שנתיים עברו מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו.

וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב.

לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו.

 

אף אחד לא בא

בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם.

 

ואף אחד לא בא.

 

אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו.

 

לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו.

 

וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא.

 

זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד.

 

מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם.

 

גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם.

 

וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

 

זו יכולה להיות התפכחות כואבת. אבל היא הכרחית.

 

אדם צריך לקחת את האחריות ואת גורלו בידיו.

 

רק אנחנו יכולים להציל את עצמנו.

 

אין מבוגר אחראי

אחד הטקסטים שהמנחה הביא לאותה שיחה בבוקר יום כיפור, דיבר על כך שנראה שאין מבוגר אחראי שבאמת דואג לנו כאן. שאין כאן מנהיגות שבאמת אכפת לה מהאנשים עצמם.

 

מבלי להיכנס לשיח הפוליטי, אני חושב שזה בדיוק ההמשך להבנה הקודמת שאף אחד לא בא.

 

גם בחיים שלנו, אין מבוגר אחראי יותר.

כשהיינו ילדים, אז זה היה תפקידם של ההורים (בין אם עשו את זה טוב יותר או פחות), אבל כעת כשאנו אנשים בוגרים, אין יותר מבוגר אחראי.

 

אנחנו המבוגר האחראי. בין אם נרצה להכיר בכך או שלא.

 

וגם זו התפכחות לא נעימה תמיד.

 

היא דורשת מאיתנו לקחת את האחריות המלאה על החיים שלנו. בכל ההיבטים שלהם.

 

לרוב, כבני אדם, נעדיף להעביר את האחריות הזו למישהו אחר. שהוא ידאג לדברים, שהוא יקבל את ההחלטות, שהוא יוביל.

 

רוב האנשים יעדיפו לתת למישהו אחר להוביל אותם ולהחליט בשבילם, מאשר לעשות את זה בעצמם.

 

וזו טעות בעיני. טעות קשה.

 

כי לאף אחד אחר לעולם לא יהיה אכפת מאיתנו, כמו שלנו אכפת מעצמנו.

אף אחד אחר לא ישים את האינטרסים האישיים שלנו לפני שלו.

אף אחד אחר לא ידאג לנו כמו שאנו נדאג לעצמנו.

 

כשחליתי בסרטן, מן הסתם נעזרתי ברופאים לריפוי שלי. אבל בשום נקודה או שלב בדרך, לא העברתי אליהם את האחריות לריפוי שלי.

השארתי את זה בידיים שלי. בדקתי את מה שאמרו והציעו לי בעצמי. ביקשתי חוות דעת נוספות. בחרתי להוסיף גם טיפולים אלטרנטיביים למה שהרפואה הקונבציונאלית הציעה לי.

 

בקורונה, רוב האנשים העדיפו לסמוך על אחרים שיאמרו להם מה הם צריכים להזריק לגוף שלהם, מאשר לקחת אחריות על עצמם ולבחון בעצמם מה נכון ומתאים להם לעשות. ולשמור על הבריאות שלהם בעצמם.

 

קל מאד במקרים כאלו להשאיר את האחריות אצל מישהו אחר. או לחפש במישהו אחר שיהיה המבוגר האחראי עלינו.

 

אני חושב שזו טעות קשה.

 

כאוס

מאז אותו בוקר, והאמת שבכלל בשנים האחרונות, נראה שהחיים שלנו הפכו להיות יותר ויותר כאוטיים.

 

לא רק בארץ, בעולם כולו.

 

אני לא חושב שזה עומד להשתפר. בדיוק להיפך. אני חושב שאנחנו עומדים לפגוש את הכאוס בעוצמות גבוהות יותר ויותר.

 

כי העולם הוא כזה – כאוטי. החיים הם כאוטיים.

 

כבני אדם אנחנו מקדשים סדר, בטחון, וודאות.

אנחנו מוכנים לשלם מחירים יקרים כדי לשמור עליהם.

