אם נשים רגע את האומללות של הכבשה המסכנה הזו בצד, אפשר לראות בסרטון הזה כמה שיעורים כל כך חשובים הנוגעים לאופן שבו אנו כבני אדם מתנהלים בכל הנוגע לשינוי בחיים שלנו.

*** להיות תקוע בנתיב החיים ***

המצב התקוע של הכבשה מתאר לא רע את המצב של אנשים שמרגישים תקועים בנתיב חיים מסויים שבו לא טוב להם. התחושה היא שהחיים סוגרים עליך מכל כיוון אפשרי ושאין לך שום דרך אחרת לצאת מהמצב התקוע הזה.

כשהכבשה נמצאת תקועה שם בנקיק הזה, היא לא ממש יכולה לראות שום דבר מחוץ לפרספקטיבה המאד צרה של הנקיק. היא לא מסוגלת להרים את הראש ל"מבט על" ולהסתכל ולראות מעבר לנקיק, שיש שם עוד חיים, ושיש שם עוד אפשרויות.

כבני אדם, יש לנו את הפריווילגיה שאין לכבשה. אנחנו יכולים לבחור ולהרים לרגע את הראש ולהסתכל מסביבנו ולראות עוד אפשרויות. המפתח הוא במילה "לבחור".

אנשים רבים בוחרים שלא לעשות זאת. הם מעדיפים להישאר תקועים בנקיק החיים, מאשר לקחת אחריות ולשנות את מצבם.

*** להישאר במוכר והבטוח ***

בסופו של דבר, הבחירות של הכבשה החזירו אותה לאותו המקום. התקוע.

כך גם אנשים נוהגים לא פעם. הם יעדיפו להישאר במקום המוכר, הבטוח, הוודאי (והתקוע) על פני שינוי כלשהו.

חוסר הוודאות של איך זה יהיה עבורם במצב החדש, הלא מוכר, והפחד שלהם מפני השינוי כל כך גדול ומשתק, כך שהם מעדיפים להישאר במקומם, מאשר לזוז משם.

כן, כן.. אפשר לטעון שהכבשה לא בחרה במודע לקפוץ בחזרה לתוך הנקיק.. זה נכון. לא במודע.

כך גם אנשים.

לפני מספר שנים ראיינתי את דר' ברוס ליפטון, ביולוג בעל שם עולמי, שכתב מספר ספרים ביניהם גם את "הביולוגיה של האמונה" שתורגם לעברית. בראיון הוא אמר שהמחקרים מראים ש-95% מהפעולות שלנו הן מהלא מודע. כלומר, שמרבית הזמן, אנו לא פועלים באופן מודע.

אף אחד לא בוחר במודע להישאר תקוע במקומו. אלו הן אינן בחירות מודעות. אלו הן בחירות של תת המודע שלנו, שמונעות מתוך פחד וחשש ומתוך הרצון להישאר במוכר, ה"נוח" לכאורה ו"הבטוח". גם במחיר של התקיעות, של התסכול, של אבדן חדוות החיים.

*** המוכר והבטוח הוא לפעמים רק בור שתוקע אותנו ***

לא תמיד זה קל לראות את זה כך. אבל יש מקרים שבהם המקום המוכר, הוודאי והבטוח שלנו הוא פשוט סוג של בור, או עוגן שמשאיר אותנו מקורקעים במקום.

כשאנו משתחררים מהבור הזה, אנחנו יכולים לראות אינספור אפשרויות נוספות, אנחנו יכולים להגיע למקומות חדשים, להתפתח, לצמוח ולהשתנות.

אנחנו לא כאן כדי להישאר סטטיים. השינוי הוא הכרחי לצמיחה שלנו. אם אנחנו לא משתנים ולא משנים אנחנו הופכים להיות "מים עומדים".

אתם לא רוצים להיות "מים עומדים"… אתם יודעים מה קורה למים כשהם עומדים יותר מדי זמן ללא תנועה והתחדשות.

*** טוב לי בקורבנות שלי! ***

החזרה של הכבשה למצב התקוע שהיתה בו לפני שעזרו לה לצאת ממנו, היא שיקוף די מדוייק של מצב שקורה לא פעם לאנשים. עוזרים להם לצאת מהמצב התקוע והקורבני שלהם, אבל הם בוחרים לשוב ולחזור אליו.

