לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה.

והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה.

ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות".

למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת.

בדרך שהלכו בה פחות.

בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה.

לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה.

זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו.

ולפעמים זה ממש סבבה.

ולפעמים לא.

אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו.

לא כי היא טובה יותר בהכרח.

פשוט כי היא מוכרת.

פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה.

לעומת הדרך שהלכו בה פחות.

שהיא הרבה יותר מפחידה.

שהיא הרבה יותר מאיימת.

שהיא לא ברורה.

שאין בה וודאות.

שאין לנו בה נסיון קודם.

ולכן היא דורשת מאיתנו לרוב יותר מאמץ, יותר "ניסוי וטעיה", יותר התמודדות עם טעויות וכישלונות.

זו דרך שדורשת מאיתנו הרבה יותר משאבים פנימיים, מאשר הדרך הרגילה והמוכרת.

ועדיין, יש מקרים בחיים, שזו הדרך שלנו.

למרות שהיא מפחידה ולא וודאית.

כי זו הדרך היחידה שיכולה לקחת אותנו למקומות חדשים, ולא לאותם המקומות המוכרים, שכולם היו בהם כבר לפנינו.

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, אנחנו יוצאים למסע נוסף של הריטריט "50 גוונים של חופש"

בו תוכלו לבחון את הדרך שלכם, ואת הדרך שהלכו בה פחות.

הדרך האלטרנטיבית.

זו שמרבית האנשים לא מוכנים ללכת בה.

וכל זה בקבוצה אינטימית, 25 משתתפים, שמגיעים לחקור את החופש בחייהם.

אתמול קיימתי יום הקלטות לפודקאסט "עושים שינוי".

אחד הפרקים שהקלטתי היה עם 3 בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" (תוכלו להאזין לו כבר בשבוע הבא).

ישבנו באולפן, המצלמות מכוונות עלינו, ותוך כדי השיחה איתם, עברה בי המחשבה שכמו שלמצלמות שמצלמות אותנו, יש אפשרות לשנות את זווית הצילום, לקרב ולהרחיק, כך זה גם בחיים שלנו.

וזה גם מה שעלה מתוך השיחה איתם: איך שינוי זווית ההסתכלות על היבטים שונים בחיים שלהם, יצר שינויים משמעותיים בחייהם.

תחשבו על איזו מציאות מסויימת שמתקיימת בחיים שלכם.

זה יכול להיות משבר, אתגר, או אפילו טראומה מלפני שנים רבות.

וכעת דמיינו שיש לכם מצלמה שמכוונת לאירוע הזה ודרך עדשת המצלמה אתם מתבוננים על האירוע והמציאות הזו.

יש את המבט הישיר והרגיל שלנו.

זו זווית ההסתכלות המוכרת. לרוב אנחנו רואים שם את הכאב, את הכעס, את העצב, את המורכבות.

לרוב אנו נתבונן על המציאות הזו, רק מהזווית הזו. המוכרת.

וכעת, תרגלו איתי בדמיון את המהלכים הבאים:

כמו במצלמה, כשאתם מתבוננים על הארוע הזה, תעשו זום-אאוט. תרחיקו את המבט על האירוע.

אני אוהב לדמות את זה למצב שבו אני יוצא מתוך המציאות הספציפית ועולה לגובה רב שמאפשר לי משם להתבונן על זווית רחבה בהרבה ממה שאני רגיל לראות.

כשאנו מתבוננים על ארועים / אתגרים / משברים מזווית רחבה יותר, לרוב נצליח לראות עוד היבטים בתמונה הרחבה יותר.

פתאום אפשר לראות לא רק את הבוס שפיטר אותנו או את העסק שקרס.

אפשר לראות תהליך שלם ורחב יותר.

אפשר לזהות את השחיקה והתסכול שהחזקנו שנים.

את הפחד מלעשות שינוי בעיסוק שלנו.

את הדמות החיצונית והפרסונה שתיחזקנו, שכבר מזמן לא תואמת אותנו יותר.

והמשבר הזה למרות הכאב שבו הוא בעצם קריאת השכמה.

הוא הזדמנות לעצור את הריצה העיוורת הזו על גלגל האוגרים ולהיזכר מה בכלל רצינו.

הזום אאוט מאפשר לנו לראות את הנסיבות, את התקופה ואת התמונה המלאה יותר.

