הכלא הסמוי

עצרו רגע. קחו נשימה עמוקה. ולפני שנצלול פנימה, אני רוצה שתענו לעצמכם בכנות על כמה שאלות:

✦ כמה פעמים היום עשיתם משהו כי "ככה צריך"? או בגלל שזה מה "שמצופה מכם" לעשות?

אולי זה לקום בבוקר לעבודה שכבר מזמן לא עושה לך טוב על הנשמה? אולי זו איזו משימה שממש לא מתאים לך לעשות עכשיו? או לפגוש מישהו שממש לא בא לך טוב כרגע?

✦ מתי בפעם האחרונה הרגשתם באמת חופשיים? חופשיים להיות מי שאתם?

חופשי להביע את הרצונות, הצרכים, המאווים והתשוקות שלך... חופשי לבטא את הקול שלך בעולם... חופשי לרקוד כמו שאת אוהבת...

✦ כשאתם מסתכלים על הבחירות המשמעותיות בחיים שלכם - כמה מהן באמת היו בחירות מודעות שלכם, וכמה פשוט "קרו" לכם? או שהחיים "הובילו אותך" לשם?

האם גם אתם תוצר של המסלול הקלאסי של תיכון -> צבא -> אוניברסיטה -> חתונה -> ילדים -> בית -> משכנתא -> עבודה עד ה"פנסיה" המיוחלת?

אתם לא חייבים או צריכים לענות לי. אבל תענו לעצמכם בכנות.

הסיבה שאני שואל את השאלות האלה היא כי רוב האנשים שאני פוגש, חיים בתוך כלא. כלא שקוף, בלתי נראה, אבל כלא אמיתי לחלוטין. ומה שהכי מטריד? רובם אפילו לא מודעים לזה.

ואולי מטריד אפילו יותר, רובם יצרו את הכלא הזה בעצמם. הם אלו שהכניסו את עצמם לתא הכלא, נעלו וזרקו את המפתח.

ואני מעז לנחש: הכלא הזה נמצא גם בחיים שלכם!

אתם מכירים את התחושה הזאת שמשהו חסר?

שיש איזה פער בין מי שאתם לבין מי שאתם באמת ולדמות שאתם מראים לעולם?

שאתם חיים את החיים שמישהו אחר כתב את התסריט שלהם?

אני מכיר את התחושה הזאת היטב.

לא מזמן, כשעשיתי סדר בבית, מצאתי את עצמי מסתכל בספר המחזור הישן שלי מהתיכון. שם, מישהו כתב עליי משהו שנראה אז, כשהייתי בן 18, כמו בדיחה: "ערן. קודם גנון, אחר כך גן חובה, בית ספר, תיכון, צבא, אוניברסיטה, עבודה, דירה, חתונה, ילדים, מילואים... אז מתי אני אספיק לעשות קצת חיים?"

המסע האישי שלי עם חופש התחיל לפני כ-20 שנים. במהלך טיסה לנסיעה עסקית בסן פרנסיסקו, קראתי אז לראשונה את הספר "אבא עשיר, אבא עני" של רוברט קיוסאקי. ושם, לראשונה, נחשפתי לרעיון של חופש כלכלי.

כשקראתי אותו לראשונה, המוח שלי כאילו היה על איזשהו אקסטזי.

זו היתה תחושה קשה, כאילו פתאום מישהו משך לי את השטיח מתחת לרגליים.

פתאום הבנתי שכל מה שגדלתי על פיו חונכתי על פיו, האמנתי בו, פעלתי על פיו וגם השגתי הצלחה על פיו – כל זה לא יקח אותי למקום שאני רוצה בחיים שלי.

הבנתי שההסללה והמסלול שהייתי עליו, לא יקח אותי לחופש שאני שואף אליו ולחיים שאני רוצה.

זה גרם לי לחשוב ולהאמין שאם רק יהיה לי מספיק כסף – אז אהיה חופשי.

זה מה שבעצם הוביל אותי לעזוב את הקריירה המבטיחה שהיתה לי כמנהל בכיר באינטל, ולצאת לדרך עצמאית ולפתח את העסק שלי.

לאחר כשלוש שנים, הקמתי עסק נוסף שהרוויח הרבה מאד כסף.

אחר כך גם הפסדתי הרבה כסף.

הייתי בשני הקצוות האלה: של הרבה כסף ומעט כסף, ואז גיליתי דבר מעניין: שאין זה משנה כמה כסף היה לי או לא, בחשבון הבנק, זה לא השפיע על תחושת החופש שלי.

בהתחלה חשבתי שזה רק אצלי, אבל ככל שעברו השנים, ויצא לי לפגוש, להכיר וללוות הרבה מאוד אנשים שהיה להם הרבה מאוד כסף, ראיתי שגם ביניהם, ללא קשר לכמה מיליונים היו להם בבנק, היו כאלה שכמות הכסף הגדולה שהיתה להם, לא השפיעה על תחושת החופש שלהם.

חלקם חיו ממש בפחד ובחרדה, כאילו כל רגע כל מה שיש להם יכול להילקח מהם.

זה גרם לי להבין שחופש אינו קשור לכסף.

זו היתה תובנה מפתיעה שגרמה לי להמשיך לצאת ולחקור ולחפש את החופש הנכסף.

החיים פה בארץ נראו לי מאוד לוחצים ודחוקים וחשבתי שאולי אם אצא קצת מהארץ, אטייל בעולם ואשתחרר מכל המחויבויות והסטרס שיש כאן, שאם אצא מהשגרה הזו, סוף סוף ארגיש חופשי.

אז ארזתי את כל המשפחה ויחד עם שלושת הבנים שלנו, יצאנו לטיול של שנה בעולם.

עלינו על טיסה עם כרטיס בכיוון אחד, לקטמנדו בנפאל ושם התחלנו טיול של שנה בעולם.

וגיליתי שזה אחלה, רק שיש בעיה אחת עם הקונספט הזה, והבעיה היא, שיחד איתי למטוס, לקחתי את עצמי!

זה לא משנה איפה נהיה בעולם, אנחנו תמיד לוקחים את עצמנו איתנו.

כל המחשבות, האתגרים, הפחדים והרגשות - כל העניינים הפנימיים שלנו, אינם נשארים מאחור, הם עולים איתנו למטוס.

הנה כמה סימנים שיעזרו לנו לזהות אם אנחנו חיים בתוך הכלא הסמוי. דרגו את עצמכם בכל אחד מהם:

אם סימנתם את הציון 3 ומעלה באחד או יותר מהסעיפים האלה - אתם כנראה חיים בתוך הכלא הסמוי.

מיד בהמשך אחשוף בפניכם את המלכודות העיקריות שמשאירות אתכם שם, וכיצד ניתן להשתחרר מהן.

התחנה המשמעותית בחיים שלי, ובחיפוש שלי אחר החופש, היתה דווקא במקום לא צפוי.

כשנתיים לאחר שחזרנו מהטיול הארוך שעשיתי עם המשפחה בחו"ל, פגשתי את מחלת הסרטן.

חוויה מטלטלת ששינתה את חיי מהקצה אל הקצה. שום דבר בחיים של ערן שקיבל את ההודעה על הסרטן אי שם בינואר 2019, לא דומה לערן שכותב את השורות האלו עכשיו.

הסרטן לקח אותי למסע שלגמרי שלא ציפיתי לו. ההתמודדות הרפואית לקחה מספר חודשים עד שהחלמתי. אבל דווקא אז, לאחר שהחלמתי, התחלתי לפחד ממש.

איפשהו עמוק בתוכי, ידעתי שאם אני לא אחקור וארד לשורש ולעומק הסיבה שבגללה יצרתי לעצמי חווית חיים כזו, אז המחלה תחזור. וידעתי גם שאם אקבל "מועד ב'", אז "מועד ג'" כנראה שכבר לא יהיה.

הידיעה הפנימית הזו הובילה אותי לתהליך של טיפול וחקירה פנימית אמיצה ונוקבת.

לא השארתי אבן על אבן. הפכתי את כל האבנים בחיים שלי, והסתכלתי מה יש מתחתן. לא היה תחום בחיים שלי שלא נגעתי ולא הסתכלתי עליו. כולל תחומים בחיים, שלפני כן לא העזתי לשאול את עצמי שאלות לגביהן.

אני לא מתיימר לומר ש"גיליתי את האור" ושיש לי את כל התשובות. אין לי!

ישנם תחומים בחיים שלי, שבהם אני עדיין שואל שאלות ומחפש את הדרך הנכונה העבורי. הדרך הזו לא תסתיים לעולם כנראה.

היום, בפרספקטיבה של שנים אחרי, אני יודע לומר, עד כמה שזה ישמע קלישאתי, שהמפגש עם הסרטן היה אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיים שלי. כי מה שקרה לי שם, בתוך התהליך הזה, הוא שהתקלפתי עוד ועוד מכל השכבות, התחפושות והמסכות שלבשתי על עצמי לאורך שנים ארוכות.

כל שכבה שקילפתי מעלי, קירבה אותי יותר ויותר לעצמי, למי שאני באמת.

