שמחתי להתארח בפודקאסט "אתה עובד עלי?" עם שנל דונדיש.

הנה מה ששנל כתבה על הפרק:

לקראת הריטריט הקרוב של "50 גוונים של חופש", יצרתי אתגר של שבעה ימים, שבו, בכל יום עסקנו במפתח חופש נוסף. 

ריכזתי כאן את כל המפתחות וכל התרגילים במקום אחד, שיהיה לכם נוח לעבור עליהם ולתרגל. 

בכל יום שיתפתי בקצרה מפתח חופש אחד, פשוט אבל מאד משמעותי, שאם תשתמשו בו, תוכלו להכניס יותר חופש לחיים שלכם.

בהצלחה!

"כשיהיה לי מספיק כסף, אז אהיה באמת חופשי"

כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה?

כמה פעמים אמרתם את המשפט הזה לעצמכם?

כמה פעמים חלמתם על היום שבו החשבון בבנק יהיה מלא מספיק כדי לפתור את כל הבעיות?

אני יודע שאני חלמתי על זה. במשך שנים.

אבל אז קרה משהו מפתיע.

במהלך השנים, חוויתי עליות ומורדות כלכליים. היו תקופות של שפע, כשהרווחתי סכומים שפעם חשבתי שהם בלתי אפשריים. והיו תקופות של מחסור, כשהייתי צריך לספור כל שקל.

והתובנה המפתיעה? בשני המצבים, תחושת החופש שלי לא השתנתה באופן משמעותי.

כשהיה לי הרבה כסף, גיליתי שאני עדיין מרגיש לחוץ ומודאג בגלל כסף, הייתי עסוק בליצור עוד ממנו, וזה לא עשה אותי יותר מאושר או מסופק. מעבר לסיפוק רגעי של ה"הישג".

וכשהיה לי פחות, למדתי להעריך דברים פשוטים שפעם התעלמתי מהם, מצאתי חופש בפשטות ובמינימליזם, בלשחרר דברים שהחזקתי בהם כי היה "צריך" או "מקובל" או "נחשב".

בהמשך הדרך, ראיתי שזה נכון לא רק אצלי, אלא גם אצל אנשים אחרים שליוויתי לאורך השנים. ביניהם היו כאלו שהיה להם הרבה (מאד!) כסף, וכאלו שכמעט ולא. ולא היתה שום התאמה בין כמות הכסף של האדם, ובין תחושת החופש שהוא היה בה.

בלא מעט מהמקרים, זה אפילו היה מדהים לראות את הקיצוניות בין כמות הכסף שהאדם החזיק בה, לעומת תחושת המלכוד והשעבוד שהוא היה נמצא בה.

כך שהבנתי שחופש אמיתי לא תלוי בכמות הכסף בחשבון הבנק שלנו.

כי חופש אמיתי? הוא הרבה מעבר לכך.

עבורי, חופש אמיתי הוא:

– החופש להיות מי שאתה באמת, בלי להתנצל

– החופש לבטא את הרגשות שלך בכנות

– החופש לחיות לפי הערכים שלך, גם אם הם שונים משל אחרים

– החופש לאהוב ולהיות נאהב בלי תנאים

– החופש לחלום ולהגשים, גם אם זה מאד מפחיד

– החופש להיכשל, לטעות, לפשל, ולקום ולהמשיך הלאה.

הבנתי שבזמן שהייתי עסוק בלדאוג לכסף – בין אם היה לי הרבה או מעט – הזנחתי היבטים אחרים של חופש בחיים שלי. הייתי כבול לציפיות, לפחדים, לדפוסים ישנים, לריצוי אחרים – בלי קשר למצבי הכלכלי.

במסע שלי לחופש (שעדיין נמשך) למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי, במקום לציפיות של אחרים.

למדתי להקשיב לרגשות שלי, גם המורכבים יותר, לתת להם מקום ולקבל אותם כחלק ממני.