שלא יטלטלו לנו יותר מדי את הספינה, שלא ירעידו את האדמה שמתחת לרגליים שלנו.

 

אבל העולם הוא לא כזה. הוא לא של סדר, בטחון או וודאות.

 

בדיוק להיפך.

 

וזו גם התפכחות כואבת.

 

מול הכאוס הזה, אנחנו יכולים לבחור להיות בשני מצבים: פאסיביים או אקטיביים.

 

הפאסיביים יחפשו שמישהו יציל אותם, שיהיה מבוגר אחראי שיחליט בשבילם. זה מסלול שיוביל אותם רק ליותר כאוס ויותר מורכבות. ובסופו של דבר כנראה ליותר כאב.

אין הרבה תקומה במקום הפאסיבי. זהו מקום של הישרדות. שבו אנשים ינסו לשרוד את החיים שלהם. רק כדי לנסות ולהחזיק בעוד קצת שבב של וודאות או בטחון מעושה, כי אין באמת כאלו.

 

האקטיביים יצטרכו לפגוש את הכאוס פנים מול פנים.

לחזק בתוככם את היכולת להכיל יותר ויותר אי וודאות ולמרות הפחד הטבעי שזה מעורר בנו, לפגוש את הפחד הזה full on מול הפנים.

כי אין ברירה אחרת.

 

רק ששם גם יש את זרעי ההזדמנות.

שם שוכן הפוטנציאל.

הפוטנציאל לשינוי, הפוטנציאל לגדילה והתפתחות.

הפוטנציאל להזדמנויות חדשות שלא ראינו קודם לכן.

 

זה לא פשוט לעשות את זה. זה אומר לרוב שנצטרך להיכנס ללב הסערה, ללב הכאוס. ולהתמודד עם מה שנפגוש שם.

 

עם חוסר הוודאות ועם חוסר הבטחון.

 

וזה דורש יכולות אחרות ממה שכנראה נדרשנו להן עד היום.

 

מתוך הכאוס והתוהו ובוהו נוצר העולם.

 

מתוך הכאוס של השואה נוצרה מדינת ישראל.

 

מתוך הכאוס של הסרטן שפגשתי נוצרו לי חיים חדשים וטובים יותר.

 

יש בכאוס הזדמנויות. אנחנו רק צריכים להיות אקטיביים ולחפש אותן.

 

וגם ברמה הלאומית שלנו, אני מאמין שמתוך הכאוס הנורא שאנו חווים כעת, יש את הפוטנציאל למשהו חדש שיצמח כאן.

 

אני מחזיק בתקווה הזו.

 

יש בחיים מהכל – מהטוב ומהרע

לפני שנתיים נחשפנו לרוע בלתי נתפס. כזה שאנחנו זוכרים מאירועי השואה.

 

זו יכולה להיות נקודת שבר בפני עצמה עבור אנשים שמאמינים שכל האנשים טובים ביסודם.

או אלו שמאמינים בטוב שבעולם.

 

אנחנו מוסללים להאמין שהחיים אמורים להיות רק טובים.

מוסללים לחפש רק את החלק הטוב שבחיים. רק את הרגעים היפים, רק את הרגשות הנעימים.

 

אני שנים האמנתי שאם רק אסדר את ה-______ בחיים שלי, אז אגיע למנוחה והנחלה.

שנים הדחקתי כל רגש לא נעים ולא אפשרתי לעצמי להרגיש ולפגוש אותו.

 

אבל המנוחה והנחלה מעולם לא הגיעה. לא כמו שציפיתי לה. תמיד היה עוד משהו שהרגשתי שלא שלם ולא יושב במקום בחיים שלי.

 

המפגש עם הסרטן והתהליכים העמוקים שעברתי לאחריו, לימדו אותי שיעור חשוב בלקבל את המציאות עצמה.

 

שבמציאות עצמה יש מהכל.

