השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון.

והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני.

הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא?

אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות.

אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב.

רק בגלל שהוא מוכר לנו.

אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי.

אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד.

אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

למה?

כי המוח שלנו מכור לוודאות.

ומבחינת המוח, כאב מוכר עדיף פי אלף על עונג פוטנציאלי לא מובטח ולא ידוע.

הכאב המוכר הוא כמו בריכה מחוממת, אבל עכורה.

אנחנו שוחים בתוכה. המים לא נעימים, הם מריחים לא טוב, הם מכבידים עלינו.

אבל אנחנו יודעים לשחות שם.

אנחנו יודעים איפה הקירות. אנחנו יודעים איפה המים עמוקים ואיפה הם רדודים.

יש בזה סוג מעוות של נחמה.

אנחנו מספרים לעצמנו: ש"לפחות אני יודע לקראת מה אני קם בבוקר".

מחוץ לבריכה הזו, יש אוקיינוס של אפשרויות.

יש שם חופש. יש שם שמחה. יש שם יצירה.

אבל אנחנו לא יודעים מה הטמפרטורה של המים שם.

אנחנו לא יודעים אם יש שם גלים.

ואנחנו בעיקר לא יודעים מי אנחנו נהיה כשנצא מהמים העכורים האלה.

וזה אחד הפחדים הכי גדולים שלנו: הריק, חוסר הודאות, אי הידיעה.

החשש שאם נעזוב את הכאב שמגדיר אותנו, לא יישאר שם כלום.

מי אני בלי הלחץ הזה? מי אני בלי התלונה הקבועה הזו? מי אני בלי הדרמה? מי אני בלי הקורבנות?

שנים של שחייה בבריכה של "המצליחן העייף" לימדו אותי את זה בדרך הקשה.

סבלתי. הייתי מותש. אבל הרגשתי בטוח.

ידעתי בדיוק איך לתפעל את הדמות הזו. איך לתחזק את הפרסונה המוכרת.

איך לשהות בתוך הזהות הזו שיצרתי לעצמי. שלא היתה אני באמת, אבל נראה היה שהסביבה החיצונית מעריכה אותה.

היציאה מהבריכה הזו הייתה אחד הדברים המפחידים שעשיתי בחיי.

הרגשתי חשוף. הרגשתי שקר לי. הרגשתי פגיע. הרגשתי שאני לא יודע לנשום בתוך הדמות החדשה, שעדיין לא התגבשה.

לאט לאט, ככל שאיפשרתי לעצמי לשהות בחוץ, מחוץ למים העכורים, התחלתי להרגיש קצת יותר נוח.

הבנתי שהביטחון שחשבתי שיש לי בתוך הכאב, היה רק אשליה.

זה לא היה ביטחון, זה היה קיפאון.

החופש האמיתי לא נמצא בתוך המוכר והבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו לצאת מהמים, להתנגב מהכאב הישן, להשיל מעצמנו את מה שלא תואם אותנו יותר, ולהסכים לפגוש את הלא נודע.

להסכים לא לדעת מה יקרה מחר, אבל לדעת שמחר אנחנו נהיה אנחנו. באמת.

אז הנה ההזמנה שלי אליכם. שאלה לשאול את עצמכם השבוע: "איפה אני שוחה בתוך כאב, רק בגלל שהוא מוכר?"

איפה אני מספר לעצמי שזה "ביטחון", כשבעצם זה פשוט הפחד לצאת מהמים המוכרים?

~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים ללמוד לשחות במים חדשים.

אנחנו ניצור סביבה מוגנת, אוהבת, תומכת ומכילה שבה תרגישו בטוחים לעזוב את הכאב המוכר.

אנחנו נחזיק אחד לשני את היד בזמן שאנחנו יוצאים מהבריכה העכורה ומתחילים לנשום אוויר נקי של חופש.

זה מפחיד לעזוב את המוכר, אני יודע.

