"אדם אינו יכול לגלות אוקיינוסים חדשים אלא אם כן יש לו את האומץ לאבד את מראה החוף"

את המשפט הזה של אנדרה ז'יד שמעתי לראשונה, לפני כמה שנים מהמטפלת שליוותה אותי באחת התקופות המורכבות יותר בחיי.

הוא נאמר לי בקונטקסט של שינוי מאד משמעותי שעברתי אז בחיים.

אחרי ההחלמה מהסרטן, בתוך תהליך הגירושים, כשלמעשה אני נפרד מהזהות הישנה שלי ויוצא מחדש לעולם כאדם אחר. שעדיין לא הכרתי אותו אז.

המשפט הזה יכול להשמע מאד מגניב, רומנטי, הרפתקני…

אבל בפועל? הוא אחד המשפטים המפחידים ביותר שיש.

כי ה"חוף" הוא לא רק היבשה הבטוחה.

החוף הוא מי שאנחנו.

הוא הזהות שלנו. הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל בוקר מחדש.

הוא התשובה האוטומטית לשאלה "מי אני?"

אני מנהל, אני אמא, אני בן זוג של…,  אני המצחיק, אני האחראית.

החוף הוא המקום שבו הרגליים עומדות על קרקע יציבה.

הוא זה שמעניק לנו בטחון, יציבות, ודאות.

ולאבד אותו?

זה אומר להסכים לצוף בתוך הריק. בתוך הלא נודע.

בתוך המקום הזה שבו הזהות הישנה כבר לא קיימת, והחדשה… היא עוד לא נראית באופק.

וזה מפחיד.

האינסטינקט שלנו הוא להיאחז בחוף, גם כשהוא כבר בוער. גם כשהוא כבר מזמן לא משרת אותנו.

אנחנו לרוב נעדיף את הכלא המוכר על פני החופש המוחלט והלא ידוע של האוקיינוס הפתוח. (זוכרים את הפוסט שלי על "בטחון שוחה בכאב מוכר"…).

אבל האמת היא, שכולנו כבר איבדנו את מראה החוף בעבר. וגילינו אוקיינוסים חדשים.

לרוב עשינו את זה כי החיים הכריחו אותנו, לא כי בחרנו בכך.

תחשבו רגע על המעבר מרווקות להורות.

רגע אחד היינו אדונים לעצמנו, לזמן שלנו, לשינה שלנו. הייתה לנו זהות ברורה של "אני".

ורגע אחרי שחזרנו עם התינוק הביתה, יצאנו לים הפתוח.

ה"אני" התפרק.

פתאום יש יצור קטן שמנהל לנו את החיים.

הזהות הישנה של "רווק" נמחקה בשניה, ואנחנו בלב ים, מגששים באפילה, מנסים להבין מי אנחנו עכשיו בתוך הדבר הזה שנקרא "אבא" או "אמא".

או ביום שהחלטנו לעזוב מקום עבודה של שנים.

שנים שהטייטל שהיה לנו על כרטיס ביקור הגדיר את הערך העצמי שלנו.

ידענו בדיוק מי אנחנו, ומה המקום שלנו בהיררכיה.

ואז, ביום אחד, החזרנו את התג, יצאנו מהדלת, והחוף הבטוח נעלם.

פתאום אנחנו רק "אנחנו". בלי הטייטל. בלי המשכורת שנכנסת בראשון לחודש.

רק אנחנו והשקט המפחיד הזה.

או אחרי פרידה משמעותית.

כשה"אנחנו" מתפרק. כשהבית מתרוקן. כשההרגלים המשותפים של שנים נעלמים ברגע.

אנחנו עומדים שם, בלב האוקיינוס, ומחפשים בייאוש משהו להיאחז בו, אבל החוף הישן כבר לא שם.

באופן טבעי, אנו מנסים להימנע ולברוח מהרגעים האלו.

אנחנו מנסים למלא את הריק הזה מהר ככל האפשר. רק כדי לא להרגיש אותו.

אז ממלאים, בעבודה חדשה, בזוגיות חדשה, בהסחות דעת.

