הבהרה: התמונה נוצרה בבינה מלאכותית לצורכי המחשה בלבד, ללא קשר רשמי או אישור מצד דיפאק צ'ופרה.

בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים.

הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין.

והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם.

קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו.

קודם כל, קראתי שם הרבה כאב.

ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות.

זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו.

הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה.

ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר.

השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם.

אותה הרגשה של נטישה.

ההבנה הכואבת שהעולם שותק.

שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה.

וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: "אף אחד לא בא", או "מותו של הגורו".

כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו.

זוכרים את סיפור עגל הזהב?

משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל.

או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות.

ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו.

שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו.

שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון.

ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו.

רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר.

וזה מתנפץ כעת.

וגם כאן אפשר למצוא את ההקבלה לשבעה באוקטובר.

והמסקנה הכואבת משם היא שאף אחד לא בא להציל אותנו.

האשליה של המבוגר האחראי התנפצה לגמרי.

זו התפכחות כואבת. מאוד.

אבל כאן יש גם סכנה שצריך להיזהר ממנה.

ראיתי לא מעט תגובות שאומרות שכל המורים והמנהיגים הם נוכלים.

ואם כולם נוכלים, אז עדיף לא להקשיב לאף אחד יותר ולזרוק את כל תורות ההתפתחות לפח, ולסמוך רק על עצמנו.

זו מסקנה מסוכנת בעיניי, כי זה קצת כמו להפסיק לסמוך על אנשים בעולם בכלל, כי פעם אחת מישהו בגד באמון שלנו.

או להחליט שלעולם לא ניכנס יותר לזוגיות ולעולם לא נפתח את הלב, כי חווינו פרידה כואבת לפני כן.

אנחנו לא צריכים להפסיק ללמוד מאחרים או להיעזר בכלים נפלאים שקיימים בעולם.

אנחנו פשוט צריכים להפסיק להעריץ עיוורת ולצפות מהמורים שלנו שיהיו מושלמים. כי הם לא. אף אחד לא מושלם.

הגיע הזמן שגם אנחנו, אלו שעומדים על במות או כותבים פוסטים, נפסיק לנסות להציג לעולם פרסונה מוארת, מושלמת ונקייה מפגמים.

אני הראשון להודות בזה. יש בי אגו, יש בי רצון בהכרה, ויש לי גם לא מעט שריטות וצללים.

כבר ממזמן ויתרתי על הפרסונה של "המנטור המצליח והמושלם". כי אני לא.

אף אחד לא.

וזה מביא אותנו לדילמה הגדולה שעלתה מתוך התגובות, שאפשר לקרוא לה בשם: דילמת הצינור הפגום.

האם אפשר לקחת את התובנות שזורמות בצינור, גם כשהצינור עצמו פגום?

ובמקרה של צ'ופרה, האם כל מה שלימד לפני כן הופך להיות חסר ערך, כי פתאום למדנו עליו שהוא לא מואר כמו שחשבנו?

זו שאלה לא פשוטה, ואני מודה שמאז שהפרשה נחשפה אני חושב עליה הרבה ואין לי תשובה ברורה.

מצד אחד, למדתי ממנו, וממורים אחרים שהתגלו כלא מושלמים, לא מעט דברים שעזרו לי בחיים.

ומצד שני, מה זה אומר עליו כעת?

מה זה אומר על כל הידע והכלים שהם הביאו לעולם?

האם כל זה היה הצגה? שקר? חסר ערך?

אולי. ואולי לא.

הדילמה הזו מחייבת אותנו להסתכל רגע פנימה אל עצמנו.

כי לפני שאנחנו ממהרים לשפוט את הצללים של האחר, כדאי לשאול את עצמנו האם אנחנו מוכנים לקבל את הצללים שלנו?

לכל אחד מאיתנו יש חלקים מוארים וחשוכים.

כולנו בנויים מחושך ואור.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מנסים להסתיר את החושך כדי למצוא חן, כדי להראות מושלמים, כדי לקבל אהבה.

אנחנו לא צריכים לתקן את עצמנו. אנחנו לא מקולקלים.

אנחנו רק צריכים להסכים להכיר בכך שיש לנו חלקים פחות יפים.

להסכים לפשוט את החליפה של השלמות המזויפת.

להסכים להיות בני אדם מורכבים, ועדיין לאהוב את עצמנו, בדיוק ככה.

זה מתחיל בלהביא חמלה לעצמנו.

ואולי אז גם נוכל למצוא בתוכנו קצת חמלה לאחר.

עוד היבט שעולה מזה, הוא הצורך שלנו למצוא תשובות מוחלטות ולחלק את העולם לטוב ורע.

שחור ולבן.

העולם הישן, שבו מורים היו קדושים והתפתחות אישית הייתה מרחב בטוח וטהור, קורס.

העולם החדש עוד לא לגמרי נולד. עוד לא לגמרי ברור איך הוא נראה.

ואנחנו עומדים שם באמצע, לבד.

ועל מי אפשר עוד לסמוך?

והאם בכלל אפשר עוד לסמוך?

אני חושב שכל מה שקורה כאן מלמד אותנו שיעור חשוב.

