"אדם אינו יכול לגלות אוקיינוסים חדשים אלא אם כן יש לו את האומץ לאבד את מראה החוף"

את המשפט הזה של אנדרה ז'יד שמעתי לראשונה, לפני כמה שנים מהמטפלת שליוותה אותי באחת התקופות המורכבות יותר בחיי.

הוא נאמר לי בקונטקסט של שינוי מאד משמעותי שעברתי אז בחיים.

אחרי ההחלמה מהסרטן, בתוך תהליך הגירושים, כשלמעשה אני נפרד מהזהות הישנה שלי ויוצא מחדש לעולם כאדם אחר. שעדיין לא הכרתי אותו אז.

המשפט הזה יכול להשמע מאד מגניב, רומנטי, הרפתקני…

אבל בפועל? הוא אחד המשפטים המפחידים ביותר שיש.

כי ה"חוף" הוא לא רק היבשה הבטוחה.

החוף הוא מי שאנחנו.

הוא הזהות שלנו. הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל בוקר מחדש.

הוא התשובה האוטומטית לשאלה "מי אני?"

אני מנהל, אני אמא, אני בן זוג של…,  אני המצחיק, אני האחראית.

החוף הוא המקום שבו הרגליים עומדות על קרקע יציבה.

הוא זה שמעניק לנו בטחון, יציבות, ודאות.

ולאבד אותו?

זה אומר להסכים לצוף בתוך הריק. בתוך הלא נודע.

בתוך המקום הזה שבו הזהות הישנה כבר לא קיימת, והחדשה… היא עוד לא נראית באופק.

וזה מפחיד.

האינסטינקט שלנו הוא להיאחז בחוף, גם כשהוא כבר בוער. גם כשהוא כבר מזמן לא משרת אותנו.

אנחנו לרוב נעדיף את הכלא המוכר על פני החופש המוחלט והלא ידוע של האוקיינוס הפתוח. (זוכרים את הפוסט שלי על "בטחון שוחה בכאב מוכר"…).

אבל האמת היא, שכולנו כבר איבדנו את מראה החוף בעבר. וגילינו אוקיינוסים חדשים.

לרוב עשינו את זה כי החיים הכריחו אותנו, לא כי בחרנו בכך.

תחשבו רגע על המעבר מרווקות להורות.

רגע אחד היינו אדונים לעצמנו, לזמן שלנו, לשינה שלנו. הייתה לנו זהות ברורה של "אני".

ורגע אחרי שחזרנו עם התינוק הביתה, יצאנו לים הפתוח.

ה"אני" התפרק.

פתאום יש יצור קטן שמנהל לנו את החיים.

הזהות הישנה של "רווק" נמחקה בשניה, ואנחנו בלב ים, מגששים באפילה, מנסים להבין מי אנחנו עכשיו בתוך הדבר הזה שנקרא "אבא" או "אמא".

או ביום שהחלטנו לעזוב מקום עבודה של שנים.

שנים שהטייטל שהיה לנו על כרטיס ביקור הגדיר את הערך העצמי שלנו.

ידענו בדיוק מי אנחנו, ומה המקום שלנו בהיררכיה.

ואז, ביום אחד, החזרנו את התג, יצאנו מהדלת, והחוף הבטוח נעלם.

פתאום אנחנו רק "אנחנו". בלי הטייטל. בלי המשכורת שנכנסת בראשון לחודש.

רק אנחנו והשקט המפחיד הזה.

או אחרי פרידה משמעותית.

כשה"אנחנו" מתפרק. כשהבית מתרוקן. כשההרגלים המשותפים של שנים נעלמים ברגע.

אנחנו עומדים שם, בלב האוקיינוס, ומחפשים בייאוש משהו להיאחז בו, אבל החוף הישן כבר לא שם.

באופן טבעי, אנו מנסים להימנע ולברוח מהרגעים האלו.

אנחנו מנסים למלא את הריק הזה מהר ככל האפשר. רק כדי לא להרגיש אותו.

אז ממלאים, בעבודה חדשה, בזוגיות חדשה, בהסחות דעת.

רק לא להרגיש את חוסר הוודאות שכל כך מפחידה אותנו.

אבל כמו שאומר המשפט, האוקיינוסים החדשים, היבשות החדשות של הגשמה, של חופש, של אהבה… כל אלו מתגלים לנו רק כשאנחנו מסכימים לשהות שם. בריק של האוקיינוס.

בלי לראות מראה חוף.

במים העמוקים.

בלי לדעת.

להסכים לא לדעת מי אנחנו, כדי שנוכל לגלות מי אנחנו באמת רוצים להיות.

החופש האמיתי לא נמצא על החוף הבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו להרים עוגן, לשחרר את הקשירות מהמזח, לצאת לאוקיינוס ולשכוח את מראה החוף.

~~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, נצא שוב למסע משותף, בקבוצה אינטימית ומצומצמת, כדי לתרגל ביחד את האומץ הזה.

בסביבה בטוחה, אוהבת, מכילה ומאפשרת, נסכים לאבד קצת את מראה החוף של חיי היומיום.