רק לא להרגיש את חוסר הוודאות שכל כך מפחידה אותנו.

אבל כמו שאומר המשפט, האוקיינוסים החדשים, היבשות החדשות של הגשמה, של חופש, של אהבה… כל אלו מתגלים לנו רק כשאנחנו מסכימים לשהות שם. בריק של האוקיינוס.

בלי לראות מראה חוף.

במים העמוקים.

בלי לדעת.

להסכים לא לדעת מי אנחנו, כדי שנוכל לגלות מי אנחנו באמת רוצים להיות.

החופש האמיתי לא נמצא על החוף הבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו להרים עוגן, לשחרר את הקשירות מהמזח, לצאת לאוקיינוס ולשכוח את מראה החוף.

~~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, נצא שוב למסע משותף, בקבוצה אינטימית ומצומצמת, כדי לתרגל ביחד את האומץ הזה.

בסביבה בטוחה, אוהבת, מכילה ומאפשרת, נסכים לאבד קצת את מראה החוף של חיי היומיום.

נפשוט את המסכות, את ההגדרות, את הציפיות ואת ה"צריך", ונצא לגלות איזה אוקיינוסים חדשים מחכים לנו בפנים.

ריטריט "50 גוונים של חופש".

זה הזמן להרים עוגן.

האם אתם אמיצים מספיק?

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון.

והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני.

הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא?

אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות.

אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב.

רק בגלל שהוא מוכר לנו.

אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי.

אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד.

אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

למה?

כי המוח שלנו מכור לוודאות.

ומבחינת המוח, כאב מוכר עדיף פי אלף על עונג פוטנציאלי לא מובטח ולא ידוע.

הכאב המוכר הוא כמו בריכה מחוממת, אבל עכורה.

אנחנו שוחים בתוכה. המים לא נעימים, הם מריחים לא טוב, הם מכבידים עלינו.

אבל אנחנו יודעים לשחות שם.

אנחנו יודעים איפה הקירות. אנחנו יודעים איפה המים עמוקים ואיפה הם רדודים.

יש בזה סוג מעוות של נחמה.

אנחנו מספרים לעצמנו: ש"לפחות אני יודע לקראת מה אני קם בבוקר".

מחוץ לבריכה הזו, יש אוקיינוס של אפשרויות.

יש שם חופש. יש שם שמחה. יש שם יצירה.

אבל אנחנו לא יודעים מה הטמפרטורה של המים שם.

אנחנו לא יודעים אם יש שם גלים.

ואנחנו בעיקר לא יודעים מי אנחנו נהיה כשנצא מהמים העכורים האלה.

וזה אחד הפחדים הכי גדולים שלנו: הריק, חוסר הודאות, אי הידיעה.

החשש שאם נעזוב את הכאב שמגדיר אותנו, לא יישאר שם כלום.

מי אני בלי הלחץ הזה? מי אני בלי התלונה הקבועה הזו? מי אני בלי הדרמה? מי אני בלי הקורבנות?

שנים של שחייה בבריכה של "המצליחן העייף" לימדו אותי את זה בדרך הקשה.

סבלתי. הייתי מותש. אבל הרגשתי בטוח.

ידעתי בדיוק איך לתפעל את הדמות הזו. איך לתחזק את הפרסונה המוכרת.

איך לשהות בתוך הזהות הזו שיצרתי לעצמי. שלא היתה אני באמת, אבל נראה היה שהסביבה החיצונית מעריכה אותה.

היציאה מהבריכה הזו הייתה אחד הדברים המפחידים שעשיתי בחיי.

הרגשתי חשוף. הרגשתי שקר לי. הרגשתי פגיע. הרגשתי שאני לא יודע לנשום בתוך הדמות החדשה, שעדיין לא התגבשה.

לאט לאט, ככל שאיפשרתי לעצמי לשהות בחוץ, מחוץ למים העכורים, התחלתי להרגיש קצת יותר נוח.

הבנתי שהביטחון שחשבתי שיש לי בתוך הכאב, היה רק אשליה.

זה לא היה ביטחון, זה היה קיפאון.

