אני כותב כעת מסרי לנקה.

כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר.

טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו.

הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו.

אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים.

תמיד חיכיתי לחופשה הבאה.

לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות.

הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי.

זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים.

אבל שם זה היכה בי מחדש.

גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי.

ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו.

זה כולל את כל הפחדים שלנו.

את הביקורת העצמית.

את רגשות האשמה.

את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

לא משנה לאיזו חופשה נברח, אי אפשר לברוח ממי שאנחנו.

אם אנחנו סוחבים איתנו, בתוכנו את הכלא הפנימי שלנו, שינוי הגיאוגרפיה לא ישנה את זה.

יש לנו נטייה לחפש פתרונות אינסטנט. גלולות קסם. מתכונים או שיטות.

אנחנו חושבים שאם נשנה את העבודה, או את בן הזוג, או שיהיה לנו יותר כסף, נגיע לחופש המיוחל.

פגשתי לא מעט אנשים עם המון כסף (כזה שמספיק להם ולנכדי נכדיהם לכל החיים) שלא חווים אפילו רגע אחד של חופש.

להיפך, הם חיים מתוך חרדה מתמדת לאבד את מה שיש להם.

זה לא חופש.

חופש הוא גם לא בהכרח לעשות מה שבא לנו.

זה משהו הרבה יותר עמוק.

זה להסכים לפשוט את התדמיות החיצוניות.

להוריד את המסכות שעטינו על עצמנו שנים. להניח לפרסונה החיצונית שטיפחנו.

ולהסכים לפגוש את עצמנו באמת. על כל שלל חלקינו וההיבטים השונים שיש בנו.

להסכים לפגוש את גם הרגשות הפחות נעימים שלנו, את הכאב והפחד.

להסכים לפגוש את הצללים שלנו.

וגם להסכים ולפגוש את האור שיש בנו, ואת הטוב.

ולקבל ולחבק ולאהוב את כולם.

אבל זה מפחיד.

כי לרוב אנחנו לא באמת מכירים את עצמנו.

ולצאת לחיפוש הזה כרוך בחוסר וודאות מפני הלא נודע והתגליות.

זה כרוך בהסכמה לוותר על הזהות המוכרת לטובת זהות חדשה שעדיין לא התגלתה.

וזה כרוך בהסכמה לשהות רגע בתוך הריק הלא מודע של החיפוש.

אנחנו מורגלים לחשוב שהחופש תלוי במשהו חיצוני.

כמו למשל, שאם רק יהיה לנו מספיק כסף אז נהיה חופשיים.

אני ממש בעד כסף, אבל הציפייה שמשהו חיצוני ישפיע על האושר שלנו היא כלא מסוכן בפני עצמו.

פריצת דרך אמיתית מגיעה רק כשאנחנו מוכנים לחקור את עצמנו פנימה.

כשאנחנו בודקים אילו הסכמים לא כתובים מנהלים אותנו.

כשאנחנו מסכימים להתבונן על הציפיות הלא מדוברות שמנהלות אותנו.

כאנחנו מסכימים להטיל ספק ב"אמיתות" שאנו חיים על פיהן.

ובעיקר, כשאנחנו מפסיקים לחיות חיים של מישהו אחר ומתחילים לחיות את החיים שלנו בתנאים שלנו.

לחיות באותנטיות ללא מסכות או הצגות.

חופשה יכולה לתת לנו הפוגה.

אבל חופש אמיתי דורש מאיתנו להסתכל פנימה.

להסכים להיות מי שאנחנו באמת על כל החלקים שלנו.

המסע הזה אל החופש הפנימי הוא בדיוק מה שאנחנו עושים בריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו לא לומדים שם נוסחאות או שיטות פלא.

וגם אין לי גלולות קסם לחלק לכם.

אני כן יודע ליצור מרחב בטוח שבו תוכלו לחקור את עצמכם בצורה מעמיקה ולפגוש את המלכודות שמשאירות אתכם כלואים.

