גם לאלו שאינם כתובים, יש תג מחיר. והמחירים הם גבוהים.

תחושה כרונית של "משהו חסר בחיים שלי – זו התחושה שאני חיי חיים של מישהו אחר. מישהו אחר תכנן אותם עבורי, וכעת אני צריך לחיות אותם.

עייפות נפשית – לחיות בניגוד לטבע שלנו ולאישיות שלנו, דורש מאיתנו כמות עצומה של אנרגיה.

מערכות יחסים משעממות – כי כשכולם מתנהגים לפי אותו תסריט, ומתנהלים מתוך הפרסונה שיצרו לעצמם, איפה האותנטיות? איפה הגיוון? איפה החיבור האישי העמוק?

החמצה של הזדמנויות / ויתור על חלומות – כמה דברים לא עשיתם כי "זה לא מתאים"? כי "עכשיו לא הזמן?" או כי "אני צריך לדאוג לאחרים קודם?"

כעס – על מי אתם כועסים באמת? על העולם, או על זה שוויתרתם על עצמכם?

ואלו כמובן לא כל המחירים שאנו משלמים.

בגדול, ככל שיש לנו יותר הסכמים לא כתובים ולא מודעים, כך נהיה יותר רחוקים מעצמנו. כך נהיה פחות אותנטיים לעצמנו ולעולם.

הצד השני של ההסכמים הלא כתובים, הוא שמאחר והם אינם כתובים, הם לא באמת מחייבים אותנו.

אנחנו יכולים לבחור, באופן מודע ומתוך כוונה, האם אנו רוצים להמשיך ולקיים אותם.

רוב האנשים לא יעשו את זה. הם לא יעצרו ולא יעזו לבחון את ההסכמים הלא כתובים בחיים שלהם.

זה דורש אומץ.

כי זה מפחיד.

זה מפחיד לפגוש את המשמעויות וההשלכות של ביטול הסכמים כאלו, שהתנהלנו על פיהם לאורך שנים רבות.

אשמח לשמוע, איזה הסכמים לא כתובים גיליתם בחיים שלכם?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זה המקום שבו אני רוצה להזמין אתכם לעוד.

כי מה שתיארתי כאן זה רק קצה הקרחון. המסע אל החופש להיות מי שאנחנו באמת דורש מרחב בטוח לחקירה.

בריטריט "50 גוונים של חופש", אני יוצר עבור המשתתפים מרחב בטוח ואוהב שבו הם מזהים את ההסכמים הלא כתובים שבחיים שלהם, ומסוגלים לבחון אותם באהבה ובחמלה, ולבחור באופן מודע מה באמת משרת אותם ומה כבר לא.

אם משהו ממה שקראתם פה נגע בכם, אם הרגשתם את הניצוץ והכמיהה הפנימית לחקירה ולחופש שלכם, אני מזמין אתכם לקרוא כאן את הפרטים על הריטריט הקרוב.

כי החיים הם עכשיו. אין זמן אחר!

החופש האמיתי מתחיל ברגע שאנו מפסיקים לחיות על פי הכללים שמישהו אחר כתב.

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם"  (בראשית א', ב')

כאוס.

אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו.

הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה.

כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום.

כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר.

וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן?

בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו.

כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.

אף אחד לא רוצה כאוס בחיים שלו. בטח לא בצורה מכוונת ומודעת.

אנחנו מעדיפים את הצד השני – את הסדר. את המצב שבו הכל במקום, ידוע, ברור ומוגדר.

הסדר מעניק לנו בטחון. וידיעה. הכל ברור, אין הפתעות. אפשר לסמוך על הדברים שיהיו במקום. אפשר לסמוך על התנהגות של אנשים או של מערכות, של ממשלות או מנהיגים.

יש קודים מוסריים, חברתיים והתנהגותיים ברורים.

אז הרבה יותר קל לנו כשהדברים הם "בסדר".

חלק גדול מהחיים שלי, הייתי ב"סדר". שמרתי על הסדר הקיים, הקפדתי לא לטלטל את הספינה ולשמור את הדברים כמו שהם.

ככה חונכתי, וככה כל הסביבה שלי התנהלה ומתנהלת. ככה רובנו מתנהלים.

בשם שמירת ה"סדר" הזה, שהעניק לי בטחון (אמנם מדומה, אבל עדיין), עשיתי בחירות והחלטות מסוימות. שמטרת העל שלהן, קודם כל ולפני הכל, היתה לשמור על ה"סדר".