החופש האמיתי לא נמצא בתוך המוכר והבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו לצאת מהמים, להתנגב מהכאב הישן, להשיל מעצמנו את מה שלא תואם אותנו יותר, ולהסכים לפגוש את הלא נודע.

להסכים לא לדעת מה יקרה מחר, אבל לדעת שמחר אנחנו נהיה אנחנו. באמת.

אז הנה ההזמנה שלי אליכם. שאלה לשאול את עצמכם השבוע: "איפה אני שוחה בתוך כאב, רק בגלל שהוא מוכר?"

איפה אני מספר לעצמי שזה "ביטחון", כשבעצם זה פשוט הפחד לצאת מהמים המוכרים?

~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים ללמוד לשחות במים חדשים.

אנחנו ניצור סביבה מוגנת, אוהבת, תומכת ומכילה שבה תרגישו בטוחים לעזוב את הכאב המוכר.

אנחנו נחזיק אחד לשני את היד בזמן שאנחנו יוצאים מהבריכה העכורה ומתחילים לנשום אוויר נקי של חופש.

זה מפחיד לעזוב את המוכר, אני יודע.

אבל האלטרנטיבה היא להמשיך לשחות במעגלים באותם מים בדיוק, ולקרוא לזה חיים.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לצאת, בואו.

אנחנו מחכים לכם על שפת הבריכה.

** בתמונה: רגע מהריטריט האחרון, אחרי ההסכמה "לצאת מהמים המוכרים"…

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון.

או מדחייה.

או מלהישאר לבד.

אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר.

ומפחיד יותר…

הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו.

אנחנו שמים שומרים בדלת.

אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת.

אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה…

אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות.

אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום.

הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

זה יכול להראות, כאילו אנחנו בורחים מהשיעמום. או מהבדידות.

אבל אם נהיה כנים באמת, נוכל אולי לראות שאנחנו בורחים ממשהו אחר לגמרי.

משהו הרבה יותר מפחיד מכישלון, או בדידות או דחיה.

אנחנו בורחים ונמנעים מהרגע שבו הרעש ייפסק, הסחות הדעת יעלמו, המסיכות יורדו, וניאלץ להישיר מבט אל הדבר הכי זר והכי מפחיד בעולם: אל עצמנו.

הדבר שאולי מפחיד אותנו יותר מהכל, זה לפגוש את עצמנו.

אני יודע שזה יכול להישמע מוזר ואבסורדי, כי הרי אני זה אני.

אז ממה יש לפחד?

אני מכיר את עצמי, לא?

אז זהו, שלא.

לרוב לא.

האמת היא, שרובנו חיים עם זר מוחלט.

במשך חלק ניכר מחיי, אני לא הכרתי באמת את ערן.

הכרתי איזו שהיא דמות חיצונית, שהאמנתי (בכל ליבי) שהיא מי שהעולם סביבי חושב שאני צריך להיות.

היו לדמות הזו הרבה צורות שונות לאורך השנים.

הרבה בגדים שהיא לבשה ופשטה, כמו "המנהל הבכיר באינטל", "המנטור המצליח", "זה שיודע".

בניתי סביבי מגוון זהויות וטייטלים.

פרסונה נוצצת ומשוריינת ששכנעה את כולם, אבל בעיקר את עצמי, שזה מי שאני.  

אבל מתחת לכל הדמויות האלו, היה פחד תהומי.

פחד מהגילוי, מהחשיפה, מההכרה, של "מי אני בלי הפרסונה הזו?".

אתמול, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה כעת, הגענו לרגע הזה בדיוק.

היא פתאום פגשה את הפחד הזה מול העיניים.

אם אני מורידה את החליפות, הטייטלים, התפקידים והכותרות, אז מי נשארת שם?

האם אני אגלה שם ריק? שאין שם כלום בלי המטען החיצוני הזה שאני נושאת על עצמי?

או אפילו גרוע מכך, האם אני אגלה שם חושך?

זה הרובד השני של הפחד, והוא אולי המשתק מכולם.

אנחנו מפחדים לפתוח את הדלת לחדר החשוך הזה, כי אנחנו מפחדים לגלות שאנחנו לא רק "טובים" ו"מוצלחים".