נפשוט את המסכות, את ההגדרות, את הציפיות ואת ה"צריך", ונצא לגלות איזה אוקיינוסים חדשים מחכים לנו בפנים.

ריטריט "50 גוונים של חופש".

זה הזמן להרים עוגן.

האם אתם אמיצים מספיק?

שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר.

אבל לא רק באוויר, גם בגוף.

הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש.

מה טראמפ יעשה?

מתי הם יתקפו?

איך האירנים יגיבו?

החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה".

שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים.

וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות:

Fight – להילחם.

Fright – לברוח.

Freeze – לקפוא.

להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר…

לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם.

אז מה האפשרות שנותרה?

וכך יוצא, שהתגובה האוטומטית שלנו, כמעט של כולנו, היא לעצור.

לקפוא.

להכניס את עצמנו שוב למצב של מגננה. מצב של המתנה. לשים את הראש בין הכתפיים ולחכות.

אנחנו אומרים לעצמנו: "עכשיו זה לא הזמן".

לא הזמן להתחיל פרויקט חדש.

לא הזמן לקבל החלטות גדולות.

לא הזמן לשמוח.

אנחנו שמים את החיים שלנו על "השהייה", ומחכים שהסערה תחלוף.

אבל אני רוצה להחזיר אתכם רגע אחורה.

שש שנים אחורה. למרץ 2020.

זוכרים את הקורונה?

גם אז, העולם עצר מלכת.

גם אז, חוסר הוודאות היה מוחלט. אף אחד לא ידע מה יקרה מחר, או בעוד חודש.

הפחד היה באוויר, מוחשי ודוקר.

ואני רוצה שתיזכרו רגע באופן שבו אנשים הגיבו לסיטואציה.

היו את אלו שקפאו.

שנכנסו לחרדה, שישבו מול הטלוויזיה כל היום וחיכו שמישהו יגיד להם שמותר או אסור לצאת.

או להיפגש עם האנשים היקרים להם.

או לצאת לחופשות.

או לנסוע לעבודה.

הם נתנו לנסיבות החיצוניות, ולאנשים אחרים, לנהל אותם – על מלא.

הם העבירו את האחריות, הכח והשליטה בחייהם, לגורם חיצוני.

אבל היו גם אחרים.

אלו שלמרות הפחד, ולמרות הסגר, ולמרות הבלגן, בחרו להמשיך לנוע.

אלו שמצאו דרך להמציא את עצמם ואת העסק שלהם מחדש.

אלו שניצלו את הזמן ללמוד משהו חדש.

אלו שבחרו לראות בזה הזדמנות לעצור ולהתבונן פנימה.

ההבדל ביניהם לא היה בנסיבות.

הנסיבות היו זהות לכולם. האירוע היה אותו האירוע.

ההבדל היה בגישה שלהם לחופש בחיים שלהם.

יש טעות גדולה שאנחנו עושים בהבנת המושג "חופש".

אנחנו חושבים שחופש זה אומר שהכל בחוץ רגוע.

שאין מלחמות, שאין פקקים, שהמינוס בבנק סגור, שהילדים בריאים.

ואז… כשכל התנאים החיצוניים הסתדרו, וכשכל הרמזורים הם ב"ירוק", אז נהיה בחופש. או באושר.

אנחנו מחכים ליום שבו "המצב יירגע" או "יסתדר" כדי להתחיל לחיות.

אבל האמת הכואבת היא, שהמצב אף פעם לא באמת נרגע, והוא אף פעם לא באמת "יסתדר".

תמיד יהיה משהו.

אם זה לא אירן, זה מיתון כלכלי.

אם זה לא מיתון כלכלי, זה משבר אישי.

אם זה לא משבר אישי, אז זה אצל מישהו מהקרובים אלינו.

אם נחכה שהים יהיה ללא גלים כדי להשיט את הספינה שלנו, אנחנו נישאר עומדים בנמל לנצח.

חופש אמיתי, ריבונות אמיתית, היא היכולת לא לתת לנסיבות החיצוניות לכבול אותנו.

זה לא אומר להתעלם מהמציאות.

זה לא אומר להיות אדישים או חסרי אחריות.

זה אומר להבין שהשליטה על התודעה שלי, על הפעולות שלי ועל הבחירות שלי, נמצאת אצלי. תמיד.

אני לא יכול לשלוט במי שישגר טיל מאירן ומתי.

אבל אני יכול לשלוט במי שאני אהיה ברגע הזה.

אני יכול לשלוט בהאם אני בוחר בפחד, בשיתוק ובלשים את החיים שלי ב-hold, או שאני בוחר בתקווה, בעשייה ובלחיות אותם במלואם. בכל רגע. גם עכשיו.

השבוע, בתוך כל המתח הזה, ובזמן שכולנו ממתינים לראות מה יקרה, אני מזמין אתכם לעשות מעשה של מרידה.

מרידה בנסיבות.

תעשו משהו שרציתם לעשות ודחיתם אותו בגלל "המצב".

תקבעו את הפגישה הזו.