מרחב שבו מותר לא לדעת, מותר להיות פגיעים ומותר סוף סוף להשתחרר.

הריטריט שוב יוצא לדרך בקרוב. 

אם הדברים האלו נוגעים בכם באיזו שהוא אופן, אם הרגשתם את הצביטה הפנימית כשקראתם עד כאן, אל תתעלמו מכך.

כי אם הרגשתם כעת משהו, זה כנראה הסימן לכך שזה הזמן שלכם לעשות את הצעד האמיץ הראשון ולבחור בעצמכם.

כל הפרטים מחכים לכם ממש כאן >>

לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי.

אני מוצא בה סוג של אמת.

אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב…

או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים!

אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל.

רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו.

ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת.

אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם.

כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר.

וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית.

אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן.

למה אנחנו לא פשוט… עוצרים? יורדים ממנו?

כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן.

וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים.

פרדוקסלי ממש.

זה לא סתם כך.

ההסללה הזו, הריצה חסרת הנשימה הזו, מגנה עלינו. המסלול המוכר הוא אולי שוחק, מעייף ולפעמים מדכא, אבל הוא בטוח. הוא מוכר.

המשמעות המיידית של לרדת מהגלגל אומרת לפגוש את תהום חוסר הוודאות.

לפגוש את האימה של "מה יגידו עליי אם אהיה שונה? אחר?"

לפגוש את הפחד המשתק מלאבד שליטה, את החרדה הכלכלית, או את התחושה שאם אני לא ב"עשייה" מתמדת אז אני לא שווה כלום או שאין לי ערך.

זה פוגש אותנו בהרבה צורות שונות:

כשאנו מסיימים עוד יום מטורף בעבודה, מותשים, רק כדי להרגיש "מוצלחים" בעיני החברה, בזמן שהנשמה שלנו כבר קורסת.

כשבעל עסק בונה לעצמו אימפריה קטנה, מגיע ליעדים שחלם עליהם, אבל מתעורר בבוקר עם מועקה בחזה כי הוא הפך לעבד של העסק של עצמו, במקום לאדון שלו. ועכשיו הוא צריך לשרת ולהאכיל את המפלצת שיצר.

כשאנחנו נשארים בשותפויות עסקיות או בסביבות עבודה שמכבות אותנו, רק כי הפחד מה"לא נודע" מפחיד יותר מהסבל המוכר.

מרגיש לכם מוכר?

פריצות הדרך המשמעותיות שקרו לי בחיים או בעסק, לא קרו כי מצאתי שיטה או דרך חדשה לרוץ מהר יותר על הגלגל.

הן קרו כשהסכמתי לעצור.

כשהסכמתי להישיר מבט אל הפחד הזה, לפגוש את הדפוסים שלי שאמרו לי "אסור לך לעצור", ולהבין שהם אשליה.

וזו בדיוק המשמעות של חופש.

חופש מההסללות, מהתבניות, ממה ש"צריך" ו"נכון".

החופש לחיות מתוך הריבונות שלנו.

אבל אי אפשר לעשות את זה תוך כדי שאנו ממשיכים לרוץ על גלגל העכברים.

כדי לבחון את המסלול מחדש, חייבים לעצור לרגע ולהתבונן על החיים שלנו מהצד.

לשם כך נועד הריטריט "חמישים גוונים של חופש".

זו לא עוד סדנה שתלמד אתכם איך לרוץ מהר יותר או להספיק יותר ביום שלכם.

זה מרחב שבו תרדו מהגלגל לכמה ימים.

סביבה בטוחה שבה אנחנו מעיזים לבחון את המסלולים שבהם אנחנו הולכים, פוגשים באומץ את אותם חסמים רגשיים שמשאירים אותנו במקום, ובוחרים מחדש את הכיוון שבאמת נכון לנו.

אני מזמין אתכם לעשות את הצעד האמיץ הזה. להפסיק לרוץ לשום מקום ולהתחיל ללכת אל עבר החופש שלכם.