אנחנו מפחדים לגלות שיש לנו צללים.

שאנחנו לא מושלמים כמו שגרמנו לעולם סביבנו להאמין.

זה מפחיד להודות בפני עצמי שאני לא רק "איש של אהבה ונתינה".

זה מפחיד לגלות שיש בי גם קנאה, גם קטנוניות, גם קטנות, וגם קורבנות (ועוד הרבה דברים אחרים שלא נעים לפגוש ולגלות על עצמנו).

זה מפחיד לראות שפגעתי באנשים, לפעמים בהכי קרובים אלי.

זה מפחיד לפגוש את הצדדים שגם נמצאים בי, החלשים, הנזקקים, האנוכיים…

אז סיפרתי לעצמי סיפורים.

השקעתי אנרגיה מטורפת בלטייח, בלהסתיר, בלהדחיק.

הלכתי על קצות האצבעות בתוך הבית של עצמי, רק לא להעיר את השדים שישנים במרתף.

אבל הצדדים האלו, הם חלק ממי שאנחנו.

הם לא מגדירים אותנו.

אם יש בי קורבנות, זה לא אומר שאני קורבן.

זה רק אומר שיש בי גם צד כזה.

לצד האחרים שיש בי.

ויש עוד צד לפחד הזה.

אנחנו לא מפחדים רק מהחושך שלנו.

אנחנו מפחדים, לפעמים אפילו עוד יותר, מהאור שבנו.

כי אם נפגוש את עצמנו באמת, ונראה כמה עוצמה יש לנו…

כמה יופי, כמה כישרון ייחודי, כמה אהבה יש לנו לתת כשאנחנו לא עסוקים בהישרדות…

אז לא יהיו לנו יותר תירוצים.

לא נוכל להמשיך להקטין את עצמנו.

לא נוכל להמשיך לחיות "ליד" החיים.

זה מפחיד גם כי זה מחייב.

זה דורש מאיתנו לצאת לעולם ולבטא ולהביע את האור הזה.

לא נוכל יותר לספר לעצמנו סיפורים, שעכשיו זה לא הזמן המתאים.

או אחרי שהילדים יגדלו, או כשהמלחמה תסתיים, או כשנהיה בפנסייה או כש… (השלימו את התירוץ החסר).

אז אם זה כל כך מפחיד ומאיים, למה שנרצה לעשות את זה?

למה לבחור להיכנס לתוך מרחב הפחד הזה מרצון חופשי?

כי החופש שלנו נמצא אך ורק שם.

בצד השני של המפגש הזה.

כשאנחנו מסכימים לפגוש את כל החלקים שיש בנו, היפים והמכוערים, המוארים והחשוכים, רק שם המלחמה הפנימית נגמרת.

פתאום לא צריך להחזיק שום דבר בכוח.

לא צריך לזכור איזה שקר סיפרנו למי ועל מה.

לא צריך לתחזק את הפרסונה והמסיכות.

וכל האנרגיה, שהתבזבזה על ההסתרה והעמדת הפנים מהעולם (ומעצמנו), משתחררת ואנו הופכים להיות קלים יותר.

הופכים להיות אמיתיים יותר.

אותנטיים.

משוחררים.

ובעיקר – חופשיים!

במקום הזה, מגלים, שדווקא כשאנחנו מסכימים להיות "לא מושלמים", אנחנו הופכים להיות יותר שלמים.

אנחנו הופכים להיות אנושיים.

והכי חשוב, אנחנו חוזרים הביתה, אל עצמנו.

אנחנו מגלים שהאדם שאולי הכי מפחיד אותנו לפגוש במהלך החיים שלנו, הופך להיות אולי החבר הכי טוב שאי פעם יהיה לנו.

~~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים לעשות את זה יחד.

אנחנו ניצור את המרחב הבטוח והנדיר הזה שמאפשר להוריד את השריון, להניח בצד את הפרסונה.

ולפגוש את עצמכם. באמת. את האור ואת הצל.

ולגלות, ששם, ורק שם, מתחיל החופש האמיתי.