מה נכון לי, מה יותר מיטיב עבורי, היה שיקול משני בקבלת ההחלטות האלו.

אני לא חושב שאני חריג בכך. אני חושב שבשם שמירה על הקיים ועל הדברים כמו שהם, הרבה מאד אנשים מקבלים החלטות שנועדו קודם כל לשמר ולשמור על הסדר הקיים.

ה-well being האישי שלהם נדחק למקום שני, שלישי או רחוק יותר.

יצא לי לפגוש לאחרונה אנשים שהמערכת הזוגית שלהם כבר מזמן אינה מתפקדת.

אין שם אהבה או משיכה או חיבור אמיתי.

יש שם שני אנשים שמתפעלים ביחד מערכת/חברה משפחתית.

במקרה אחד יש שם גם בגידה של אחד מבני הזוג, שמחפש למלא את עצמו מבחוץ. הבגידה היא קודם כל בעצמו. בכך שהוא לא קשוב לצרכים האמיתיים שלו, לנשמה וללב שלו.

ובשם השמירה על הסדר הקיים, הוא לא מוכן להסתכל על אפשרויות נוספות, מעבר להישאר באותה מערכת שאינה מיטיבה איתו יותר.

בשנים האחרונות חוויתי הרבה כאוס בחיים שלי.

הרבה מבנים קיימים ויציבים שהיו לי, התפרקו או שפירקתי אותם. סרטן, גירושים, עסק, מערכות יחסים.

טילטלתי את עולמי בהרבה מובנים וצורות.

ופגשתי את המשמעות של הכאוס מקרוב.

את חוסר הבטחון שהוא מביא איתו. את אי הידיעה וחוסר הוודאות. את הפחדים.

חוויתי אותם, את כולם, על מלא.

וכשהסכמתי לעבור ולחוות אותם, קרה שם משהו מעניין.

מתוך ההסכמה לחוות ולעבור את הכאוס, וכל מה שהוא מביא איתו, נפתחו בפני אפשרויות חדשות. כאלו שלא הכרתי ולא יכולתי לראות קודם לכן.

פתאום נוצרו הזדמנויות חדשות.

הופיעו בחיים שלי אנשים חדשים.

גיליתי בעצמי היבטים ויכולות חדשות שלא הכרתי מלפני כן.

ובאופן מוזר אפילו, גיליתי יותר חופש בחיים שלי.

גיליתי משהו מוזר ממש. שככל שאפשרתי לעצמי יותר לחוות את הכאוס, את חוסר הוודאות ואי הידיעה, כך תחושת החופש בחיים שלי גדלה.

אם תחשבו על זה לעומק, אני מאמין שתוכלו מיד להבין למה.

הסיבה היא פשוטה: הנכונות להכיל כאוס וחוסר וודאות, מאפשרת לנו להתנתק עוד ועוד מתפיסות, אמונות ומבנים שכובלים ומגבילים אותנו.

וככל שאני מסכים לשחרר את המבנים, התפיסות והמלכודות האלו, כך ארגיש יותר בחופש.

ובעצם, כל דבר חדש, נולד מתוך הכאוס.

כך החלה בריאת העולם, מתוך התהו ובהו, נברא העולם.

כך נוצרה מדינת היהודים, מתוך הכאוס של השואה.

כך נוצרים חיים, מתוך כאוס ביולוגי, התאים מתארגנים בצורה אחרת ויוצרים גוף אדם חדש.

וכך לא פעם, גם מתחילה ההתעוררות והדרך ה"רוחנית" של האדם, מתוך בלבול, משבר, אבדן כיוון, אנחנו מתחילים להקשיב ומגלים לא פעם את עצמנו מחדש.

ואני מאמין, שגם מתוך הכאוס שאנו חווים כעת במדינה שלנו, ייווצר כאן משהו חדש וטוב יותר.