פרטים מלאים מחכים לכם כאן:

לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ.

לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא.

הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849.

הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק.

מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר.

הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים.

כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן.

תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר.

ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי.

חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה.

וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

עד שהמחיר של להיות מישהו אחר היה גבוה מדי.

ואז חל השינוי.

ההיפך מיאוש בהקשר הזה הוא לא שמחה.

אלא ההסכמה להיות מי שאני באמת.

ההסכמה לקבל את עצמי על שלל היבטי.

ההסכמה לאהוב את כל החלקים שבי.

וזה לא פשוט.

לאחרונה בשיחה עם לקוחה, היא אמרה לי את המשפט "אבל אני לא באמת יודעת מי אני".

וזה נכון.

אנחנו לרוב לא מכירים את מי שאנחנו באמת.

אנחנו מכירים גרסה שיצרנו ותחזקנו לאורך השנים, של מי שאנו חושבים שהסביבה מאמינה שאנו צריכים להיות.

הנכונות לשאול את השאלה הזו של "מי אני באמת?", דורשת אומץ.

כי זה לא פשוט להסכים להשיל את הזהות המוכרת, הבטוחה והנוחה, ולהכיר זהות חדשה של מי שאני.

אנחנו פוחדים מהרגע הזה.

אנחנו פוחדים מהריק.

מהמקום שבו הדמות הישנה שלנו מתה אבל הדמות החדשה עוד לא נולדה.

אנחנו פוחדים לגלות מי אנחנו נהיה אם נפסיק לרצות את כולם סביבנו.

אנחנו לכודים במלכודת הזהות.

אנחנו מאמינים שאנחנו חייבים להיות מי שאחרים מצפים מאיתנו להיות, וחושבים (בטעות) שאחרים יגיבו לעולם בדיוק כמונו.

אבל זו אשליה שגובה מאיתנו מחיר כבד של ניתוק עמוק מעצמנו.

כי כל עוד אנחנו לא פוגשים את עצמנו, את הצללים והחסמים הרגשיים שלנו, שום דבר חיצוני בחיים או בעסקים לא באמת ישתנה.

אנחנו יכולים להחליף עבודה, לקנות רכב חדש, לטוס לחו"ל או לעבור לדירה גדולה יותר.

אבל אנחנו תמיד ניקח את עצמנו איתנו לאן שלא נלך.

פריצת הדרך האמיתית שלנו מגיעה רק כשאנחנו מסכימים להוריד את המסכות.

כשאנחנו מסכימים להודות שאנחנו לא יודעים הכל.

בשביל העבודה הזו נוצר הריטריט "חמישים גוונים של חופש".

זה לא מרחב שבו אנחנו מנסים לתקן את עצמנו.

אנחנו לא מקולקלים.

זה מרחב שבו אנחנו הולכים יחד לבחון את ההסכמים הלא כתובים של החיים שלנו.

מקום שבו אנחנו יכולים להסכים לשהות בתוך הריק ובתוך חוסר הוודאות.

לגלות מחדש מי אנחנו כשאף אחד לא דורש מאיתנו להיות משהו אחר.

מקום שבו מותר לנו להיות אותנטיים ופגיעים ולחשוף גם את ההיבטים הפחות זוהרים שלנו.

והכל על מצע של אהבה וכנות.

אני מזמין אתכם להצטרף אלי למסע הזה.

לקלף את השכבות ולהיזכר איך מרגיש חופש אמיתי.

אם אתם מרגישים את הקריאה, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט הקרוב. 

לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה.

והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה.

ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות".

למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת.

בדרך שהלכו בה פחות.

בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה.

לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה.

זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו.

ולפעמים זה ממש סבבה.

ולפעמים לא.

אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו.

לא כי היא טובה יותר בהכרח.

פשוט כי היא מוכרת.

פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה.