 

יש רגעים יפים ונפלאים, ויש רגעים ואירועים איומים ונוראים.

יש רגעים של אהבה ואושר, ויש רגעים של כאב וצער נורא.

 

החיים שלנו אף פעם לא יהיו מושלמים.

 

אנחנו עומדים לפגוש בהם עוד כאב, צער ואובדן.

 

זה טבעם של החיים.

 

אנחנו גם עומדים לפגוש בהם עוד אושר, שמחה ואהבה.

 

זה טבעם של החיים.

 

יהיה לנו יותר קל אם פשוט נקבל את זה. שיש בהם את הכל.

 

 

אז איפה זה משאיר אותנו?

כנראה שהיום במיוחד, אנחנו נהיה עם הכאב ועם הצער.

ועם הזכרונות והגעגועים למה שהיה ולמי שהיו כאן איתנו.

 

ואני מקווה שגם היום, נוכל להיות גם עם התקווה והאמונה.

ועם לקיחת האחריות האישית, של כל אחד על חייו ועל ה- well being שלו.

ועם הרצון והתשוקה להיטיב את החיים שלו ואת החיים כאן בארץ הזו.

 

כי אין לנו ארץ אחרת.

 

ואם בחרנו להתגלגל לכאן, ולהיות יהודים בעולם הזה, ודווקא כאן, כנראה שיש לכך סיבה.

 

ועם זה אנחנו צריכים להתמודד.

 

 

בתקווה ובתפילה שכולם יחזרו הביתה במהירה, ושמתוך הכאוס הזה, נשכיל לבנות כאן משהו חדש וטוב יותר.

"מה שלומך?"

כמה פעמים שנשאלתי את השאלה הזו בשבוע האחרון. כל פגישה, כל שיחה נפתחת איתה.

בימים רגילים זו שאלה פשוטה, שקל לענות עליה, אפילו בהיסח הדעת. אבל היום, בכל פעם, לפני שאני עונה עליה, יש רגע קטן כזה של היסוס.

איך עונים על שאלה כזו בימים האלו? כשהכל בחוץ כל כך כואב, שחור ומפחיד מסביב.

בחוץ הכל שחור, אבל אצלי בפנים – לא.

בפנים, בתוכי, אני בטוב. לא בטוב עם כל מה שקורה בחוץ, בטוב עם עצמי.

אבל מתקשה לענות כך כשנשאל מה שלומי.

כאילו אין לגיטימציה, בתקופה הזו, להרגיש טוב עם עצמך. כאילו שאם אני מרגיש בטוב עם עצמי אז זה מבטל את כל מה שקורה בחוץ, או שאולי אני לא רגיש למה שקורה בחוץ ולאיך שאחרים מרגישים עכשיו.

זה ממש לא נעים להרגיש בטוב בתקופה כזו.

וגם לכתוב את זה כאן עכשיו, יכול להרגיש כמו לתקוע אצבע בעין של האחר.

ואולי זה רק סיפור בראש שלי? אני יוצר לעצמי איזה סיפור או סרט על זה, שזו לא תקופה שזה מתאים ולגיטימי להרגיש בה טוב.

זה לא נעים להיות בטוב, כשכל כך הרבה אנשים, גם קרובים אלי, מרגישים וחווים כל כך הרבה כאב עכשיו.

אז כששואלים אותי מה שלומי, אני מתמהמה רגע ובקול חלש, חצי מתנצל אומר שאני בטוב.

כי לומר משהו אחר, לא יהיה אמת. אז אני בוחר באמת.

המילים האלו מחכות להיכתב כבר ימים ארוכים, עוד מאותה שבת ארורה. הלב לא יכול לתפוס ולהכיל את עוצמת הכאב של כל מה שקרה.

 

כמו הרבה אחרים, אחרי השוק הראשוני ממה שקרה, גם אני נכנסתי למוד של עשייה בעצימות גבוהה. זו דרך ידועה להדחיק ולברוח מהחדשות והמדיה וכל מה שאופף אותנו.