למדתי לבטא את עצמי בכנות, גם כשזה לא נוח, לא נעים או אפילו עלול לגרום לאחרים להיפגע מכך. (ובתוך זה למדתי גם לא לקחת אחריות על רגשות של אנשים אחרים).

למדתי לחיות בהתאם לערכים שלי, לא לפי מה ש"צריך", "מקובל", "נחשב", "נכון"…

ובעיקר, למדתי לאהוב את עצמי, על כל החלקים שבי, הזוהרים יותר, וגם אלו האפלים שבצללים.

וככל שהתקדמתי במסע הזה, הכסף הפסיק להיות גורם מניע וכל כך משמעותי בחיים שלי, כפי שהיה בעבר. לא כי היה לי יותר או פחות, אלא כי מצאתי ערך בדברים אחרים.

היום, כשאני מסתכל על החיים שלי, אני רואה שהעושר האמיתי שלי מגיע ממקומות אחרים.

מקשרים עמוקים, כנים, אותנטיים ואינטימיים עם אנשים בחיים שלי.

מחוויות חיים והתנסויות מעשירות ומשמעותיות.

מקבלה ואהבה עצמית, שלי את עצמי.

ומהיכולת שלי לתרום ולהשפיע בדרך שמשמעותית לי.

כי חופש אמיתי הוא הרבה יותר מסכום בחשבון הבנק. זו היכולת לחיות חיים מלאים, אותנטיים ומשמעותיים, בכל רגע, ובכל מצב כלכלי.

אשמח לשמוע, מכם:

מהו החופש האמיתי בשבילכם?

איזה היבטים של חופש בחיים שלכם אולי הזנחתם בזמן שהייתם עסוקים בלדאוג בגלל כסף?

ואיך היו נראים החיים שלכם אם הייתם באמת חופשיים,  לאו דווקא כלכלית, אלא חופשיים להיות אתם עצמכם?

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו חוקרים אינספור היבטים משמעותיים של חופש. לומדים לזהות את הכבלים הבלתי נראים שמגבילים אותנו, ומפתחים יכולות וכלים לשחרר אותם ולהשתחרר מהם.

מוכנים לגלות מה זה באמת אומר להיות חופשיים? מוכנים לחוות עושר אמיתי, שהוא הרבה מעבר לכסף?

בואו נצא למסע הזה יחד. כי החיים יכולים להיות עשירים באמת – בלי קשר לשורה בחשבון הבנק.

פורים הוא החג החביב עלי.

זוכרים את המסיבות בפורים כשהיינו ילדים? (וגם כמבוגרים), איך אנחנו אוהבים להתחפש, לשים מסיכה ותחפושת, ולהיות למישהו אחר ליום אחד?

זה משחרר, מרגש, כיף.

אבל מה קורה כשהמסיכה והתחפושת הזו הופכת להיות חלק קבוע מהחיים שלנו?

לפני שנים, בתקופה שהייתי ב"קוד המנצח", הייתי לובש חליפות. לסדנאות, להרצאות, ולפעמים גם לפגישות "חשובות".

אבל לא רק את החליפה לבשתי – לבשתי מסיכה שלמה. מסיכת "המצליחן", הבטוח בעצמו, זה שתמיד יודע מה לעשות.

בבית, היתה לי מסיכה אחרת: של האבא "המושלם", הבעל "האידיאלי". תמיד חזק, תמיד יציב, אף פעם לא מראה חולשה. זה שיודע מה צריך לעשות ומה הדבר הנכון.

עם החברים? מסיכה של הבחור הכיפי, השמח, המצליח, זה שאף פעם לא עייף או מדוכדך.

כל יום, החלפתי מסיכות. הייתי מאסטר של הסוואה עצמית.

אבל מתחת לכל המסיכות האלה? הרגשתי אבוד. מנותק. לא אמיתי.

כי בכל פעם שאנחנו שמים על עצמנו מסיכה, אנחנו מאבדים עוד חלק קטן מעצמנו. ממי שאנחנו באמת.

