אתמול, במהלך יום הזכרון, הרדיו בבית היה פתוח במשך שעות ארוכות על גלגל"צ, שהשמיעו כל היום, שירים שנכתבו מתוך מילים שהשאירו אחריהם חיילים שנפלו.

אחד מהשירים האלו תפס את הלב שלי במיוחד.

מתוך הפרויקט "שבעה שירים באוקטובר".

שירו של ג'ימבו ג'יי שנכתב למילים של סרן יובל זילבר ז״ל.

והמילים עצמן, שגרמו לי לעצור ולחפש את מילות השיר המלא היו: "אם אתם קוראים את המילים שלי, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות".

חיים ששווה לחיות.

לכאורה, זה ברור, אבל זה באמת לא מובן מאליו.

זה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי, על החיים שלי, האם אני חי חיים ששווה לחיות?

אם אני כנה עם עצמי, כשאני מסתכל לאורך החיים שלי, אז היו שנים שלא יכולתי לענות על השאלה הזו ב-"כן" ברור.

תקופות שבהן חייתי חיים של מישהו אחר.

לפי הסללות, תפיסות ואמונות של אחרים.

לקח לי זמן לעצור, ולבחון את המקומות האלו. איפה אני חי חיים שלי, ואיפה אני פשוט נמצא על מסלול כלשהו שהותווה אי שם בילדות, ופשוט ממשיך וממשיך.

היו לי כמה נקודות עצירה לאורך השנים, לבחון את המסלול הזה ולעשות בו תיקונים.

אבל ללא ספק, המפגש עם הסרטן, לפני כשבע שנים, היה תמרור העצור המשמעותי ביותר מהן.

עם כל מה שבא אחריו, והפירוקים של הרבה מבנים, תבניות, היבטי פרסונה ואישיות שהורדתי ממני, אני יכול היום להיות שלם יותר עם האמירה של "חיים ששווה לחיות".

וחלק מהחיים האלו, אלו גם המשברים, הנפילות, הכישלונות, האכזבות, ההפסדים, הפגיעות, הכאבים.

לצד השמחות, האושר, האהבה, היצירתיות, התעוזה, החוויות, העונג, והיופי.

הכל. כל אלו ביחד. מרכיבים את מה שאנו קוראים לו "חיים".

פעם האמנתי שחיים "טובים, מאושרים ונכונים" הם כאלו שיש בהם רק מהטוב. רק מהיופי.

היום אני יודע, שאלו חיים שיש בהם מהכל. הם לא מושלמים, אבל הם הרבה יותר שלמים.

אני לא מושלם, אבל היום אני מרגיש הרבה יותר שלם.

יותר שלם עם מי שאני.

יותר שלם עם מה שיש לי.

וגם יותר שלם עם מה שלא.

ויש לי עוד עבודה לעשות עם זה

זה לא באמת נגמר מתישהו.

איפה זה פוגש אתכם?

מה עבורכם הם "חיים ששווה לחיות"?

הייתה לי לאחרונה אינטראקציה לא נעימה עם מישהי.

לא איזו חברה קרובה או מישהי שאני מכיר לעומק. למעשה, נפגשנו פעם אחת לשיחה של כשעה וזהו.

לאחריה היא שלחה לי כמה שאלות.

עניתי לה בשמחה.

אחרי כמה ימים קיבלתי עוד כמה בקשות. עניתי שוב.

ואחרי כמה ימים כבר זה הפך לסוג של רשימת משימות.

משימות שמשרתות רק אותה.

בלי לשאול לשלומי. בלי לבדוק אם זה בכלל מתאים לי.

בלי שאני חייב לה משהו.

הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ.

חוויתי את זה כחוסר נעימות צורם.

היא לא ראתה אותי כאדם בתוך הסיטואציה הזו.

היא ראתה אותי כמשאב. ככלי שאמור לשרת את המטרות שלה.

אולי היא לא באה עם הכוונה המודעת הזו, אבל כך זה הרגיש לי.

שהפכתי לעוד טרנזקציה בדרך ליעד שלה.

בעבר, הייתי מרצה.

