כשהפגישה כמעט הסתיימה, ביקשתי ממנה לסכם עם מה היא יוצאת ממנה.

היא החלה לדמוע, ותוך כדי אמרה "זה כל כך נעים שאפשר להיות אמיתית ולדבר על הכל".

וזה הזכיר לה את התחושה שחוותה בריטריט "50 גוונים של חופש" שהשתתפה בו בעבר.

ואז היא אמרה: "לפני הריטריט, חשבתי שהכרתי את עצמי… חשבתי שידעתי מה אני רוצה… חשבתי שאני יודעת מי אני…"

עצרתי אותה ושאלתי אם היא שמה לב לדבר המשותף בכל הדברים שאמרה.

"חשבתי".

בכל מה שאמרת, השתמשת במילה "חשבתי".

קודם כששאלתי אותך עם מה את יוצאת, הרגשת. זה גרם לך לדמוע.

ולפני כן חשבת.

יש הבדל עצום בין לחשוב משהו ובין להרגיש אותו.

המחשבה שלנו אינה נקייה. היא מושפעת מכל כך הרבה גורמים חיצוניים שאינם אנחנו.

היא ניתנת להשפעה ומניפולציות.

היא מבוססת על העבר, ההיסטוריה ובעיקר על ההסללות החיצוניות שכולנו עברנו מהילדות שלנו.

אז אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מי אנחנו.

כשלמעשה, לרוב, אנחנו לכל היותר יודעים מי אנחנו חושבים, שאחרים חושבים, שאנחנו צריכים להיות.

לא פעם, אני שומע, ממשתתפים בריטריט, שזו היתה עבורם הפעם הראשונה שהם פגשו את עצמם באמת.

באופן נקי.

בלי ההתניות החברתיות והסביבתיות שהיו מורגלים אליהם במשך כל כך הרבה שנים.

נקיים מהתפיסות החיצוניות של חברה, משפחה ותרבות, שחושבת שהם צריכים להיות מישהו, שהם לאו דווקא בחרו להיות.

וזה מרגש.

מרגש עד דמעות.

זה מרגש שאפשר סוף סוף להרגיש אמיתי ואותנטי.

זה מרגש שאפשר סוף סוף להוריד את המסיכות, ההתניות, הפרסונה החיצונית…

ופשוט להיות – אני.

אין לנו הרבה הזדמנויות כאלו בחיים.

בשביל זה צריך סביבה שהיא נקייה מההתניות החיצוניות.

סביבה שהיא נקייה מהציפיות מאיתנו.

סביבה שלא מנסה לשלוט בנו או להפעיל אותנו באופן שמתאים לה.

סביבה שאנחנו יכולים לסמוך עליה שתקבל אותנו כפי שאנחנו.

ללא שיפוטיות או ביקורת.

רק עם אהבה.

אהבה לכל הצדדים והחלקים שיש בנו. היפים והמוארים. ואלו שפחות.

ועדיין לאהוב אותנו, ולפרגן לנו, ולתמוך בנו.

זה סוג הסביבה והאווירה שאתם יכולים לצפות לה בריטריט "50 גוונים של חופש".

כדי שתוכלו לעשות את המסע הפנימי העמוק והמשמעותי הזה, לתוך עצמכם.

ולגלות את עצמכם, אולי בפעם הראשונה.

לקראת השנה החדשה, אני מאחל לכם שתעמיקו בעצמכם, מעבר למסיכות הרגילות, שתגלו את היופי שבלהיות אתם עצמכם ולא מי שהסביבה חושבת שאתם צריכים להיות, שיהיה לכם את האומץ ללכת עם הלב שלכם ולהרגיש מה נכון ומתאים לכם.

ואם אתם רוצים עוד פרטים על הריטריט הקרוב – קראו כאן >>

במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר".

והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?"

והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה".

שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול.

באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו.

פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון.

בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.

אני מבין היום שהשיחה שלנו התנהלה בכלל בשני רבדים שונים, בשתי שפות שונות.