בכל פעם שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו מישהו אחר, אנחנו מתרחקים עוד קצת מהאני האמיתי שלנו.

וככה, לאט לאט, כמו הצפרדע שמתחממת לאיטה בסיר, איבדתי את עצמי.

לקח לי זמן להבין את זה.

לקח לי זמן להבין את הזיוף שחייתי בו.

לקח לי זמן, לקבל את האומץ, ולהסתכל על עצמי במראה ולהודות, לראשונה, בפני עצמי – שאין לי מושג מי זה האדם שמסתכל עליי בחזרה.

היה לי ברור, שהדמות הזו, היא לא אני.

הבנתי שאני כבול ושבוי בתוך הפרסונה והדמות שאני יצרתי בעצמי.

ואז הגיעה השאלה המפחידה באמת: אז מי אני באמת, מתחת לכל המסיכות האלה?

מה אני באמת מרגיש?

מה אני באמת רוצה?

מה נכון לי?

לא היה לי מושג.

וזה מפחיד. כי אם אני לא יודע מי אני, איך אני יכול לדעת מה אני רוצה מהחיים? איך אני יכול לדעת מה באמת יעשה אותי מאושר?

יצאתי למסע.

מסע לחזרה לעצמי.

התחלתי בצעדים קטנים:

– להודות בפני עצמי שאני לא תמיד יודע מה לעשות.

– ליצור את הגבולות שלי ולומר "לא" כשבאמת לא התאים לי לעשות דבר כזה או אחר.

– להראות לילדים שלי שגם אבא שלהם יכול לפעמים להיות עצוב או כואב

– לומר "אני לא בטוח" במקום להעמיד פנים שאני תמיד יודע הכל

זה מפחיד.

הרגשתי חשוף ופגיע.

מה יחשבו עליי? האם עדיין אזכה לאהבה והערכה?

אבל משהו מוזר קרה. ככל שהייתי יותר אמיתי, יותר פגיע, יותר "אני" – כך האנשים סביבי התחברו אליי יותר.

כי אנשים מתחברים לאמת. לאותנטיות. לאנושיות.

לאט לאט, התחלתי להרגיש יותר בנוח בעורי. יותר שלם (שלם זה לא מושלם). יותר… אני.

היום, כשאני מסתכל במראה, אני רואה אדם אמיתי. לא מושלם, לא תמיד חזק, לא תמיד בטוח בעצמו – אבל אמיתי.

וזה החופש האמיתי והאולטימטיבי, להיות אמיתי ואותנטי עם עצמי ועם העולם.

בדיוק כמו להתחפש בפורים, רק שהפעם אני מתחפש לעצמי האמיתי.

אז הנה כמה שאלות לאמיצים שביניכם:

– אילו מסיכות אתם עוטים בחייכם?

– מה המחירים שאתם משלמים על ההסתרה והמסיכות האלו?

– ואיך הייתם מרגישים אם הייתם יכולים להיות פשוט… אתם?

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו יוצאים ביחד למסע של גילוי עצמי. מסע שבו מסירים את המסיכות, כדי לזהות את הקול האמיתי שלנו, ולהעז להיות מי שאנחנו באמת.

זה לא משהו שאני מלמד, אלא משהו שהמשתתפים חווים.

זה לא תמיד קל. לפעמים זה מפחיד. אבל עבורי זה היה המסע הכי משמעותי שעשיתי בחיי.

כי כשאתה מעז להיות אתה, באמת אתה, ללא מסיכות וללא העמדת פנים – אתה מגלה חופש שלא ידעת שקיים.

מוכנים לגלות מי אתם באמת? להסיר את המסיכות ולחוות חופש אמיתי?

בואו נצא למסע הזה יחד.

אני זוכר את הרגע ההוא, כשישבתי על שפת הבריכה של הבית היוקרתי שלי. מסתכל על הבריכה, על החצר הגדולה והבית הגדול, וחושב לעצמי שהנה, השגתי את זה. עכשיו אני אמור להרגיש מאושר.