תרשמו ללימודים.

תצאו לדייט.

תכתבו את הפרק הראשון בספר.

יש בפעולה הזו, אמירה מאד חשובה כלפי עצמכם.

זו אמירה של: אני בוחר בי.

אל תתנו לכותרות בעיתון להיות הבמאי של החיים שלכם.

אל תתנו לפחד לכתוב לכם את התסריט.

נסיבות תמיד יהיו.

השאלה היא רק אחת: האם אתם העלה שנידף ברוח של הנסיבות?

או שאתם הגזע שנשאר יציב, צומח וחי, לא משנה איזו סופה משתוללת בחוץ?

הבחירה הזו, ורק היא, היא החופש האמיתי.

~~~~~~~~~~~~

ואם קשה לכם לחשוב על הפעולה הזו, ומה היא יכולה להיות…

אני לא אשאיר אתכם בלי פתרון!

מוזמנים להציץ כאן, אולי זה המענה המתאים שלכם, למצב הזה >>

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון.

והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני.

הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא?

אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות.

אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב.

רק בגלל שהוא מוכר לנו.

אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי.

אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד.

אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

למה?

כי המוח שלנו מכור לוודאות.

ומבחינת המוח, כאב מוכר עדיף פי אלף על עונג פוטנציאלי לא מובטח ולא ידוע.

הכאב המוכר הוא כמו בריכה מחוממת, אבל עכורה.

אנחנו שוחים בתוכה. המים לא נעימים, הם מריחים לא טוב, הם מכבידים עלינו.

אבל אנחנו יודעים לשחות שם.

אנחנו יודעים איפה הקירות. אנחנו יודעים איפה המים עמוקים ואיפה הם רדודים.

יש בזה סוג מעוות של נחמה.

אנחנו מספרים לעצמנו: ש"לפחות אני יודע לקראת מה אני קם בבוקר".

מחוץ לבריכה הזו, יש אוקיינוס של אפשרויות.

יש שם חופש. יש שם שמחה. יש שם יצירה.

אבל אנחנו לא יודעים מה הטמפרטורה של המים שם.

אנחנו לא יודעים אם יש שם גלים.

ואנחנו בעיקר לא יודעים מי אנחנו נהיה כשנצא מהמים העכורים האלה.

וזה אחד הפחדים הכי גדולים שלנו: הריק, חוסר הודאות, אי הידיעה.

החשש שאם נעזוב את הכאב שמגדיר אותנו, לא יישאר שם כלום.

מי אני בלי הלחץ הזה? מי אני בלי התלונה הקבועה הזו? מי אני בלי הדרמה? מי אני בלי הקורבנות?

שנים של שחייה בבריכה של "המצליחן העייף" לימדו אותי את זה בדרך הקשה.

סבלתי. הייתי מותש. אבל הרגשתי בטוח.

ידעתי בדיוק איך לתפעל את הדמות הזו. איך לתחזק את הפרסונה המוכרת.

איך לשהות בתוך הזהות הזו שיצרתי לעצמי. שלא היתה אני באמת, אבל נראה היה שהסביבה החיצונית מעריכה אותה.

היציאה מהבריכה הזו הייתה אחד הדברים המפחידים שעשיתי בחיי.

הרגשתי חשוף. הרגשתי שקר לי. הרגשתי פגיע. הרגשתי שאני לא יודע לנשום בתוך הדמות החדשה, שעדיין לא התגבשה.

לאט לאט, ככל שאיפשרתי לעצמי לשהות בחוץ, מחוץ למים העכורים, התחלתי להרגיש קצת יותר נוח.

הבנתי שהביטחון שחשבתי שיש לי בתוך הכאב, היה רק אשליה.

זה לא היה ביטחון, זה היה קיפאון.

החופש האמיתי לא נמצא בתוך המוכר והבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו לצאת מהמים, להתנגב מהכאב הישן, להשיל מעצמנו את מה שלא תואם אותנו יותר, ולהסכים לפגוש את הלא נודע.

להסכים לא לדעת מה יקרה מחר, אבל לדעת שמחר אנחנו נהיה אנחנו. באמת.

אז הנה ההזמנה שלי אליכם. שאלה לשאול את עצמכם השבוע: "איפה אני שוחה בתוך כאב, רק בגלל שהוא מוכר?"

איפה אני מספר לעצמי שזה "ביטחון", כשבעצם זה פשוט הפחד לצאת מהמים המוכרים?

~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים ללמוד לשחות במים חדשים.