אם נמאס לכם לברוח, אם אתם מרגישים שהגיע הזמן להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות את מי שאתם באמת, בואו.

אנחנו מחכים לכם שם.

אבל חשוב מכך, עצמכם מחכה לכם שם.

בזמן האחרון אני פוגש יותר ויותר כאלו.

אנשים שללא ספק, רוב מי שיסתכל עליהם, יגדיר אותם כ"מצליחים".

זה מתחיל במנטורים ובמאמנים, כאלו שלאורך השנים בנו אימפריות של ידע והשראה, ליוו ועזרו לאינספור אנשים, אבל גם מנכ"לים, יזמים ואנשים שלכאורה, וכלפי חוץ, כבשו כל פסגה אפשרית.

הם מסתובבים בעולם עם "חליפה" מושלמת. חליפה של "זה שהצליח", "זו שיודעת את התשובה", "זה שתמיד בשליטה". הם השקיעו שנים בתפירת החליפה הזו, בבניית הפרסונה, בשכלול המסכות.

והעולם? הוא מגיב בהתאמה.

העולם מוחא להם כפיים.

אבל כשהם לא באור הזרקורים, כשאנחנו יושבים ביחד לשיחה שקטה וכנה בקליניקה, הם מודים (ולפעמים בפעם הראשונה גם כלפי עצמם) באמת הכואבת: שהחליפה הזו כבר לא מתאימה להם.

היא לוחצת בכתפיים, היא לא מאפשרת לנשום, היא שוקלת טונות ומכבידה עליהם, ובעיקר מרגישה להם כמו שריון כבד שמפריד בינם לבין עצמם ומרחיק אותם מעצמם.

החליפה שיצרו, המערכת, העסק, הפרסונה – כל אלו כבר לא משרתים אותם יותר.

החליפה שיצרו, חונקת את הנשמה שלהם.

זה לא פשוט להודות בכך.

הייתי במקום הזה בעצמי, ויותר מפעם אחת.

בכל גלגול שעברתי ב-30 שנות הקריירה שלי (באינטל ואחר כך כבעל עסק), חוויתי את הרגע הזה מחדש.

זה רגע מפחיד ומאיים מאד.

כי בנקודה הזו, לרוב מתחיל להתבהר שמה שעשיתי עד היום כבר לא עובד לי יותר.

לפעמים זה גם מלווה בכך שהכלים, השיטות והמהלכים הישנים, אלו שהביאו אותי עד הלום, פשוט לא עובדים יותר, או שעובדים באפקטיביות נמוכה יותר ולא משיגים את התוצאות שהתרגלתי אליהן.

האפקטיביות נעלמת, והתשוקה מתחלפת בעייפות מצטברת.

והפחד? הפחד משתק.

כי אם אני אוריד את החליפה, מי אהיה?

מי אני בלי הזהות שלי של "המנהל הבכיר מאינטל"?

מי אני בלי הזהות של המנטור המצליח שעומד על במות ומרצה למאות ולאלפים?

מי אני בלי הזהות של בעל העסק שמרוויח סכומים גבוהים?

מי אני בלי הזהות שנבנית מתוך המשרדים והצוות שאני מעסיק?

אם אפסיק להיות "הדמות" הזו, האם יישאר שם משהו?

לאחרונה, לקוחה שליוויתי, שהיתה דירקטורית במספר חברות ושהרגישה שזה לא מתאים לה יותר, נדרשה לשאלה הזו בדיוק: "מי אהיה בלי ההגדרה של חברת דירקטוריון?".

לרוב, כשהם מגיעים אלי לתהליך של ליווי אישי עמי, הם מרגישים תקועים.

תקועים בתוך ה"ביניים".

זה המקום שבו הזהות הישנה כבר בתהליכי גסיסה מתקדמים, אבל הזהות החדשה עוד לא נולדה. היא עדיין לא ידועה.

אין להם מושג איך נראית החליפה הבאה שלהם, והמקום הזה מרגיש לא פעם כמו לצנוח צניחה חופשית, רק בלי מצנח.

להיות אותנטי ברגע הזה, זה להסכים להסתכל במראה ולהגיד: "אני כבר לא האיש הזה".