הרי השגתי את כל מה שהחברה שלנו אומרת שצריך להשיג: קריירה משגשגת ומצליחה, משפחה "מושלמת", בית חלומותי.

אבל לא הרגשתי מאושר.

אפילו לא קרוב לכך.

הרגשתי ריקנות מוחלטת. סוג של חנק. כאילו קירות בלתי נראים סוגרים עליי מכל עבר.

ואחרי הריקנות, הגיע הדיסוננס הפנימי הגדול: איך זה יכול להיות שיש לי את מה שרציתי אבל אני לא מרגיש מאושר מכך? או לכל הפחות מרגיש טוב.

לא הרגשתי טוב.

רק כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות תהליכים עמוקים שעברתי עם עצמי, הבנתי למה.

הבנתי שהייתי כלוא.

אמנם זה היה כלא עם רמת חיים גבוהה, אבל עדיין – כלא.

מרבית חיי, רדפתי אחרי מטרות והישגים כדי לסמן עוד V ברשימה האינסופית של דברים שאני "צריך" להשיג:

– צריך ללמוד מקצוע מכובד (לפחות 2 תארים, לא פחות!)

– צריך להתחתן

– צריך לקנות בית

– צריך שיהיו לי 3 ילדים

– צריך קריירה יציבה

– צריך לחסוך לפנסיה

– צריך להיראות טוב

– צריך להיות מצליח

– צריך להיות מאושר כל הזמן

– ועוד אינספור "צריך"ים שהיו ברשימה שלי.

כל ה"צריך" האלו היו למעשה הסורגים של הכלא שלי. של הכלא שיצרתי לעצמי.

והקטע המטורף בכל זה, שאת מרביתם לא אני הגדרתי. ולא אני בחרתי. הם באו מכל עבר – מההורים, מהחברים, מהמדיה, מהתרבות שלנו. אנו סופגים אותם מגיל אפס, עד שהם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו.

כל כך הייתי מזוהה איתם, שמרבית חיי באמת האמנתי, שאלו הם ה"צריך"ים שלי.

אבל מי קבע שאלו הם הדברים שאנחנו באמת צריכים?

מי אמר שאם יהיו לנו את כל אלו אז ההחיים שלנו יהיו טובים ומספקים?

מי אמר שאין אולי דרך אחרת להגיע לסיפוק, לאושר, להגשמה, למימוש?

הבעיה העיקרית היא שאנו מאמצים את כל ה"צריך" האלה בלי לשאול שאלות. בלי לפקפק או להטיל ספק. בלי לבדוק אם הם באמת מתאימים לנו, לערכים שלנו, לחלומות האמיתיים שלנו.

וככה, בלי לשים לב, אנו בונים לעצמנו כלא. לבנה אחר לבנה.

כשהתחלתי לזהות שאני בכלא של עצמי, המחשבות הראשונות על כך הרגישו כמו סוג של בגידה.

בגידה במי? בעצמי? במשפחה? במוסכמות החברתיות?

לא ידעתי. אבל הרגשתי את הפחד אפילו מלבחון את הנחות היסוד שעל פיהן פעלתי כל החיים.

המחשבות האלו היו הסדק הראשון בקירות הכלא שלי.

המסע לחופש היה ארוך ומפחיד. כל צעד היה מלווה בקולות פנימיים לא פשוטים:

"מה אתה עושה? אתה הורס את כל מה שבנית!"

"מה יגידו ההורים שלך?"

"אתה לא חושב על הילדים שלך?"

"אתה עוד תתחרט על זה!"

אבל היה גם קול אחר שהקשבתי לו, שקט יותר אבל עיקש: "זה לא אתה. זה אף פעם לא היית אתה".

וכך, לאט לאט, התחלתי לזהות את הסורגים האלה: את כל ה"צריך" וה"חייב" שכבלו אותי. התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות:

– מי אני באמת, מתחת לכל השכבות של ציפיות וחובות?

