הנה תרגיל פשוט בחשבון אבל עם משמעות גדולה:
קחו את הגיל שלכם, והפחיתו אותו מהמספר 65.
כלומר, אם אני כרגע בן 50, אז התרגיל הוא: 65-50=15

התוצאה שקיבלתם (במקרה הזה 15) היא המספר החשוב.

מה המשמעות שלו?
זה פחות או יותר חלון ההזדמנויות שנותר לכם.
הזמן שנותר לכם לממש, להגשים, להעז ולהתנסות בדברים שהייתם רוצים לעשות.
זה חלון ההזדמנויות שנותר לכם כדי "להצליח" (מה שזה לא יהיה עבורכם).

אז כעת, יש לנו X שנים לפעול ולהגשים.

יכול להיות שבתוכניות שלכם, זה אפילו לא 65… אולי זה כבר 55 ואולי זה יהיה 70 או 100. זה לא כל כך משנה. שימו את המספר שמתאים לכם, אבל הכי חשוב: הבינו כמה שנים נותרו לכם לעשות את זה.

אני לא טוען שהחיים מסתיימים בגיל 65, ממש לא, אבל מתישהו נרצה קצת יותר "לנוח על זרי הדפנה" ולהנות מהחיים, לא?

לאחרונה פתחנו קבוצה נוספת בתוכנית "עושים שינוי" והצטרפה אלינו משתתפת בת 78!

בפעם הראשונה שפגשתי אותה אמרתי לה כמה השראה אני מקבל מעצם זה שהיא בחרה לעשות צעד כל כך משמעותי.

אני מלא הערכה והשראה מאנשים כמוה שלא מוותרים לעצמם ומלאי אנרגיה להמשיך ליצור, להגשים ולממש.

הרבה מדי אנשים מחכים ל"זמן המתאים", לאותו יום מיוחד שבו כל הרמזורים יהיו ירוקים ואז הם יוכלו לעשות את מה שהם רוצים לעשות.

אני לא רוצה להיות "עוכר שמחות" אבל היום הזה אף פעם לא מגיע.

אנחנו מתנהלים בחיים כאילו יש לנו זמן בלתי מוגבל. והוא לא.
שלא נדבר על כך, ש-shit happens ופתאום אתה עשוי למצוא את עצמך מתמודד עם משבר כלשהו (מחלה, גירושים, פיטורים וכו') ואז אתה מגלה שלא רק שהזמן שלך התקצר, אלא שגם אפשרויות הפעולה שלך מאד הצטמצמו.

אין לכם זמן לבזבז יותר, החיים קורים עכשיו.

אז מה אתם עושים עכשיו כדי לממש את עצמכם? להגשים את עצמכם? לעשות את השינוי שתמיד חלמתם עליו?

אם אתם מרגישים שאתם גם מסוג האנשים שרוצים לממש בעודם בחיים, אני מזמין אתכם לבדוק איתנו ולתאם איתנו שיחת בהירות והתאמה לתוכנית "עושים שינוי", ואולי זה יהיה הדבר שיעזור לכם להניע את השינוי שאתם רוצים, עכשיו ולא בפנסיה.

צא לי לדבר על זה באחת ההרצאות שלי לאחרונה, וחשבתי שזה שווה פוסט בפני עצמו…

כשאנו בבית ספר מחנכים אותנו לכמה הרגלים, דפוסי חשיבה ואמונות שהם הפוכים לחלוטין לאופן שבו העולם פועל ולאופן שבו אנשים מתקדמים ומגיעים להצלחה. אלו דפוסים שאולי פעם התאימו ללימודים בבית הספר (גם ממש לא בטוח בזה), אבל הם בוודאי לא מתאימים לעולם של היום.

למעשה, כל אדם שהגיע להישגים, תוצאות או הצלחה, בכל תחום שתרצו, פועל הפוך בדיוק ממה שחינכו אותנו לעשות לבית הספר.

"אסור להעתיק, תעבוד לבד"

בבית הספר זה אחד העקרונות המובילים. אסור להיעזר באחרים, את המבחנים עושים לבד, מי שמעתיק (ונתפס) מוענש.

מה שאנחנו לומדים מכך כילדים זה שאנחנו צריכים להסתמך רק על עצמנו, גם בדברים שאנחנו פחות טובים בהם… חס וחלילה אם ניעזר במישהו אחר. וגם לומדים מכך שלהעתיק זה משהו איום ונורא.