היתה לי פעם לקוחה שבמשך תקופה ארוכה ניסתה לשכנע אותי שהיא סובלת בחיים שלה. היא התעקשה להסביר לי כל הזמן, בטיעונים "הגיוניים" ביותר, למה החיים שלה הם סבל אחד מתמשך, וכמה שהיא קורבנית של המצב, "שאין מה לעשות", וש"ככה זה"!

לא משנה כמה ניסיתי להציג לה זוויות אחרות של המציאות, כמה דיברתי איתה על האחריות האישית שלה למצב שבו היא נמצאת, ועד כמה ניסיתי להסביר לה שהבחירה בקורבנות ובסבל רק מביאה לה יותר קורבנות וסבל ובטח לא תוציא אותה משם. זה לא עזר.

היא העדיפה להישאר בקורבנות ובסבל. הפחד שלה משינוי היה כל כך חזק, ומשתק שהיא לא יכולה היתה לראות שום דרך אחרת להסתכל על המציאות.

לפעמים אנחנו פשוט לא יכולים לתאר לעצמנו מצב שהוא שונה ממה שהתרגלנו אליו. אנחנו לא יכולים לתאר את עצמנו שונים מאיך שאנחנו.

*** אני אוכיח לעצמי שאני לא יכול להשתנות ***

לאורך השנים, גיליתי תופעה מוזרה וכואבת: ישנם אנשים שמצטרפים לתוכניות, לסדנאות ולליווי, כשהמטרה האחת שלהם (הלא מודעת כמובן), היא להוכיח לעצמם, שוב ושוב, שהם לא יכולים להשתנות. שככה הם וששום דבר אחר לא יעזור להם.

להוכיח לעצמם שאין שום פתרון למצב, שהם לא מספיק טובים.

ואז הם משתמשים במצב החדש שיצרו כסוג של הוכחה נוספת, לכך שהם צודקים ושאין להם תקנה. הם לא באמת רוצים להשתנות. הם רק רוצים עוד "תחמושת" בארסנל שלהם, להוכיח לעצמם ולסובבים אותם שאין להם סיכוי להשתנות.

*** אם תמשיכו לעשות את אותן הפעולות, תמשיכו לקבל את אותן התוצאות ***

כאשר קבוצה חדשה בתוכנית "עושים שינוי" יוצאת לדרך, אנחנו מחדדים איתם את הנקודה הזו.

כאשר אנחנו באים לעשות שינוי כלשהו, קודם כל אנחנו צריכים להשתנות והפעולות שלנו צריכות להשתנות.

אם נמשיך ונפעל באותה הדרך שאנחנו רגילים לפעול בה, נמשיך להגיע לאותן התוצאות.

זה לכאורה ברור והגיוני, אבל בפועל, אנחנו תמיד נעדיף לפעול מתוך ההרגל הקיים והנוכחי שלנו. האוטומט שלנו תמיד יקח אותנו לשם. לדרך הפעולה הרגילה.

כמו הכבשה, נמשיך לקפוץ לנקיק הקרוב להיתקע שם כמו שאנו רגילים.

אלא אם נשנה את דפוס הפעולה שלנו למשהו חדש, אחר, שונה מהאופן שבו פעלנו עד כה.

*** אי אפשר לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו ***

לתובנה הזו הגעתי כבר לפני שנים רבות.

בתחילת הדרך שלי, היתה תופעה שבסיום של הרצאה כלשהי היתה ניגשת אלי אחת המשתתפות (זו תמיד היתה אשה), ומספרת לי על הבעל/בן/בת/נכד שלה שצריכים שינוי. ושאחרי ההרצאה שלי היא מבינה שאני יכול לעזור להם. היא היתה נותנת לי את הטלפון שלהם ומבקשת שאשוחח איתם ואעזור להם.

בתחילת הדרך שלי, כשנתנו לי טלפון של לקוח פוטנציאלי חדש, לא חשבתי פעמיים ומיד הייתי מתקשר.