אבל האלטרנטיבה היא להמשיך לשחות במעגלים באותם מים בדיוק, ולקרוא לזה חיים.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לצאת, בואו.

אנחנו מחכים לכם על שפת הבריכה.

** בתמונה: רגע מהריטריט האחרון, אחרי ההסכמה "לצאת מהמים המוכרים"…

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון.

או מדחייה.

או מלהישאר לבד.

אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר.

ומפחיד יותר…

הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו.

אנחנו שמים שומרים בדלת.

אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת.

אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה…

אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות.

אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום.

הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

זה יכול להראות, כאילו אנחנו בורחים מהשיעמום. או מהבדידות.

אבל אם נהיה כנים באמת, נוכל אולי לראות שאנחנו בורחים ממשהו אחר לגמרי.

משהו הרבה יותר מפחיד מכישלון, או בדידות או דחיה.

אנחנו בורחים ונמנעים מהרגע שבו הרעש ייפסק, הסחות הדעת יעלמו, המסיכות יורדו, וניאלץ להישיר מבט אל הדבר הכי זר והכי מפחיד בעולם: אל עצמנו.

הדבר שאולי מפחיד אותנו יותר מהכל, זה לפגוש את עצמנו.

אני יודע שזה יכול להישמע מוזר ואבסורדי, כי הרי אני זה אני.

אז ממה יש לפחד?

אני מכיר את עצמי, לא?

אז זהו, שלא.

לרוב לא.

האמת היא, שרובנו חיים עם זר מוחלט.

במשך חלק ניכר מחיי, אני לא הכרתי באמת את ערן.

הכרתי איזו שהיא דמות חיצונית, שהאמנתי (בכל ליבי) שהיא מי שהעולם סביבי חושב שאני צריך להיות.

היו לדמות הזו הרבה צורות שונות לאורך השנים.

הרבה בגדים שהיא לבשה ופשטה, כמו "המנהל הבכיר באינטל", "המנטור המצליח", "זה שיודע".

בניתי סביבי מגוון זהויות וטייטלים.

פרסונה נוצצת ומשוריינת ששכנעה את כולם, אבל בעיקר את עצמי, שזה מי שאני.  

אבל מתחת לכל הדמויות האלו, היה פחד תהומי.

פחד מהגילוי, מהחשיפה, מההכרה, של "מי אני בלי הפרסונה הזו?".

אתמול, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה כעת, הגענו לרגע הזה בדיוק.

היא פתאום פגשה את הפחד הזה מול העיניים.

אם אני מורידה את החליפות, הטייטלים, התפקידים והכותרות, אז מי נשארת שם?

האם אני אגלה שם ריק? שאין שם כלום בלי המטען החיצוני הזה שאני נושאת על עצמי?

או אפילו גרוע מכך, האם אני אגלה שם חושך?

זה הרובד השני של הפחד, והוא אולי המשתק מכולם.

אנחנו מפחדים לפתוח את הדלת לחדר החשוך הזה, כי אנחנו מפחדים לגלות שאנחנו לא רק "טובים" ו"מוצלחים".

אנחנו מפחדים לגלות שיש לנו צללים.

שאנחנו לא מושלמים כמו שגרמנו לעולם סביבנו להאמין.

זה מפחיד להודות בפני עצמי שאני לא רק "איש של אהבה ונתינה".

זה מפחיד לגלות שיש בי גם קנאה, גם קטנוניות, גם קטנות, וגם קורבנות (ועוד הרבה דברים אחרים שלא נעים לפגוש ולגלות על עצמנו).

זה מפחיד לראות שפגעתי באנשים, לפעמים בהכי קרובים אלי.

זה מפחיד לפגוש את הצדדים שגם נמצאים בי, החלשים, הנזקקים, האנוכיים…

אז סיפרתי לעצמי סיפורים.

השקעתי אנרגיה מטורפת בלטייח, בלהסתיר, בלהדחיק.