כל שכבה שהורדתי מעלי, הורידה גם את הפרסונה שלבשתי על עצמי וטיפחתי לאורך שנים.

התהליך שעברתי הוביל אותי להיות הרבה יותר שלם עם עצמי, הרבה יותר אוהב את עצמי והרבה יותר מקבל את עצמי, על כל החלקים שבי.

התהליך שעברתי, הוביל אותי להיות יותר בחופש מאי פעם בחיים שלי.

בעמודים הבאים נצלול עמוק אל תוך שלוש המלכודות העיקריות שכולאות אותנו. זה לא יהיה פשוט. זה ידרוש מכם אומץ להסתכל על דברים שאולי העדפתם להתעלם מהם עד היום.

אבל אם אתם מוכנים למסע הזה - אני מבטיח לכם שבסופו תבינו מה יכול להביא יותר חופש לחיים שלכם. יותר ממה שהרגשתם מזה שנים.

המחיר של הכלא הסמוי מתבטא בהרבה רגעים קטנים ביומיום, שמצטברים לתחושת חיים שלמה של החמצה. הנה כמה דוגמאות מהחיים:

אתה מתעורר בבוקר ומרגיש את הכובד הזה בבטן כשאתה חושב על יום העבודה שמחכה לך. לא בגלל שיש משהו מיוחד היום - פשוט כי אתה יודע שאתה הולך לבלות עוד יום בעבודה שלא באמת בחרת, אבל "ככה צריך".

את יושבת בארוחת שישי משפחתית, ובמקום להיות נוכחת ברגע, את עסוקה בלהיזהר שלא להגיד את הדבר הלא נכון שיעורר ביקורת. במקום שיחה אמיתית, אינטימית וקרובה, את מוצאת את עצמך משחקת תפקיד - של הבת הטובה, או של האמא המושלמת.

אתה רואה חבר מספר על החלום שלו לפתוח עסק, ובמקום לפרגן, אתה שומע את עצמך אומר "אבל מה עם הביטחון הכלכלי?" - בדיוק כמו שההורים שלך היו אומרים לך. ואז אתה מבין שגם את החלומות שלך קברת מאותה סיבה בדיוק.

את מסתכלת בראי ולובשת את הבגדים ה"נכונים" למרות שהם לא מבטאים אותך, כי "ככה מתלבשים בגיל שלך". או מחליפה את האוטו ל"מה שמתאים למעמד שלך", למרות שזה לא מה שבאמת רצית.

אתה נמצא בפגישה בעבודה, יש לך רעיון מצוין, אבל אתה שותק. כי בפעם הקודמת שהבעת דעה שונה, הרגשת את המבטים. אז אתה מעדיף "לא לעשות גלים".

אתם גרים בבית מפואר ומרשים אבל המשכנתא וההוצאות חונקים אתכם, לא מצליחים להרים את הראש מעל המים, ואתם כבר בכלל לא זוכרים למה אתם צריכים כזה בית גדול.

ויש כמובן עוד אינספור דוגמאות כאלו. מה המחירים שאתם משלמים?

המחיר הוא באנרגיה העצומה שאנחנו משקיעים בלהיות "בסדר" בעיני אחרים, במקום להיות אנחנו. זה המחיר של להתעורר יום אחד ולהבין שהחיים שאנחנו חיים הם בעצם תסריט שמישהו אחר כתב לנו.

זה המחיר של לחיות חיים של "אילו רק" - אילו רק היה לי האומץ, אילו רק הייתי מנסה, אילו רק הייתי מקשיב לעצמי במקום לכולם מסביב.

מוכנים להתחיל?

בואו ונצלול פנימה!

בואו ונבין קודם כל, איך בכלל מגיעים לשם?

איך אדם חופשי, שנולד עם אינסוף אפשרויות, מוצא את עצמו בתוך כלא בלתי נראה?

זה מתחיל מוקדם מאוד. חשבו על תינוק שזה עתה נולד. אותו תינוק בדיוק, אם היה נולד בבני ברק, היה גדל להיות מישהו אחד ואם היה נולד בצפון תל אביב – היה גדל להיות מישהו אחר לחלוטין. בהודו? בסין? בניו יורק? בכל מקום הוא היה מתפתח לאדם שונה, עם אמונות שונות, עם תפיסות עולם שונות, עם "אמיתות" שונות לגמרי על החיים – וכמובן, עם תוצאות אחרות ועם חיים אחרים לחלוטין.

ישנם כמה שלבים שגורמים לכלא הסמוי שלנו להיווצר.

השלב ראשון: הסללה

זה מתחיל בגיל צעיר מאוד. "ילד טוב לא עושה ככה", "ילדה טובה לא מתנהגת ככה". לאט לאט אנחנו לומדים מה "נכון" ומה "לא נכון". לא כי זה באמת נכון או לא נכון, אלא כי זה מה שהחברה / תרבות / סביבה שלנו החליטה עבורנו.

כמובן שבגיל צעיר אנו לא מטילים ספק. החלק הביקורתי בתוכנו עדיין לא התפתח וההורים והמבוגרים הם "חצי אלוהים" עבורנו, כך שאנו מקבלים את כל ההתניות וההסללות האלו כדבר אלוהים חיים.

השלב שני: עיצוב הזהות

אחר כך מגיע השלב שבו אנחנו מתחילים לאמץ את ה"זהות" שלנו. "אני הילד הטוב", "אני הילדה השקטה", "אני החכם", "אני המרדן". אנחנו לא באמת בוחרים את הזהויות האלה - הן מעוצבות על ידי התגובות שאנחנו מקבלים מהסביבה.

בגלל הצורך האנושי של כולנו בשייכות, והפחד מלהיות לבד, אנו נאמץ זהויות כאלו שאנו מאמינים שיגרמו לנו לקבל אהבה מהסביבה שלנו.

השלב שלישי: בניית הקירות

ואז מגיע השלב שבו אנחנו בעצמנו מתחילים לבנות את קירות הכלא. כל פעם שאנחנו אומרים לעצמנו "אני לא יכול", "זה לא מתאים לי", או "מה יגידו" - אנחנו מוסיפים עוד לבנה לקירות הכלא שלנו.

בכל פעם שאנו נצמדים לזהות שיצרנו לעצמנו, עוד קיר נבנה ועוד חיזוק לחומת הכלא שאנו סוגרים סביבנו.

למשל:

"צריך להיות עם מקצוע מסודר" - זו אמת שמתבטאת בזה שגם כשיש לך תשוקה ליצירה או אמנות, אתה קודם הולך ללמוד משהו "רציני" כמו משפטים או כלכלה. כי "אי אפשר להתפרנס מאמנות".

"אל תעשה גלים" - אתה בישיבת צוות, יש לך רעיון שונה לגמרי מכולם. אבל אתה שומע את הקול של אמא שלך: "למה אתה תמיד צריך להתבלט?" אז אתה שותק. כי "להיות שקט ולהסתדר עם כולם" זו אמת שינקת עם חלב אמך.

"כסף זה דבר מלוכלך" - את מרוויחה טוב, אבל כשמגיע הזמן לדבר על כסף עם הבוס או הלקוחות, את מרגישה אשמה או לא נוח. כי בבית שגדלת בו, "אנשים טובים לא מדברים על כסף".

"חתונה זה הדבר הכי חשוב" – אתה בן 35, יש לך קריירה מצליחה וחיים מלאים, אבל בכל ארוחת שישי אתה מרגיש כישלון. כי בבית שגדלת בו, אדם לא נחשב "מסודר" עד שהוא מתחתן ומקים משפחה.

"תמיד תהיה מוכן ליום שחור" - יש לך חסכונות, ביטוחים, פנסיה. אבל במקום להרגיש ביטחון, אתה תמיד בחרדה מהעתיד. כי ההורים שלך, שעברו מלחמה או עוני, העבירו לך את הפחד העמוק שהכל יכול להיעלם ברגע.

"הילדים קודמים לכל" - את דוחה כל תשוקה או רצון אישי "עד שהילדים יגדלו". כי ככה ראית את אמא שלך עושה, וככה את מאמינה שאמא טובה צריכה להתנהג.

"בנים לא בוכים" - אתה במשבר אישי קשה, אבל במקום לבקש עזרה, אתה "מחזיק את עצמך". כי מגיל צעיר למדת ש"גבר אמיתי מסתדר לבד".

"תמיד תיראה מושלם כלפי חוץ" - הזוגיות שלך במשבר, אבל בפייסבוק את מעלה תמונות מחויכות מחופשה משפחתית. כי בבית שגדלת בו, "את לא מוציאה כביסה מלוכלכת החוצה".

כשאנחנו מתחילים לזהות את ה"אמיתות" האלה, אנחנו יכולים להתחיל לשאול - האם זו באמת האמת שלי? או שזו פשוט מורשת שקיבלתי, שאולי כבר לא משרתת אותי?

והנה הפרדוקס הגדול: אנחנו בונים את הכלא הזה כדי להרגיש בטוחים. כדי להיות "בסדר". כדי להתאים. אבל בסופו של דבר, "הביטחון" הזה הופך להיות הכלא שלנו.