התוצאה תמיד היתה אותה תוצאה. כלום ושום דבר.

הייתי מדבר, מסביר והצד השני לא היה מעוניין בתהליך. הם לא רצו שינוי. הם לא רצו להשתנות.

אז שיניתי את האסטרטגיה, והייתי אומר בפעמים הבאות שאני לא מתקשר, ונותן את הטלפון שלי לאותה אשה שתעביר את המספר ושיתקשרו הם אלי.

הם מעולם לא התקשרו. הם לא מתקשרים. הם לא רוצים שינוי. הם לא רוצים להשתנות.

אי אפשר לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו.

*** אז איך בכל זאת יוצאים לחופשי? ***

כשמסתכלים על הכבשה, אי אפשר שלא לראות שהיא בפניקה. היא בהישרדות. הפעולות שלה מיד לאחר שמשחררים אותה מהנקיק הן לא רציונאליות. הן אוטומטיות.

והן אלו שמביאות אותה בחזרה, תוך שניות ספורות, לאותו המצב בדיוק. לתקיעות.

המצב הזה לא שונה מאצלנו בני האדם. כשאנשים מרגישים תקועים, מפוחדים ובהישרדות הם לא רציונאליים. הם פועלים מתוך האוטומט שלהם.

גם אם מנסים לעזור להם, הם לא רואים את זה כעזרה. אלא יותר כהפרעה, ולעיתים גם כאיום (כמו במקרה של הכבשה). אפשר להציע להם עזרה, אבל אם מרבית הסיכויים הם, שבמצב שבו הם נמצאים, הם לא יהיו קשובים.

גם אי אפשר למשוך אותם בכח החוצה מתוך הנקיק, כי רוב הסיכויים הם שהם יחזרו בחזרה לאותו נקיק של תקיעות (כמו הכבשה).

למה אנחנו כל כך מפחדים להשתנות?

חוסר הוודאות והפחד לאבד את הבטחון של המוכר והבטוח מעלים במחשבה שלנו מיד תרחישי אימה. התרחישים האלו נראים לנו ממשיים והרי גורל. אבל אם נעצור רגע ונתבונן בהם, נוכל לראות שאולי, אולי יש סיכוי שהשד לא נורא כל כך.

כשחליתי בסרטן, היתה נקודה בזמן שבה הייתי מיועד לעבור טיפול כימותרפי (עקב אבחון שגוי), ואני זוכר את ההתנגדות הגדולה כל כך שהיתה בי לטיפול מהסוג הזה. את הפחד הגדול שחשתי מול ההשלכות האפשריות של טיפול כזה ואת השיתוק שאחז בי.

זה לקח לי כמה ימים עד שהצלחתי להסתכל על המצב ולומר לעצמי שגם אם הגרוע מכל יקרה, ואצטרך להתמודד עם תופעות הלוואי של טיפול כימותרפי, אז אתמודד איתו. מהרגע שקיבלתי בתוכי את האפשרות הזו, גם שהיא בוודאי לא האופטימלית או האידיאלית, משהו השתנה בי. אני גם יודע לומר היום, שזו היתה בדיוק הנקודה שבה הבראתי. כשהפסקתי לפחד.

כך גם כשמדובר בשינויים. אנחנו צריכים לקבל את העובדה שיכול להיות מצב שנגיע לסיטואציה פחות טובה או אידיאלית, ושאם זה יקרה, נדע להתמודד עם מה שיפגוש אותנו.

כי תכל'ס, ככה זה בחיים. אין לנו באמת שליטה על מה שיפגוש אותנו מחר או מחרתיים. אנחנו מרמים את עצמנו לחשוב שיש לנו שליטה, או שיש לנו וודאות. זה לא באמת.

ואם זה המצב, אז מה שיפגוש אותנו, יפגוש אותנו, ונדע להתמודד איתו.

ועדיף ככה, מאשר להישאר תקוע בנקיק של החיים.

ומה אתכם?

אם הדברים האלו נגעו בכם ואתם מרגישים בשלים לשינוי… אני מזמין אתכם לתאם איתנו שיחת בהירות ללא עלות וללא התחיבות.