המציאות היא הפוכה לגמרי. אף אדם שהגיע להישגים וגדולה לא עשה את זה לבד. אף חברת ענק לא הגיעה להצלחה בגלל שהמייסד שלה המשיך לעבוד רק עם עצמו ולבד.

ולגבי ההעתקה, צריך להבחין כאן בין מקרים של גניבה והפרת זכויות יוצרים (שזה לגמרי לא לגיטימי), אבל כל היוצרים הגדולים מקבלים השראה מאחרים.

הנה מבחן קצר (התשובות יהיו בסוף הפוסט), מי אמר את המשפטים הללו:

1. "הסוד ליצירתיות הוא לדעת כיצד להחביא את המקורות שלך"
2. "אמנים טובים מעתיקים, אמנים מצוינים גונבים!"
3. "האמנות היחידה שאי פעם אלמד אותה, היא זו שאני יכול לגנוב ממנה"

אז כדאי להעתיק ולקבל השראה מאחרים, וכדאי ומומלץ להיעזר באחרים אם אנו רוצים להתקדם ולהצליח.

"אסור להיכשל"

נכשל זו אחת המילים האיומות שפחדתי מהן כתלמיד בבית הספר, ובהמשך גם באוניברסיטה. היה צריך לעשות הכל, אבל ה-כ-ל, רק כדי לא להיכשל. אני זוכר את הרגעים האלו באוניברסיטה מול לוח המודעות במחלקה להנדסה כשמפרסמים שם את רשימות הציונים במבחנים… אתה עומד ומחפש את מספר תעודת הזהות שלך ברשימות ומתפלל שלא תראה שם ציון נמוך מ-56 כי אם זה כך – נכשלת!

ויש את אלו שעוזבים את הלוח עם פרצופים שמחים ואלו האחרים, הנכשלים שמדוכאים…

מערכת החינוך מחנכת אותנו שכישלון הוא איום ונורא, שזה לא בסדר. וכך אנו גדלים עם התפיסה הזו, ומפחדים להיכשל. מפחדים מאד.

וכן, אני יודע שאני מן הסתם אגרור כאן תגובות שזה בסדר, שככה מעודדים אנשים להשתפר ולהצליח וכו'…. אני לא מתעלם מזה, אבל אני חושב שהדרך שבה זה נעשה היא שגוייה מיסודה וגורמת לנו כבני אדם לפחד מהכישלון.

כל מי שאי פעם פגשתי, ראיינתי או ליוויתי ב-25 השנים האחרונות שאני מלווה אנשים, ושהגיע להצלחה משמעותית – נכשל בדרך. ונכשל הרבה. גם אני עצמי סוחב איתי שק גדול של כישלונות.

למעשה, אני לא מכיר שום דרך אחרת להצליח שאינה כרוכה באוסף של הרבה כישלונות שאתה עובר דרכן.

הבעיה של מרבית האנשים היא שהם מפחדים כל כך מהכישלון, אז הם אינם מוכנים לנסות אפילו. וכשהם הם לא מנסים, או מנסים הרבה פחות מאחרים, הם פשוט נותנים לעצמם פחות ופחות הזדמנויות להצליח.

יותר מכך, התחושה הזו של הכישלון שחוו בעבר, תלווה אותם כמעט כל חייהם ותשפיע על כל בחירה והחלטה שלהם.

אתמול שוחחתי עם לקוח פוטנציאלי, שהמשפט הראשון כמעט שאמר לי היה שהוא לא השלים את לימודי התואר שלו בהנדסה. היום, כמעט 40 שנה אחרי שהיה באוניברסיטה, תחושת הכישלון הזו עדיין חרוטה עמוק בתוכו, מערערת את הביטחון העצמי שלו, פוגעת בדימוי העצמי שלו ומשפיעה על כל בחירה והחלטה שלו מאז ועד היום.

צאו להיכשל, להתנסות, לחוות – זו הדרך היחידה שאני מכיר להתפתח ולהצליח.

"התוצאה הסופית זה מה שחשוב"

התפיסה הזו היא המשך ישיר של זו שלפניה. אני זוכר שהיו מדי פעם מורים שבמבחנים היו מצ'פרים ומוסיפים לך כמה נקודות "על הדרך" גם אם לא הגעת לתוצאה הסופית, אבל הם היו די נדירים.