– מה אני באמת רוצה מהחיים שלי?

– איך נראים חיים שהם באמת שלי, ולא של אף אחד אחר?

– מה היה קורה אם הייתי מפסיק לרצות את כולם?

– האם אני באמת צריך את כל הדברים שאמרו או שחשבתי שאני צריך?

התשובות לא הגיעו בקלות. לפעמים הן הפחידו אותי. אבל כל תשובה כנה הייתה עוד לבנה שהסרתי מקירות הכלא שלי.

גיליתי שהרבה מה"צריך" שרדפתי אחריהם לא באמת היו חשובים לי:

– לא באמת הייתי זקוק לבית הענק הזה

– לא באמת הייתי צריך את כל המותגים והגאדג'טים שקניתי כדי "להיות מאושר"

– לא באמת הייתי צריך את "ההצלחה הגדולה" או העסק הגדול

במקום זה, גיליתי דברים אחרים שהיו חשובים לי באמת:

– הזמן שלי

– החופש לבחור

– היכולת ליצור

– קשרים אמיתיים ועמוקים עם האנשים החשובים לי

– חוויות חיים משמעותיות

היום, כשאני מביט אחורה, אני מבין כמה החיים ה"מושלמים" ההם היו רחוקים ממי שאני באמת. כמה הם חנקו את היצירתיות שלי, את התשוקה שלי, את הרוח החופשית שתמיד הייתה בי אבל פחדתי לתת לה מקום וביטוי.

החופש האמיתי שלי התחיל ברגע שהבנתי שאני הוא זה שמחזיק במפתח לכלא שלי. שאני יכול לבחור – בכל רגע מחדש – להישאר בפנים או לצאת החוצה.

זה לא אומר שהחיים שלי היום "מושלמים". יש בהם אתגרים, כאב, אי-ודאות. אבל הם שלי. אמיתיים. חופשיים.

אז הנה כמה שאלות עבורכם:

– איזה "צריך" אתם סוחבים על הגב?

– אילו ציפיות חברתיות מכבידות עליכם?

– אילו קירות בלתי נראים מגבילים אתכם?

ומה הייתם עושים, איך הייתם חיים את חייכם, אם הייתם משתחררים מהם?

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו נצא ביחד למסע הזה. מסע שבו נזהה את הסורגים הבלתי נראים שלנו, נבין איך הם נוצרו, ונלמד איך לפרק אותם – אחד אחרי השני.

זה לא מסע קל. לפעמים זה מפחיד. לפעמים זה כואב. אבל זה המסע היחיד שבאמת שווה לעשות – המסע אל החופש האמיתי שלנו.

מרגישים שאתם מוכנים לצאת למסע הזה? לגלות מי אתם באמת, מעבר לכל הציפיות, ה"צריך" והחובות? לחיות חיים שהם באמת שלכם?

אם כן, אני מזמין אותך להצטרף אלינו מכאן >>

במשך כמה תקופות במהלך החיים שלי, הסתובבתי בהרגשה שאני כלוא.

כלוא בחיים שיצרתי לעצמי.

שזה אולי אחד האבסורדים הגדולים שקיימים בחיים שלנו: לרוב אנחנו הסוהרים והכולאים של עצמנו.

חיפשתי את החופש בהרבה דברים חיצוניים, עוד כסף, בית גדול יותר, טיול ארוך לחו"ל והתנתקות מהחיים "הרגילים" כאן בארץ.

חשבתי שאם רק יהיה לי את ה______ אז אגיע לחופש הנכסף.

אף אחד מאלו לא נתן לי את החופש שביקשתי ורציתי.

כששואלים אותי איך אני מגדיר חופש, אז ההגדרה הפשוטה שלי היא: לחיות את החיים בתנאים שלי.