לא מהמקום של "לסמוך רק על עצמנו ולא להיעזר באחרים" כמו שהציעו בתגובות.

להיפך.

להיעזר במורים, במנטורים, באנשי מקצוע או בחברים לדרך, זה דבר חשוב ובעל ערך עצום.

הידע והכלים שיש לאנשים אחרים להציע, יכולים להיות מתנה עבורנו.

אבל אנחנו חייבים להגיע למפגש הזה מפוכחים.

להפסיק לחפש אלוהים בבני אדם.

המורה שעומד מולנו, חכם ומנוסה ומואר ככל שיהיה, הוא לא מושלם.

הוא אנושי. בדיוק כמונו.

יש לו את הפחדים שלו, את האגו שלו ואת החלקים החשוכים שלו.

החופש האמיתי שלנו נמצא ביכולת שלנו ללמוד מאדם אחר, לקבל ממנו השראה וכלים, אבל להשאיר את המפתחות לחיים שלנו עמוק בכיס שלנו.

לשמוע את העצה, אבל תמיד להעביר אותה דרך המסננת הפנימית שלנו.

לקחת אחריות זה להבין שהסמכות העליונה היחידה על העסק שלנו, על הזוגיות שלנו ועל החיים שלנו, היא אנחנו.

ואולי, כשאנחנו מפסיקים לדרוש "שלמות אלוהית" מהמורים שלנו, אנחנו סוף סוף יכולים להפסיק לדרוש את אותה שלמות גם מעצמנו.

להסכים להיות בני אדם. פשוטים, מוארים וגם פגומים, ועדיין ראויים.

כמה שאנחנו אוהבים את "אחרי החגים".

זה כל כך נוח.

במקום לקבל החלטות…

לנקוט בפעולות…

לעשות שינוי…

להתמודד עם חוסר וודאות..

ועם הפחדים…

קל יותר להכריז שנעשה את זה אחרי החגים.

רק שלא אמרנו איזה חגים, ותמיד יש איזה חג באופק.

מה שעושה את זה מאד נוח.

כי לא צריך לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות, ועם הדברים שאנו רוצים לשנות.

רק שהנוח הזה שאנחנו כל כך מכורים לו, לא באמת נוח.

כי משהו בפנים לא מניח.

משהו בפנים יודע את האמת.

ואם נהיה באמת באמת כנים עם עצמנו, אז גם אנחנו יודעים את האמת.

ולרוב, האמת היא, שלמרות שזה משאיר אותנו בנוחות, חווית החיים שלנו לא כל כך נוחה.

כי הנשמה לא מניחה.

היא מבעבעת מבפנים.

שולחת לנו סימנים.

משפיעה על המציאות להראות לנו תמרורי אזהרה.

לא תמיד אנחנו קשובים מספיק לראות אותם או להקשיב לה.

אז נפטור את זה ב"אחרי החגים".

ולרגע קטן, אפילו נרגיש טוב עם זה.

כי לכאורה קיבלנו החלטה לטפל בעניין שמפריע לנו, בחוסר הנוחות הזו שאנו מרגישים.

ואז אנחנו מקבלים הזרקה קטנה של דופמין למערכת שלנו.

שמאפשר לנו להעביר עוד כמה ימים.

ולחכות לאחרי החגים.

כדי שאחריהם נוכל לחכות לחגים הבאים… או לאחריהם.

***

אז איזו החלטה או שינוי אתם מחכים לעשות אחרי החגים?

ואם נמאס לכם לחכות לאחרי החגים, ואתם רוצים לעשות משהו עם זה, אני יכול להציע לכם 3 דברים שיעזרו לכם בשינוי המיוחל:

הריטריט הקרוב שלי "50 גוונים של חופש". 5 ימים של העמקה, חקירה פנימית, בהירות, אותנטיות וכנות עצמית, שישנו את האופן שבו אתם מסתכלים על עצמכם, על החיים שלכם ועל החופש שנהיה פתאום נגיש מתמיד.

פגישת מיקוד איתי, שבה נוכל להעמיק בדילמה או אתגר קונקרטי שתביאו לשולחן ותצאו עם בהירות ותוכנית פעולה

תהליך ליווי אישי עמי – התהליכים שאני עושה הם עמוקים, משמעותיים ומיועדים לאנשים אמיצים שמוכנים לפגוש את עצמם באמת.

אם משהו מאלו נשמע לכם מעניין עבורכם, מוזמנים לשלוח לי הודעה ונמשיך משם.

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם"  (בראשית א', ב')

כאוס.

אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו.

הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה.

כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום.

כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר.

וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן?

בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו.

כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.

אף אחד לא רוצה כאוס בחיים שלו. בטח לא בצורה מכוונת ומודעת.

אנחנו מעדיפים את הצד השני – את הסדר. את המצב שבו הכל במקום, ידוע, ברור ומוגדר.

הסדר מעניק לנו בטחון. וידיעה. הכל ברור, אין הפתעות. אפשר לסמוך על הדברים שיהיו במקום. אפשר לסמוך על התנהגות של אנשים או של מערכות, של ממשלות או מנהיגים.