איזה כאוס בחיים שלכם, אתם עדיין מפחדים לפגוש?

~~~~~~~~~~~

ואם הדברים האלו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי למעבדת המחקר שאני יוצר בריטריט הקרוב של "50 גוונים של חופש".

אלו חמישה ימים שבהם נחקור ביחד, את המשמעות של חופש, כנות, אותנטיות, אינטימיות, אומץ, ובחירות מדויקות בחיים שלנו.

זו חוויה יוצאת דופן, לאמיצים בלבד!

אם הדברים האלו נוגעים בכם, הצעד הבא שלכם מחכה לכם כאן >>

נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם".

חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה…

נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות – אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות – המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן.

אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו.

אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת.

התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו – מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים.

אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל – התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש.

בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה.

אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט.

ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.

אולי הסימן המשמעותי ביותר שהדמות מתחילה ללחוץ הוא האבדן של הצבע. לא בחיים – בראש. הכל נראה אפור.

מה שפעם עניין – כבר לא מעניין.

מה שפעם שימח – כבר לא משמח.

מה שפעם היה משמעותי – כבר נראה חסר תכלית ומשמעות.

זה לא קורה בגלל שהחיים פחות טובים. לא השתנה יותר מדי בחוץ. זה קורה כי הנפש אומרת: "אני כבר לא מוכנה לשחק את המשחק הזה".

יש עוד סימנים. כמו אבדן של אנרגיה וחשק לעשות דברים, חוסר שקט פנימי מתמשך.

או שאנחנו מוצאים את עצמנו מקנאים באנשים ש"יכולים להרשות לעצמם" להיות אותנטיים יותר, ולא "לשחק את המשחק".

כשהיינו בטיול הגדול בחו"ל, הגענו לפאי בתאילנד, ושם בגסט האוס, בחדר לידנו התגורר טום. הוא לא היה ישראלי אבל דיבר עברית (הסתבר שאבא שלו ישראלי), והוא חי שם בפאי, עם בת הזוג שלו ושני הילדים הקטנים שלהם. והיה לו טנדר שעליו היה כל העסק שלו: דוכן פלאפל, שהיה נפתח כל ערב בשוק האוכל של פאי למשך 3-4 שעות. הוא היה קם בבוקר, במשך כשעתיים מכין את הירקות והדברים לדוכן ובערב בת הזוג שלו היתה פותחת אותו בשוק. וכל היום היה פנוי בשבילם. הם היו מטיילים עם הילדים.

חיים פשוטים. לא מוכתבים.

וזה מאד תפס אותי. הפשטות הזו. והאותנטיות, וחוסר הצורך להתאמץ "להיות משהו" או "להציג משהו" לעולם.

אני מלווה כיום איש עסקים מצליח, שעובר תהליך של פירוק, פירוק של הזהות שלו. הנפש שלו לא יכולה להכיל יותר את התפקיד שהוא "מגלם" בחיים שלו.

"אני לא יכול יותר, אני לא מצליח להרים את עצמי מהמיטה בבוקר, לראות עוד דו"ח, עוד אקסל, עוד פגישה… אבל אני גם לא יכול לדמיין את עצמי בלי זה. מי אני בלי התפקיד הזה?"

זו שאלה מורכבת ומאד מפחידה. מי אנחנו בלי התפקידים האלו? בלי הזהות שכל כך התרגלנו אליה והרגלנו את הסביבה שלנו אליה?

כי לפעמים הדמות הזו כבר כל כך מוטמעת בנו, שקשה להפריד בין מה שבאמת אנחנו לבין המסכה.

אם אנחנו לא קשובים, הגוף יתחיל לדבר. כאבי גב, בעיות שינה, מתח בכתפיים, המערכת החיסונית נחלשת. וחס וחלילה, דברים גרועים יותר (been there, done that)!

הגוף יודע שזו הצגה והוא לא מעוניין להשתתף בה יותר.