בגדול זה אומר: היכולת שלי לקבל החלטות עצמאיות, לא מתוך כפייה או הכרח חיצוני, שיש לי אפשרויות בחירה שונות ושאני יכול לנווט את חיי בהתאם לרצונות ולאמונות שלי.

וזה לא דבר פשוט בעולם שרק מנסה לשעבד אותנו וליישר אותנו לתוך מסגרות, מערכות אמונה, כללים וחוקים.

אנחנו כל כך מוסללים, שאפילו לעצור לרגע ולשאול את עצמנו מה מתאים לנו ומה לא, זה משהו שרוב האנשים לא יעשו בכל ימי חייהם.

כי יש בזה גם משהו נוח, בלחיות לפי כללים שמישהו אחר הגדיר. זה מצריך פחות מאמץ, ולרוב גם כרוך בפחות כשלונות. זה יוצר לנו וודאות (לכאורה) ובטחון (לכאורה) שמאפשרים לנו רוגע (לכאורה).

אני אומר לכאורה כי זה אולי רוגע חיצוני, אבל במקרים רבים, בפנים הנשמה בוערת, סוערת וחסרת מנוחה.

התחושה הזו שאני כלוא בתוך החיים שיצרתי לעצמי היא לא פשוטה.

בעיקר כי אין את מי להאשים בכך

וגם כי ההבנה הבלתי נמנעת היא, שאם אני יצרתי את הכלא, אני גם היחידי שיכול לדון אותי לחופשי.

אבל זו רק רמה אחת של חופש.

הרמה השניה עמוקה ומשמעותית יותר.

ההגדרה השניה שלי לחופש היא לחיות באותנטיות עם עצמי ועם הסביבה שלי.

להיות אותנטי משמעותו להיות אמיתי וכנה. לא לנסות להציג או להראות דמות אחרת לעולם (או לעצמי).

וזה כבר הרבה יותר קשה.

כי לרוב אותנטיות מגיעה עם תג מחיר גבוה יותר. כזה, שמרבית האנשים לא יהיו מוכנים לשלם.

זה דורש אומץ וכנות רדיקלית.

קודם כל להכיר את עצמי, על כל היבטי, כולל היבטי הצל הפחות זוהרים ויפים שלי ואלו שפחות נוח לי איתם.

היכולת לחקור את עצמי לעומק, בלי שיפוטיות וביקורת עצמית, ואז לקבל את כל החלקים שמרכיבים את השלם שנקרא – אני.

זו היכולת לאהוב את עצמי, באופן שלם, על כל חלקי ועל חולשותי.

להיות קשוב לעצמי, ולהביע את עצמי באופן כנה ואמיתי, ללא מסכות, הצגות או פרסונה מתוחזקת היטב.

וכחלק מכך, גם היכולת שלי לומר "לא" כשמשהו לא תואם אותי, ו"כן" כשאני באמת מתכוון לזה ורוצה בכך.

להיות בחופש לפעול בהתאם לערכים שלי ולמצפן הפנימי שלי. שלי ולא לפי עקרונות, ערכים או אמונות שהוכתבו והוסללו לי מבחוץ.

לאפשר לעצמי להרגיש ולהביע את הרגשות האמיתיים שלי, על שלל גווניהם, גם את אלו הפחות נעימים. להיות מחובר לעולם הרגשי שלי בלי צנזורה, ללא הדחקות או טיוח.

ולחיות. עכשיו. בהווה. לא באיזה שהוא עתיד נשגב ונוצץ.

עכשיו, עם כל המורכבויות, הקשיים והאתגרים של החיים (ולכולם יש אותם, כולל לי עצמי).

זו המשמעות האמיתית והעמוקה של חופש בעיני.

לחיות חיים אותנטיים, שיש בהם הכל מהכל, ובעיקר יש בהם אמת.

האם אני נמצא שם?

לשמחתי כיום, יש הרבה יותר רגעים ותקופות בחיים שלי שאני שם.

אני לא חושב שיש מישהו שחי את זה ב-100% מהזמן כל הזמן.