מחנכים אותנו שמה שחשוב זו התוצאה הסופית וזהו. אם לא הגעת לתוצאה הסופית אין נקודות וזה לא נחשב לשום דבר. גם אם עשית דרך מסוימת, התפתחת וצמחת בדרך, כל אלו יורדים לטמיון: no points for you!

מחנכים אותנו שהמשחק שאנו משחקים הוא משחק של 0 או 1. יש תוצאה או אין תוצאה. הדרך לא חשובה כלל.

זה יוצר מצב חולה שבו אנו הופכים להיות תלויים יותר ויותר בתוצאות שלנו. שאנו בעצם אוסף התוצאות שלנו. כל התפיסה העצמית שלנו מוגדרת על פי זה. אנחנו מגדירים מי אנחנו על בסיס התוצאות שלנו. ואם לא הגענו לתוצאות, שאלוהים יעזור לנו…

זה יוצר אנשים עם תפיסות ערך עצמי נמוכות, דימוי עצמי ברצפה, שמקטינים את עצמם ושלא מעריכים שום דבר בעצמם מעבר לתוצאה הסופית שקיבלו או שלא.

ושלא תבינו לא נכון, אין לי שום דבר נגד תוצאות, ואני שנים מלווה אנשים כדי להגיע לתוצאות שהם רוצים (וכמובן כך גם אני עצמי פועל), אבל לקח לי הרבה מאד שנים (ועדיין עובד על זה יום יום) לנתק את עצמי מהתוצאות שלי. ולהבין שאני הוא לא סכום התוצאות שלי.

מעבר לכך, גם לדרך עצמה יש ערך עצום. וזה משהו שבתפיסה שלי היום הרבה יותר משמעותי מכל תוצאה. אם עשיתי דברים שלא העזתי לעשות קודם, אם פיתחתי יכולות חדשות, יצרתי קשרים חדשים, שדרגתי את עצמי בדרך כלשהי – כל אלו ישארו איתי עוד הרבה הרבה זמן, לכל שארית חיי, הרבה יותר מכל תוצאה כזו או אחרת.

אנחנו לא התוצאות שלנו. ההתפתחות שלנו בדרך לתוצאות היא החשובה יותר מכל תוצאה. למעשה, ההבנה והתפיסה שלי היום, היא שהיעדים והמטרות שאנו שמים לעצמנו למעשה משמשים כפלטפורמה להתפתחות ולצמיחה שלנו. הם אלו שגורמים לנו לעבור את הדרך הכל כך חשובה כדי להיות מי שאנחנו רוצים להיות.

התוצאות וההישגים שלנו, כשאנו מגיעים אליהם, משמחים אותנו לפרק זמן קצר מאד יחסית, ומיד אנו שמים לעצמנו את המטרות והיעדים הבאים אחריהם. אם לא נלמד להנות ולהוקיר את הדרך שאנו עוברים ועושים, אנו גוזרים על עצמנו חיים די אומללים.

"ידע הוא הדבר הכי חשוב"

בסופו של דבר בבית הספר מודדים, בוחנים ומדרגים אותנו על בסיס הידע שלכאורה "צברנו" בלימודים.

למעשה, לרוב אנחנו לומדים לשנן את מה שצריך לשנן ולזכור למבחן כדי שנוכל לשכוח אותו חמש דקות אחרי שראינו שקיבלנו ציון "עובר" במבחן.

זה יוצר מצב שאנו מקדשים את הידע וחושבים שככל שיהיה לנו יותר ידע כך יותר נצליח ונתקדם.

אני לא אומר שידע לא חשוב, הוא בהחלט חשוב. אבל ידע לא עושה שום הבדל בחיים שלנו.

היישום של הידע הוא זה שעושה את ההבדל.

אדם לא באמת "יודע" משהו עד שהוא חי אותו ביום יום שלו.

פגשתי לכל אורך השנים אינספור אנשים שלימדו ומלמדים אחרים על "שפע" בעוד הם עצמם לא חיים כך. יש להם את כל "הידע הנכון" אבל הוא לא מיושם בחיים שלהם.