אבל זה מאד מפחיד לוותר ולעזוב את הדמות שיצרנו לעצמנו.

פחד מהלא נודע. מי אני בלי התפקיד?

פחד מדחייה. האם יאהבו אותי גם כשאני אהיה אני באמת?

לרוב גם חסרה לנו דוגמא או מודל למישהו כזה – אותנטי. האם אתם מכירים הרבה אנשים בסביבה שלכם שמאפשרים לעצמם להיות אמיתיים ואותנטיים?

אבל יש גם סיבה נוספת, עמוקה יותר – לפעמים אנחנו מפחדים לגלות שמאחורי המסכה, אין באמת "אני" שלם ומוגדר שמחכה לצאת. שהזהות האמיתית שלנו היא דבר נזיל, מתהווה, לא סגור. וזה מפחיד. מאד.

וזה מחזיר אותי לציטוט של ג'ים קארי.

הדיכאון הוא לא רק צלצול השכמה. הוא קריאת גיוס. הוא אומר: "מספיק! תתעורר! זה לא אתה!"

הוא הקול של האותנטיות שלנו, שפונה אלינו בדרך היחידה שנותרה לה. כשכל הדרכים הקלות יותר נכשלו.

לפעמים, דווקא ההתנגדות הפנימית הזו, הבוקר שבו פתאום קשה לקום מהמיטה ולהמשיך במשחק, היא בעצם הסימן הראשון של החלמה. זה הסירוב להמשיך לחיות חיים שלא שלנו.

מכאן, השאלה היא – האם נסכים לעשות את הצעד האמיץ של להשיל את הזהות הישנה ולגלות מי אנחנו באמת?

*    *    *

בריטריט "50 גוונים של חופש" אתם תזהו את הדמויות האלו ותוכלו להביט בהן בעיניים פקוחות. תלמדו להשיל אותן ולגלות את החופש שנמצא באותנטיות, ובפשטות של להיות עצמכם, מי שאתם, בלי מסכות.

ותלמדו כיצד ניתן להשתחרר מהן, צעד אחר צעד, בלי לקפוץ מהגג אל חיים חדשים (ברוב המקרים, כשקופצים ככה, פשוט מוצאים דמות חדשה להיכנס אליה).

ההרשמה מסתיימת בקרוב, ואם משהו בדברים האלה מהדהד בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלינו. כי אולי הגיע הזמן להניח לדמות ולפגוש את עצמכם באמת.

חלק ניכר מחיי הייתי אדם מרצה.

קל לי לומר את זה היום, אבל בעבר לא יכולתי לראות שכך הייתי, לא הייתי מודע לכך. וכשאנחנו לא מודעים למשהו אנחנו נשארים שבויים בתוכו.

ריצוי הוא דפוס פעולה טיפוסי להרבה אנשים.

פשוט כי הוא נראה לנו כמו "פתרון קל" להרבה מצבים שאנו חוששים או לא רוצים להתמודד איתם.

נכנסנו לקונפליקט עם מישהו? זה לא כיף. אז מרצים והבעיה לכאורה "נעלמת".

מתקשים לעמוד על דעתנו? או חסרי בטחון? ריצוי פותר את הבעיה, פשוט כי וויתרנו על דעתנו.

מבקשים מאיתנו משהו שלא ממש בא לנו לעשות, אבל לא נעים לנו לומר "לא", או שאנו חוששים לפגוע במישהו? מרצים.

מרצים, אך לא מרוצים.

זהו דפוס פעולה מאד קל ומהיר, שלרוב "מעלים" את הבעיה. כך נדמה לנו לפחות.

כי הבעיה לא באמת נעלמת. היא רק מודחקת הצידה ומצטרפת להר הבעיות המודחקות שאנו חוששים להתמודד איתן.

הבעיה לא באמת נעלמת, היא רק מחליפה צורה.

במקום להתמודד עם קונפליקט חיצוני שחששתי ממנו, כעת אני צריך להתמודד עם קונפליקט פנימי. בתוכי.

עם הדיסונאנס הפנימי שנוצר בגלל הריצוי שלי, בגלל שויתרתי על עצמי, בגלל שאני עושה דברים שאינם מיטבים לי.

ובגלל, כשאנחנו מרצים אחרים, אנחנו מקריבים את החופש שלנו.

מקריבים ומאבדים את החופש שלנו להיות אותנטיים, כנים ואמיתיים בעולם.

ואז אנחנו חיים זיוף ושקר.

ומשלמים מחירים יקרים על הריצוי שלנו.

אני זוכר את הפעם ההיא, כשהסכמתי לדרישה של לקוח שלא הייתי שלם איתה. לא באמת רציתי לעשות את זה, אבל פחדתי לאבד את העסקה. הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת כשאמרתי "כן, בסדר", אבל הקול שלי נשמע יציב ובטוח.

או בפעם אחרת, כשאדם קרוב דיבר אליי בצורה מזלזלת, בפני אחרים, ואני פשוט חייכתי והעמדתי פנים שזו בדיחה, כי לא רציתי להתעמת איתו. בפנים הרגשתי פגוע ומושפל, אבל המשכתי לשחק את ההצגה של זה, שזה לא מזיז לו.