המשחק בעיני הוא עד כמה מהזמן אני מצליח להגיע ולחיות במקום הזה.

כשאני בוחן את החיים שלי היום, אני יכול לראות הרבה יותר רגעים כאלו.

והדבר המדהים בכל הסיפור כאן, שזה לא תלוי בדברים החיצוניים שחשבתי שיתנו לי את החופש שאני רוצה.

לא הכסף, לא הבית, לא ההכרה או הפרסום.

שום דבר חיצוני.

רק מה שאצלי בפנים. היכולת לקבל את עצמי, ולאהוב את עצמי. ככה כפי שאני. ללא תלות במה שיש או אין לי. או בתוצאה כזו או אחרת.

בריטריט שלי, "50 גוונים של חופש", אנו יוצאים לחקור את ההיבטים האלו בדיוק. ולחוות אותם.

המטרה המרכזית שלי עבור המשתתפים היא שתוך כדי הריטריט יחוו כמה שיותר רגעים מיוחדים כאלו של חופש.

החופש להיות הם עצמם.

כי כשהחוויה הזו צרובה בתודעה שלנו, כבר יהיה לנו הרבה יותר קל לחזור לשם שוב ושוב.

אנחנו רגע לפני סיום ההרשמה המוקדמת המוזלת ביותר, ב-1/9 המחיר יעלה. אמנם לא בהרבה, אבל יעלה. כך שאם הדברים האלו נוגעים בכם, אין מה לחכות ולהתמהמה.

סקרן לפגוש אתכם בקרוב!

בתמונה: אני ברגע כזה של חופש ואותנטיות בריטריט הקודם.

לא מזמן עשיתי קצת סדר בספרייה שלי ונתקלתי בספר "מחכים לגודו", המחזה שכתב סמואל בקט.

פעם לפני הרבה שנים קניתי אותו כי השתמשתי בקטע קצר ממנו בסדנה שהעברתי.

מאז לא פתחתי אותו.

תכל'ס זה אחד המחזות הכי משעממים שיש בעולם.

שני קבצנים/בטלנים יושבים מתחת לעץ כל היום ומחכים.

מחכים לגודו.

הם בדיאלוגים אינסופיים ומשמימים, תוהים, שוקלים וחושבים מה יעשו אם הוא יבוא, ומתי הוא יבוא, ואם בכלל…

ובפועל, בנתיים לא קורה כלום.

הם עדיין יושבים שם מתחת לעץ ומחכים, באותו המקום שלפני כ-15 שנים היו כשקניתי את הספר הזה.

כל המצב הזה די מזכיר את המצב של הרבה אנשים כרגע סביב המצב עם אירן.

יושבים, ומחכים.

קוראים פרשנויות, מלהגים, מתדיינים, שוקלים לכאן ולכאן, יוצרים תרחישים משל עצמם, מנתחים תרחישים של אחרים…

ובפועל – לא עושים כלום.

האמת שזה לא מדוייק. לא עושים במודע כלום. בפועל קורים כמה דברים:

• הם לא מקדמים שום דבר משמעותי בחיים שלהם
• הם מעמיסים את התודעה שלהם ברעל אינסופי
• הם מדרדרים את האנרגיה שלהם
• הם מכניסים את עצמם לסטרס ולחץ
• וגם את המשפחה שלהם והסובבים אותם
• הם בשיתוק ובפחד
• ובעצם משרתים את המטרה האולטימטיבית של האירנים: משבשים לעצמם את החיים.

וכל זה – עוד מבלי שטיל אחד נורה לכיוון ישראל.

הישג די מדהים מבחינת האירנים, אם תשאלו אותי…

הרבה אנשים פשוט שמו את החיים שלהם ב-hold ומחכים שיקרה משהו.