ביחד עם קבוצה של כ-20 יזמים הקמנו מרחב דיגטלי בשם "חיבוק לנפש" שנועד לאפשר מעגלי תמיכה ואיוורור לכל מי שזקוק לכך. www.hibuk.co

 

יום רדף יום, והייתי מסיים אותו תשוש. לא ישנתי הרבה בימים הראשונים. מי יכול היה? התמונות, המחשבות על כל מה שקרה שם, על האבדן, הכאב.

 

ואז החלו להגיע השמות, אנשים שמכירים, מעגל ראשון ושני ושלישי. אני לא חושב שיש מישהו במדינה שזה לא נגע בו במעגל ראשון או שני.

 

ואז ההלוויות, וניחומי האבלים. ועוד הודעות ועוד הלוויות. מעגל כאב שאינו נגמר.

 

לאחר שבוע כבר לא יכולתי יותר, הרגשתי מותש. זה פשוט יותר מדי להכיל. אז עצרתי לרגע, הורדתי הילוך וחזרתי קצת להתמקד בעצמי.

 

ובתוך כל הימים האלו, חוזרת לי שוב ושוב השאלה, למה דבר כמו זה קורה?

 

לפני יומיים נתקלתי בפוסט שכתבתי ב-25 ביולי השנה. ושם כתבתי את הפסקה הבאה:

 

"הכל מתפרק עכשיו ובקצב הולך וגדל. אני לא חושב שזה דווקא דבר רע. להיפך. כל שינוי קורה מתוך כך שמשהו ישן מתפרק ומת. זה הכרחי כדי שמשהו חדש יווצר.

 

לפני מערכת הבחירות האחרונה, אמרתי באיזה מפגש משפחתי (וזכיתי לקיטונות של ביקורת על כך) שכנראה מה שצריך לקרות זה שביבי יזכה ויקים ממשלה משלו עם כל הקיצוניים, ויקח את הדברים לקיצון. אולי רק אז אנשים יתחילו להתעורר ולהבין.

 

זה בדיוק מה שקורה עכשיו, רק עדיין כנראה לא מספיק.

 

כנראה שזה עוד צריך להחמיר ולהסלים (לצערי) לפני שזה יתפרק לחלוטין.

 

אני אגב מאמין שזה יתפרק. ויחסית מהר (לא יודע אם זה עניין של כמה חודשים או שנה שנתיים, אבל זה לא מאד רחוק).

 

אבל כנראה שכעת, נדרש משהו קיצוני עוד יותר. כדי שאנשים יתעוררו עוד ובעוד רמה."

 

לא יכולתי לדמיין שמשהו קיצוני כל כך וכואב כל כך יקרה, וכל כך מהר.

 

לא יכולתי לדמיין שהמחיר יהיה כל כך קשה ויקר.

 

כל כך הרבה מערכות סביבנו כבר מתפרקות והתפרקו. זה תהליך שקורה כבר במשך כמה שנים, והואץ מאד מאז הקורונה. זה לא יחודי רק לנו כאן בישראל, זה קורה בכל העולם.

 

מערכות מוכרות, מוסדיות, שלטוניות, וכאלו שלכאורה הינן "מובנות מאליהן" מתפרקות כל הזמן ומאבדות את הרלוונטיות שלהן.

זה קורה במערכת החינוך, מערכת הבריאות, המערכת הכלכלית, התקשורת המגויסת שאיבדה רלוונטיות, וכעת גם מערכת הבטחון. שלא נדבר על המערכת הפוליטית שמזמן איבדה את זכות הקיום שלה "בזכות" קבוצה של 120 עסקנים ומושחתים שמנותקים מהעם.

 

התחושה היא של התפרקות מוחלטת, ובעיקר מה שמתפרק עוד ועוד – הוא האמון של האנשים במערכות האלו, ויחד איתו גם הוודאות והבטחון שהתלות במערכות הללו יצרה אצל האנשים.