אני לא אשכח פגישה עם לקוחה לפני שנים רבות שבסיומה נגשה לשולחן בבית הקפה שישבנו בו חברה שלה והיא הציגה את החברה בפני ואמרה לי שזו אחת "הדיאטניות המובילות בארץ". לא נעים לומר, אבל החברה שלה (הדיאטנית) היתה בעצמה בעודף משקל עצום. זו כנראה לא דיאטנית שאני הייתי בוחר לקבל ממנה שרות.

אולי יש לה את הידע והתעודות (עברה את המבחנים בהצלחה!!), אבל הידע הזה לא שווה כלום אם הוא לא מיושם בחיים שלנו.

בית הספר מודד ומדרג אותנו על הידע שאנו משננים, אבל לא על האם אנו באמת מיישמים את הידע הזה בחיים שלנו.

(ולא ניכנס עכשיו לשיחה אחרת, לא פחות חשובה, האם הידע שמלמדים בבית הספר בכלל רלוונטי עדיין לעולם של היום…)

ידע הוא חשוב רק אם יישמנו אותו בהצלחה, לא בשביל שום דבר אחר. בטח לא בשביל ציון עובר במבחן…

תבחנו איפה הדברים האלו פוגשים אתכם, באילו מן התפיסות האלו אתם עדיין מחזיקים ותשאלו את עצמכם, אולי כדאי לפעול אחרת, ובמקרה הזה, הפוך, ממה שחונכתם עליו בבית הספר….

נ.ב. – אז זיהיתם של מי הציטוטים שנתתי בתחילת הפוסט?

לפני שאתם גוללים לראות את התשובות, נסו שוב לזהות:

1. "הסוד ליצירתיות הוא לדעת כיצד להחביא את המקורות שלך"
2. "אמנים טובים מעתיקים, אמנים מצוינים גונבים!"
3. "האמנות היחידה שאי פעם אלמד אותה, היא זו שאני יכול לגנוב ממנה"

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

1. איינשטיין
2. פיקאסו
3. דיוויד בואי

שכירים?

רוצים שינוי?

צריכים בטחון?

האם הייתם רוצים להניע את עצמכם לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלכם?

אם התשובה שלכם היא – כן! נסו רגע לענות גם על השאלה הבאה: האם הייתם יכולים להסביר לאדם עיוור מלידה כיצד נראית הקשת בענן? או מהם הצבעים?

זה בלתי אפשרי להסביר למישהו משהו שנמצא מחוץ לתודעה שלו. אלו הם אותם הדברים שאנחנו "לא יודעים שאנחנו לא יודעים".

מילדות אנחנו "מתוכנתים" להיות שכירים. זה לא דבר רע או טוב – זה פשוט כך.

זה מתחיל בבית הספר, דרך האוניברסיטה, ולרוב גם החינוך והמודלים שאנחנו רואים וסופגים בבית.

"תהיה תלמיד טוב, תלמד מקצוע טוב, כדי שתוכל למצוא עבודה בטוחה, שבה תוכל להפליג בביטחון עד לפנסיה!

ואז כשאתה בפנסיה, אז באמת תוכל לעשות מה שאתה רוצה ולהנות מהחיים!"

מזדהים עם זה? שמעתם את זה מהסביבה שלכם?

זה מה שלמדנו. לרוב, זה מה שראינו סביבנו, וככה התעצבה התודעה שלנו. זה מה שאנחנו יודעים.

אני זוכר, בסביבות 2004 (כשנתיים לפני שעזבתי את עבודתי באינטל) שיחה עם חבר שהציע לי לעזוב ולהקים עסק עצמאי, שאמרתי לו "אני לא יודע להיות עצמאי, אני יודע להיות שכיר מעולה".

באותה התקופה, לעשות משהו שהוא שונה ממה שעשיתי אז, היה לגמרי מחוץ לתודעה שלי. לגמרי באזור של מה ש"אני לא יודע, שאני לא יודע".

וכך אנו חיים את חיינו. שבויים באותו אזור של ה"מוכר והבטוח". מעבירים יום אחרי יום. סוג של שגרה של חיים. בהתחלה זה עוד נסבל. כבני אדם יש לנו את היכולת להכיל סבל. אז אנחנו ממשיכים להכיל אותו. זה גם קצת קל יותר, כשאנו רואים את כל החברים והאנשים האחרים סביבנו שמרביתם נמצאים באותו המקום כמונו, גם הם – שורדים יום אחר יום.