הלכתי על קצות האצבעות בתוך הבית של עצמי, רק לא להעיר את השדים שישנים במרתף.

אבל הצדדים האלו, הם חלק ממי שאנחנו.

הם לא מגדירים אותנו.

אם יש בי קורבנות, זה לא אומר שאני קורבן.

זה רק אומר שיש בי גם צד כזה.

לצד האחרים שיש בי.

ויש עוד צד לפחד הזה.

אנחנו לא מפחדים רק מהחושך שלנו.

אנחנו מפחדים, לפעמים אפילו עוד יותר, מהאור שבנו.

כי אם נפגוש את עצמנו באמת, ונראה כמה עוצמה יש לנו…

כמה יופי, כמה כישרון ייחודי, כמה אהבה יש לנו לתת כשאנחנו לא עסוקים בהישרדות…

אז לא יהיו לנו יותר תירוצים.

לא נוכל להמשיך להקטין את עצמנו.

לא נוכל להמשיך לחיות "ליד" החיים.

זה מפחיד גם כי זה מחייב.

זה דורש מאיתנו לצאת לעולם ולבטא ולהביע את האור הזה.

לא נוכל יותר לספר לעצמנו סיפורים, שעכשיו זה לא הזמן המתאים.

או אחרי שהילדים יגדלו, או כשהמלחמה תסתיים, או כשנהיה בפנסייה או כש… (השלימו את התירוץ החסר).

אז אם זה כל כך מפחיד ומאיים, למה שנרצה לעשות את זה?

למה לבחור להיכנס לתוך מרחב הפחד הזה מרצון חופשי?

כי החופש שלנו נמצא אך ורק שם.

בצד השני של המפגש הזה.

כשאנחנו מסכימים לפגוש את כל החלקים שיש בנו, היפים והמכוערים, המוארים והחשוכים, רק שם המלחמה הפנימית נגמרת.

פתאום לא צריך להחזיק שום דבר בכוח.

לא צריך לזכור איזה שקר סיפרנו למי ועל מה.

לא צריך לתחזק את הפרסונה והמסיכות.

וכל האנרגיה, שהתבזבזה על ההסתרה והעמדת הפנים מהעולם (ומעצמנו), משתחררת ואנו הופכים להיות קלים יותר.

הופכים להיות אמיתיים יותר.

אותנטיים.

משוחררים.

ובעיקר – חופשיים!

במקום הזה, מגלים, שדווקא כשאנחנו מסכימים להיות "לא מושלמים", אנחנו הופכים להיות יותר שלמים.

אנחנו הופכים להיות אנושיים.

והכי חשוב, אנחנו חוזרים הביתה, אל עצמנו.

אנחנו מגלים שהאדם שאולי הכי מפחיד אותנו לפגוש במהלך החיים שלנו, הופך להיות אולי החבר הכי טוב שאי פעם יהיה לנו.

~~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים לעשות את זה יחד.

אנחנו ניצור את המרחב הבטוח והנדיר הזה שמאפשר להוריד את השריון, להניח בצד את הפרסונה.

ולפגוש את עצמכם. באמת. את האור ואת הצל.

ולגלות, ששם, ורק שם, מתחיל החופש האמיתי.

אם נמאס לכם לברוח, אם אתם מרגישים שהגיע הזמן להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות את מי שאתם באמת, בואו.

אנחנו מחכים לכם שם.

אבל חשוב מכך, עצמכם מחכה לכם שם.

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד.

השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד.

אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו.

האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו.

הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות.

השם שלו היה "ערן המצליחן".

הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות.

הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון.

הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות.

הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך.

תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות.

בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה.

הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים.

בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

והייתי עייף. כל הזמן הייתי עייף.

חשבתי שזה בגלל העבודה הקשה, בגלל האחריות, בגלל "החיים".

היו לי תמיד עיגולים שחורים מסביב לעיניים.