וזה מאפשר מקום חדש להבנה, לקבלה של המצב, ולהשלמה עם מה שקרה.

עכשיו בואו נשחק שוב עם העדשה.

הפעם נעשה זום אין.

הכי קרוב שאפשר.

פנימה לתוך עצמנו.

כי לרוב כשיש משבר כלשהו או ריב, הנטייה שלנו תהיה להסתכל החוצה. על האחר. על מה שהוא "עשה לנו".

הזום אין דורש מאיתנו להעמיק את המבט פנימה.

להכנס עוד ועוד פנימה אל עצמנו. לאזורים שפחות מוכרים לנו, ולא פעם גם לא מודעים.

אני מלווה כעת זוג שעוברים משבר בקשר ביניהם.

אפשר להתבונן על כל חיכוך או מריבה ביניהם ולראות את המילים הפוגעות שהיא או הוא אמרו, ומה הם עשו.

אבל אפשר, עם כל אחד מהם, לעשות זום אין לתוך עצמם.

ולהתבונן ולשאול: מה קורה לי בפנים?

איזה פחד עתיק התעורר בנו ברגע הזה?

איזה פצע מוכר שוב מדמם בתוכנו?

אולי זה הפחד שלא יראו אותנו.

אולי הפחד שנישאר לבד או חרדת הנטישה שלנו.

אולי אנחנו פוגשים שם את החלק המרצה שלנו, זה שרק רוצה שיהיה שקט ולכן ממהר לוותר.

פעולת הזום אין עוזרת לנו לפגוש את ההיבטים המוסתרים, שבתוכנו. את הצללים שלנו.

זה מפחיד לשהות שם. בתוך הריק הזה ובתוך הכאב החשוף.

אבל שם מתחילה החלמה אמיתית. כשאנחנו מסכימים לא לדעת ופשוט לפגוש ולהרגיש את מה שנוכח בנו בפנים.

הפעולה השלישית שאני מזמין אתכם לעשות, היא שינוי זווית הצילום.

לקחת את המצלמה ולזוז איתה לצד השני של החדר.

עדיין להתבונן על אותו האירוע, אבל מזווית אחרת.

זה מאפשר לנו לראות צדדים אחרים של אותו האירוע.

לא רק את מה שנלקח מאיתנו אלא גם את מה שניתן לנו.

לא רק את ההפסדים, אלא גם את הרווחים.

אני זוכר את זה היטב מהמסע האישי שלי עם הסרטן.

מהזווית הרגילה והישירה יכולתי לראות רק איום קיומי, פחד מוות, כאב ותסכול.

אבל כשהסכמתי לשנות את הזווית, גיליתי שם מתנה.

גיליתי שהמפגש עם הסרטן, הכריח אותי להוריד מעלי את השריון הכבד שנשאתי.

הוא הכריח אותי להשיל מעליי את הזהות הישנה שלי.

את "ערן המצליחן" שחי כדי לרצות את כל העולם ולהיות בסדר עם כולם. והתאים את עצמו למה שאחרים חשבו שהוא צריך להיות.

מזווית אחרת הסרטן היה שער שדרכו נכנסתי לחיים של כנות, של אמת ושל חופש לבחור מי אני רוצה להיות באמת.

שינוי זווית לא אומר שאנחנו מתעלמים מהכאב או מדחיקים אותו.

הוא פשוט מאפשר לנו להחזיק את שני הקצוות.

גם את הקושי וגם את הצמיחה שנובעת ממנו.

החופש שלנו לא נמצא בבריחה ממשברים.

הוא גם לא נמצא בניסיון לתקן את מה שנפגע.

החופש שלנו מתחיל ביכולת שלנו לשחק עם המצלמה של החיים שלנו.

להרחיק כדי להבין.

לקרב כדי להרגיש.

ולשנות זווית כדי לצמוח.

בפעם הבאה שאתם מרגישים כלואים בתוך סיטואציה.

תעצרו רגע.

תנשמו.

ותשאלו את עצמכם דרך איזו עדשה אנחנו מסתכלים עכשיו?

ואיך שינוי זווית ההסתכלות יכולה לעזור לי להשיל מעלי את מה שלא תואם אותי יותר, לפגוש את עצמי בעמוקים, ולקבל תובנות חדשות עבור חיי ולמען ההתפתחות שלי.

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, אנחנו יוצאים למסע נוסף של הריטריט "50 גוונים של חופש"

קבוצה אינטימית, 25 משתתפים, שמגיעים לחקור את החופש בחייהם.

הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד.

בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.

לבד, עם עצמו.

שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה.

הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה.

והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל.

נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו.

אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים.

אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד.

בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.

מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות.

בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי.

במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.

זו תופעה שקורית בהרבה היבטים שונים של החיים.

אנחנו משתמשים במניפולציות כדי להשיג את מה שאנחנו באמת רוצים, במקום פשוט לבקש (או לדרוש) את זה באופן ישיר.

אנחנו מחפשים הצדקה ולגיטימציה חיצונית, סוג של תרוץ "טוב", שיאפשר לנו את מה שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו לבקש בצורה ישירה.

אנחנו גונבים את החופש, כי אנחנו לא מאמינים שהוא מגיע לנו בצורה לגיטימית.

אנחנו עושים את זה כל הזמן.

אנחנו מוצאים דרכים יצירתיות ומניפולטיביות כדי להשיג לעצמנו קצת שקט.

במקום פשוט לבקש אותו באופן ישיר.

למשל כשאנחנו מייצרים ריב בכוונה.

אנחנו נטפלים למשהו קטן שמקפיץ אותנו.

אנחנו מרימים את הקול טורקים את הדלת ומסתגרים בחדר.

אולי אפילו לוקחים את האוטו ונוסעים להירגע.

השגנו לעצמנו כמה שעות של שקט ולבד.

או כשאנחנו משתמשים בעבודה כתירוץ האולטימטיבי.

אנחנו נשארים במשרד עוד שעתיים או פותחים את הלפטופ בבית אל תוך הלילה.

יש לי "פרויקט דחוף" אנחנו אומרים.

אבל האמת היא שפשוט חיפשנו לגיטימציה חיצונית לא להיות חלק מההמולה של הבית.

להיות פטורים מהמקלחות, ההשכבות והשיחות על מה קרה היום.

לפעמים אנחנו אפילו מזמנים לעצמנו מחלה.

פתאום יש לנו מיגרנה איומה או כאב בטן בדיוק לפני אירוע או ארוחת שישי אצל ההורים.

הגוף שלנו משתף איתנו פעולה כדי לייצר לנו פטור רשמי.

פטור ממחויבות חברתית/משפחתית שלא באמת רצינו להיות בה.

לפעמים היא תאמר שכואב לה הראש.

פשוט כי לא נוח לה לומר לו שהיא לא רוצה לשכב איתו הלילה.

בכל המקרים האלו השגנו את החופש שלנו.

אבל זו גניבה.

זו מניפולציה שאנחנו עושים על הסביבה ובעיקר על עצמנו.

כי אנחנו מאמינים שאסור לנו פשוט להגיד אני צריך עכשיו שעתיים לעצמי.

או לא מתאים לי לבוא היום כי אני עייף.

או שלא מתאים לי לשכב אתך הערב.

אבל מה המחירים שאנו משלמים על כך?

דרמות, מריבות, כעסים, ניכור מול הצד השני.

ויש מחיר גבוה עוד יותר.

לא מול אחרים.

מול עצמנו.

זה המחיר של לאמן את עצמנו להאמין שלא מגיע לנו.

שלא מגיע לנו רק מעצם כך שאנו רוצים את זה.

אז אנחנו צריכים לגנוב את זה.

אנחנו חושבים שאם נבקש את מה שאנחנו באמת צריכים נראה אנוכיים.

שאולי יכעסו עלינו.

שאולי יתאכזבו מאיתנו.

אז אנחנו משתמשים במניפולציות כדי שהצד השני יוותר לנו.

אבל חופש אמיתי לא מושג דרך גניבה.

חופש אמיתי מגיע מתוך כך שאנחנו מוכנים לעמוד מאחורי הצרכים והרצונות שלנו.

כשאנחנו מבינים שהרצון שלנו בשקט בלבד או פשוט בחופש מפעולה הוא לגיטימי בדיוק כמו כל צורך אחר.

בלי תירוצים בלי דרמות בלי מחלות.

פשוט כי זה מה שנכון לנו כרגע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אם נמאס לכם לגנוב את החופש במניפולציות, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט "50 גוונים של חופש" הקרוב. 

שמחתי להתארח בפודקאסט "מעבדות לכנות" של רועי בן-יוסף כנף.