יש קודים מוסריים, חברתיים והתנהגותיים ברורים.

אז הרבה יותר קל לנו כשהדברים הם "בסדר".

חלק גדול מהחיים שלי, הייתי ב"סדר". שמרתי על הסדר הקיים, הקפדתי לא לטלטל את הספינה ולשמור את הדברים כמו שהם.

ככה חונכתי, וככה כל הסביבה שלי התנהלה ומתנהלת. ככה רובנו מתנהלים.

בשם שמירת ה"סדר" הזה, שהעניק לי בטחון (אמנם מדומה, אבל עדיין), עשיתי בחירות והחלטות מסוימות. שמטרת העל שלהן, קודם כל ולפני הכל, היתה לשמור על ה"סדר".

מה נכון לי, מה יותר מיטיב עבורי, היה שיקול משני בקבלת ההחלטות האלו.

אני לא חושב שאני חריג בכך. אני חושב שבשם שמירה על הקיים ועל הדברים כמו שהם, הרבה מאד אנשים מקבלים החלטות שנועדו קודם כל לשמר ולשמור על הסדר הקיים.

ה-well being האישי שלהם נדחק למקום שני, שלישי או רחוק יותר.

יצא לי לפגוש לאחרונה אנשים שהמערכת הזוגית שלהם כבר מזמן אינה מתפקדת.

אין שם אהבה או משיכה או חיבור אמיתי.

יש שם שני אנשים שמתפעלים ביחד מערכת/חברה משפחתית.

במקרה אחד יש שם גם בגידה של אחד מבני הזוג, שמחפש למלא את עצמו מבחוץ. הבגידה היא קודם כל בעצמו. בכך שהוא לא קשוב לצרכים האמיתיים שלו, לנשמה וללב שלו.

ובשם השמירה על הסדר הקיים, הוא לא מוכן להסתכל על אפשרויות נוספות, מעבר להישאר באותה מערכת שאינה מיטיבה איתו יותר.

בשנים האחרונות חוויתי הרבה כאוס בחיים שלי.

הרבה מבנים קיימים ויציבים שהיו לי, התפרקו או שפירקתי אותם. סרטן, גירושים, עסק, מערכות יחסים.

טילטלתי את עולמי בהרבה מובנים וצורות.

ופגשתי את המשמעות של הכאוס מקרוב.

את חוסר הבטחון שהוא מביא איתו. את אי הידיעה וחוסר הוודאות. את הפחדים.

חוויתי אותם, את כולם, על מלא.

וכשהסכמתי לעבור ולחוות אותם, קרה שם משהו מעניין.

מתוך ההסכמה לחוות ולעבור את הכאוס, וכל מה שהוא מביא איתו, נפתחו בפני אפשרויות חדשות. כאלו שלא הכרתי ולא יכולתי לראות קודם לכן.

פתאום נוצרו הזדמנויות חדשות.

הופיעו בחיים שלי אנשים חדשים.

גיליתי בעצמי היבטים ויכולות חדשות שלא הכרתי מלפני כן.

ובאופן מוזר אפילו, גיליתי יותר חופש בחיים שלי.

גיליתי משהו מוזר ממש. שככל שאפשרתי לעצמי יותר לחוות את הכאוס, את חוסר הוודאות ואי הידיעה, כך תחושת החופש בחיים שלי גדלה.

אם תחשבו על זה לעומק, אני מאמין שתוכלו מיד להבין למה.

הסיבה היא פשוטה: הנכונות להכיל כאוס וחוסר וודאות, מאפשרת לנו להתנתק עוד ועוד מתפיסות, אמונות ומבנים שכובלים ומגבילים אותנו.

וככל שאני מסכים לשחרר את המבנים, התפיסות והמלכודות האלו, כך ארגיש יותר בחופש.

ובעצם, כל דבר חדש, נולד מתוך הכאוס.

כך החלה בריאת העולם, מתוך התהו ובהו, נברא העולם.

כך נוצרה מדינת היהודים, מתוך הכאוס של השואה.

כך נוצרים חיים, מתוך כאוס ביולוגי, התאים מתארגנים בצורה אחרת ויוצרים גוף אדם חדש.

וכך לא פעם, גם מתחילה ההתעוררות והדרך ה"רוחנית" של האדם, מתוך בלבול, משבר, אבדן כיוון, אנחנו מתחילים להקשיב ומגלים לא פעם את עצמנו מחדש.

ואני מאמין, שגם מתוך הכאוס שאנו חווים כעת במדינה שלנו, ייווצר כאן משהו חדש וטוב יותר.

איזה כאוס בחיים שלכם, אתם עדיין מפחדים לפגוש?

~~~~~~~~~~~

ואם הדברים האלו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי למעבדת המחקר שאני יוצר בריטריט הקרוב של "50 גוונים של חופש".

אלו חמישה ימים שבהם נחקור ביחד, את המשמעות של חופש, כנות, אותנטיות, אינטימיות, אומץ, ובחירות מדויקות בחיים שלנו.

זו חוויה יוצאת דופן, לאמיצים בלבד!

אם הדברים האלו נוגעים בכם, הצעד הבא שלכם מחכה לכם כאן >>