אני דיברתי בשפת השכל, ההגיון והעשיה.

היא דיברה בשפת הרגש, התחושות, הרגשות וההוויה.

רק כשנתיים אחרי שסיימנו את התהליך ביננו, היה רגע שפתאום זה קרה. שהלב נפתח. ואז הבנתי למה היא התכוונה כל השנים האלו.

זה היה קצת אחרי שהחלמתי מהסרטן, בתוך תהליך טיפול אחר שנכנסתי אליו.

אני זוכר את התחושה החדשה, את ההתרגשות ובעיקר את האהבה שהרגשתי. כשהלב נפתח.

כמובן שמייד שלחתי לה הודעה: "רציתי שתדעי שהיום פתחתי את הלב… הבנתי".

מאז עברתי עוד הרבה תהליכים משמעותיים וגיליתי עבור עצמי, שכאשר אני נמצא בהוויה של אהבה, אז הכל עובד לי נכון.

וכשהלב שלי שוב נסגר, שם זה מתחיל להשתבש.

אז אני נע על הציר הזה ומשתדל להשאיר את הלב שלי פתוח.

לא תמיד זה מצליח, אבל אני הרבה יותר מודע לכך, וכשהוא נסגר, לרוב אצליח לזהות ולתפוס את עצמי.

החוויה שלי מאז, היא שנפתח לי עוד מרחב שלם של פתרונות ואפשרויות שהשכל וההגיון שלי לא הצליחו לראות לפני כן. האינטואיציה שלי נהיתה הרבה יותר חדה ומדוייקת, ובעיקר הפכתי להיות יותר ויותר קשוב אליה.

וגם, למדתי לאהוב את עצמי יותר. שזה אולי אחד הדברים היותר משמעותיים שקרו לי – האהבה העצמית שלי התחזקה מאד.

זה לא שאיבדתי את השכל וההגיון שלי, הם עדיין שם, חזקים מתמיד, אבל הלב מעניק לי עוד מימד נוסף של התבוננות על המציאות ועל האפשרויות שלי, ואני כיום קשוב לו הרבה יותר מאי פעם.

ככל שזה העמיק אצלי, הבנתי שגם בחיים שלי ובעשייה שלי, מה שאני עושה הוא בעצם ליצור מרחבים שבהם האהבה נוכחת.

מרחבים שבם אנשים יכולים לפתוח את הלב, להיפתח אחד אל השני ובעיקר – להיפתח לעצמם ולאהוב את עצמם קצת יותר ממקודם.

זה יכול להיות במפגש חברים אצלי בחצר וזה קורה גם בקורסים שאני מעביר ובמיוחד בריטריט שלי "50 גוונים של חופש".

חלק ממה שמאפשר לאנשים לחוות את עצמם בחופש ברגעים רבים במהלך חמשת ימי הריטריט, הוא הלב הפתוח של כולם, ומרחב תומך שכולו אהבה, קבלה ופרגון.

כך שגם כשפוגשים בהיבטים מורכבים או לא פשוטים, עדיין, האהבה נוכחת.

ובאופן די מופלא, קורה שם משהו למשתתפים.

מבוקר לבוקר, הם הופכים להיות יפים יותר.

זה נשמע אולי מופרך או הזוי, אבל זה אמיתי.

וזה קורה, כי ככל שאנחנו מתקדמים בימים, עוד מסיכה נופלת, עוד מערכת הגנה קורסת, עוד הצגה חיצונית כבר לא נדרשת יותר.

והפרסונה שהגיעו איתה לריטריט, מתפוגגת, ובמקומה אנו רואים פתאום את האנשים עצמם.

ובעיקר – את הלב שלהם.

אולי זה המקום שבו תוכלו גם אתם לפתוח את הלב שלכם ולגלות איך זה להסתובב בעולם עם לב פתוח שלא צריך מסכות והצגות חיצוניות כדי לשרוד. ולהיות פשוט עצמכם.

מוזמנים לקרוא כאן עוד על הריטריט "50 גוונים של חופש"