אנחנו ניצור סביבה מוגנת, אוהבת, תומכת ומכילה שבה תרגישו בטוחים לעזוב את הכאב המוכר.

אנחנו נחזיק אחד לשני את היד בזמן שאנחנו יוצאים מהבריכה העכורה ומתחילים לנשום אוויר נקי של חופש.

זה מפחיד לעזוב את המוכר, אני יודע.

אבל האלטרנטיבה היא להמשיך לשחות במעגלים באותם מים בדיוק, ולקרוא לזה חיים.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לצאת, בואו.

אנחנו מחכים לכם על שפת הבריכה.

** בתמונה: רגע מהריטריט האחרון, אחרי ההסכמה "לצאת מהמים המוכרים"…

שמחתי להתארח בפודקאסט "אתה עובד עלי?" עם שנל דונדיש.

הנה מה ששנל כתבה על הפרק:

לקראת הריטריט הקרוב של "50 גוונים של חופש", יצרתי אתגר של שבעה ימים, שבו, בכל יום עסקנו במפתח חופש נוסף. 

ריכזתי כאן את כל המפתחות וכל התרגילים במקום אחד, שיהיה לכם נוח לעבור עליהם ולתרגל. 

בכל יום שיתפתי בקצרה מפתח חופש אחד, פשוט אבל מאד משמעותי, שאם תשתמשו בו, תוכלו להכניס יותר חופש לחיים שלכם.

בהצלחה!

"כשיהיה לי מספיק כסף, אז אהיה באמת חופשי"

כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה?

כמה פעמים אמרתם את המשפט הזה לעצמכם?

כמה פעמים חלמתם על היום שבו החשבון בבנק יהיה מלא מספיק כדי לפתור את כל הבעיות?

אני יודע שאני חלמתי על זה. במשך שנים.

אבל אז קרה משהו מפתיע.

במהלך השנים, חוויתי עליות ומורדות כלכליים. היו תקופות של שפע, כשהרווחתי סכומים שפעם חשבתי שהם בלתי אפשריים. והיו תקופות של מחסור, כשהייתי צריך לספור כל שקל.

והתובנה המפתיעה? בשני המצבים, תחושת החופש שלי לא השתנתה באופן משמעותי.

כשהיה לי הרבה כסף, גיליתי שאני עדיין מרגיש לחוץ ומודאג בגלל כסף, הייתי עסוק בליצור עוד ממנו, וזה לא עשה אותי יותר מאושר או מסופק. מעבר לסיפוק רגעי של ה"הישג".

וכשהיה לי פחות, למדתי להעריך דברים פשוטים שפעם התעלמתי מהם, מצאתי חופש בפשטות ובמינימליזם, בלשחרר דברים שהחזקתי בהם כי היה "צריך" או "מקובל" או "נחשב".

בהמשך הדרך, ראיתי שזה נכון לא רק אצלי, אלא גם אצל אנשים אחרים שליוויתי לאורך השנים. ביניהם היו כאלו שהיה להם הרבה (מאד!) כסף, וכאלו שכמעט ולא. ולא היתה שום התאמה בין כמות הכסף של האדם, ובין תחושת החופש שהוא היה בה.

בלא מעט מהמקרים, זה אפילו היה מדהים לראות את הקיצוניות בין כמות הכסף שהאדם החזיק בה, לעומת תחושת המלכוד והשעבוד שהוא היה נמצא בה.

כך שהבנתי שחופש אמיתי לא תלוי בכמות הכסף בחשבון הבנק שלנו.

כי חופש אמיתי? הוא הרבה מעבר לכך.

עבורי, חופש אמיתי הוא:

– החופש להיות מי שאתה באמת, בלי להתנצל

– החופש לבטא את הרגשות שלך בכנות

– החופש לחיות לפי הערכים שלך, גם אם הם שונים משל אחרים

– החופש לאהוב ולהיות נאהב בלי תנאים

– החופש לחלום ולהגשים, גם אם זה מאד מפחיד

– החופש להיכשל, לטעות, לפשל, ולקום ולהמשיך הלאה.

הבנתי שבזמן שהייתי עסוק בלדאוג לכסף – בין אם היה לי הרבה או מעט – הזנחתי היבטים אחרים של חופש בחיים שלי. הייתי כבול לציפיות, לפחדים, לדפוסים ישנים, לריצוי אחרים – בלי קשר למצבי הכלכלי.

במסע שלי לחופש (שעדיין נמשך) למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי, במקום לציפיות של אחרים.

למדתי להקשיב לרגשות שלי, גם המורכבים יותר, לתת להם מקום ולקבל אותם כחלק ממני.

למדתי לבטא את עצמי בכנות, גם כשזה לא נוח, לא נעים או אפילו עלול לגרום לאחרים להיפגע מכך. (ובתוך זה למדתי גם לא לקחת אחריות על רגשות של אנשים אחרים).

למדתי לחיות בהתאם לערכים שלי, לא לפי מה ש"צריך", "מקובל", "נחשב", "נכון"…

ובעיקר, למדתי לאהוב את עצמי, על כל החלקים שבי, הזוהרים יותר, וגם אלו האפלים שבצללים.