זו היתה שיחה פתוחה וכנה שבה דיברנו בצדדים האפלים של עולמות ההתפתחות, ובאופן שבו הם גורמים גם למנטורים וגם לקהל להישאר בתודעת עבדות. 

הנה מה שרועי כתב על הפרק:

בשיחה כנה ועמוקה בפודקאסט מעבדות לכנות, ערן שטרן משתף על תקופה בחייו כאחד המנטורים המובילים בארץ.

תקופה שבה הוא מגלגל מאות אלפי שקלים בחודש, שותף יחד עם אלון אולמן בתוכנית “קוד המנצח” – אבל בפנים, משהו מתפרק.

למרות ההצלחה החיצונית, ערן מרגיש מנותק.

הוא מגלה שהוא הפך להיות עבד לתדמית שבנה לעצמו.

ואז מגיע המשבר: טיפול שמטלטל אותו, גירושים, והתמודדות עם מחלת הסרטן.

דרך כל אלה, הוא מתחיל להבין משהו עמוק: רק כשהוא מוריד את “החליפה” – את התדמית, את הסיפור – הוא יכול להתחיל להיות חופשי. להיות מי שהוא באמת.

סוף סוף מתפנה קצת לכתוב על הריטריט "50 גוונים של חופש" שהסתיים ביום ראשון השבוע.

אם יש משהו שהבנתי על מה שקורה לי עם הריטריט הזה, הוא שבכל פעם שהוא מתקיים, אני נדרש לעבור בו איזו שהיא קפיצת מדרגה.

זה לא רק שהמשתתפים עוברים בו תהליך עמוק עם עצמם, כך קורה גם לי.

אז נכון שאני הוא המוביל של הרכבת הזו, הקטר. אבל ביחד עם זה, אני גם קרון ברכבת, בתהליך העמוק שסוחף את כולנו שם.

התכנסנו ביום רביעי שעבר, 22 אנשים, שיוצאים ביחד למסע חקירה פנימית עמוק.

לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה מצפה לנו.

לכל ריטריט, לכל קבוצה, יש את התמה שלה. כל פעם זה משתנה מקבוצה לקבוצה.

למדתי לבוא בסקרנות לגלות מה תהיה התמה של הקבוצה הזו.

בשבת בבוקר, כשהתארגנתי לקראת פתיחת היום הרביעי של הריטריט, עוד תהיתי ביני לבין עצמי מה התמה של הקבוצה הזו, ואז בשמונה ורבע בבוקר זה כבר היה ברור.

ההתראה הראשונה של פיקוד העורף תפסה אותנו בתחילת הפעילות של הבוקר. עוד לא הבנו אז, שזו רק היתה ההודעה על כך שנפתחה המלחמה, ולא באמת אזעקת טילים.

הלחץ והסטרס מיד ניכרו אצל האנשים, אז נכנסנו למרחב הסדנה, שלשמחתנו היה גם מרחב מוגן, שמנו מוסיקה, ורקדנו…

שחררנו קצת את המתח שכלוא בגוף, שקשקנו אותו ויצאנו לארוחת בוקר.

בזמן הארוחה, ישבתי עם הצוות וחשבנו מה עושים מכאן.

באופן טבעי, אצל רבים עולה הלחץ, הסטרס, הפחד. הרצון לחזור הביתה, להיות עם המשפחה.

היה לי ברור בתוכי, שאם נפזר את הריטריט, לא נוכל לחזור שוב לאותה נקודה שהיינו בה.

יש משהו מאד מיוחד, עמוק ועוצמתי, בתהליך הזה שקורה לקבוצה ביחד.

את האנרגיה הזו, לא ניתן יהיה לשחזר אם היינו משלימים את היומיים הנוספים במועד מאוחר יותר.

אז מבחינתי, רציתי שנמשיך ונסיים את הריטריט כמתוכנן.

אבל זה אני.

אני לא יכול לבחור ולהחליט עבור המשתתפים.

בשלב הזה, התסריט הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו הוא שאנו ממשיכים ויהיו 4-5 אנשים שיעזבו.

לאחר ארוחת הבוקר, במעגל עם כולם, פתחתי את זה איתם, וביקשתי לשמוע אחד אחד, מה הם מרגישים, האם ירצו להמשיך, מה יעזור להם להרגיש בטוחים יותר ולהמשיך איתנו.

הזכרתי את מה שאמרתי להם בפתיחת הריטריט, שהחכמה היא לא לדבר על חופש בחיים שלנו בתנאי מעבדה, של ריטריט, כשהכל נוח ונעים, אלא לפגוש את החיים עצמם.