זה כמו אותו פיל שקושרים אותו בחבל דק כשהוא קטן. הוא לומד שהוא לא יכול להשתחרר, ואז, גם כשהוא גדל להיות פיל ענק שיכול בקלות לקרוע את החבל - הוא נשאר במקום. החבל כבר לא פיזי - הוא בראש שלו.

ישנן שלוש אמונות יסוד עמוקות שמחזיקות את רובנו בכלא הפנימי שלנו. הן כל כך מושרשות, שלרוב אנחנו אפילו לא מודעים להן. בואו נבחן אותן:

האמונה הראשונה: "כשמשהו חיצוני ישתנה – אז אהיה חופשי"

זו אמונה שהחופש שלנו תלוי במשהו או מישהו מחוץ לנו. אני מכיר את זה מקרוב - חשבתי שאם רק יהיה לי מספיק כסף, אהיה חופשי. הרווחתי הרבה כסף אבל זה לא השפיע על תחושת החופש הפנימית שלי. להיפך, רק הרגשתי כבול יותר בצורך לייצר עוד ועוד כסף.

זה יכול להיות גם:

"כשהילדים יגדלו, אז אוכל להגשים את החלומות שלי"

"כשהבוס שלי ישתנה, אז ארגיש יותר חופשי בעבודה"

"כשבן/בת הזוג שלי יבינו אותי יותר, אז אוכל להיות מי שאני"

"כשיהיה לי פחות עומס בעבודה, אז אוכל לעשות את מה שאני באמת אוהבת"

האמונה השנייה: "אני יכול/ה לשנות אחרים או לגרום להם להשתנות, כדי שאני אהיה יותר בחופש"

זו אולי האמונה המסוכנת מכולן. היא גורמת לנו להשקיע אנרגיה אינסופית בניסיון לשנות אנשים אחרים, במקום להתמקד בשינוי שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו. אנחנו לא יכולים לשנות אחרים. לכל היותר, וגם זה לא פשוט, אנחנו יכולים לשנות את עצמנו.

אחד הלקוחות שלי אמר לי פעם: "כשאשתי תשתנה ב-א', ב', ג' - אז הכל יהיה בסדר". אמרתי לו: "יש לי חדשות בשבילך - זה לא הולך לקרות. היא לא תשתנה רק כי אתה רוצה שהיא תשתנה".

ברגע שאני תולה את האושר שלי או החופש שלי בכך שמישהו אחר ישתנה, אני לכוד.

זה כמו לנסות לשנות את כיוון הרוח במקום להתאים את המפרשים שלנו.

האמונה השלישית: "אלה האפשרויות היחידות שיש לי"

זו האמונה שמצמצמת את עולם האפשרויות שלנו למה שאנחנו רואים ממש מול העיניים.

אני זוכר את עצמי, כשכיר באינטל, אומר בשיחה לחבר "אני בחיים לא אהיה עצמאי". שנתיים מאוחר יותר יצאתי לעצמאות. בתוך 30 שנים של זוגיות, ועד שנה לפני שהתגרשתי, מעולם לא עלתה בדעתי האפשרות להתגרש. לא כי זה נכון או לא נכון, פשוט כי האפשרות הזו לא הייתה קיימת במפת המציאות שלי.

בסוף, השאלה האמיתית היא לא "מה אפשרי?" אלא "מה אני מרשה לעצמי לראות כאפשרי?". כי ברגע שאנחנו מרחיבים את מה שאנחנו רואים כאפשרי, אנחנו מתחילים להשתחרר מהכלא שבנינו לעצמנו.

הנה רעיון לתרגיל עוצמתי עבורכם: קחו דף ועט. חישבו על אתגר משמעותי בחיים שלכם. כיתבו את כל האפשרויות שאתם רואים לפתרון. עכשיו, הכריחו את עצמכם להוסיף עוד שלוש אפשרויות שנראות "בלתי אפשריות". לפעמים, דווקא שם נמצא הפתרון האמיתי. אל תנסו בשלב הזה לחשוב על משמעויות או האם תרצו לממש אפשרות כזו או אחרת. בשלב הראשון, רק תאפשרו לעצמכם להרחיב את סל האפשרויות שאתם רואים מולכם.

אחד הסימנים הברורים לכך שאנחנו לכודים בכלא הסמוי, הוא כשאנחנו שומעים את עצמנו אומרים "אין לי ברירה".

"אין לי ברירה, אני חייב להישאר בעבודה הזאת."

"אין לי ברירה, אני חייבת להתחתן בגיל הזה."

"אין לי ברירה, ככה החיים / ככה זה אצל כולם."

כי זאת בדיוק מהות הכלא: הוא גורם לנו להאמין שאין לנו אפשרות אחרת. שאין ברירה.

אבל האמת היא שתמיד יש ברירה. תמיד יש אפשרויות אחרות. אנחנו פשוט לא מעזים לראות אותן.

לרוב, זה לא שאין עוד אפשרויות, אלא שאנו לא מוכנים לשקול את המחירים הנדרשים על מנת לממש אותן ולכן אנו פוסלים אותן מלכתחילה.

וחשוב שנזכור: תמיד ישנו מחיר.

לכל בחירה שלנו וגם ל"אי הבחירה" שלנו – יש מחיר!

מחיר ההישארות במקום, הוא מחיר שאנו לרוב לא מתסכלים עליו בצורה כנה ואמיתית.

להישאר במקום עבודה או במערכת יחסים שלא טובים לי - גובים מאיתנו מחיר כבד. אבל את המחיר הזה אנחנו רגילים לשלם אז משום מה נראה לנו שזה הגיוני. אם היינו מסתכלים בצורה כנה ואמיתית על המחירים שאנו משלמים, לא בהכרח שהיינו בוחרים, בחירה חופשית, להמשיך ולפעול באותה הצורה.

עתה, משהבנו מהו הכלא הסמוי וכיצד אנו בעצמנו יצרנו אותו, אפשר להמשיך ולגלות, מהן 3 המלכודות העיקריות שמשאירות אותנו לכודים בכלא, וכיצד נוכל אנחנו בעצמנו, לשחרר את עצמנו מהן.

על כך, מיד בהמשך...

לרוב, כשאנחנו חושבים על חופש, אנחנו חושבים על החופש החיצוני: חופש כלכלי, חופש מהתחייבויות, חופש לעשות מה שאנחנו רוצים.

אבל חופש אמיתי הוא משהו עמוק הרבה יותר. חופש אמיתי מתחיל בפנים. הוא מתחיל ביכולת שלנו להיות אותנטיים עם עצמנו ועם העולם, להביא את מי שאנחנו באמת לידי ביטוי בכל תחומי החיים.

זה לא אומר שאין לנו מחויבויות או אחריות.

להיפך! חופש אמיתי הוא היכולת לבחור את המחויבויות שלנו מתוך מקום של בחירה מודעת, ולא מתוך הסללה או ציפיות חברתיות. זה ההבדל בין "אני חייב" או "צריך" ל"אני בוחר" או "אני רוצה".

זה בדיוק ההבדל בין "ריצוי" ובין "בחירה" שהזכרתי קודם.

אני חווה את זה בחיי היומיום שלי: בתור אבא, בתור בן זוג, בתור איש עסקים. החופש שלי לא נמדד ביכולת שלי לעשות מה שבא לי, אלא ביכולת שלי להיות מי שאני באמת בכל אחד מהתפקידים האלה. להביא את הקול האותנטי שלי, את הערכים שלי, את האמת שלי - גם כשזה לא נוח, גם כשזה לא מקובל.

חופש אמיתי הוא גם החופש להרגיש.

להרגיש את כל טווח הרגשות - לא רק את אלה שנעים לנו או מקובל להרגיש. זה החופש לכעוס כשכועסים, לפחד כשמפחדים, לאהוב כשאוהבים - בלי להתנצל, בלי להסביר, בלי להצטדק.

מרבית חיי נמנעתי והדחקתי את הרגשות שלי. לא נתתי להם מקום, חשבתי שאני אמור רק להרגיש "טוב" או "נעים". כל דבר שהיה שונה מכך, הייתי מדחיק או מרחיק ממני. אבל אי אפשר באמת. זה רק גרם לי להרגיש יותר מזוייף ולא אמיתי.

וחופש אמיתי הוא גם החופש מהצורך להיות מושלמים.

זה החופש לטעות, ללמוד, להתפתח. זה החופש להיות בני אדם, על כל המורכבות והפגמים שלנו.

אבל כדי להגיע לחופש הזה, אנחנו צריכים קודם כל לזהות את המלכודות שמונעות מאיתנו אותו. המלכודות האלה, שלרוב אנחנו לא מודעים אליהן, הן שמחזיקות אותנו בכלא הסמוי שבנינו לעצמנו. בואו נכיר אותן.

לפני שנעמיק ונצלול למלכודות עצמן, חשוב להבין משהו מהותי: מלכודות החופש הן לא מכשולים חיצוניים שמישהו שם בדרכנו. אלו הן דפוסי חשיבה והתנהגות שאנחנו מאמצים לאורך החיים, ושבסופו של דבר הופכים להיות הכלא שאנחנו בונים לעצמנו.