היתה אפילו תקופה שניסיתי לקחת תוספים כדי להתמודד עם העייפות הזו.

אבל שום דבר לא עזר.

מה שלא הבנתי אז, הוא שפשוט הייתי מותש מהתחזוקה.

לא הבנתי אז, כמה אנרגיה נדרשה ממני כדי להחזיק את כל התדמית הזו.

כמה משאבים הנפש שלי שרפה כדי לוודא שאף אחד לא יראה את מה שמתחת למסיכה? ומאחורי התחפושת של המצליחן.

זו היתה ההשקעה הכי גרועה שעשיתי.

השקעתי את כל כולי בלתחזק דמות חיצונית, פרסונה, ובסוף היום נשארתי מרוקן וללא אנרגיות.

בלי כוח לאהוב באמת, בלי כוח ליצור, בלי כוח פשוט להיות. להיות אני.

השחרור הגדול שלי הגיע כשהסכמתי "לפטר" אותו.

את העובד היקר ביותר, ששילמתי לו כל כך הרבה לאורך כל השנים האלו.

לצערי, זה קרה דרך משברים, דרך משברים כלכליים, דרך המפגש עם הסרטן, דרך הגירושים… החיים פשוט עשו את העבודה במקומי וכתבו במקומי את מכתב הפיטורים שלו.

כאשר הסכמתי סוף סוף לפטר אותו, את "ערן המצליחן", את ה"ערן" הזה שחשבתי שאני חייב להיות, קרה הקסם.

פתאום התפנתה לי אנרגיה.

כמויות של אנרגיה שהיו כלואות בתחזוקה, השתחררו פתאום ליצירה, לאהבה, לחיים עצמם.

גיליתי שמותר לי לא לדעת. שמותר לי להיות חלש ופגיע. שמותר לי להיות פשוט אנושי.

והעולם לא קרס. להיפך.

הקשרים שלי נהיו עמוקים יותר. העשייה שלי נהייתה מדויקת יותר. והעייפות הכרונית? היא התחלפה בחיוניות שלא הכרתי.

מזמין אתכם לשאול את עצמכם, בכנות:

את מי אתם מתחזקים שם בחוץ?

מי זה העובד היקר הזה, שלכם?

כמה הוא עולה לכם? באנרגיה, בזמן, בכסף ובבריאות?