 

וזה מפחיד, ומטלטל מאד.

 

כי אם אנו לא יכולים לסמוך על המדינה שתשמור עלינו, על הצבא שיגן עלינו, על הרופאים שידאגו לנו (ולא לאינטרסים של חברות הפארמה), על התקשורת (שתדווח אמת ולא מניפולציות ושקרים), או על הפוליטיקאים שיפעלו מתוך דאגה לאינטרסים שלנו (ולא רק של עצמם ושל מקורביהם), אז איפה זה משאיר אותנו?

 

עם הרבה פחד, בלבול, חרדות ובאופן כללי דכאון של עם שלם שנמצא כעת בטראומה בלתי נתפסת.  

 

זו תקופה שחורה וחשוכה. מהחשוכות שידענו.

 

אחד החוקים האוניברסליים בעולם שלנו הוא חוק הקוטביות. שאומר בפשטות שלכל דבר בעולם שלנו, כמו למגנט, יש שני קטבים: חושך ואור, טוב ורע, גבוה ונמוך, חם וקר וכדומה.

למעשה, הדברים מוגדרים מעצם קיומו של הקוטב הנגדי. כלומר, לא היה קיים אור, אלמלא היה חושך שמנוגד לו. לא היינו יכולים להעריך את גובה הפסגה שטיפסנו אליה, אלמלא היינו לפני כן בתחתית ההר. לא היינו יכולים להעריך את קור המזגן אם לא היה חמסין בחוץ.

 

וכך גם עכשיו. בתוך כל החושך הזה, יש גם אור.

 

לא תמיד קל להבחין בו בתוך כל השחור שאופף אותנו, בין ההלוויות לשבעה, בין זעקות משפחות החטופים, האזעקות, הפיצוצים והדי המלחמה מכל עבר. זה טבעי שנתמקד רק במה שחשוך, ובמה שכואב. אבל יש גם אור.

 

אז הנה כמה נקודות אור שאני יכול לראות כרגע, מן הסתם יש עוד אחרות שכבר קיימות או שיווצרו בעתיד:

 

כדי שיוולד כאן משהו חדש, הישן צריך למות

אני חושב שהארוע הדרמטי שאנו עברנו ועוברים הוא כזה שבעקבותיו דברים לא יוכלו לחזור לרגיל שלהם. זה לא רק בהיבט של הממשלה והכנסת הזו שתיפול / תופל או תתפטר (מה שפחות סביר שיקרה), אני לא חושב שיש הרבה אנשים שחושבים שהם ימשיכו להחזיק במפתחות. החכמים ביניהם יניחו את המפתחות וילכו בשקט, אלה שלא, יגורשו בבושת פנים ובקלון.

 

השינוי שנדרש כאן הוא לא "עוד מאותו הדבר", אלא restart מוחלט על כל השיטה והמנגנונים הישנים. כשהכל מתפרק, אפשר ליצור משהו חדש.

 

והחדש הזה מתחיל להיווצר.

 

ההתארגנות האזרחית שהחלה מיד עם פרוץ המלחמה היא בסדרי גודל שלא נראו כאן בעבר. אפשר לומר כמובן שהמענה היה צריך להינתן על ידי המדינה, וזה נכון, אבל כשהכל מתפרק האזרחים קמו ויצרו כאן מערכות חלופיות, יעילות יותר, הומניות יותר, נטולות אינטרסים ופוליטיקה.

 

היוזמות החדשות שקורות בשטח, חזקות יותר מכל דיון תאורטי בוועדה כזו או אחרת על "איך אפשר לפתור את הבעיה". מהמקומות האלו יגיעו הפתרונות החדשים, מאנשים אחרים שאינם נגועים בשיטה הישנה ובחשיבה הישנה.

 

זהו ארוע מכונן להתעוררות של האנשים

עד כמה שזה חבל וכואב שהיה נדרש ארוע כל כך טראומתי, האימפקט שלו על האנשים הוא כל כך עצום, שאף אחד לא יכול להישאר אליו אדיש.