הן נקראות "מלכודות" כי יש בהן פיתוי - הן מבטיחות לנו ביטחון, נוחות, או קבלה חברתית. אבל כמו כל מלכודת טובה, ברגע שנכנסנו אליה, קשה מאוד לצאת ממנה.

בחלק הבא אני אפרוש בפניך כמה מהמלכודות המשמעותיות והעוצמתיות שקיימות. מעבר להן יש עוד כמה מלכודות נוספות שמשאירות אותנו כלואים. אנו עוסקים בהם בהרחבה במהלך חמשת ימי הריטריט "50 גוונים של חופש".

כשאנחנו חיים ב"תפקיד" של מישהו אחר במקום לחיות את עצמנו.

מלכודת הזהות היא אולי המלכודת העמוקה והמורכבת ביותר שאנחנו נופלים אליה. היא נוצרת בשלב מוקדם מאוד בחיינו, עוד לפני שיש לנו את היכולת להבין שזו מלכודת, והיא ממשיכה להשפיע על כל החלטה וכל צומת בחיים שלנו, גם כשאנחנו מבוגרים יותר. ולרוב, אם אדם אינו עובר תהליך של התפתחות ומודעות, היא תמשיך להשפיע, לעצב ולנהל את חייו, עד למותו.

איך נוצרת המלכודת?

זה מתחיל בילדות המוקדמת. תארו לעצמכם ילד שנולד עם אופי טבעי מסוים: נניח שיש לו נטייה לאגרסיביות וכוחניות. אבל הוא נולד למשפחה או לסביבה שמעריכה עדינות ושקט.

מה לדעתכם יקרה, כאשר הוא יביע את האגרסיביות והכוחניות הטבעית שלו בפעם הראשונה?

התשובה היא ברורה: הוא מיד יקבל מסר - דרך עונש, דרך ביקורת, או פשוט דרך אובדן אהבה רגעי - שהחלק הזה בו לא רצוי. שאין מקום לביטוי של הכוחניות והאגרסיביות שלו, בסביבה שהוא גדל בה. בסביבה שהוא מסתמך עליה להישרדות שלו, לחום ולאהבה שהוא זקוק לו כדי לגדול ולהתפתח.

ברגע הזה, הילד לומד משהו עמוק מאוד, ושם גם נוצרת המלכודת לראשונה: "אני לא יכול להיות מי שאני באמת, כי אז לא יאהבו אותי".

הוא לומד ומבין שכדי לקבל אהבה, הוא צריך להחביא חלק ממי שהוא. שאין מקום לביטוי שלו, ושהוא צריך "ליישר קו" עם מה שהסביבה שלו מאמינה שזו היא "הדרך הנכונה" להתנהג ולחיות.

וכך הילד מתחיל לפתח את ה"פרסונה" שלו. הפרסונה זו מעין דמות חיצונית שהוא מציג לעולם. תחפושת שמציגה את הילד לעולם, כפי שהוא מאמין שהעולם רוצה לראות אותו. הוא מציג את הפרסונה שהוא מאמין שתזכה אותו באהבה ובקבלה בתוך החברה, התרבות והסביבה שהוא גדל בה.

ובעיקר, הפרסונה נועדה להחביא, את אותו חלק שהוא למד שאסור לו להראות שקיים אצלו.

ומה היא הדרך הטובה וה"בטוחה" ביותר להחביא את אותו החלק?

התשובה היא: לפתח פרסונה שהיא 180 מעלות הפוכה לאותו חלק שהוא רוצה כל כך להחביא.

במקרה של הילד האגרסיבי, הוא יכול להפוך להיות דווקא הילד העדין, המרצה, זה שתמיד מנסה להיות "בסדר" בעיני כולם.

וכך אותו ילד, שיש בו כוח, עוצמה ואנרגיה גדל להיות ילד שקט, עדין ומרצה, שהופך להיות מבוגר עדין, שקט ומרצה. ובעצם, הוא גדל להיות מישהו אחר. מישהו שהוא לא הוא עצמו.

זה כמו שאחת הלקוחות שלי סיפרה לי פעם: "הייתי ילדה סוערת, מלאת אנרגיה. אבל אמא שלי תמיד אמרה 'ילדה טובה יושבת בשקט'. אז למדתי לשבת בשקט. היום, בגיל 45, אני עדיין 'יושבת בשקט' בישיבות עבודה, למרות שיש לי המון רעיונות".

המחיר הכבד של הפרסונה

החלק הכואב יותר, הוא שהפרסונה הזו דורשת המון אנרגיה ומשאבים לתחזוקה השוטפת שלה. זה כמו לנסות ולהחזיק כדור ים ולדחוף אותו מתחת למים. זה אפשרי, אבל לאורך זמן, זה מתיש. ומה שיותר גרוע, זה שהחלקים בתוכנו שאנחנו מדחיקים לא באמת נעלמים. הם פשוט מוצאים דרכים אחרות לצאת:

- המנהל ה"רציונלי" שתמיד שולט בעצמו פתאום מתפרץ בצורה קיצונית על דבר פעוט

- האישה ה"נחמדה" שאף פעם לא מביעה כעס, מוצאת את עצמה במערכות יחסים פסיביות-אגרסיביות

- האבא ה"מושלם" שמעולם לא מראה חולשה, מתמוטט יום אחד ללא הודעה מוקדמת

שלא נדבר על כך, שלהחביא חלק מהאישיות שלנו משמעו, שאנחנו לא מקבלים חלק בתוכנו. שאנחנו לא אוהבים חלק ממי שאנחנו. וכך אנחנו לעולם לא נהיה במקום של אהבה וקבלה עצמית.

המלכודת הזו משפיעה על כל החלטה שאנחנו מקבלים:

- בחירת מקצוע: כמו במקרה שלי, שבגיל 12 כבר "ידעתי" שאהיה מהנדס, כי זה מה שמצופה היה במשפחה שלי.

- בחירת בני זוג: אנחנו בוחרים מי שמתאים ל"תפקיד" שאנחנו משחקים, לא למי שאנחנו באמת. יותר מכך, מי שיתאהב בנו, לא באמת יאהב את מי שאנחנו, הוא יאהב את התחפושת, הפרסונה, שאנחנו מציגים לעולם החיצוני.

- כהורים: אנחנו מעבירים את אותן מלכודות זהות הלאה לילדים שלנו. ויוצרים אצלם את אותה הבעיה בדיוק, ומגדלים אותם להיות איזו דמות שרחוקה ממי שהם באמת.

בתהליכי הליווי שאני עושה ובריטריט "50 גוונים של חופש" שאני מעביר, פגשתי הרבה אנשים שכלואים בתוך הזהויות שיצרו לעצמם:

- המנהל הבכיר שמרוויח משכורת מצוינת אבל מרגיש שהוא חי "בהצגה" כל יום, סובל כל רגע שהוא נמצא בעבודה שלו, מרגיש שהוא זיוף לא אותנטי, ובתוכו מסתובב כבוי וחסר אנרגיה בעולם.

- האמא שדוחה כל תשוקה אישית וחלום שיש לה, כי "אמא טובה מקריבה הכל בשביל הילדים". ובתוכה היא קמלה לאיטה לתוך חיי שגרה שמכרסמים בתשוקת החיים שלה.

- הבן הממושמע שבגיל 40 עדיין חי לפי הציפיות של ההורים, מנסה לקבל מהם אישור על כל בחירה וצעד שהוא עושה בחיים, רק כדי שירגיש שהוא "ראוי" לאהבה שלהם.

כיצד משתחררים ממלכודת הזהות?

לאחר שהחלמתי מהסרטן, התחלתי תהליך טיפול עמוק ומשמעותי. די בתחילת התהליך, המטפלת שליוותה אותי אמרה לי משפט שבהתחלה מאד הרגיז וקומם אותי: "אתה בכלל לא יודע מי זה ערן. אתה לא מכיר אותו".

כעסתי עליה, איך את אומרת דבר כזה? מה זאת אומרת אני לא מכיר את עצמי? למעלה מ-40 שנים אני חי את החיים האלו, אני עושה תהליכי מודעות והתפתחות... איך את אומרת שאני לא מכיר את עצמי?

זה אולי לא נעים להודות בכך, אבל היא צדקה לגמרי. כי פתאום גיליתי שכל מיני דברים שחשבתי שהם "ערן" - הם בכלל לא. וכל מיני דברים שלא העזתי לחשוב שהם "ערן" - הם דווקא כן.

בתוך התהליך שעברתי, של השלת הזהות המדומה (הפרסונה) שיצרתי לעצמי, גיליתי מתחתיה ערן אחר לגמרי. ערן שהוא קליל יותר, ספונטני יותר, שאוהב חוויות ולהנות, שיודע ליצור קשרים אינטימיים עמוקים, שמחובר לעולם הרגשי שלו, שמחובר למיניות שלו וחוגג אותה, של אדם אותנטי, כנה ופתוח.

המפתח לשחרור: להכיר בכל החלקים שמרכיבים אותנו

השחרור האמיתי מתחיל כשאנחנו מעזים להכיר בכל החלקים שלנו - גם באלה שתמיד ניסינו להחביא.