בנקודה מסוימת, הנוחות הזו מפסיקה להיות נוחה. וככל שאנחנו מתחילים לזוז בחוסר נוחות, עולות המחשבות…

אולי נעשה שינוי? אולי נשנה משהו?

אבל לרוב, מיד לאחר מכן עולים גם הפחדים: הפחד לאבד את הפרנסה, את הבטחון ואת הוודאות. הפחד מלעשות שינוי כלשהו ושהדבר החדש לא יצליח, הפחד לעשות משהו שנראה או נחשב חריג בעיני האחרים.

במרבית המקרים, מספיק שהפחדים הללו עולים, כדי להבריח כל מחשבה על שינוי.

ואז אנחנו חוזרים בחזרה לשגרה. לעוד יום שעובר.

זה סוג של לופ אינסופי (אלא אם נחליט באופן מודע לשבור אותו בשלב מסוים, עוד על כך, עוד רגע בהמשך…).

אנו מוצאים את עצמנו לכודים בלופ של תסכול הולך וגדל, של חוסר שביעות רצון ושל תחושת פספוס.

בסקר מיוחד לקהל של שכירים שערכתי לאחרונה, עלו התוצאות הבאות:

• רק 27% דירגו גבוה שהתפקיד שהם ממלאים בעבודתם הוא משמעותי ובעל ערך
• רק 10% דירגו גבוה שהם מרגישים שהם מממשים את עצמם ומביאים עצמם לידי ביטוי בעבודתם
• רק 8% דירגו גבוה שהם מרוצים מהתגמול הכלכלי שלהם
• רק 17% דירגו גבוה שהם מרגישים שמקום העבודה שלהם מעניק להם בטחון כלכלי

המספרים הללו עגומים… מרבית השכירים מסתובבים מתוסכלים, לא מוגשמים, לא ממומשים, לא מסופקים אישית, רגשית וכלכלית, וגם ללא תחושת בטחון שהעבודה "אמורה" לספק להם.

וזה משפיע.. משפיע על הכל. זה משפיע על היום יום, על ההתנהלות, על מערכות היחסים, וכמובן על האנרגיה שלנו.

וכן, רק 12% דירגו את האנרגיה היום יומית שלהם כגבוהה… וזה לא פלא כשמסתכלים על הנתונים הללו.

וכשתקועים במקום הזה, ישנם דברים שנראים לנו פשוט לא הגיוניים ולא אפשריים שיקרו עבורנו. פשוט, כי אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים.

מראיונות שקיימתי עם הרבה שכירים, הם שיתפו כמה מהדברים שנראים להם כרגע לא הגיוניים ולא אפשריים. למשל:

• להתחיל משהו חדש "מאפס". בין אם זו קריירה אחרת, או להקים עסק
• להרוויח כסף ממקורות אחרים / נוספים מבלי לרדת באיכות החיים
• למצוא עיסוק או תעסוקה אחר וטוב יותר ממה שאני עושה היום
• לשלב משהו חדש במקביל להיותי שכיר
• להצליח להרוויח ממקורות אחרים, את מה שאני מרוויח כיום
• לצאת לטיול ארוך בעולם עם כל המשפחה

אבל הנה העניין:

כמו שכתבתי למעלה, ב-2004 אני עצמי אמרתי שבחיים לא אעזוב את עבודתי כשכיר ואקים עסק. שנתיים מאוחר יותר זה קרה.

אם הייתם אומרים לי ב-2014 שאני אצא עם כל המשפחה שלי לטיול של שנה בעולם, הייתי מתפוצץ מצחוק ואומר שאתם הוזים. זה קרה ב-2016.

וזה לא שאני "מיוחד" או יוצא דופן. דברים מהסוג הזה קורים להרבה הרבה מאד אנשים שאני מכיר, שנמצאים בסביבה שלי ושליוויתי ב-13 השנים האחרונות.

המשותף לכולם: הם מוכנים לעשות משהו, שמרבית האנשים לא מוכנים לעשות אותו.

הם מוכנים להשתנות.

הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל הם פוחדים להשתנות.

רק מיעוט קטן מהם מוכן לעשות את מה שצריך, כדי להשתנות ולהשיג את השינוי שהם רוצים.

ולמען הסר ספק: השינוי המיוחל לא קורה, כי פתאום ברגע מסוים, כל הכוכבים הסתדרו בשורה אחת מדויקת ונכונה ואז כל התנאים בשלים, וכל התמיכה, כסף, אומץ, משאבים (או כל דבר אחר שאתם חושבים שאתם צריכים) קיימים.