ובתוך החיים עצמם, עם כל המורכבויות שיש לנו, לראות איך אנחנו יכולים להביא יותר חופש לחיים שלנו.

והארוע הזה שאנו נמצאים בו, הוא החיים עצמם.

תמיד יהיו ארועים, נסיבות, מחוייבויות, אתגרים.

והמציאות סידרה לנו מגרש אימונים מטורף לדבר הזה עצמו.

אחד אחד הם שיתפו במעגל, ובסיומו, החליטו כולם להישאר ולהמשיך עד הסוף.

וביומיים הבאים המשכנו. העובדה שהיינו בתוך מרחב מוגן הקלה, וכך גם כשהיו בחוץ אזעקות, המשכנו בפעילות כמעט ללא הפרעה.

זו היתה חוויה מאד משמעותית עבורי, להצליח ולהחזיק את המרחב העדין הזה, ביחד עם כל הסטרס והלחץ שמגיע מבחוץ, החששות של המשתתפים, ושלנו.  

זה דרש את קפיצת הגדילה שלי, בהובלה, במנהיגות ובאמון.

כולנו קיבלנו את מגרש האימונים שלנו.

אחרי שחזרנו, ביום שני, חוויתי את נפילת המתח.

אז הבנתי כמה אנרגיה נדרשה ממני להחזיק את המרחב והארוע הזה ביחד.

עכשיו מתחיל לאט לאט לחזור לעצמי

ולא הייתי יכול לעשות זאת לבדי.

יחד איתי היתה שם ורד אהובתי, שהביאה את הרגישות והחוכמה שלה ותמכה לא רק בי בתוך הסערה הזו, אלא בכל שאר הקבוצה.

אורן ומיה שהיו אסיסטנטים, ועזרו לנו להחזיק את הקבוצה ביחד.

גילת שהיתה ההלפרית שלנו ודאגה שהכל יתקתק כמו שצריך.

ורוני, שדאג להנציח ולצלם אותנו שם, ברגעים הכל כך מיוחדים שעברנו שם ביחד.

ותודה אחרונה, למשתתפים עצמם, על ההתמסרות, ועל הבטחון שנתתם בי ובצוות, ונשארתם עד הדקה האחרונה, כשסיימנו ביום ראשון בחמש אחר הצהריים.

תודה!

הרצאה שלי מתוך כנס "נקודת מפנה" במכללת לווינסקי-וינגייט

רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו.

למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה.

אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי?

בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם.

כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו

איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה

ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.

שמחתי להתארח בפודקאסט "מעבר למילים" של מוטי בן משה

הנה מה שמוטי כתב על הפרק:

כדי לגלות יבשות חדשות צריך לשכוח מראה חוף.

ערן שטרן מגיע לשיחה חשופה על הדרך שעבר: זוגיות של 30 שנה שנגמרה, פרק ב' עם ורד, ואיך קשר אינטימי יכול להיות המקום שבו מפסיקים לשחק תפקיד ומתחילים להכיר את עצמנו באמת.

אנחנו מדברים על האחריות לרגשות בתוך זוגיות, על האומץ להגיד אמת בלי להשליך, ועל זה שריפוי לפעמים מתחיל דווקא כשמפסיקים לרצות.

אחר כך אנחנו צוללים לתודעה ולשינוי דרך נקודת מפנה חדה: הסרטן.

ערן מספר איך הדמות של החזק והמצליח התחילה להתפרק, מה ההבדל בין לבקש עזרה לבין לדעת לקבל אותה, ואיך אהבה עצמית הפכה להיות התשתית לכל בחירה אחרת.

בדרך אנחנו נוגעים גם בריטריטים שהוא מוביל, בשיח על מיניות ממקום נקי ובוגר, ובמשפט אחד שמסכם הכל: ההישג הגדול ביותר שלנו הוא לחזור להיות אנחנו בעולם שמנסה להפוך אותנו למישהו אחר.

בסוף נשאר מצפן אחד שכל אחד מאיתנו יכול לקחת הביתה.

קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב.

הוא כתב שהוא מתלבט.

שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר.

הוא מחפש את ה-ROI.

את ההחזר על ההשקעה.

וזה כל כך טבעי.

אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול תועלת.

אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה.

כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל.

אנחנו משווים מפרט טכני.

