נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם".

חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה…

נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות – אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות – המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן.

אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו.

אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת.

התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו – מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים.

אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל – התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש.

בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה.

אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט.

ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.

אולי הסימן המשמעותי ביותר שהדמות מתחילה ללחוץ הוא האבדן של הצבע. לא בחיים – בראש. הכל נראה אפור.

מה שפעם עניין – כבר לא מעניין.

מה שפעם שימח – כבר לא משמח.

מה שפעם היה משמעותי – כבר נראה חסר תכלית ומשמעות.

זה לא קורה בגלל שהחיים פחות טובים. לא השתנה יותר מדי בחוץ. זה קורה כי הנפש אומרת: "אני כבר לא מוכנה לשחק את המשחק הזה".

יש עוד סימנים. כמו אבדן של אנרגיה וחשק לעשות דברים, חוסר שקט פנימי מתמשך.

או שאנחנו מוצאים את עצמנו מקנאים באנשים ש"יכולים להרשות לעצמם" להיות אותנטיים יותר, ולא "לשחק את המשחק".

כשהיינו בטיול הגדול בחו"ל, הגענו לפאי בתאילנד, ושם בגסט האוס, בחדר לידנו התגורר טום. הוא לא היה ישראלי אבל דיבר עברית (הסתבר שאבא שלו ישראלי), והוא חי שם בפאי, עם בת הזוג שלו ושני הילדים הקטנים שלהם. והיה לו טנדר שעליו היה כל העסק שלו: דוכן פלאפל, שהיה נפתח כל ערב בשוק האוכל של פאי למשך 3-4 שעות. הוא היה קם בבוקר, במשך כשעתיים מכין את הירקות והדברים לדוכן ובערב בת הזוג שלו היתה פותחת אותו בשוק. וכל היום היה פנוי בשבילם. הם היו מטיילים עם הילדים.

חיים פשוטים. לא מוכתבים.

וזה מאד תפס אותי. הפשטות הזו. והאותנטיות, וחוסר הצורך להתאמץ "להיות משהו" או "להציג משהו" לעולם.

אני מלווה כיום איש עסקים מצליח, שעובר תהליך של פירוק, פירוק של הזהות שלו. הנפש שלו לא יכולה להכיל יותר את התפקיד שהוא "מגלם" בחיים שלו.

"אני לא יכול יותר, אני לא מצליח להרים את עצמי מהמיטה בבוקר, לראות עוד דו"ח, עוד אקסל, עוד פגישה… אבל אני גם לא יכול לדמיין את עצמי בלי זה. מי אני בלי התפקיד הזה?"

זו שאלה מורכבת ומאד מפחידה. מי אנחנו בלי התפקידים האלו? בלי הזהות שכל כך התרגלנו אליה והרגלנו את הסביבה שלנו אליה?

כי לפעמים הדמות הזו כבר כל כך מוטמעת בנו, שקשה להפריד בין מה שבאמת אנחנו לבין המסכה.

אם אנחנו לא קשובים, הגוף יתחיל לדבר. כאבי גב, בעיות שינה, מתח בכתפיים, המערכת החיסונית נחלשת. וחס וחלילה, דברים גרועים יותר (been there, done that)!

הגוף יודע שזו הצגה והוא לא מעוניין להשתתף בה יותר.

אבל זה מאד מפחיד לוותר ולעזוב את הדמות שיצרנו לעצמנו.

פחד מהלא נודע. מי אני בלי התפקיד?

פחד מדחייה. האם יאהבו אותי גם כשאני אהיה אני באמת?

לרוב גם חסרה לנו דוגמא או מודל למישהו כזה – אותנטי. האם אתם מכירים הרבה אנשים בסביבה שלכם שמאפשרים לעצמם להיות אמיתיים ואותנטיים?

אבל יש גם סיבה נוספת, עמוקה יותר – לפעמים אנחנו מפחדים לגלות שמאחורי המסכה, אין באמת "אני" שלם ומוגדר שמחכה לצאת. שהזהות האמיתית שלנו היא דבר נזיל, מתהווה, לא סגור. וזה מפחיד. מאד.

וזה מחזיר אותי לציטוט של ג'ים קארי.

הדיכאון הוא לא רק צלצול השכמה. הוא קריאת גיוס. הוא אומר: "מספיק! תתעורר! זה לא אתה!"

הוא הקול של האותנטיות שלנו, שפונה אלינו בדרך היחידה שנותרה לה. כשכל הדרכים הקלות יותר נכשלו.

לפעמים, דווקא ההתנגדות הפנימית הזו, הבוקר שבו פתאום קשה לקום מהמיטה ולהמשיך במשחק, היא בעצם הסימן הראשון של החלמה. זה הסירוב להמשיך לחיות חיים שלא שלנו.

מכאן, השאלה היא – האם נסכים לעשות את הצעד האמיץ של להשיל את הזהות הישנה ולגלות מי אנחנו באמת?

*    *    *

בריטריט "50 גוונים של חופש" אתם תזהו את הדמויות האלו ותוכלו להביט בהן בעיניים פקוחות. תלמדו להשיל אותן ולגלות את החופש שנמצא באותנטיות, ובפשטות של להיות עצמכם, מי שאתם, בלי מסכות.

ותלמדו כיצד ניתן להשתחרר מהן, צעד אחר צעד, בלי לקפוץ מהגג אל חיים חדשים (ברוב המקרים, כשקופצים ככה, פשוט מוצאים דמות חדשה להיכנס אליה).

ההרשמה מסתיימת בקרוב, ואם משהו בדברים האלה מהדהד בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלינו. כי אולי הגיע הזמן להניח לדמות ולפגוש את עצמכם באמת.

שמחתי להתארח בפודקאסט של מורן שפיצר שנקרא "שלך, אני". 

הנה מה שמורן כתבה על הפרק:

פרק שמפרק חסמים ופותח נתיבים לאפשרות להיות ולחיות הכי קרוב לאופן שבו אנחנו רוצים להיות עצמנו. ולהרגיש חופשיים.

☆ להיות אני. חירות בסיסית וסופר הגיונית, רק שהיישום אעפס, לא פשוט. המון חסמים ובלמים, פחדים ורעשים, הסללות ודפוסים מונעים מאיתנו להגיע אל ליבת היותנו ולהיות אנחנו על מלא. אז איך בכל זאת? ובטח ובטח בתוך שבי המציאות הנוכחית.

ערן שטרן, מוביל א.נשים בתהליכי שינוי משמעותיים, מחברם של רבי-המכר "להגשים" ו"להתעורר" מרצה מבוקש, מנחה הפודקאסטים "עושים שינוי", "בודדים בצמרת" ו"כסף טוב", וחוקר חופש, שמנחה את הריטריט "50 גוונים של חופש", ממליץ להתחיל בלשאול את את שאלת האמנם?

האמנם אני חייב.ת להשאר בעבודה הזו?
האמנם מערכת היחסים הזו באמת טובה לי?

וככה על עוד ועוד חלקי חיים שאנחנו מרגישים כבולים בהם. אנחנו גם מדברים על פחד שהוא חתיכת מוקש בלהיות אני ועל איך אפשר לפרק אותו.

אנחנו משוחחים על צעדים קטנים שאנחנו יכולים לעשות כדי לשחרר ולהשתחרר ממה שכובל אותנו ומבינים שמציאות חיצונית, קשוחה ככל שתהייה, לעולם תותיר לנו חירות פנימית לבחור מתוך שלל אפשרויות..

פרק שמתחיל כבול ומסתיים משוחרר וחופשי…