זה לא קורה. מי שמחכה שהכוכבים יסתדרו עבורו, ימשיך לחכות עוד הרבה הרבה זמן…

השינוי קורה – מתוך העשייה. ומתוך הנכונות והמוכנות לעבור שינוי.

השינוי קורה, כאשר אתה מוכן לעשות צעד ראשון לתוך האזור של "מה שאני לא יודע, שאני לא יודע".

צעד ראשון. קטן.

אבל מאד משמעותי.

כי הצעד הזה, מניע שרשרת והמשכיות של צעדים נוספים שיקרו אחריו.

ואני רוצה לחדד כאן נקודה חשובה – מדובר בצעד ראשון. לא מדובר כעת על לעזוב את מקום העבודה ולהתפטר. לא מאמין בצעדים כאלו. חושב גם שזה לא אחראי ומסוכן.

אני עזבתי את העבודה שלי לאחר כשנה וחצי שעברתי בהם תהליך שינוי פנימי עמוק. התכוננתי, הכנתי תשתיות – אישיות, רגשיות, זוגיות וכמובן גם כלכליות.

אבל כל זה לא היה קורה, אם לא הייתי עושה את הצעד הקטן הראשון.

מה יהיה הצעד הזה עבורכם?

ישנם כאלו שיגידו בשלב הזה – אבל רגע, פה בדיוק כל הבעיה שלי. אני לא יודע מה אני רוצה. אני לא יודע מה הכיוון החדש שאני רוצה ללכת אליו.

בסדר גמור – במקרה הזה, הייתי שואל את עצמי: אז מה יהיה הצעד הבא, שיעזור לי לגלות מה אני רוצה? מה יהיה התהליך שאם אעבור אותו, יעזור לי להבין מה הדבר הבא שלי?

אם אתם מזדהים עם הדברים הללו, אני רוצה להמשיך ולספר לכם על הדבר הבא שלי.

מאז שעזבתי את אינטל והתחלתי לעבוד עם אנשים וללוות אותם, תמיד נעתי בין שתי קבוצות שעבדתי איתם. בעלי העסקים והשכירים.

כן, אני יודע, כל יועץ עסקי מתחיל יאמר (ובצדק כנראה) שזה לא ממוקד ושאני צריך לבחור.

התקשיתי לבחור. אני אוהב את שני הקהלים הללו, ויודע שיש לי הרבה מה לתת להם.

אבל לאורך השנים יותר ויותר התמקמתי בעולמם של בעלי העסקים. תמיד השארתי עוד רגל בעולם של השכירים, והוצאתי לאור את הספר השני שלי "להתעורר" שיועד רק עבורם, אבל מרבית התוכניות, הסדנאות והליוויים שעשיתי היו עם בעלי עסקים.

אבל עכשיו הרגשתי שזה נכון לעזור גם לשכירים בצורה מעמיקה יותר.

ויצרתי את התוכנית החדשה: עושים שינוי!

זוהי תוכנית ייחודית, בפורמט מצומצם ובליווי האישי שלי לקבוצה קטנה ונבחרת של אנשים (עד 15 לכל היותר).

זוהי תוכנית המיועדת לאנשים שנמצאים ברמת תודעה דומה (גבוהה), אנשים הישגיים (אך לא תחרותיים), שנעים בחברתם, מפרגנים וחברותיים. אנשים בעלי אחריות אישית גבוהה המבינים שהתוצאות שלהם קודם כל ולפני הכל תלויות בהם, אנשים שנמצאים בעשייה ואינם עסוקים בדחיינות, האשמה של אחרים ותירוצים.

וגם – אלו חייבים להיות אנשים פתוחים, שיש להם את מה שאני קורא לו: "צניעות אינטלקטואלית", הם יודעים שהם לא יודעים הכל, ופתוחים ללמוד ולהתנסות בדברים חדשים.

ביחד איתם, אנו נצא ביחד למסע של 8 חודשים.

8 חודשים שבמהלכם הם יעשו את השינוי שהם רוצים לעשות. כל אחד מה שהוא יבחר. זה לא אומר שבהכרח הם יעזבו מקום עבודה או יקימו עסקים… כל אחד יעשה מה שנכון ומה שמתאים לו.