כמה זיכרון יש לו.

מה איכות המצלמה.

אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי.

אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר.

תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף.

אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל.

אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל.

כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים?

מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות?

מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?

במהלך השנים למדתי משהו על ההתלבטות הזו.

על הרצון שלנו לדעת שאם נשקיע בעצמנו X, נקבל מכך תועלת של 2X לפחות.

על הרגע הזה שבו היד רועדת לפני הלחיצה על כפתור ההרשמה.

לרוב, הספק שיש לנו בפנים, הוא לא לגבי הסדנה שאנו מתלבטים אם להרשם אליה או שלא.

לרוב, הספק הוא גם לא לגבי התוכן או המנחה.

אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מפקפק בערך של לחיות חיים מתוך חופש.

הספק האמיתי שיש בנו, הוא כלפי עצמנו.

למעשה, מה שאנחנו באמת מתלבטים לגביו, הוא:

האם הפעם אני אצליח להשתנות?

האם אני אקח את הכלים האלה ואיישם אותם בחיים שלי?

או שזו תהיה עוד הוצאה שתסתיים באכזבה?

האם אני סומך על עצמי שאני יכול ליצור מציאות אחרת בחיים שלי?

הפחד הוא לא מהמחיר הכספי שנשלם.

הפחד הוא מהמפגש עם עצמנו.

מהאפשרות שנגלה שיש בנו את הכוח לשנות, ושעד היום פשוט לא השתמשנו בו.

אנחנו מפחדים להתאכזב מעצמנו שוב.

אנחנו מפחדים להודות שאנחנו ראויים להשקעה הזו.

קל לנו יותר להוציא סכום כזה על ספה חדשה לסלון, כי הספה תישאר שם ודאית ומוחשית.

השינוי הפנימי דורש מאיתנו עבודה.

הוא דורש התמסרות.

הוא דורש מאיתנו להסכים לשהות בתוך אי ודאות.

אמרתי לאותו אדם שהריטריט שלו למעשה כבר התחיל.

הוא התחיל ברגע שהשאלה הזו עלתה.

ברגע שההתלבטות הגיעה.

כי זה המבחן הראשון של האמון שלו בעצמו.

עצם הבחירה להצטרף למסע כזה היא הצהרת כוונות.

היא אמירה שאומרת "אני מוכן להשקיע בעצמי".

אני מוכן לשים את עצמי במרכז.

אני מאמין שיש בי את היכולת לקחת ולשנות את החיים שלי לטובה.

המחיר האמיתי שאנחנו משלמים, הוא לא הסכום שיורד בכרטיס האשראי.

המחיר האמיתי הוא המחיר שאנחנו משלמים בחיים עצמם, כשאנחנו נשארים באותו מקום.

כשאנחנו נותנים לפחד לנהל את קבלת ההחלטות שלנו.

אנחנו משלמים את המחיר הזה יום יום ושעה שעה.

רק שהוא לא נכנס לשום אקסל או ROI.

אז אם אתם מרגישים את הקריאה הזו בבטן.

אם הלב שלכם מאותת שזה הזמן.

אל תחפשו את הביטחון בחוץ.

הוא לא נמצא שם.

הביטחון היחיד שיש לנו הוא הידיעה שאנחנו נהיה שם עבור עצמנו.

שאנו באים כדי להפיק את המקסימום מכל רגע.

שאנו באים לעשות את העבודה.

ואז, זו הופכת להיות ההשקעה הכי בטוחה שיש.