במקרה של אותו ילד, זה יהיה להכיר בחלק הכוחני והאגרסיבי שנמצא בו. ולמצוא את המקומות שהיו יכולים לבוא לידי ביטוי בחיים שלו.

זה לומר לעצמו, אני לא מושלם, גם האגרסיביות והכוחניות היא חלק ממני. וללמוד לקבל ולאהוב את עצמו, גם עם החלק הזה. כאשר הוא יקבל את החלק הזה שבתוכו, הוא כבר לא יצטרך להתאמץ ולהשקיע את האנרגיה הרבה בתחזוקה של הפרסונה שהוא יצר לעצמו.

ומכאן כבר מגיעה כמות נכבדת של תחושת חופש. כאשר אנחנו לא צריכים להעמיד פנים, להציג הצגה כלשהו או לתחזק דמות שהיא לא אנחנו. כל האנרגיה שהשקענו בכך חוזרת אלינו, ומעניקה לנו תחושה עמוקה של שחרור והקלה. כאילו הסירו מעלינו שרשראות כבדות.

החופש לבטא את מי שאנחנו, על כל חלקינו, הוא אחת הכמיהות העמוקות שלנו. אנחנו נוטים לחפש את הפתרונות בחוץ, בדמות של כסף, הישגים, כבוד מאחרים וכו'... כשכל מה שאנחנו רוצים, זה פשוט להיות אותנטיים ואמיתיים. להיות אנחנו.

הנה כמה שאלות עוצמתיות שיכולות לעזור לכם לזהות את מלכודת הזהות שלכם:

זכרו: החופש האמיתי מתחיל כשאנחנו מעזים להיות מי שאנחנו, עם כל הצדדים שלנו - גם אלה שלימדו אותנו להתבייש בהם.

כשאנחנו חושבים שיש איזשהו סטנדרט חברתי "נכון" שאנחנו צריכים לחיות על פיו.

המלכודת החברתית היא אולי המלכודת הערמומית ביותר, כי היא מתחפשת ל"נורמלי" ול"מקובל". היא גורמת לנו להאמין שאם נחרוג מהמסלול המוכתב חברתית, משהו נורא יקרה.

איך היא נוצרת?

המלכודת החברתית פועלת דרך מנגנון עתיק יומין שמוטבע בנו - הצורך להשתייך. כבני אדם, הפחד שלנו מדחייה חברתית חזק יותר אפילו מהפחד ממוות. זה מגיע מימים קדומים, כשדחייה מהשבט הייתה שוות ערך למוות.

הבעיה היא שהחברה המודרנית לקחה את הפחד הבסיסי הזה והפכה אותו למנגנון שליטה. היא יצרה מסלול חיים "נורמטיבי" שכולנו אמורים לצעוד בו: בית ספר, צבא, תואר, עבודה, חתונה, ילדים, משכנתא.

ראינו את זה בצורה דרמטית בתקופת הקורונה. מי שבחר מרצונו החופשי לא להתחסן, עבר תהליך של דה-לגיטימציה חברתית. פתאום אנשים שהיו חברים קרובים הפכו ל"מסוכנים", "אנוכיים", "לא אחראיים". זו דוגמה קיצונית למנגנון שפועל כל הזמן בחיינו.

הרבה מן התפיסות שמשמשות עבורנו כסוג של "מצפן", למרות שמעולם לא בחנו את נכונותן עבורנו ולא קיבלנו החלטה מודעת שאנו בוחרים ליישר קו מולן.

למשל:

• זוג צעיר חייב לקנות דירה, כי זה הרבה יותר נכון מאשר לשכור
• אי אפשר להצליח בחיים בלי תואר אקדמי
• חייבים לענות לטלפון/מיילים מהעבודה גם אחרי שעות העבודה
• צריך לשמור על קשר עם כל המשפחה המורחבת
• חייבים לקנות מתנות לכולם בחגים
• אסור לתת לילדים להשתעמם

המחיר העמוק ביותר של המלכודת החברתית הוא שאנחנו מוותרים על החלומות האמיתיים שלנו. אנחנו בוחרים "להיות בסדר" במקום להיות מאושרים. אנחנו מעדיפים להיות "נורמליים" במקום להיות אותנטיים, אנחנו פועלים כדי "להשתייך" במקום להיות חופשיים.

אני רואה את זה בהרבה מקרים שאני פוגש: אנשים שיש להם חלום או תשוקה, אבל הם קוברים אותם כי "מה יגידו". הם מעדיפים לסבול בשקט מאשר להסתכן בביקורת חברתית.

כיצד משתחררים מהמלכודת החברתית?

השחרור מהמלכודת החברתית הוא תהליך עדין ועמוק, שמתחיל בהבנה פשוטה אבל מטלטלת: לא משנה מה נעשה, תמיד יהיה מישהו שלא יסכים עם הבחירות שלנו. תמיד יהיה מישהו שיבקר, ילגלג, יבטל, ידחה, יכעס, יכאב או יעלב מהבחירות שלנו.

ברגע שאנחנו מפנימים את זה, ומקבלים את זה (ובדרך, גם לא לוקחים אחריות על רגשותיהם של אחרים), אנחנו יכולים להתחיל להשתחרר ולצאת לחופשי.

המפתח לשחרור: לבחון מחדש את "האמיתות החברתיות"

השחרור מהמלכודת החברתית, מתחיל בלשאול שאלות על כל מה שנראה לנו "מובן מאליו". למשל, האמת החברתית אומרת "חייבים לקנות דירה". אבל האם זו באמת האמת שלנו?

יש כמה "אמיתות" שכל כך מושרשות בחברה ובתרבות שלנו, שאנחנו כבר לא עוצרים לשאול האם הן באמת נכונות עבורנו. למעשה, כנראה שמעולם לא עצרנו לשניה אחת לבחון האם האמיתות האלו מתאימות לנו? לחיים שאנו רוצים עבור עצמנו?

הנה כמה דוגמאות ל"אמיתות" כאלו:

"צריך להיות בעל מקצוע רציני" - אנחנו מאמינים שעבודה "רצינית" היא רק כזו שדורשת תואר אקדמי ומשרד מסודר. אבל האם זה נכון? פגשתי אמן רחוב שמרוויח יותר ממנהל בכיר בהייטק, וחי חיים הרבה יותר מספקים.

"חייבים להתחתן עד גיל מסוים" - החברה קבעה לנו לוח זמנים: עד גיל 30 להתחתן, עד 35 להביא ילדים. אבל מי קבע את הזמנים האלה? ולמה בכלל צריך להתחתן? פגשתי זוגות שחיים באושר יחד 20 שנה בלי חתונה, ואנשים שהתחתנו בגיל 45 והקימו משפחה מדהימה. אני לא בעד או נגד חתונה, שכל אחד יעשה מה שנכון לו, אבל האם עצרתם לשאול את עצמכם לפני שהתחתנתם האם יש עוד אפשרויות? שאולי יותר מתאימות לחיים שאתם רוצים לעצמכם?

"ילדים צריכים חדר משלהם" - כמה משכנתאות נלקחו בגלל האמונה הזו? פגשתי משפחות שחיות בדירות קטנות, הילדים חולקים חדר, והם מאושרים. הכסף שחסכו מאפשר להם לטייל בעולם ולהעניק לילדים חוויות במקום עוד מטרים של נדל"ן.

"צריך לחסוך לפנסיה מגיל צעיר" - בעוד שתכנון כלכלי הוא חשוב, האם באמת הגיוני להקריב את ההווה למען עתיד שאיננו בטוחים לגביו? פגשתי אנשים שבחרו להשקיע בעסק משלהם במקום בקרן פנסיה, ויצרו לעצמם חופש כלכלי הרבה לפני גיל הפרישה.

"קריירה זה דבר לינארי" - מקובל לחשוב שצריך להתקדם באותו מסלול: מתחילים כזוטרים, מתקדמים לתפקידי ניהול, וככה עד הפנסיה. אבל למה? פגשתי מהנדסת תוכנה שבגיל 40 הפכה למורה ליוגה, ומנהל בכיר שעזב הכל כדי לפתוח מסעדה קטנה. שניהם מאושרים יותר ממה שהיו אי פעם.

"חייבים לדאוג לביטחון כלכלי לפני שמגשימים חלומות" - כמה פעמים שמענו "קודם תבסס את עצמך, אחר כך תעשה מה שאתה אוהב"? אבל אולי דווקא כשאנחנו צעירים, עם פחות מחויבויות, זה הזמן הנכון לקחת סיכונים ולהגשים חלומות?

כל "אמת" כזו נוצרה בתקופה אחרת, בנסיבות אחרות, על ידי אנשים אחרים. השאלה החשובה באמת  היא: האם היא רלוונטית לחיים שאנחנו רוצים לחיות היום?

חלק חשוב בתהליך השחרור מהמלכודת החברתית, הוא להבין שלהיות "נורמלי" יש מחיר כבד. כשאנחנו מנסים להתאים את עצמנו למה שהחברה מצפה מאיתנו, אנחנו משלמים על כך מחירים יקרים מאד: בחלומות שלנו, בשמחת החיים שלנו, באותנטיות שלנו, וכמובן גם – בחופש שלנו.