לעומת הדרך שהלכו בה פחות.

שהיא הרבה יותר מפחידה.

שהיא הרבה יותר מאיימת.

שהיא לא ברורה.

שאין בה וודאות.

שאין לנו בה נסיון קודם.

ולכן היא דורשת מאיתנו לרוב יותר מאמץ, יותר "ניסוי וטעיה", יותר התמודדות עם טעויות וכישלונות.

זו דרך שדורשת מאיתנו הרבה יותר משאבים פנימיים, מאשר הדרך הרגילה והמוכרת.

ועדיין, יש מקרים בחיים, שזו הדרך שלנו.

למרות שהיא מפחידה ולא וודאית.

כי זו הדרך היחידה שיכולה לקחת אותנו למקומות חדשים, ולא לאותם המקומות המוכרים, שכולם היו בהם כבר לפנינו.

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, אנחנו יוצאים למסע נוסף של הריטריט "50 גוונים של חופש"

בו תוכלו לבחון את הדרך שלכם, ואת הדרך שהלכו בה פחות.

הדרך האלטרנטיבית.

זו שמרבית האנשים לא מוכנים ללכת בה.

וכל זה בקבוצה אינטימית, 25 משתתפים, שמגיעים לחקור את החופש בחייהם.

שמחתי להתארח בפודקאסט "נייס גאי" של ישראל מרגליות לשיחה חשופה ועמוקה.

נגענו בנקודות שלרוב לא מדברים עליהן, בכאבים של הגברים, במשברים בזוגיות ובחיים, באתגרים במיניות ובמה שמאפשר לנו להיות יותר בחופש להיות מי שאנחנו באמת. 

הנה מה שישראל כתב על הפרק:

האמת שאנחנו מוסללים לתוכנית מאוד ברורה: מעון- גן- בית ספר- צבא- לימודים- עבודה- משפחה- משכנתא..

ואז בגיל 30-40-50 (כל אחד מתי שמגיע המשבר שלו) אתה פתאום מקבל כאפה מצלצלת מהחיים, קולט שאולי ריצית את כולם עד היום? למה וויתרת על החלומות שלך?

איך הגעת למצב שאתה ואשתך כמו איזה זוג שותפים בלי טיפת אהבה ואינטימיות? איך החיים ברחו לך בין האצבעות?

ערן שטרן הוא "מומחה לחופש" ובפרק הזה דיברנו על המלכודות שגורמים לנו להתעורר יום אחד בחיים שלא רצינו.

שמחתי להתארח בפודקאסט "מעבדות לכנות" של רועי בן-יוסף כנף.

זו היתה שיחה פתוחה וכנה שבה דיברנו בצדדים האפלים של עולמות ההתפתחות, ובאופן שבו הם גורמים גם למנטורים וגם לקהל להישאר בתודעת עבדות. 

הנה מה שרועי כתב על הפרק:

בשיחה כנה ועמוקה בפודקאסט מעבדות לכנות, ערן שטרן משתף על תקופה בחייו כאחד המנטורים המובילים בארץ.

תקופה שבה הוא מגלגל מאות אלפי שקלים בחודש, שותף יחד עם אלון אולמן בתוכנית “קוד המנצח” – אבל בפנים, משהו מתפרק.

למרות ההצלחה החיצונית, ערן מרגיש מנותק.

הוא מגלה שהוא הפך להיות עבד לתדמית שבנה לעצמו.

ואז מגיע המשבר: טיפול שמטלטל אותו, גירושים, והתמודדות עם מחלת הסרטן.

דרך כל אלה, הוא מתחיל להבין משהו עמוק: רק כשהוא מוריד את “החליפה” – את התדמית, את הסיפור – הוא יכול להתחיל להיות חופשי. להיות מי שהוא באמת.

הרצאה שלי מתוך כנס "נקודת מפנה" במכללת לווינסקי-וינגייט

רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו.

למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה.

אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי?

בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם.

כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו

איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה

ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.