אולי הגיע הזמן לפטר אותו סוף סוף?

~~~~~~~~~~~~~~~~~

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי לראות שקורים במהלך חמשת ימי הריטריט "50 גוונים של חופש", הוא לראות את האנשים שמסכימים לפטר את הפרסונה שלהם.

שמוכנים להיות חשופים, פגיעים, כנים ואותנטיים.

קודם כל עם עצמם, ואחר כך עם הסביבה.

רואים עליהם, כמעט באופן מיידי, את ההקלה, השחרור, האנרגיה החדשה והחיוניות.

מבוקר לבוקר הם הופכים ונראים פשוט יפים יותר.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לפטר את העובד הכי יקר שלכם, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט הקרוב!

איחול קצת מוזר לשבוע הקרוב: אני מאחל לכם שתאכזבו מישהו השבוע.

אבל לא סתם מישהו אקראי, אלא מישהו שחשוב לכם. מישהו שאתם אוהבים!

רוב החיים שלי הייתי הילד הטוב, המנהל המצליח באינטל, הבעל המושלם, המנטור ה"חכם".

הייתי מכור למבט המרוצה בעיניים של האנשים סביבי.

הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לגרום לכולם להרגיש בנוח, לחייך, ואז לומר לי שאני בסדר.

בכל פעם שהרגשתי שמישהו עלול להתאכזב ממני, הגוף שלי היה מתכווץ.

הרגשתי שאם אני אגיד את ה"לא" הזה, אם אני אבחר בדרך שלי, האדמה תפער את פיה ותבלע אותי או שמשהו איום ונורא יקרה.

פעלתי כך כי האמנתי שאהבה היא דבר מותנה, ואם אני אאכזב, אז אני אשאר לבד.

זו לא איזו אמונה מודעת ומכוונת. זה עמוק בתת המודע שלנו, בדרך כלל זה מתיישב שם עוד מהילדות.

אבל האמת היא שחייתי בתוך כלא.

כלא מפואר, כלא שבניתי לעצמי בעצמי, אבל כלא.

הייתי בובה על חוט, והחוטים היו הציפיות של ההורים שלי, של בת הזוג, של החברה, של העובדים שלי.

בכל פעם שמישהו משך בחוט האכזבה, אני מיד התיישרתי.

ויתרתי על הרצונות שלי. ויתרתי על האמת שלי. ויתרתי על עצמי.

לקח לי שנים להבין שחופש אמיתי הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש אמיתי נמדד ביכולת שלנו לשאת את האכזבה של האחר, ולהישאר בחיים.

לנשום בתוך הרגע הזה שבו מישהו מביט בנו במבט עקום, מאשים או פגוע, ולא לרוץ מיד להתנצל או לשנות ולתקן את זה.

אפשר לקרוא לכך: לאמן את שריר האכזבה.

וכמו כל שריר, בהתחלה הוא חלש ומנוון.

בפעם הראשונה שאנחנו בוחרים בעצמנו ומאכזבים מישהו אחר, זה יכול להיות מטלטל וכואב.

אפשר גם להרגיש את זה פיסית: הבטן מתהפכת. הלב דופק. הראש מלא במחשבות אשמה.

זה מרגיש כמו סכנת חיים.

אבל כשעובר קצת זמן אחרי שעשינו את זה, אנחנו מגלים משהו מעניין:

אנחנו לא מתים.

השמש זורחת גם בבוקר למחרת.

ואנחנו מגלים ששרדנו את זה.

אנחנו מגלים שהעולם לא קרס לתוך עצמו, אבל אנחנו גבהנו בכמה סנטימטרים.

כשאנחנו מפסיקים לפחד לאכזב אחרים, אנחנו מפסיקים לשקר לעצמנו ולהם.

אנחנו מפסיקים להחזיק את המסיכות והתחפושת הכבדה הזו שגוזלת מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ.

ובעיקר, אנחנו מפסיקים לחיות חיים של מישהו אחר.

ומתחילים לחיות את החיים שלנו.

חופש זה לא כשכולם מרוצים מאיתנו.

חופש זה כשאנחנו שלמים עם זה שהם לא.

זה לא אומר שאנחנו הופכים להיות אנשים רעים או אדישים.

להיפך.

כשאנחנו משחררים את הצורך לרצות, אנחנו יכולים לאהוב באמת.

לא מתוך פחד, אלא מתוך רצון.

אנחנו יכולים להיות שם בשביל האחר, לא כי אנחנו חייבים, אלא כי אנחנו בוחרים.

אז השבוע, כשאתם עומדים מול ההחלטה האם לומר "כן" למשהו שבתוככם אתם יודעים שהוא "לא", או כשאתם קרובים לוותר על רצון שלכם כדי שמישהו אחר יישאר רגוע, תנסו לאמן את השריר הזה.

תנשמו עמוק ותסכימו לאכזב.

אל תתנצלו. אל תסבירו. אל תצטדקו.

אל תציעו פיצוי.

תהיו אמיתיים ותתקשרו את מה שנכון ומתאים לכם.

ואחרי כן, פשוט תהיו עם התחושה הלא נעימה הזו בגוף, ותזכרו שזו תחושה של גדילה.

זו התחושה של החבלים המשתחררים מהידיים והרגליים שלכם.

זה לא אומר שאנחנו אדישים. זה לא אומר שלא אכפת לנו.

זה אומר שאנחנו מבינים דבר אחד פשוט וכואב: אי אפשר לחיות את האמת שלנו בלי לאכזב אף אחד בדרך.

כי כל עוד אנחנו מפחדים מהמבט המאוכזב של אמא, של הבוס או של בן הזוג, אנחנו לא באמת חופשיים.

אנחנו שבויים של הציפיות שלהם.

בכל פעם שאנחנו בוחרים בעצמנו, מישהו אחר עלול להתאכזב. זה המחיר. וזה מחיר ששווה לשלם.

כי האלטרנטיבה היא לאכזב את האדם היחיד שבאמת חשוב ושהוא נשאר לשלם את המחירים של הבחירות שלנו בסוף כל יום – את עצמנו.

אז את מי אתם עומדים לאכזב השבוע?