השחרור מהמלכודת החברתית הוא כמו פיתוח שריר, מתחילים בקטן ומתחזקים עם הזמן. זה יכול להתחיל בדברים קטנים:

- להגיד "לא" למפגש משפחתי כשלא בא לכם להיות בו. ללא צורך להתנצל, להסביר, לפצות או לרצות. ובמקום זה לנצל את הזמן לעשות משהו שממש בא לכם ועושה לכם טוב.

- ללבוש את מה שאתם אוהבים ונוח לכם כרגע, ולא מה ש"מתאים" או "מקובל". לאחרונה, לקוח שליוויתי תקופה ארוכה, אמר לי, שבפגישה הראשונה שלנו הוא היה מופתע לראות אותי נכנס לקליניקה עם מכנסיים קצרים וכפכפים. אמרתי לו שכך היה לי הכי נוח להגיע.

- להביע דעה שונה בישיבת צוות. במקום לשמור את זה לעצמי, ומאוחר יותר לראות איך מה שלא אמרתי, התגשם בדיוק, אחד לאחד, ולאכול את עצמי על כך ששתקתי.

- לחגוג את חג האהבה עם האהוב/ה שלכם בדרך אחרת, לא כמו שהחברה מכתיבה, או כמו שהפרסומות מסביב משדרות לנו שצריך. ואולי אפילו, לא לחגוג בכלל בחג האהבה, ולוודא שאתם חוגגים את האהבה שלכם מדי יום ולא רק ביום אחד בשנה, שדווקא בו, משווקים חכמים החליטו שזה המועד המתאים "לחגוג אהבה"!

- לבחור לגור בבתים נפרדים גם אם יש לך אהבה גדולה מאוד, כך שלכל אחד מכם יהיה את המרחב שלו, ואת החיים הנכונים עבורו. גם אם הסביבה שלכם חושבת שאתם כנראה לא בקשר רציני אם אתם לא גרים ביחד.

גם אני, לאורך החיים שלי, וגם לפעמים היום, תופס את עצמי ומגלה מקומות שבהם לא אמרתי בדיוק את מה שנכון עבורי, כי חששתי לפגוע בצד השני. המלכודות החברתיות מוטבעות בנו עמוק, ולא תמיד זה קל להתנתק מהן. זו עבודת מודעות בלתי פוסקת.

השינוי קורה כשאנו בוחנים ובודקים את עצמנו, ומגלים את המקומות האלו, ואז אפשר לחזור ולדייק את עצמנו.

חשוב לזכור, שהאנשים שמבקרים אותנו על הבחירות שלנו, בדרך כלל עושים זאת מתוך הפחדים שלהם. כשאנחנו בוחרים לחיות אחרת, אנחנו מערערים להם את תחושת הביטחון שיש ב"נורמליות" שלהם.

זה בסדר. אנחנו לא צריכים לשכנע אף אחד שהדרך שלנו נכונה. אנחנו רק צריכים להיות שלמים איתה בעצמנו.

הנה כמה שאלות עוצמתיות שיכולות לעזור לכם לזהות את המלכודות החברתיות שלכם:

זכרו: חופש אמיתי הוא לא החופש לעשות מה שבא לנו, אלא החופש לחיות לפי הערכים והאמת שלנו, גם כשזה לא נוח לסביבה או כשזה מעורר באחרים התנגדות או כעס.

כשהרגשות שלנו הופכים לכלא

המלכודת הרגשית היא מורכבת יותר, כי היא פועלת ברובד העמוק ביותר של הקיום שלנו - הרגשות שלנו. זו מלכודת שמתחילה להיבנות כבר בילדות המוקדמת, כשאנחנו לומדים אילו רגשות "מותר" להרגיש ואילו "אסור".

איך היא נוצרת?

זה מתחיל מוקדם מאוד, כילדים, כשאנחנו לומדים להתייחס לרגשות מסוימים כ"טובים" ולאחרים כ"רעים". "אל תבכה, בנים לא בוכים", "אל תכעסי, זה לא יפה", "תהיי שמחה, למה את תמיד עצובה?". לאט לאט אנחנו בונים מערכת שלמה של אמונות על אילו רגשות "נכון" להרגיש.

אני לא אוהב להשתמש במושג רגשות "טובים" או "רעים" כי אני חושב שכל הרגשות הם טובים. חשוב להרגיש, וחשוב לבטא רגש. כל סוג של רגש. אני מעדיף להשתמש במושגים של רגשות "גבוהים" ורגשות "נמוכים" או רגשות "נעימים" וכאלו ש"פחות נעימים".

חלק ניכר מחיי חשבתי והאמנתי, שאנחנו אמורים לחיות רק עם רגשות "גבוהים". והיום במיוחד, בעידן הרשתות החברתיות ותרבות הפייק, מאד קל ליפול למלכודת הזאת. מספיק רק לפתוח את ה"פייקבוק" או את ה"אינסטוש". ומה אנחנו רואים שם? כולם בטוב! כולם יפים, מבריקים, מצוחצחים, עם ילדים מתוקתקים,  נהנים בחופשות בחו"ל, אוכלים במסעדות, ומבלים במסיבות!

אצל כולם החיים נפלאים ומופלאים ורק אצלי הכל דפוק!

המלכודת הרגשית מתבססת על שלוש אמונות עמוקות:

1. האמונה שיש רגשות "נכונים" שאנחנו אמורים להרגיש כל הזמן

אני רואה את זה הרבה בתהליכים שאני עושה עם אנשים ובריטריט "50 גוונים של חופש" - אנשים שמרגישים אשמה על זה שהם עצובים, או כועסים על עצמם על זה שהם מפחדים. הם חושבים שהם צריכים לחיות רק ב"גבוהים". כאילו יש איזה "מצב רגשי תקין" או "נכון" שאנחנו אמורים להיות בו.

זו אמונה שאם אנו חווים רגש "נמוך", אז כנראה שמשהו לא בסדר איתנו.

וכך אנחנו מוצאים את עצמנו בורחים מרגשות "לא נעימים" דרך אכילה רגשית, קניות, סמים, אלכוהול, מין, עבודה אינטנסיבית, או כל דבר אחר שיעלים את הרגש ה"לא רצוי".

או לחילופין, אנחנו מנסים "לכפות" על עצמנו רגש מסויים. למשל, להרגיש טוב בחברתו של מישהו שלא טוב לי איתו. או להרגיש מה שאני "אמור" להרגיש בסיטואציות מסויימות.

2. האמונה שאנחנו אחראים על הרגשות של אחרים

זה אולי אחד הדברים שקשה יותר לאנשים להבין או לתפוס. אנחנו כל כך מתוכנתים להאמין שאנחנו צריכים "להתחשב" באחרים, ולעשות קודם כל מה שטוב לאחרים, כדי שהם לא יפגעו. גם במחיר שזה פוגע בנו!

זה מתבטא במשפטים כמו "אני לא יכול להגיד לה את האמת, זה יהרוס אותה" או "אני חייבת להישאר בעבודה הזו, אמא שלי תהיה מאוכזבת אם אתפטר". אז אני לא אומר את האמת לבת הזוג שלי, ומייצר ריחוק ושקר ביחסים שלנו. ואני לא מתפטר מהעבודה, כדי לא לאכזב את אמא, וגוזר על עצמי המשך חיים של אומללות, סבל ותסכול מתמשך.

3. האמונה שאני אהיה מאושר וארגיש טוב בגלל שאעשה או שיהיו לי "דברים" שאמורים לגרום לי להיות מאושר.

גם כאן, המדיה, עולם הפרסום, החברה והתרבות, תכנתו אותנו להאמין שהאושר והחופש שלנו הוא בהישג יד, אם רק "נשיג" משהו חיצוני. למשל – בית גדול, כסף, בן/בת זוג, כבוד, הצלחה או הישג מסוים.

כולנו מכירים את רשת הקניונים שמפרסמת "כמה קל להיות מאושר".

נכון! אם רק נלך לקניון, נקנה בכסף שאין לנו, עוד דברים שאנחנו לא צריכים, נפנק את עצמנו בארוחת פאר מיותרת שמצטלמת היטב לאינסטוש, ונגרוף עוד כמה לייקים – זה יהפוך אותנו למאושרים!

זה באמת קל 😊

האמת היא שהחיים שלנו מורכבים מהכל. מרגעים יפים, מאושרים וחופשיים, ורגעים של כאב, פחד, מצוקה וכעס. יש בהם הכל. החיים שלנו לעולם לא יהיו שלמים בלי הקבלה של כל החלקים האלו.

בדיוק כמו שאנחנו לא שלמים בלי הקבלה של כל הצדדים האפלים והפחות "זוהרים" שבנו.