הייתי עושה את מה שביקשו ממני רק כדי לסיים עם זה.

הייתי בולע את התסכול וממשיך להיות נחמד לכאורה.

רק כדי להימנע מהעימות.

רק כדי שלא יחשבו עלי שאני לא נחמד.

רק כדי לא לשהות בחוסר נוחות של לשים גבול למישהו.

הצבתי מולה גבול ועצרתי את הדיאלוג החד צדדי הזה.

הסכמתי לשהות בחוסר הנוחות שבא איתו.

האירוע הזה שלח אותי לחשוב על האנרגיה שאנחנו מסתובבים איתה בעולם.

בחוויה שלי יש שני סוגי אנשים בעולם.

יש אנשים שמסתובבים בעולם באנרגיה של נתינה.

אלו הם אנשי ה"לתת".

זה לא אומר שהם פראיירים או שהם מבטלים את עצמם ואת הצרכים שלהם.

זה פשוט אומר שהם מסתובבים בעולם עם לב פתוח.

הם רואים את האדם שמולם.

הם מבינים שמערכות יחסים הן מרחב של הפריה הדדית.

כשהם עוזרים או פועלים זה מגיע ממקום של רצון נקי, משוחרר ואמיתי.

לפני הרבה שנים, פגשתי אדם מעניין למספר פגישות.

הוא סייע לי, ללא שקיבל מכך שום תמורה (לכאורה).

שאלתי אותו באחת הפגישות למה הוא עושה את זה?

התשובה שלו נשארה איתי עד היום.

הוא אמר שלכל אחד מאיתנו יש נר שדולק בפנים.

לפעמים הנר הזה נכבה.

ושהוא יודע, שאם אי פעם הנר שלו יכבה, אז יהיו מספיק אנשים סביבו בעולם שיגיעו וידליקו את הנר שלו בחזרה.

ולכן גם הוא, מדליק את הנרות של האחרים.

בצד השני, ישנם את האנשים שמסתובבים באנרגיה של לקיחה.

אנשי ה"לקחת".

הם לאו דווקא עושים את זה בכוונה רעה.

הרבה פעמים זה מגיע ממקום של פחד.

אולי מתחושה עמוקה של חוסר שגורמת להם להרגיש שהעולם חייב להם.

שהם צריכים לחטוף או לדרוש כדי לשרוד.

במבט שלהם אנשים אחרים הם פונקציות שנועדו לשרת אותם.

המלצר שמביא להם הקפה, הקולגה במשרד או האדם שעונה להם להודעה.

כל אינטראקציה איתם מרגישה כמו סוג של טרנזקציה.

קל לזהות את האנשים האלו כשפוגשים אותם.

לרוב האנרגיה הזו תכווץ אותנו.

כולנו רוצים שיראו אותנו באמת.

כולנו רוצים שיתייחסו אלינו כבני אדם ולא כאל אמצעי להשגת מטרה.

לא כאל עוד טרנזקציה.

התפקיד שלנו הוא לא לתקן מישהו אחר.

התפקיד שלנו הוא לבחון את עצמנו.

מתוך איזו אנרגיה אנחנו פועלים.

איך אנחנו מתנהגים כשאנו פוגשים את אנשי ה"לקחת"?

האם אנחנו מרצים אותם?

האם אנחנו יודעים לשים את הגבול?

וגם, בצד השני:

כשאנחנו שולחים הודעה למישהו ומבקשים טובה.

כשאנחנו עומדים בתור בסופרמרקט.

כשאנחנו מנהלים משא ומתן בעסק או כשאנחנו יושבים בבית עם בני הזוג שלנו.

האם אנחנו שם רק כדי לקחת?

או האם אנחנו באים בלב פתוח.

מוכנים לראות באמת את האדם שמולנו.

הגבול שהצבתי לא היה רק מולה.

הוא היה גם עבור עצמי.

תזכורת לכך שהחופש שלי מתחיל ביכולת לבחור איזו אנרגיה אני מסכים להכניס למרחב האישי שלי.

ואיזו אנרגיה אני בוחר להדהד החוצה אל העולם.