~~~~~~~~~~~

בקרוב, ניפגש כדי לאמן את השריר הזה. במרחב הבטוח, המאפשר והאוהב של הריטריט "50 גוונים של חופש" .

נלמד איך לעמוד יציבים מול אכזבה של אחרים, בלי להתפרק ובלי להתקפל או להתנצל.

נגלה שדווקא כשאנחנו מפסיקים לפחד לאכזב, אנחנו הופכים לאנשים שהרבה יותר נעים וקל לאהוב אותם. כי אנחנו סוף סוף אנחנו. אנחנו אמיתיים.

אם אתם מרגישים שהשריר הזה אצלכם זקוק לחיזוק, אם נמאס לכם לחיות בחרדה מתמדת ממה יחשבו ואיך יגיבו, הריטריט הזה הוא חדר הכושר לנשמה שלכם.

מכירים את זה שאתם נמצאים בסיטואציה כלשהי ומבינים שאתם צריכים להיות "נחמדים"?

בואו נדבר רגע בכנות על ה"נחמדות" הכרונית הזו שלנו.

אנחנו מכירים אותה היטב.

זו הנחמדות שגורמת לנו לחייך בנימוס בארוחת שישי כשאנחנו רק רוצים לצרוח ולברוח משם.

זו הנחמדות שגורמת לך להגיד לבוס "בטח, בשמחה" על עוד משימה, כשכל הגוף שלך מתכווץ וצועק "לא".

זו הנחמדות שגורמת לך לשתוק מול בת הזוג שלך כדי לשמור על שקט ו"שלום בית", בזמן שבפנים, בתוכך מתחוללת מלחמה.

זו הנחמדות שגורמת לך להכנס איתו למיניות, למרות שממש, אבל ממש לא בא לך על זה כרגע.

במשך שנים סיפרתי לעצמי שאני אדם טוב. שאני מתחשב. שאני רואה את האחר.

אבל יום אחד, בתוך רגע של כנות אכזרית מול עצמי, הבנתי את האמת: הנחמדות שלי לא הייתה טוב לב. היא הייתה מניפולציה.

זה כואב להודות בזה, אני יודע. אבל בואו נפרק את זה רגע ביחד.

כשאנחנו מבטלים את הרצון שלנו כדי שמישהו אחר לא יכעס עלינו, אנחנו לא באמת נחמדים.

אנחנו מנסים לשלוט ברגשות שלו.

אנחנו עושים איתו עסקה סמויה ומלוכלכת בלי שהוא בכלל יודע.

העסקה הזו נראית ככה: אני אקטין את עצמי, אני אעלים ואוותר על הצרכים שלי, (למשל: אני אבוא לאירוע שלא בא לי עליו ואהיה הילד הטוב)…

ובתמורה? אתה תהיה חייב לאהוב אותי. או לפחות לא לעזוב אותי. או לפחות לא לכעוס עלי.

זו לא אהבה.

זה מסחר בפחד.

וזה הכלא הכי משוכלל שאנחנו בונים לעצמנו במו ידינו.

המחיר שאנחנו משלמים על העסקה הזו הוא יקר מאד.

המחיר הוא לא רק תסכול או עייפות.

המחיר הוא אובדן העצמי שלנו.