אני זוכר רגע מכונן שקרה לי קצת אחרי שהתגרשתי. יצאתי לריצה באחד הבקרים, וכשחזרתי ממנה, ישבתי על הספה במרפסת בחוץ. ויכולתי להרגיש בתוכי כאב עמוק על כל מה שעברתי ושאני עובר, ולצידו גם שמחה והתרגשות גדולה לקראת החיים החדשים שאני יוצר לעצמי. פתאום הבנתי - זה בסדר להרגיש את שניהם. זה החיים - יש בהם הכל.

כך נראית המלכודת הרגשית בחיי היום יום שלנו:

את בישיבת צוות ומציגה פרויקט שעבדת עליו קשה. מישהו מעיר הערה פוגעת. את מרגישה כעס עולה, אבל מיד מדחיקה אותו כי זה "לא מקצועי להיעלב" או "צריך להישאר ענייניים". במקום להכיר בכעס הלגיטימי שלך ולהגיב בצורה מכבדת אבל ברורה, את בולעת את הרגשות ואחר כך מוצאת את עצמך אוכלת שקית שלמה של חטיפים במשרד.

הבן שלך בן 17, מודיע שהוא רוצה לעזוב את הלימודים. אתה מרגיש פחד עמוק, אבל במקום להכיר בפחד ולשתף בו ("אני מפחד כי אני דואג לעתיד שלך"), אתה הופך את הפחד לכעס וצועק עליו שהוא "הורס את החיים שלו". הפחד שלא הכרת בו מונע ממך לנהל איתו שיחה פתוחה ואמיתית ומרחיק ביניכם.

בת הזוג שלך שואלת "איך היה בעבודה?" ואתה עונה "בסדר" למרות שהיה לך יום מתסכל במיוחד. כי גבר "צריך להיות חזק", או כי אתה לא רוצה "להעמיס עליה". וככה, טיפה אחרי טיפה, נוצר מרחק רגשי וחוסר כנות בזוגיות.

את מעלה לפייסבוק רק תמונות מחויכות מהחופשה המשפחתית, למרות שרוב הזמן הילדים רבו, וגם את ובן הזוג שלך והיה מתיש. כי "צריך להראות שהכל מושלם". וככה את מזינה את המלכודת הרגשית גם אצל אחרים, שמסתכלים על התמונות שלך ומרגישים שמשהו לא בסדר איתם כי אצלם זה לא "מושלם". ומרגישה שאת עוד יותר לא אותנטית ולא אמיתית בחיים שלך.

חבר טוב מספר לך על קידום שקיבל בעבודה. אתה מרגיש קנאה, אבל מיד מתבייש בה כי "חבר טוב לא מקנא". במקום להכיר ברגש ולהבין שקנאה היא רגש אנושי לגמרי, אתה מתחיל להתרחק מהחבר בלי להבין למה. ומפספס הזדמנות לפתוח את זה לשיחה עם החבר ולהעמיק את האינטימיות ביניכם.

אתה מרגיש שהעבודה שלך מייבשת לך את הנשמה, אבל ממשיך להגיד לכולם (וגם לעצמך) ש"הכל בסדר" ו"צריך להיות אסיר תודה שיש עבודה". במקום להכיר בתחושת הריקנות ולהקשיב לה, אתה קונה "במבצע" עוד מוצר שאתה לא צריך, רק כדי להרגיש טוב לרגע.

כל הדוגמאות האלה מראות איך המלכודת הרגשית עובדת: אנחנו מזהים רגש "לא רצוי", שופטים את עצמנו על כך שאנחנו מרגישים אותו, ואז מנסים להדחיק או להחליף אותו. אבל הרגש לא נעלם - הוא פשוט מוצא דרכים אחרות לבטא את עצמו, בדרך כלל בצורה הרבה פחות בריאה.

במשך שנים הדחקתי את הרגשות שלי. לא נתתי להם מקום בכלל. הייתי ממש טוב בכך. אחרי שהחלמתי מהסרטן, והתחלתי להעמיק ולפתח את העולם הרגשי שלי, הסכמתי לראשונה, לחוות גם את הרגשות הפחות נעימים. כאב, פחד, אשמה, בושה.

גיליתי שכשאני מאפשר לעצמי לשהות במקומות האלו, ולחוות את הרגשות האלו, קורה לי משהו. המנעד הרגשי שלי מתרחב, ופתאום גם התחלתי להרגיש גם הרגשות הנעימים יותר.

הדחקת רגשות לא רק דורשת אנרגיה - היא גם מונעת מאיתנו לחוות את החיים במלואם. כשאנחנו מפחדים מעצב, אנחנו גם מגבילים את היכולת שלנו לחוות שמחה עמוקה. כשאנחנו בורחים מכעס, אנחנו גם מאבדים את הכוח שיש בו. כי בסופו של דבר, כל הרגשות קשורים זה בזה.

דוגמה שאני נתקל בה הרבה בתהליכי ליווי היא של אנשים שמנסים "להיות חזקים". אחד הלקוחות שלי, בעל עסק גדול, שיתף איתי שמעולם לא אפשר לעצמו לבכות. גם לא מול אשתו. המחיר של להיות "חזק" כל הזמן, הוא שהוא מאבד את הקשר לרגשות שלו, ומתנהל כסוג של "רובוט חסר רגשות", והוא מאבד את היכולת להיות פגיע ואותנטי גם במערכות היחסים הקרובות שלו.

כשאני לא מרגיש שום דבר (נעים או שפחות נעים), זה סימן שאיבדתי קשר לרגשות שלי.

המפתח לשחרור: ההבנה הפשוטה שכל רגש הוא בסדר.

חשוב להבין ולהפנים: אין רגשות "טובים" או "רעים" - יש רק רגשות. הם כמו גלים בים - הם באים והולכים, ותפקידנו הוא לא לשלוט בהם אלא ללמוד לשוט איתם.

אחד הדברים המדהימים שקורים כשמשתחררים מהמלכודת הרגשית הוא שפתאום החיים נהיים עשירים יותר. כשאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש הכל, אנחנו מגלים שיש עומק ומשמעות גם ברגעים ה"קשים". זה כמו לעבור מלראות את העולם בשחור-לבן, ללראות אותו בכל הצבעים שלו.

במקום לברוח מרגש לא נעים, אפשר לשאול: "מה הרגש הזה מנסה לומר לי?" כעס יכול להצביע על גבול שנחצה. פחד יכול להיות סימן שאנחנו צריכים להיות ערניים יותר. קנאה יכולה להיות מנוע שיזיז אותנו קדימה, לעבר דברים שאנחנו רוצים בחיינו ומפחדים להעז להשיגם. במקום לברוח מרגש לא נעים, אפשר לצלול לתוכו. לשבת איתו, להרגיש אותו בגוף, לתת לו מקום. זה כמו שריר - ככל שמתרגלים, זה נהיה קל יותר.

אחד הפחדים הגדולים שלנו מרגשות לא נעימים, הוא שהם יישארו איתנו לתמיד. אבל לרוב הם לא (אני לא מדבר על מקרים קליניים מורכבים, אלא על אנשים רגילים ונורמטיביים), הם עוברים דרכנו ומתחלפים.

כמו כן, כדאי להפסיק לקחת אחריות על רגשות של אנשים אחרים. זה לא אומר להיות חסר רגישות, אלא להבין שכל אחד אחראי על הרגשות שלו. אם מישהו נעלב ממשהו שאמרתי בכנות ואמפתיה - זה לא באחריותי.

כאשר אנחנו מפסיקים לקחת אחריות על רגשותיהם של אחרים, אנחנו הופכים להיות חופשיים יותר בביטוי שלנו בעולם, מאפשרים לעצמנו להביע את עצמנו יותר בחופשיות, בכנות ובאומץ.

הנה כמה שאלות עוצמתיות שיכולות לעזור לכם לזהות את המלכודות הרגשיות שלכם:

זכרו: חופש רגשי אמיתי הוא לא היכולת להרגיש רק רגשות "טובים". חופש רגשי הוא היכולת להרגיש את כל טווח הרגשות האנושיים, ולדעת שכולם בסדר, כולם חלק מהמסע הזה שנקרא "להיות אנושי".

אחרי שהבנו לעומק, כמה מהמלכודות שכולאות אותנו, אפשר להבין איך נראים חיים של חופש אמיתי. וכמו שכתבתי קודם, חופש אמיתי הוא הרבה מעבר ל"לעשות מה שבא לי". הוא לאפשר לעצמי לחיות את הביטוי האותנטי, הכנה והאמיתי של מי שאני בעולם.

חיים של חופש מתחילים כשאנו מאפשרים לעצמנו להשתחרר מהזהות ה"מקובלת" / "נדרשת" / "מצופה" / "ממוצעת" וכו'.  כשאנחנו מפסיקים לשחק תפקיד (שמישהו אחר הגדיר לנו) ומתחילים להיות מי שאנחנו באמת.