וככל שהתקדמתי במסע הזה, הכסף הפסיק להיות גורם מניע וכל כך משמעותי בחיים שלי, כפי שהיה בעבר. לא כי היה לי יותר או פחות, אלא כי מצאתי ערך בדברים אחרים.

היום, כשאני מסתכל על החיים שלי, אני רואה שהעושר האמיתי שלי מגיע ממקומות אחרים.

מקשרים עמוקים, כנים, אותנטיים ואינטימיים עם אנשים בחיים שלי.

מחוויות חיים והתנסויות מעשירות ומשמעותיות.

מקבלה ואהבה עצמית, שלי את עצמי.

ומהיכולת שלי לתרום ולהשפיע בדרך שמשמעותית לי.

כי חופש אמיתי הוא הרבה יותר מסכום בחשבון הבנק. זו היכולת לחיות חיים מלאים, אותנטיים ומשמעותיים, בכל רגע, ובכל מצב כלכלי.

אשמח לשמוע, מכם:

מהו החופש האמיתי בשבילכם?

איזה היבטים של חופש בחיים שלכם אולי הזנחתם בזמן שהייתם עסוקים בלדאוג בגלל כסף?

ואיך היו נראים החיים שלכם אם הייתם באמת חופשיים,  לאו דווקא כלכלית, אלא חופשיים להיות אתם עצמכם?

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו חוקרים אינספור היבטים משמעותיים של חופש. לומדים לזהות את הכבלים הבלתי נראים שמגבילים אותנו, ומפתחים יכולות וכלים לשחרר אותם ולהשתחרר מהם.

מוכנים לגלות מה זה באמת אומר להיות חופשיים? מוכנים לחוות עושר אמיתי, שהוא הרבה מעבר לכסף?

בואו נצא למסע הזה יחד. כי החיים יכולים להיות עשירים באמת – בלי קשר לשורה בחשבון הבנק.

פורים הוא החג החביב עלי.

זוכרים את המסיבות בפורים כשהיינו ילדים? (וגם כמבוגרים), איך אנחנו אוהבים להתחפש, לשים מסיכה ותחפושת, ולהיות למישהו אחר ליום אחד?

זה משחרר, מרגש, כיף.

אבל מה קורה כשהמסיכה והתחפושת הזו הופכת להיות חלק קבוע מהחיים שלנו?

לפני שנים, בתקופה שהייתי ב"קוד המנצח", הייתי לובש חליפות. לסדנאות, להרצאות, ולפעמים גם לפגישות "חשובות".

אבל לא רק את החליפה לבשתי – לבשתי מסיכה שלמה. מסיכת "המצליחן", הבטוח בעצמו, זה שתמיד יודע מה לעשות.

בבית, היתה לי מסיכה אחרת: של האבא "המושלם", הבעל "האידיאלי". תמיד חזק, תמיד יציב, אף פעם לא מראה חולשה. זה שיודע מה צריך לעשות ומה הדבר הנכון.

עם החברים? מסיכה של הבחור הכיפי, השמח, המצליח, זה שאף פעם לא עייף או מדוכדך.

כל יום, החלפתי מסיכות. הייתי מאסטר של הסוואה עצמית.

אבל מתחת לכל המסיכות האלה? הרגשתי אבוד. מנותק. לא אמיתי.

כי בכל פעם שאנחנו שמים על עצמנו מסיכה, אנחנו מאבדים עוד חלק קטן מעצמנו. ממי שאנחנו באמת.

בכל פעם שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו מישהו אחר, אנחנו מתרחקים עוד קצת מהאני האמיתי שלנו.

וככה, לאט לאט, כמו הצפרדע שמתחממת לאיטה בסיר, איבדתי את עצמי.

לקח לי זמן להבין את זה.

לקח לי זמן להבין את הזיוף שחייתי בו.

לקח לי זמן, לקבל את האומץ, ולהסתכל על עצמי במראה ולהודות, לראשונה, בפני עצמי – שאין לי מושג מי זה האדם שמסתכל עליי בחזרה.

היה לי ברור, שהדמות הזו, היא לא אני.

הבנתי שאני כבול ושבוי בתוך הפרסונה והדמות שאני יצרתי בעצמי.

ואז הגיעה השאלה המפחידה באמת: אז מי אני באמת, מתחת לכל המסיכות האלה?

מה אני באמת מרגיש?

מה אני באמת רוצה?

מה נכון לי?

לא היה לי מושג.

וזה מפחיד. כי אם אני לא יודע מי אני, איך אני יכול לדעת מה אני רוצה מהחיים? איך אני יכול לדעת מה באמת יעשה אותי מאושר?

יצאתי למסע.

מסע לחזרה לעצמי.

התחלתי בצעדים קטנים:

– להודות בפני עצמי שאני לא תמיד יודע מה לעשות.

– ליצור את הגבולות שלי ולומר "לא" כשבאמת לא התאים לי לעשות דבר כזה או אחר.

– להראות לילדים שלי שגם אבא שלהם יכול לפעמים להיות עצוב או כואב

– לומר "אני לא בטוח" במקום להעמיד פנים שאני תמיד יודע הכל

זה מפחיד.

הרגשתי חשוף ופגיע.

