אני חושב שכעת, כולנו כבר מבינים שאנחנו כבר כמעט שנה וחצי חיים בעולם אחר.

אנחנו חיים במציאות חדשה. מציאות של אי-ודאות מתמשכת.

כיצורים אנושיים אנחנו מאד זקוקים לוודאות הזו. אפילו מכורים לה. היא מעניקה לנו איזה שהוא בסיס מוכר ובטוח שאנחנו יכולים לעמוד עליו.

וכשהוודאות הזו איננה, אנחנו מרגישים מאד לא יציבים ולא בטוחים.

בשיחות שלי עם אנשים בתקופה האחרונה, אני שומע את אותו המשפט שוב ושוב:

"אני מחכה שהדברים יתייצבו קצת לפני שאני מקבל החלטות".

"אולי אחרי המלחמה…"

"כשיהיה ברור מה קורה עם המשק…"

"כשאדע מה יהיה עם המילואים…"

אבל כמו שכולנו מבינים – אנחנו עלולים לחכות הרבה זמן.

לפני שחליתי בסרטן, גם אני חייתי באשליה שיש לי שליטה. שאני יכול לתכנן את החיים שלי קדימה, לדעת מה יקרה. ואז, בן רגע, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלי.

באותה תקופה למדתי משהו שנשאר איתי עד היום: אי-ודאות היא לא מצב זמני שצריך "לעבור" ואז הדברים יחזרו למסלולם. היא המצב הקבוע של החיים.

כולנו קיבלנו שיעור חשוב ככזה לפני כחמש שנים כשהופיעה הקורונה. וגם אז, כמו היום, שמעתי הרבה אנשים מדברים על "לחזור לשגרה" ומחכים עד שהיא תגיע.

והיא לא.

השגרה החדשה שכולנו למדנו לחיות איתה, בעל כורחנו, היתה שגרה של בידודים, ובדיקות, וחיסונים, והפחדות. זו הפכה להיות השגרה.

האשליה שפעם הייתה לנו ודאות היא בדיוק זו – אשליה.

החיים תמיד היו בלתי צפויים. רק שעכשיו, עם כל מה שקורה, כולנו מרגישים את זה יחד, בעוצמה.

אז מה עושים עם זה?

בתקופה שאחרי הסרטן, כשהבנתי שאין לי שליטה על העתיד, גיליתי את הפרדוקס המופלא: דווקא בתוך אי-הוודאות, החלטות מודעות הן העוגן החזק ביותר שיש לנו.

כן, לקבל החלטות – במיוחד כשהכל מסביב מעורפל.

כי כשאני מחליט, אני יוצר לעצמי נקודת אחיזה. אני מפסיק להיות עלה נידף ברוח, ומתחיל להיות האדם שבוחר את הכיוון שלו, גם כשהים סוער.

כחודש וחצי לאחר ה-7/10, החלטתי ליצור ולהוציא לפועל את אחד הפרויקטים שהרבה זמן דחיתי. את הריטריט שלי "50 גוונים של חופש".

דווקא בתקופה הכל כך קשה ומורכבת הזו, הבנתי שזה נכון לעשות את זה.

קיבלתי מחלק מהאנשים תגובות מופעות: "עכשיו? במצב הזה?" שאלו אותי. "איך אתה יכול לתכנן כשאף אחד לא יודע מה יקרה מחר?"

וזו בדיוק הנקודה.

יש משהו עמוק ומשחרר ביצירה בתוך אי-ודאות. למרות שאינני יודע איך יראה העולם בעוד חודש, ואני לא יודע אם אנשים בכלל ירצו להגיע בתקופת מלחמה, מורכבות ואי וודאות כל כך גדולה. אני מצהיר לחיים: "אני עדיין כאן. אני עדיין מביא אור. אני עדיין בוחר להאמין".

זו לא החלטה עסקית – זו הצהרת אמונה. אמונה בחיים עצמם, בהמשכיות, בכך שהחשכה אינה קבועה.

כשאני יוצר בתוך אי-ודאות, אני מרגיש שאני לוקח את המושכות לידי. אני לא מחכה ש"מישהו למעלה" יחליט עבורי מתי החיים יחזרו למסלולם. אני יוצר את המסלול שלי, בתוך המציאות כפי שהיא.

ואולי זה הדבר החשוב ביותר שכולנו יכולים לעשות עכשיו: לא לחכות. להמשיך ליצור. להמשיך לבנות. להמשיך לפתוח דלתות לאפשרויות חדשות – גם כשהעולם נראה סגור.

אני רואה את זה היום אצל אנשים שמחליטים לבוא לריטריט "50 גוונים של חופש" למרות כל אי-הוודאות:

"איך אני יכול להתחייב עכשיו?"

"מה אם יקראו לי למילואים?"

"מה אם המצב יחמיר?"

שאלות לגיטימיות. והתשובה שלי תמיד זהה: דווקא עכשיו, כשהכל מסביב רועש ומבלבל, אנחנו זקוקים לעוגנים פנימיים שאנחנו יוצרים לעצמנו. לריבונות על החיים שלנו.

כשאנחנו מחליטים להשקיע בעצמנו, בצמיחה הפנימית שלנו, בחופש הנפשי שלנו – אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו לא קורבנות של הנסיבות. שגם בתוך ים של אי-ודאות, אנחנו עדיין יכולים להוביל את הסירה של חיינו.

אני לא מבטיח שבריטריט תמצאו את כל התשובות. אבל אני מבטיח שתמצאו את עצמכם – חזקים יותר, מחוברים יותר, חופשיים יותר מכפי שחשבתם שאפשר בתקופה כזו.

לפעמים, ההחלטה הכי אמיצה היא פשוט להחליט. לא לחכות ש"הכל יסתדר".

כי החיים לא מחכים.

והחופש הגדול ביותר שלנו הוא לדעת שבתוך כל אי-הוודאות, יש לנו את הכוח לבחור איך אנחנו מתייחסים אליה.

אז אני שואל אתכם – איזו החלטה אתם דוחים היום, בגלל אי-הוודאות?

ומה יקרה אם תחליטו בכל זאת?

בתמונה: ורד מצחיקה אותי בריטריט האחרון בנובמבר…