הקורונה גרמה להרבה אנשים להתעורר ולהבין את ההונאות, השקרים והמניפולציות שמאכילים אותנו כאן במשך שנים. אבל העוצמה של מה שקורה עכשיו היא אחרת.

 

הרבה מאד אנשים מתעוררים ומבינים שאין להם מה לסמוך על "המנהיגים", המדינה ואפילו (בצער גדול) על הצבא.

 

המשמעות היא שאנשים מבינים שהם צריכים להיות אחראיים על חייהם. לדאוג לעצמם. ולא להיתלות במישהו אחר, חיצוני שיציל או ידאג להם.

 

ראינו את זה כבר בשבת עצמה כאשר אזרחים יצאו לשטח לחלץ את בני משפחותיהם ואחרים. אין ספק שזה אבסורד שהם היו צריכים לעשות את זה במקום הצבא, אבל בהסתכלות רחבה יותר, אני רואה בכך את המקום של לקיחת אחריות אישית למצב ולסיטואציה.

 

ההתעוררות וההתפכחות הזו תביא בעיני אנשים למקום שבו הם עוברים למקום פרואקטיבי ופעיל בחייהם. למקום שהם לא נתלים במישהו אחר, חיצוני, ולוקחים אחריות מלאה על חייהם.

 

כך היה גם בקורונה, אצל אנשים ובעלי עסקים, שבמקום לחכות שהממשלה תציל אותם עם מענק מפוקפק, לקחו אחריות ויצרו לעצמם את הפתרונות הכלכליים.

 

הסיבה הגבוהה יותר

אם ננסה רגע להתנתק מהכאב של האירועים ונעלה גבוה יותר להסתכל על מה שקרה וקורה כאן, אני מאמין שתמיד לדברים יש סיבה גבוהה יותר.

 

גם כשחליתי בסרטן, חיפשתי מה הסיבה הגבוהה יותר לכך שיצרתי חווית חיים כזו עבורי.

 

אני חושב שבמיוחד לארועים בעלי עוצמה כזו גבוהה, ברמה הלאומית וברמה האישית, יש סיבה גבוהה יותר.

 

ואני מחזיק בתקווה שהארוע הזה יהווה את הטריגר להתפכחות וליצירה של משהו חדש לחלוטין בישראל.

 

אם נסתכל היסטורית, מדינת ישראל הוקמה מתוך החורבות של השואה. נכון שהתנועה הציונית היתה קיימת לפני והיו מחשבות על הקמה של מדינה, אבל הארוע היווה את הזרז המשמעותי שאחריו הוקמה המדינה בפועל.  היא גם יצרה אקלים פוליטי בעולם שאיפשר לזה לקרות.

 

אני מרגיש, שבמידה מסוימת, אנו נדרשים להקים את המדינה שלנו מחדש עכשיו. וכרגע, בהרבה חזיתות, נראה שהעם הוא זה שמוביל ומנהיג

 

אין ספק שהמחיר ששילמנו ואנו משלמים הוא יקר וכואב. אבל אם לא ניצור מתוך הסיטואציה הקשה הזו משהו חדש, הרי שזה מחיר ששילמנו לריק.

 

אז מה עכשיו?

במקום שבו המנהיגות נעלמה ודוממת (ועדיף שיהיו כך, שמענו אותם מספיק וראינו לאן הם יודעים להוביל), נוצר ואקום שבתוכו יכולים להיווצר מנהיגים חדשים. מתוך אותן יוזמות אזרחיות, יש אנשים שמביאים בשורה אחרת.

 

במקום שבו המדינה אינה דואגת לאזרחים שלה ומפקירה אותם, עלינו להתעורר, לקחת אחריות על חיינו כאן ולעשות עבור עצמנו את העבודה. אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורנו.

 

אני אופטימי. כמו שכתב שלום חנוך ב"נגד הרוח": תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. השחר עוד יבוא.