להיות אותנטי, זה להבין שהתפרקות המבנים הישנים היא לא תקלה, היא לא טעות או בעיה. להיפך, היא הזמנה לטרנספורמציה.

להיות אותנטי, זה להסכים לשהות בתוך הריק, בתוך הלא-נודע, מבלי לנסות "לתקן" אותו מיד עם עוד תוכנית עבודה או אסטרטגיה עסקית.

כי כל נסיון ליצור תוכנית עבודה חדשה בתקופת ה"ביניים" הזו, מוביל ליצירה של "עוד מאותו הדבר", אולי רק באריזה שונה, אבל לא במהות שונה.

זה לא פשוט. זה מפחיד. וזה דורש אומץ. הרבה אומץ.

בתהליכי הליווי האישי שלי, אנחנו לא מנסים לתקן את החליפה הקיימת. אנחנו לא מנסים להרחיב או להצר את החליפה הישנה. אנחנו מגיעים לנקודה שבה האדם מסכים לפשוט אותה.

להוריד אותה, ואפילו רק לכמה רגעים, ולהתבונן מסביב ולראות, אולי יש בגדים או חליפות אחרות שמתאימות לי יותר.

אנחנו יוצאים למסע חקירה בתוך הפינות המורכבות ביותר, בסמטאות של הפחדים, הצללים, והתשוקות שהם כבר שכחו שקיימים בהם, כי כל כך התרגלו לחליפה הנוכחית.

זהו מסע חקירה לתוך מרחב שבו מותר להם, סוף סוף, לא לדעת. מרחב שבו פריצת הדרך הבאה שלהם לא תגיע מהראש, מהשכל ומההיגיון. אלא מהסכמה עמוקה לפגוש את הלב שלהם, להיות פגיעים. ובעיקר – להרגיש.

להרגיש מה כבר לא נכון להם יותר ומה כן.

אם אתם מרגישים שאתם מחזיקים בשיניים בזהות שכבר לא משרתת אתכם, אם מרגיש לכם שהחליפה שלכם הפכה לכלא, אני מזמין אתכם להיעזר בי. להיות זה שצועד איתכם בתוך הערפל עד שתתגלה האמת החדשה שלכם.

כתבו לי כאן הודעה >>

בואו נוריד רגע את המסכות ונתחיל לגעת באמת.

שמחתי להתארח בפודקאסט "לפרוש בשיא" מבית ארביטראז' בהנחיית שחר שמאי.

נכנסנו לשיחה אישית ומרתקת!

הנה מה ששחר כתב על הפרק:

לפרוש בזמן: למה מנצחים עוזבים בשיא ההצלחה? עם ערן שטרן

מה גורם לאנשים מצליחים לעזוב דווקא כשהם נמצאים באור הזרקורים?

בפרק הזה של לפרוש בשיא אנחנו מארחים את ערן שטרן – מאמן עסקי, יזם, סופר ומרצה, שבכל פעם מחדש בחר לשבור את התבנית ולפתוח דף חדש.

ערן התחיל את דרכו בתפקיד בכיר באינטל, עבר לעולם האימון העסקי, הקים עם אלון אולמן את חברת ההתפתחות האישית "קוד המנצח" – ובשיא ההצלחה החליט למכור את חלקו ולהתחיל מסלול חדש.

בדרך כתב רבי־מכר, ליווה אלפי אנשים, חווה פרק ב’ בזוגיות, והחלים מסרטן.

בפרק נצלול לשאלות שכל אחד מאיתנו שואל:

• איך מזהים את הרגע הנכון לשינוי – ולא נגררים בדחיינות?
• מה עושים כשמגיעים להישגים חיצוניים, אבל בפנים חסר סיפוק?
• איך מתמודדים עם הפחד לאבד זהות ותואר?
• ומה השיקולים לקבלת החלטה בין שמירה על יציבות וביטחון כלכלי לבין ההעזה ללכת ולהגשים חלום?
• יחד נלמד מה זה באמת "לפרוש בזמן", ונקבל כלים מעשיים לניהול שינויים משמעותיים בחיים.