• הם הפסיקו לתכנן תוכניות לעתיד, אפילו לעתיד הקצר כמו הצגה או הרצאה בשבוע הבא…
• הם לא מתחייבים כלפי אף אחד ושום דבר
• הם מבטלים תוכניות שכבר היו להם לעתיד
• ובגדול רק יושבים בפחד, בוהים בטלוויזיה וברשתות ומחכים שמשהו יקרה.

אם היה בדברים האלו משהו שבאמת היה עוזר או משפר את המצב, אז ניחא. אבל אין בכך שום דבר שעוזר במשהו.

להיפך, זה רק מזיק.

לאדם הרגיל מן הישוב (שזה רובנו) אין באמת השפעה על המצב עם אירן, אם יגיבו או שלא ואיך.

אבל לכל אחד מאיתנו יש שליטה מלאה על האופן שהמצב הזה ישפיע עלינו ועל הסובבים אותנו.

אנחנו כבר למעלה משנה חיים במצב של חוסר וודאות קיצוני, הסיטואציה הספציפית כעת עם אירן לא משנה את זה יותר מדי.

ואם נהיה רגע כנים עם עצמנו, כל החיים שלנו הם סוג של חוסר ודאות אחד גדול.

אנחנו חיים מתוך אשליה שיש לנו ודאות, אבל בפועל לא. האשליה הזו מסייעת לנו לתפקד ביום יום.

וכעת, עם כל מה שקרה ב-7/10 ואחריו הוא שהאשליה התנפצה. וכעת קשה לנו יותר לתפקד בגלל שמרביתנו לא מורגלים לפעול בתנאים של חוסר ודאות קיצוניים.

ודפוס הפעולה של מרבית האנשים מול חוסר וודאות – הוא שיתוק.

הדרך האפקטיבית יותר, היא הפוכה.

הדרך להקל על תחושת חוסר הוודאות היא על ידי יצירה של עוגנים שמעניקים לנו תחושת ביטחון.

כל תוכנית לעתיד שאנו עושים היא סוג של עוגן כזה.

דווקא עכשיו זה הזמן לפעול.

דווקא עכשיו זה הזמן לתכנן קדימה ולעשות תוכניות לעתיד. (כך או כך, הם כנראה ישתנו בהמשך הדרך).

דווקא עכשיו זה הזמן לשמור על התודעה שלנו נקייה. להפסיק לצפות בחדשות, להמעיט במדיה, ובשיחות עם אנשים מפוחדים והיסטריים.

דווקא עכשיו זה הזמן לקדם את הדברים שחשובים לכם.

דווקא עכשיו זה הזמן לשמור על האנרגיה שלנו, לחזק ולהעצים אותה.

דווקא עכשיו זה הזמן להראות דוגמה אישית לילדים שלנו, שאנו לא משותקים מפחד אלא פעילים, חיוניים ונמרצים. להראות להם שלמרות כל האירועים המורכבים שאנו עוברים, אנו ממשיכים לקיים את החיים שלנו כאן בארץ.

כתבתי קודם שלאדם הרגיל מן הישוב אין השפעה על המצב עם אירן. אבל בעצם, דווקא יש לנו.

אם כל אחד מאיתנו יפעל כפי שכתבתי כאן, למרות האיומים וההפחדה הרבתית שאנו חווים (לא רק מאירן, גם מהמנהיגים שלנו, ומהתקשורת שמלבה את הפניקה בצורה משמעותית), נוכל להראות שהחיים כאן ממשיכים. למרות הכל.

החיים חזקים מהכל.

אנחנו כאן בשביל לחיות.

לא בשביל לשבת מפוחדים בבית. לא מזמן זה היה מ"מגיפת סוף העולם", ועכשיו זה מהאירנים. מחר זה יהיה מ"משבר האקלים" או מחייזרים או מכל המצאה יצירתית אחרת שימציאו.

כי קל יותר לשלוט באנשים מפוחדים.

הם לא שואלים שאלות.

הם לא מטילים ספק.

הם מסתפקים במה שנותנים להם.

ועכשיו השאלה, איך אתם בוחרים לחיות?