כי כשאנחנו מתרגלים להיות "הילד הטוב" שלא עושה בעיות, או "האישה המכילה" שתמיד מבינה, או "החבר שתמיד אפשר לסמוך עליו", אנחנו שוכחים מי חי שם באמת מתחת למסיכה.

אנחנו שוכחים את עצמנו.

חופש אמיתי, מתחיל ברגע המפחיד הזה שבו אנחנו מוכנים להפסיק להיות "נחמדים" ולהתחיל להיות אמיתיים.

זה הרגע שבו אנחנו מסכימים לאכזב.

אנחנו מסכימים שמישהו אחר יכעס עלינו.

אנחנו מסכימים להיות "האיש הרע" בסיפור של מישהו אחר, רק כדי להציל את הסיפור של עצמנו.

אנחנו מסכימים להפסיק לרצות אחרים ולהיות מרוצים מעצמנו.

זה לא אומר שאנחנו הופכים לאגואיסטים או שאנחנו מחפשים לפגוע במישהו בכוונה.

זה פשוט אומר שאנחנו מתחילים לכבד את האמת שלנו יותר מאשר את הפחד שלנו מדחייה.

בקרוב אנחנו ניפגש כדי לתרגל בדיוק את המקום הזה.

לא נלמד איך להיות "טובים יותר" או איך לרצות את העולם.

נלמד איך להיות אמיתיים יותר.

במשך חמישה ימים, אנחנו נלמד להניח את המניפולציות בצד.

נלמד להגיד "לא" נקי ופשוט, בלי התנצלויות ובלי רגשות אשמה.

נגלה שדווקא כשאנחנו מפסיקים לנסות לרצות את כל העולם בחוץ, אנחנו סוף סוף מצליחים לפגוש את עצמנו באמת.

אם התעייפתם מלהחזיק את המסיכה הזו, אם הגב שלכם כבר כואב מרוב "נחמדות", הריטריט "50 גוונים של חופש" הוא המקום להניח את המשא הכבד הזה.

מחכה לפגוש אתכם, בלי מסיכות.

שמחתי להתארח בפודקאסט אנשי הקשב של דר' שירלי הרשקו. 

הנה מה ששירלי כתבה על הפרק:

שינויים יכולים להיות מבורכים. הם הזדמנות ליצירת התחלה חדשה, לחידוד ערכים, לבחירה מחודשת בדרך שמתאימה.

אבל… אנשי הקשב יכולים לחוות יותר קשיים עם תקופות של שינוי. מעבר מגורים, בית ספר אחר, שינוי עבודה, התחלה של תהליך חדש או סתם שינוי בשגרה, יכולים להעלות תחושות של חוסר שליטה, בלבול וחוסר ודאות.

אנשי הקשב יותר מתקשים להסתגל למסגרות חדשות, בשל הקושי בעיבוד גירויים רבים או ביצירת הרגלים. ישנם פעמים שתהיה התלהבות משינוי אבל ההתלהבות הזו יכולה לגרום לתחושת הצפה או קושי בהתמדה ואז נטישה.

ומצד שני, לאנשי הקשב יש גם יתרונות משמעותיים דווקא במצבי שינוי. בזכות היצירתיות, הגמישות המחשבתית ויכולת החשיבה מחוץ לקופסה!

בפרק הזה דיברנו על למה בכלל כדאי לעשות שינוי, מה מפחיד ותוקע אותנו שם, ואיזה כלים יכולים לעזור לנו לעשות שינויים בהצלחה!

אתמול, בקבוצה של משתתפי הריטריט האחרון, אחד המשתתפים שלח את הקטע הבא, שקראתי מזמן מתוך הספר של אושו: 'חופש – האומץ להיות עצמך':

"אנשים מדברים הרבה על חופש,

אבל הם לא רוצים חופש בדיוק;

הם מבקשים חוסר אחריות.

הם אומרים שהם מבקשים חופש,

אבל עמוק מתחת לפני השטח,

באופן לא מודע;

הם מבקשים אישור

להיות חסרי אחריות.