מה יחשבו עליי? האם עדיין אזכה לאהבה והערכה?

אבל משהו מוזר קרה. ככל שהייתי יותר אמיתי, יותר פגיע, יותר "אני" – כך האנשים סביבי התחברו אליי יותר.

כי אנשים מתחברים לאמת. לאותנטיות. לאנושיות.

לאט לאט, התחלתי להרגיש יותר בנוח בעורי. יותר שלם (שלם זה לא מושלם). יותר… אני.

היום, כשאני מסתכל במראה, אני רואה אדם אמיתי. לא מושלם, לא תמיד חזק, לא תמיד בטוח בעצמו – אבל אמיתי.

וזה החופש האמיתי והאולטימטיבי, להיות אמיתי ואותנטי עם עצמי ועם העולם.

בדיוק כמו להתחפש בפורים, רק שהפעם אני מתחפש לעצמי האמיתי.

אז הנה כמה שאלות לאמיצים שביניכם:

– אילו מסיכות אתם עוטים בחייכם?

– מה המחירים שאתם משלמים על ההסתרה והמסיכות האלו?

– ואיך הייתם מרגישים אם הייתם יכולים להיות פשוט… אתם?

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו יוצאים ביחד למסע של גילוי עצמי. מסע שבו מסירים את המסיכות, כדי לזהות את הקול האמיתי שלנו, ולהעז להיות מי שאנחנו באמת.

זה לא משהו שאני מלמד, אלא משהו שהמשתתפים חווים.

זה לא תמיד קל. לפעמים זה מפחיד. אבל עבורי זה היה המסע הכי משמעותי שעשיתי בחיי.

כי כשאתה מעז להיות אתה, באמת אתה, ללא מסיכות וללא העמדת פנים – אתה מגלה חופש שלא ידעת שקיים.

מוכנים לגלות מי אתם באמת? להסיר את המסיכות ולחוות חופש אמיתי?

בואו נצא למסע הזה יחד.

אני זוכר את הרגע ההוא, כשישבתי על שפת הבריכה של הבית היוקרתי שלי. מסתכל על הבריכה, על החצר הגדולה והבית הגדול, וחושב לעצמי שהנה, השגתי את זה. עכשיו אני אמור להרגיש מאושר.

הרי השגתי את כל מה שהחברה שלנו אומרת שצריך להשיג: קריירה משגשגת ומצליחה, משפחה "מושלמת", בית חלומותי.

אבל לא הרגשתי מאושר.

אפילו לא קרוב לכך.

הרגשתי ריקנות מוחלטת. סוג של חנק. כאילו קירות בלתי נראים סוגרים עליי מכל עבר.

ואחרי הריקנות, הגיע הדיסוננס הפנימי הגדול: איך זה יכול להיות שיש לי את מה שרציתי אבל אני לא מרגיש מאושר מכך? או לכל הפחות מרגיש טוב.

לא הרגשתי טוב.

רק כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות תהליכים עמוקים שעברתי עם עצמי, הבנתי למה.

הבנתי שהייתי כלוא.

אמנם זה היה כלא עם רמת חיים גבוהה, אבל עדיין – כלא.

מרבית חיי, רדפתי אחרי מטרות והישגים כדי לסמן עוד V ברשימה האינסופית של דברים שאני "צריך" להשיג:

– צריך ללמוד מקצוע מכובד (לפחות 2 תארים, לא פחות!)

– צריך להתחתן

– צריך לקנות בית

– צריך שיהיו לי 3 ילדים

– צריך קריירה יציבה

– צריך לחסוך לפנסיה

– צריך להיראות טוב

– צריך להיות מצליח

– צריך להיות מאושר כל הזמן

– ועוד אינספור "צריך"ים שהיו ברשימה שלי.

כל ה"צריך" האלו היו למעשה הסורגים של הכלא שלי. של הכלא שיצרתי לעצמי.

והקטע המטורף בכל זה, שאת מרביתם לא אני הגדרתי. ולא אני בחרתי. הם באו מכל עבר – מההורים, מהחברים, מהמדיה, מהתרבות שלנו. אנו סופגים אותם מגיל אפס, עד שהם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו.

כל כך הייתי מזוהה איתם, שמרבית חיי באמת האמנתי, שאלו הם ה"צריך"ים שלי.

אבל מי קבע שאלו הם הדברים שאנחנו באמת צריכים?

מי אמר שאם יהיו לנו את כל אלו אז ההחיים שלנו יהיו טובים ומספקים?

מי אמר שאין אולי דרך אחרת להגיע לסיפוק, לאושר, להגשמה, למימוש?

הבעיה העיקרית היא שאנו מאמצים את כל ה"צריך" האלה בלי לשאול שאלות. בלי לפקפק או להטיל ספק. בלי לבדוק אם הם באמת מתאימים לנו, לערכים שלנו, לחלומות האמיתיים שלנו.

וככה, בלי לשים לב, אנו בונים לעצמנו כלא. לבנה אחר לבנה.

כשהתחלתי לזהות שאני בכלא של עצמי, המחשבות הראשונות על כך הרגישו כמו סוג של בגידה.