אבל מה שבטוח הוא שהם יגלו את מה ש"הם לא יודעים שהם לא יודעים".

הם עומדים לעבור מסע של למידה ובעיקר של התנסות מעשית בשטח, בחיים שלהם, של שינוי ההרגלים שלהם, של שינוי התפיסות שלהם, של העלאת הערך העצמי, תפיסת המסוגלות שלהם, של יכולת הביטוי, ושל ההבנה הכלכלית שלהם.

הם יצרו לעצמם תוכנית כלכלית שאם יתמידו בה, תיקח אותם למטרות הכלכליות שלהם, הם יפתחו לאפשרויות חדשות של יצירת הכנסות ושל מקורות הכנסה נוספים.

אם הייתם מדברים איתי על הדברים הללו ב-2004, כנראה שלא הייתי מבין איך זה אפשרי בכלל ובמיוחד איך זה אפשרי עבורי. אבל שנה מאוחר יותר, אני זוכר את עצמי יושב עם ויקי, וביחד עם עזרה שלקחנו, בונים לעצמנו תוכנית כלכלית. נחשפים להזדמנויות חדשות ואפשרויות שלא ידענו על קיומן.

אבל כל זה לא היה קורה, אילולא היינו עושים – את הצעד הראשון.

המטרה של התוכנית "עושים שינוי!" היא להעביר את החברים שישתתפו בה מסע. מסע של גילוי ושל התפתחות, מתוך עשייה בפועל. לא מדובר כאן בקורס תאורטי, והתוכנית אינה מיועדת לעצלנים. זו תוכנית שתמתח את הגבולות של המשתתפים בה, שתגרום להם לעשות דברים שהם לא רגילים לעשות, ושגם לא יהיו בהכרח נוחים להם.

מי שמעוניין להישאר בנוחות, מגלה לרוב, שהוא חי חיים לא כל כך נוחים.

אז כדי שנוכל לבחון האם התוכנית מתאימה לכם והאם אתם מתאימים לתוכנית, יצרתי תהליך חשוב שיעזור לנו לבחון (הדדית) האם זה מתאים והאם זה מתאים עכשיו.

אז הנה הצעד הבא (אם תבחרו לקבל אותו על עצמכם) – הכנסו כאן לאתר ומלאו את שאלון ההתאמה. לאחר שתעשו זאת, ואנו נעבור על הפרטים, נתאם אתכם שיחת בהירות.

שיחת בהירות, כשמה כן היא. המטרה שלה היא לעזור לכם להבין האם אתם בשלים לשינוי. ומה נדרש שיאפשר לכם לעשות את השינוי הזה.

היא נועדה לעזור לכם לזהות, איפה אתם נמצאים כרגע (ומה מעכב או תוקע אתכם בנקודה הזו), לאן אתם רוצים להגיע ומה השינוי שאתם רוצים ליצור, וכן – מה יעזור לכם ויקדם אתכם לשם.

בהמשך, במידה וזה יהיה רלוונטי ואתם מתאימים לתוכנית והיא לכם, תקבלו גם את כל הפרטים לגביה.

הנה הקישור לשאלון ההתאמה >> 

רק מילה חשובה לפני כן: מדובר בתהליך שצורך ממני ומהצוות שלי זמן ומשאבים יקרים.

מדובר בהשקעה משמעותית – בזמן, בכסף ובאנרגיה ואני לגמרי מבין שלא כולם נמצאים במקום הזה וברמת המוכנות והבשלות הנדרשת לתהליך מהסוג הזה.

ולכן, אם אתם לא מחפשים שינוי ולא מוכנים להשתנות, אין צורך למלא את השאלון ולהתחיל את התהליך.

אבל אם אתם מחויבים ומחפשים לעשות שינוי, הנה הצעד הבא עבורכם

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם!

ערן

נ.ב. – אם הדברים הללו מהדהדים בכם, ואתם מרגישים את הרצון לשינוי מבעבע בתוככם, אל תתמהמהו. כמות המקומות בתוכנית וכמות שיחות הבהירות שהצוות שלי יכול לקיים היא מוגבלת.

אם אתם מחוייבים לעצמכם – עשו כעת את הצעד הראשון, זה לא דורש מכם דבר כמעט ומתחיל בלחיצה אחת על הקישור הזה.