זה יכול להיראות ככה:

• להיות אבא שמודה בפני הילדים שלו שהוא לא יודע הכל
• לבוא לעבודה עם הבגדים שנוח לי בהם, לא עם מה ש"מצופה" ממני
• להגיד בכנות "אני לא יודע" במקום להעמיד פנים שאני מבין
• לגלות שיש בי חלקים קנאיים, קטנוניים, ילדותיים, להסתכל עליהם ולקבל אותם באהבה, מתוך ההבנה שהם חלק בלתי נפרד ממני

חיים של חופש מתחילים כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לחיות לפי האמת שלנו, גם כשהיא שונה מהמקובל:

• לגור בדירות נפרדות למרות שאתם זוג, כי כך מתאים ונוח לכם יותר
• להחליט שאתם לא רוצים חתונה גדולה למרות לחץ המשפחות, ובמקום זה לחסוך את הכסף ולחגוג עם החברים שבאמת אכפת להם מכם
• לבחור לגור בדירה קטנה כי זה מה שמתאים לי, למרות ש"כולם" מסביב קונים בית גדול ומפואר (ועל הדרך משעבדים את עצמם ואת החופש שלהם לבנק)
• לקחת סופ"ש רק לעצמי למרות הרצון של האישה והילדים שנבלה את השבת יחד, כי אני ממש צריך את הזמן האישי שלי
• להחליט שאת לא רוצה ילדים, בלי הצורך להתנצל ולהסביר את עצמך בכל ארוחת שישי
• להודות בטעויות בפני הצוות שלך, כי גם אתה בן אדם ועושה טעויות
• לא לענוד שעון יקר או ללבוש חליפה לא נוחה, רק כי "ככה נראה אדם מצליח"
• לבקש לרדת באחוזי המשרה בעבודה למרות שהבוס שלך ממש לא אוהב את זה

חיים של חופש מתחילים כשאנחנו מאפשרים ונותנים מקום לכל הרגשות שאנחנו פוגשים.

• לומר לילדים "אני עייף ועצבני היום" במקום להעמיד פנים שהכל בסדר
• לבכות כשעצוב לך, גם אם אתה גבר
• לשתף את בן/בת הזוג בפחדים ובחששות, בלי לחשוש שאתפס כחלש או שלא יאהבו אותי יותר
• להרגיש גאווה בהישגים שלנו בלי להקטין את עצמנו

חיים של חופש זה להתעורר בבוקר ולדעת שאנחנו לא צריכים לסחוב על הכתפיים את הציפיות של כל העולם ואשתו. ושאם אנחנו בוחרים ללכת לעבודה, זו בחירה שלנו - לא כי "ככה צריך" או כי "אני חייב".

זה להשתתף בפגישת עבודה ולהביע את דעתך בכנות, גם אם היא שונה מדעת הרוב. מבלי לפחד "לעשות גלים" כי את יודעת שהערך שלך לא תלוי בהסכמת האחרים.

זה לאכול עם המשפחה בערב שישי ולהרגיש חופשי להיות אתה, בלי הצורך להעמיד פנים או לענות תשובות "נכונות" לשאלות על החיים שלך.

כשאנחנו חופשיים להיות אנחנו, הכל משתנה.

היחסים שלנו נהיים אמיתיים יותר - במקום יחסים שמבוססים על ציפיות ותפקידים, אנחנו יוצרים קשרים שמבוססים על אמת, כנות, אינטימיות ואותנטיות.

ההחלטות שלנו נהיות נכונות יותר - כשאנחנו לא פועלים מתוך פחד או לחץ חברתי, אנחנו מקבלים החלטות שבאמת נכונות לנו.

יש לנו יותר אנרגיה – כי כל האנרגיה שהשקענו בלהעמיד פנים ולרצות אחרים, ובליצור את ה"פרסונה" החיצונית של מי שאחרים חושבים שאנחנו צריכים להיות, מתפנה למה שבאמת חשוב לנו.

אנחנו מרגישים יותר שלמים - במקום להילחם בחלקים שונים בעצמנו, אנחנו לומדים לקבל את כל מי שאנחנו. ולאהוב את עצמנו יותר, על כל החלקים וההיבטים שלנו.

חופש אמיתי הוא לא מצב קבוע שמגיעים אליו, אלא דרך חיים שבוחרים בה בכל יום מחדש. זו הבחירה להיות אותנטיים, להקשיב לקול הפנימי שלנו, ולחיות את החיים שאנחנו באמת רוצים - לא את החיים ואת התסריט המוסלל, שמישהו אחר כתב עבורנו.

האם אפשר להיות לגמרי חופשיים?

אולי בעולם אוטופי ומושלם. אבל לצערנו, העולם שלנו אינו כזה.

אני עצמי, עושה עבודה רבה בעניין החופש בחיי בשנים האחרונות, ועדיין בכל פעם מחדש, מגלה עוד ועוד מקומות שאני לא לגמרי חופשי בהם. עוד חזיתות בחיים שבהם מתבקש עוד דיוק של מה שנכון עבורי. זה לא מסתיים לעולם. זו עבודת שיוף עדינה. אבל עם כל שיוף נוסף, הנשימה מתרחבת והחופש מתרחב.

הנה כמה שאלות עוצמה לרפלקציה עצמית, שיעזרו לכם לבחון את עצמכם ואת החופש בחיים שלכם. אני ממש מעודד אתכם לשבת כעת, כל עוד הדברים האלו עוד חיים בתוככם ולענות על השאלות לעצמכם:

כל יום שאנחנו ממשיכים לחיות בכלא הסמוי הוא יום שלא יחזור. החופש שלנו מתחיל ברגע שאנחנו מחליטים שאנחנו מספיק אמיצים כדי להיות מי שאנחנו באמת.

אז מה אתם בוחרים לעשות עם הרגע הזה?

כל צעד קטן שנעשה לעבר החופש שלנו, ידייק יותר את מה שאנחנו זקוקים לו. לפעמים צריך להתחיל עם צעד אחד קטן. אי אפשר לשנות את חיינו ברגע, ולרוב זה גם לא מתאים או נכון לנו. החיים הם מסע, וכך גם החופש בחיים שלנו – מסע מתמשך.

אבל צריך להתחיל.

זה לא יקרה מאליו. שום דבר לא ישתנה בחיים שלנו אם אנחנו לא נשנה אותם. אפילו בצעדים הקטנים ביותר.

אם קראתם עד כה והתחברתם לדברים האלו, אני מזמין אתכם לא לעצור כאן.

החופש שלכם הרבה יותר קרוב ונגיש ממה שמרבית האנשים יכולים לתאר לעצמם.

אבל... מרבית האנשים לא יאפשרו את החוויה הזו לעצמם. וזה מצער.

הסיבה היא פשוטה – כי זה מפחיד.

זה מפחיד לגלות מי אנחנו באמת.

זה מפחיד לגלות שאולי הדרך שבה חיינו את חיינו עד כה, לא תואמת את מי שאנחנו רוצים להיות.

זה מפחיד לעשות שינויים.

וזה מפחיד להתפתח.

כי זה מביא איתו תחושות של אי וודאות: אם אני אפגוש את עצמי, אז מה יהיה ואיך זה ישפיע על המשך החיים שלי?

לרוב, אנחנו מסתכלים על המחיר שהשינוי דורש מאיתנו, ואז מנסים להעריך האם זה כדאי או שלא.

מה שאנחנו לרוב מפספסים, הוא מחיר ההישארות במקום.

המחיר של לא לעשות את השינוי. של להמשיך ולחיות בכלא הסודי.

אני מכיר את המחיר הזה מקרוב, את המחיר של "לחכות לזמן המושלם". אני הייתי צריך להגיע לחדר ההקרנות, שם בקומה 2- באיכילוב, כדי להבין שאי אפשר לדחות את החיים האמיתיים ל"יום אחד".

לא חייבים לפגוש משבר כדי להתעורר לחיים שלנו ולשנות אותם.

בריטריט "50 גוונים של חופש" אני מזמין אתכם לעבור ביחד איתי, ועם קבוצה אינטימית ומצומצמת של כ-30 משתתפים, מסע כזה. מסע אל האמת שלכם. לא סתם עוד סדנה או הרצאה, אלא חמישה ימים של טרנספורמציה אמיתית.

זה מסע שבו תפגשו את כל החלקים שבכם - גם את אלו שאתם מנסים להחביא או לא מודעים להם, גם את אלו שאתם מתביישים בהם. ותלמדו לאהוב את כולם. כי רק כשאנחנו מקבלים את כל מי שאנחנו, אנחנו באמת משתחררים.

אם הרגשתם משהו בתוככם זז כשקראתם את המילים האלה, אם משהו בתוככם פנימה, יודע שהגיע הזמן לשינוי - אל תחכו. החופש שלכם מתחיל ברגע שאתם מחליטים שאתם ראויים לו.

זהו!

אני מקווה שהיה לכם מסע משמעותי ובעל ערך ושהמדריך האינטראקטיבי הזה עזר לכם לגלות עוד על עצמכם ועל מלכודות החופש שכולאות אתכם.

אני מזמין אתכם לא לעצור כאן ולהצטרף אלי לריטריט "50 גוונים של חופש" הקרוב, שבו נחקור ביחד את הדרך שלכם לחיים אותנטיים ומלאים יותר. 

כדי לקבל את הסיכום של התהליך שעברתם, ישירות למייל שלכם, מלאו כאן את פרטיכם ולחצו על הכפתור, ואשלח לכם את המידע מיד!