בגידה במי? בעצמי? במשפחה? במוסכמות החברתיות?

לא ידעתי. אבל הרגשתי את הפחד אפילו מלבחון את הנחות היסוד שעל פיהן פעלתי כל החיים.

המחשבות האלו היו הסדק הראשון בקירות הכלא שלי.

המסע לחופש היה ארוך ומפחיד. כל צעד היה מלווה בקולות פנימיים לא פשוטים:

"מה אתה עושה? אתה הורס את כל מה שבנית!"

"מה יגידו ההורים שלך?"

"אתה לא חושב על הילדים שלך?"

"אתה עוד תתחרט על זה!"

אבל היה גם קול אחר שהקשבתי לו, שקט יותר אבל עיקש: "זה לא אתה. זה אף פעם לא היית אתה".

וכך, לאט לאט, התחלתי לזהות את הסורגים האלה: את כל ה"צריך" וה"חייב" שכבלו אותי. התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות:

– מי אני באמת, מתחת לכל השכבות של ציפיות וחובות?

– מה אני באמת רוצה מהחיים שלי?

– איך נראים חיים שהם באמת שלי, ולא של אף אחד אחר?

– מה היה קורה אם הייתי מפסיק לרצות את כולם?

– האם אני באמת צריך את כל הדברים שאמרו או שחשבתי שאני צריך?

התשובות לא הגיעו בקלות. לפעמים הן הפחידו אותי. אבל כל תשובה כנה הייתה עוד לבנה שהסרתי מקירות הכלא שלי.

גיליתי שהרבה מה"צריך" שרדפתי אחריהם לא באמת היו חשובים לי:

– לא באמת הייתי זקוק לבית הענק הזה

– לא באמת הייתי צריך את כל המותגים והגאדג'טים שקניתי כדי "להיות מאושר"

– לא באמת הייתי צריך את "ההצלחה הגדולה" או העסק הגדול

במקום זה, גיליתי דברים אחרים שהיו חשובים לי באמת:

– הזמן שלי

– החופש לבחור

– היכולת ליצור

– קשרים אמיתיים ועמוקים עם האנשים החשובים לי

– חוויות חיים משמעותיות

היום, כשאני מביט אחורה, אני מבין כמה החיים ה"מושלמים" ההם היו רחוקים ממי שאני באמת. כמה הם חנקו את היצירתיות שלי, את התשוקה שלי, את הרוח החופשית שתמיד הייתה בי אבל פחדתי לתת לה מקום וביטוי.

החופש האמיתי שלי התחיל ברגע שהבנתי שאני הוא זה שמחזיק במפתח לכלא שלי. שאני יכול לבחור – בכל רגע מחדש – להישאר בפנים או לצאת החוצה.

זה לא אומר שהחיים שלי היום "מושלמים". יש בהם אתגרים, כאב, אי-ודאות. אבל הם שלי. אמיתיים. חופשיים.

אז הנה כמה שאלות עבורכם:

– איזה "צריך" אתם סוחבים על הגב?

– אילו ציפיות חברתיות מכבידות עליכם?

– אילו קירות בלתי נראים מגבילים אתכם?

ומה הייתם עושים, איך הייתם חיים את חייכם, אם הייתם משתחררים מהם?

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו נצא ביחד למסע הזה. מסע שבו נזהה את הסורגים הבלתי נראים שלנו, נבין איך הם נוצרו, ונלמד איך לפרק אותם – אחד אחרי השני.

זה לא מסע קל. לפעמים זה מפחיד. לפעמים זה כואב. אבל זה המסע היחיד שבאמת שווה לעשות – המסע אל החופש האמיתי שלנו.

מרגישים שאתם מוכנים לצאת למסע הזה? לגלות מי אתם באמת, מעבר לכל הציפיות, ה"צריך" והחובות? לחיות חיים שהם באמת שלכם?

אם כן, אני מזמין אותך להצטרף אלינו מכאן >>

במשך כמה תקופות במהלך החיים שלי, הסתובבתי בהרגשה שאני כלוא.

כלוא בחיים שיצרתי לעצמי.

שזה אולי אחד האבסורדים הגדולים שקיימים בחיים שלנו: לרוב אנחנו הסוהרים והכולאים של עצמנו.

חיפשתי את החופש בהרבה דברים חיצוניים, עוד כסף, בית גדול יותר, טיול ארוך לחו"ל והתנתקות מהחיים "הרגילים" כאן בארץ.

חשבתי שאם רק יהיה לי את ה______ אז אגיע לחופש הנכסף.

אף אחד מאלו לא נתן לי את החופש שביקשתי ורציתי.

כששואלים אותי איך אני מגדיר חופש, אז ההגדרה הפשוטה שלי היא: לחיות את החיים בתנאים שלי.

בגדול זה אומר: היכולת שלי לקבל החלטות עצמאיות, לא מתוך כפייה או הכרח חיצוני, שיש לי אפשרויות בחירה שונות ושאני יכול לנווט את חיי בהתאם לרצונות ולאמונות שלי.