אלה רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור רגעים שבהם הקרבתי את האמת שלי על מזבח הריצוי.

והמחיר? הוא היה כבד מנשוא.

איבדתי את הקשר עם עצמי. כבר לא ידעתי מה אני באמת רוצה, מה באמת חשוב לי. הייתי כל כך עסוק בלנסות לרצות את כולם, שאיבדתי את היכולת לרצות את עצמי.

הרגשתי מרוקן, כאילו אני חי חיים שאינם שלי. כל יום הרגיש כמו הצגה, ואני השחקן הראשי בהצגה שלא אני כתבתי אותה, ויותר גרוע מכך, שאני בכלל לא נהנה ממנה או רוצה להיות בה!

אבל הכי קשה? היה כשהבנתי שבמאמץ שלי לגרום לכולם לאהוב אותי, איבדתי את היכולת לאהוב את עצמי. כי איך אני יכול לאהוב את עצמי כשאני חי בזיוף?

איך אפשר לאהוב את עצמך כשאתה יודע, עמוק בתוכך, שאתה לא נאמן לעצמך?

המסע שעברתי, היה בין השאר גם מסע של שחרור מהריצוי, מסע של גילוי עצמי אמיתי. הוא לא הסתיים, הוא אף פעם לא יסתיים, כי כמה שלא אגלה עוד על עצמי, תמיד יש עוד לגלות, ועוד להעמיק ועוד לשנות ולהשתנות.

אבל למדתי. למדתי להכיר את עצמי.

למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי, גם כשהוא לוחש ממש בשקט.

למדתי לומר "לא", ו"לא מתאים לי" בלי להרגיש אשם (לא תמיד, אבל לרוב)

למדתי להביע את דעתי, גם כשהיא לא פופולרית (ולהיות מוכן לשלם מחירים על כך)

ובעיקר, למדתי לבחור בעצמי, גם כשזה מאכזב אחרים, או שהם עלולים להיפגע מכך.

זה לא מסע קל. יש בו רגעים של פחד, של בדידות, של ספק עצמי.

אבל לצידם, ישנם גם רגעים של שחרור, של גילוי, של שמחה אמיתית.

ושל חופש. החופש להיות אני.

אני זוכר רגע מיוחד, שלי עם עצמי, לפני מספר שנים, כשעוד הייתי בעיצומו של התהליך שעברתי, ירדתי לבד במעלית בבניין שהייתי בו, וכמו שכולנו עושים בסיטואציה הזו, הסתכלתי על עצמי במראה.

וזו היתה הפעם הראשונה, כשהסתכלתי על עצמי במראה, שאמרתי לעצמי – "וואלה, אני אוהב את מה שאני רואה". זה היה רגע מכונן עבורי, כשהבנתי שאני רואה שם במראה, אדם שאני אוהב. אדם שהוא באמת אני.

אני מזמין אתכם להסתכל במראה, ולשאול את עצמכם, האם אתם אוהבים את מה שאתם רואים בה?

איפה בחיים שלכם אתם מרצים אחרים? למה?

מה המחירים שאתם משלמים על הריצוי הזה?

איך היו נראים החיים שלכם אם הייתם חופשיים להיות אתם, באמת אתם?

זה לא קל לשחרר את דפוס הריצוי. לרוב הוא הופך להיות חלק כל כך אינטגראלי ובלתי נפרד ממי שאנחנו. אבל זה גם הדבר הכי משחרר שנוכל לעשות עבור עצמנו.

כי כשאנחנו משחררים את הצורך לרצות אחרים, אנחנו מרוויחים את החופש שלנו. החופש להיות אני.

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו עובדים יחד על שחרור מדפוסי הריצוי. לומדים לזהות את הרגעים שבהם אנחנו מוותרים על עצמנו, ומפתחים כלים להיות אותנטיים ואמיתיים.

כי החופש האמיתי מגיע כשאנחנו מעזים להיות אנחנו, במלואנו, בלי התנצלות ובלי פחד.

מוכנים לצאת למסע הזה? מוכנים לגלות מי אתם באמת, מעבר לכל הריצוי?

אני מזמין אתכם לבוא ולעשות את זה יחד. כי החיים יכולים להיות עשירים, אותנטיים ומלאי סיפוק – כשאנחנו חופשיים להיות אנחנו.

מוזמנים לצפות בהרצאה קצרה שהעברתי בכנס עסקים שערך נפתלי פומברג. 

בהרצאה דיברתי על מה יאפשר לנו ליצור יותר חופש בעסק שלנו. בין השאר תוכלו לשמוע:

• מה המשמעות של חופש בעסק?
• מהן מלכודות החופש הנפוצות בעסקים שמונעות מאיתנו לחוות חופש בחיים שלנו
• איך ניתן לעצב את העסק כך שיאפשר לנו יותר חופש וגמישות.
• וכיצד נוכל להביא יותר חופש להיבטים שונים בעסק שלנו: מול כסף, בשיווק, מול הלקוחות ועוד