שיש לה את ה-ROI הגבוה ביותר.

~~~~~~~~~~

אנחנו בימים האחרונים להרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש" ונותרו לנו מקומות אחרונים.

אם אתם מרגישים את הקריאה, אני מזמין אתכם לעשות את הצעד.

כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת.

היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר.

היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם.

היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם.

היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק.

קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו.

אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי".

אבל זו לא באמת אהבה עצמית.

בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

 הסיטואציה הראשונה: "הבגידה השקטה"

נסו להיזכר ברגע כלשהו מהימים האחרונים, כשמישהו ביקש מכם משהו שממש לא התחשק לכם לעשות.

הבטן שלכם התכווצה, הגוף צעק "לא".

אבל הפה? הפה חייך את החיוך האוטומטי הזה ושמעתם את עצמכם אומרים: "בטח, אין בעיה".

הטלפון מצלצל. על הצג אתם רואים את השם של מי שמתקשר.

אתם מותשים, אתם זקוקים לשקט. אבל המחשבה האוטומטית עולה: "לא נעים, הוא ייעלב".

והאצבע כבר לוחצת על המכשיר ומקבלת את השיחה.

באותו רגע, שמתם את אי הנעימות שלו מעל הצורך הבסיסי שלכם במנוחה.

המלצר מביא לכם את המנה במסעדה.

זה לא בדיוק מה שביקשתם, לא טעים או שזה הגיע קר.

אתם מסתכלים על הצלחת, ואז על המלצר, ואומרים "תודה, זה בסדר גמור".

אתם אוכלים מנה שאתם לא נהנים ממנה, רק כדי לא להיות "הלקוח המעצבן הזה".

הלקוח שואל אתכם מה המחיר?

אתם יודעים את המחיר שמגיע לכם. אבל בשנייה האחרונה, הפחד משתלט.

"זה בטח יהיה לו יקר מדי", אתם מפחדים לאבד אותו, וחותכים 20% מהמחיר עוד לפני שהוצאתם מילה.

הקטנתם את הערך שלכם כדי להימנע מדחייה אפשרית.

באותו רגע שאמרנו "כן" למשהו שלא באמת רצינו, בגדנו באדם היחיד שלעולם לא יעזוב אותנו. בעצמנו.

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לשמור על ה"שקט", על "שלום בית".

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לא לאכזב. כדי להישאר או להיראות "בסדר".

אבל המחיר של ה"בסדר" הזה הוא הרסני.

בכל פעם שאנחנו משתיקים את הקול הפנימי שלנו לטובת רעש חיצוני, אנחנו סודקים עוד קצת את האמון העצמי שלנו.

אהבה עצמית היא הסירוב להמשיך לבגוד בעצמנו.

אהבה עצמית היא ההסכמה שאחרים יתאכזבו מאיתנו, כדי שלא נצטרך לאכזב את עצמנו.

הסיטואציה השניה: מלכודת "הילד/ה הטוב/ה"

מגיל אפס לימדו אותנו שהאהבה היא עסקת חליפין.

קיבלנו מחיאות כפיים כשהצטיינו במשהו.

קיבלנו חיבוק כשהיינו נוחים ונעימים לסביבה.

בנינו זהות שלמה סביב הריצוי ההורי/החברתי/הסביבתי הזה.

בנינו פרסונה שלמה של האדם, שאנו מאמינים שהסביבה החיצונית לנו, חושבת שאנו צריכים להיות.

אבל עמוק בפנים, כשאנו מספיק קשובים וכנים עם עצמנו, אנחנו מרגישים את הדיסוננס.

עמוק בפנים אנחנו מרגישים את הפחד.

אנחנו מרגישים שאם יראו אותנו באמת, את הפחד, את חוסר הביטחון ואת חוסר המושלמות שלנו, לא ירצו להיות איתנו. לא יאהבו אותנו יותר.

אז אנחנו מהדקים את המסכה עוד קצת, וממשיכים לשחק את המשחק שמצפים מאיתנו לשחק.

זה קורה בעבודה כשאנחנו נשארים לתקן טעויות של מישהו אחר עד הלילה.

לא כי זה התפקיד שלנו, אלא כי אנחנו חייבים להיות אלו שמצילים את המצב.

אנחנו מכורים לתחושה הזו ש"אי אפשר בלעדינו", גם אם אנחנו כבר קורסים מהעומס.

זה קורה כשהחברה שלך מתקשרת "רק לפרוק".

את מקשיבה לה במשך 40 דקות של תלונות שכבר שמעת ממנה אלף פעם.

את מהנהת, שוב מייעצת, מכילה.

ובפנים? מרגישה שהיא שוב שואבת ממך את טיפת החמצן האחרונה שעוד נותרה לך.