וזה לא דבר פשוט בעולם שרק מנסה לשעבד אותנו וליישר אותנו לתוך מסגרות, מערכות אמונה, כללים וחוקים.

אנחנו כל כך מוסללים, שאפילו לעצור לרגע ולשאול את עצמנו מה מתאים לנו ומה לא, זה משהו שרוב האנשים לא יעשו בכל ימי חייהם.

כי יש בזה גם משהו נוח, בלחיות לפי כללים שמישהו אחר הגדיר. זה מצריך פחות מאמץ, ולרוב גם כרוך בפחות כשלונות. זה יוצר לנו וודאות (לכאורה) ובטחון (לכאורה) שמאפשרים לנו רוגע (לכאורה).

אני אומר לכאורה כי זה אולי רוגע חיצוני, אבל במקרים רבים, בפנים הנשמה בוערת, סוערת וחסרת מנוחה.

התחושה הזו שאני כלוא בתוך החיים שיצרתי לעצמי היא לא פשוטה.

בעיקר כי אין את מי להאשים בכך

וגם כי ההבנה הבלתי נמנעת היא, שאם אני יצרתי את הכלא, אני גם היחידי שיכול לדון אותי לחופשי.

אבל זו רק רמה אחת של חופש.

הרמה השניה עמוקה ומשמעותית יותר.

ההגדרה השניה שלי לחופש היא לחיות באותנטיות עם עצמי ועם הסביבה שלי.

להיות אותנטי משמעותו להיות אמיתי וכנה. לא לנסות להציג או להראות דמות אחרת לעולם (או לעצמי).

וזה כבר הרבה יותר קשה.

כי לרוב אותנטיות מגיעה עם תג מחיר גבוה יותר. כזה, שמרבית האנשים לא יהיו מוכנים לשלם.

זה דורש אומץ וכנות רדיקלית.

קודם כל להכיר את עצמי, על כל היבטי, כולל היבטי הצל הפחות זוהרים ויפים שלי ואלו שפחות נוח לי איתם.

היכולת לחקור את עצמי לעומק, בלי שיפוטיות וביקורת עצמית, ואז לקבל את כל החלקים שמרכיבים את השלם שנקרא – אני.

זו היכולת לאהוב את עצמי, באופן שלם, על כל חלקי ועל חולשותי.

להיות קשוב לעצמי, ולהביע את עצמי באופן כנה ואמיתי, ללא מסכות, הצגות או פרסונה מתוחזקת היטב.

וכחלק מכך, גם היכולת שלי לומר "לא" כשמשהו לא תואם אותי, ו"כן" כשאני באמת מתכוון לזה ורוצה בכך.

להיות בחופש לפעול בהתאם לערכים שלי ולמצפן הפנימי שלי. שלי ולא לפי עקרונות, ערכים או אמונות שהוכתבו והוסללו לי מבחוץ.

לאפשר לעצמי להרגיש ולהביע את הרגשות האמיתיים שלי, על שלל גווניהם, גם את אלו הפחות נעימים. להיות מחובר לעולם הרגשי שלי בלי צנזורה, ללא הדחקות או טיוח.

ולחיות. עכשיו. בהווה. לא באיזה שהוא עתיד נשגב ונוצץ.

עכשיו, עם כל המורכבויות, הקשיים והאתגרים של החיים (ולכולם יש אותם, כולל לי עצמי).

זו המשמעות האמיתית והעמוקה של חופש בעיני.

לחיות חיים אותנטיים, שיש בהם הכל מהכל, ובעיקר יש בהם אמת.

האם אני נמצא שם?

לשמחתי כיום, יש הרבה יותר רגעים ותקופות בחיים שלי שאני שם.

אני לא חושב שיש מישהו שחי את זה ב-100% מהזמן כל הזמן.

המשחק בעיני הוא עד כמה מהזמן אני מצליח להגיע ולחיות במקום הזה.

כשאני בוחן את החיים שלי היום, אני יכול לראות הרבה יותר רגעים כאלו.

והדבר המדהים בכל הסיפור כאן, שזה לא תלוי בדברים החיצוניים שחשבתי שיתנו לי את החופש שאני רוצה.

לא הכסף, לא הבית, לא ההכרה או הפרסום.

שום דבר חיצוני.

רק מה שאצלי בפנים. היכולת לקבל את עצמי, ולאהוב את עצמי. ככה כפי שאני. ללא תלות במה שיש או אין לי. או בתוצאה כזו או אחרת.

בריטריט שלי, "50 גוונים של חופש", אנו יוצאים לחקור את ההיבטים האלו בדיוק. ולחוות אותם.

המטרה המרכזית שלי עבור המשתתפים היא שתוך כדי הריטריט יחוו כמה שיותר רגעים מיוחדים כאלו של חופש.

החופש להיות הם עצמם.

כי כשהחוויה הזו צרובה בתודעה שלנו, כבר יהיה לנו הרבה יותר קל לחזור לשם שוב ושוב.

אנחנו רגע לפני סיום ההרשמה המוקדמת המוזלת ביותר, ב-1/9 המחיר יעלה. אמנם לא בהרבה, אבל יעלה. כך שאם הדברים האלו נוגעים בכם, אין מה לחכות ולהתמהמה.

סקרן לפגוש אתכם בקרוב!

בתמונה: אני ברגע כזה של חופש ואותנטיות בריטריט הקודם.