חופש אמיתי הוא סימן לבגרות;

הרצון באישור לחוסר אחריות הוא רצון ילדותי.

חופש אפשרי רק כאשר אתה כל כך בוגר,

עד כי אתה יכול לקבל את האחריות להיות חופשי.

העולם עדיין אינו מקום חופשי משום שהאנשים אינם בשלים.

אז כשאני אומר "חופשי",

אני מתכוון להיותך אחראי.

ככל שאתה אחראי יותר,

כך אתה הופך להיות חופשי יותר;

או, אתה הופך להיות יותר חופשי,

ככל שאתה לוקח יותר אחריות.

אז אתה צריך להיות ערני מאוד

לגבי מה שאתה עושה

ומה שאתה אומר.

אתה צריך להיות מודע אפילו למחוות הקטנות ביותר שלך

כי אין אף אחד אחר שמסוגל לשלוט בך.

כשאני אומר לך שאתה חופשי,

אני מתכוון שאתה אלוהים לעצמך.

החופש איננו אישור להיות ילדותי;

החופש הוא משמעת ובגרות."

מאד התחברתי לקטע הזה, כי אני חושב ומרגיש שיש בו הרבה מן האמת.

ויש בו משהו פרדוקסלי לכאורה, כי בתפיסה של הרבה אנשים, חופש הוא היעדר אחריות והיעדר מחוייבויות.

אבל חופש אמיתי הוא לא על החוף באיזה יעד אקזוטי עם קוקטייל ביד ולא לעשות כלום.

חופש הוא המשמעת המוחלטת לקחת אחריות מלאה על מי שאני.

חופש הוא האחריות המלאה לקחת בעלות על החיים שלי.

ברוב הזמן, אנחנו מעדיפים להישאר משועבדים כי זה נוח. זה מוריד מאיתנו את האחריות.

הרבה יותר קל להגיד "אני לא חופשי בגלל הבוס שלי", "בגלל המצב הכלכלי", או "בגלל שבן הזוג שלי לא מבין אותי".

ברגע שאנחנו מאשימים מישהו אחר, אנחנו אולי מרגישים "צודקים", אבל אנחנו מוותרים על החופש שלנו.

להיות חופשי באמת זה אומר להסכים להסתכל על עצמנו בכנות במראה ולהגיד: "אני יצרתי את הכלא הזה, ואני היחיד שיכול לשחרר את עצמי ממנו".

זה אומר להפסיק לרצות אחרים על חשבון האמת שלנו.

זה אומר להכיר בכל החלקים שלנו, גם אלו הפחות "זוהרים", אלו ששמנו בצל כי פחדנו שלא יאהבו אותנו אם יראו אותם.

זה אומר לחיות לפי החוקים שאנו מגדירים לעצמנו, ולא לפי הציפיות של הסביבה.

זה בדיוק מה שאנחנו עושים בריטריט "50 גוונים של חופש".

זה לא מסע לימודי. אני לא מתיימר ללמד נוסחאות או שיטות (כי אין כאלו). זו מעבדה חיה של חקירה והתנסות.

אנחנו יוצאים לחמישה ימים, למקום נטול הפרעות, כדי לקלף שכבה אחרי שכבה מהזהויות הישנות, מהפרסונות ומהשרשראות הבלתי נראות של החיים.

אנחנו חוקרים את הפינות הכי אינטימיות: את הפחדים מכסף, את המלכודות הרגשיות, את הביטוי העצמי, התפיסות, המיניות שלנו ואת מערכות היחסים שמכווצות אותנו.

זה מסע לאנשים אמיצים. כאלו שמוכנים להפסיק לבקש "אישור להיות חסרי אחריות" ולהתחיל להיות הריבונים של חייהם.

האם אתם מוכנים להיות "אלוהים לעצמכם", כפי שאושו כתב?

** בתמונה: אושו ואני, על החוף ביעד אקזוטי שותים קוקטיילים, כשעוד האמנו שזה חופש