אבל את לא תעצרי אותה ולא תציבי גבול. כי אתן "חברות טובות".

בת הזוג שואלת אותך "מה בא לך לאכול?" או "לאן בא לך לצאת?", ואתה עונה אוטומטית: "מה שבא לך", או "לי זה לא משנה".

זה לא נובע מגמישות, זה נובע מפחד.

הפחד לתפוס מקום, הפחד שמה שאתה רוצה יהיה "יותר מדי" לצד השני.

כי במשך השנים לימדת את עצמך, שלהיות "קליל" ו"לא דרמטי" זו הדרך שלך לשרוד בעולם הזה.

חופש אמיתי הוא היכולת לפשוט את הזהויות האלו.

להניח את הפרסונה, ששוקלת טון, של "המצליחן" או "האמא המושלמת", ולהיות אמיתי. ואותנטי.

להסכים להביע לעולם את מה שאני באמת מרגיש. ולא את מה שמצפים ממני שארגיש.

אהבה עצמית היא ההבנה שאני ראוי לאהבה פשוט כי אני קיים. זהו.

לא כי אני יעיל, לא כי אני נחמד, ולא כי הבאתי תוצאות "רצויות" או "נכונות".

ללא תלות במה אחרים חושבים או אומרים עלי.

הסיטואציה השלישית: ממתינים להצלה

אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בחדר ההמתנה.

לחכות שבן הזוג יבין אותנו בלי שנצטרך לדבר.

לחכות שהבוס יעריך אותנו סוף סוף.

לחכות שאמא תקבל את הבחירות שלי.

לחכות שהמציאות תשתנה לטובתי.

זו עמדה של קורבן. עמדה של ילד שמחכה להורה או "למבוגר האחראי" שיבוא ויסדר את הבלגן.

וזו אולי האמת הכואבת ביותר: אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

לצערנו, גילינו זאת בדרך הקשה והכל כך כואבת, ב-7/10.

אף אחד לא בא!

אנחנו קורעים את התחת בעבודה. מגיעים ראשונים, יוצאים אחרונים.

משוכנעים שאם רק נעבוד מספיק קשה, הבוס יבחין בנו, יקרא לנו למשרד ויעניק לנו את ההעלאה וההכרה שאנחנו חולמים עליה.

אנחנו מחכים שמישהו "יגלה" אותנו, במקום לדפוק על הדלת ולבקש את מה שמגיע לנו.

אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים האמיתיים יתחילו כשהתקופה הלחוצה הזו תעבור.

כשהילדים יגדלו קצת. כשנסיים את המשכנתא. כשהפרויקט הגדול יסתיים.

אנחנו חיים בחדר המתנה, מחכים שהנסיבות החיצוניות יסתדרו מעצמן ויאפשרו לנו להיות מאושרים.

אנחנו יושבים בערב מול הטלוויזיה או הגלילה האינסופית בטלפון, בתחושת ריקנות.

מחכים שמישהו יתקשר, שמשהו מרגש יקרה, שהעולם יבוא ויבדר אותנו.

אנחנו מצפים שהעניין והתשוקה יגיעו מבחוץ, במקום ליצור אותם מבפנים.

אהבה עצמית היא לקיחת אחריות על החיים שלנו. בעלות. זו הריבונות האישית במיטבה ובמלואה.

זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים להפקיד את המפתחות לאושר שלנו בכיס של מישהו אחר.

אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הרגשות שלנו, על הבחירות שלנו, ועל החיים שלנו.

חופש הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש הוא היכולת להפסיק לנטוש את עצמנו. לאהוב את עצמנו באמת.

לדעת להגדיר ולדבר את הגבולות שלנו (במקום לוותר על עצמנו שוב ושוב).

לדעת להתמודד עם הרגשות הלא נעימים ולהכיל אותם (במקום לנסות לברוח, להדחיק או להימנע).

לדעת לקחת אחריות על עצמנו ולא על הרגשות של אחרים.

לדעת לשים את עצמנו בעדיפות עליונה (הזכרו בדיילת במטוס, היא כל הזמן מזכירה לנו את זה).

בקרוב, תסתיים ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

זה לא ריטריט של פינוקים.

אנחנו באים לעשות עבודה.

אנחנו באים לפגוש את המקומות שבהם אנחנו מזייפים את עצמנו, לעצמנו.

אנחנו באים לפשוט את המסכות שכבר נדבקו לפנים.

ולהסכים, אולי בפעם הראשונה, לבחור בעצמנו באמת.

להסכים לאהוב את עצמנו, ולשים את עצמנו במקום הראשון.

אם המילים האלו כיווצו לכם את הבטן, זה הסימן הכי מדויק שיש.

הכיווץ הזה יכול להיות השער לחופש שלכם. אם תבחרו בכך.

אל תחכו ל"יום אחד" שבו תרגישו מוכנים. היום הזה לעולם לא יגיע.

המוכנות מגיעה אחרי שאנחנו עושים את הצעד הראשון.

בואו.