הרצאה שלי מתוך כנס "נקודת מפנה" במכללת לווינסקי-וינגייט

רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו.

למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה.

אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי?

בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם.

כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו

איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה

ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.

שמחתי להתארח בפודקאסט "מעבר למילים" של מוטי בן משה

הנה מה שמוטי כתב על הפרק:

כדי לגלות יבשות חדשות צריך לשכוח מראה חוף.

ערן שטרן מגיע לשיחה חשופה על הדרך שעבר: זוגיות של 30 שנה שנגמרה, פרק ב' עם ורד, ואיך קשר אינטימי יכול להיות המקום שבו מפסיקים לשחק תפקיד ומתחילים להכיר את עצמנו באמת.

אנחנו מדברים על האחריות לרגשות בתוך זוגיות, על האומץ להגיד אמת בלי להשליך, ועל זה שריפוי לפעמים מתחיל דווקא כשמפסיקים לרצות.

אחר כך אנחנו צוללים לתודעה ולשינוי דרך נקודת מפנה חדה: הסרטן.

ערן מספר איך הדמות של החזק והמצליח התחילה להתפרק, מה ההבדל בין לבקש עזרה לבין לדעת לקבל אותה, ואיך אהבה עצמית הפכה להיות התשתית לכל בחירה אחרת.

בדרך אנחנו נוגעים גם בריטריטים שהוא מוביל, בשיח על מיניות ממקום נקי ובוגר, ובמשפט אחד שמסכם הכל: ההישג הגדול ביותר שלנו הוא לחזור להיות אנחנו בעולם שמנסה להפוך אותנו למישהו אחר.

בסוף נשאר מצפן אחד שכל אחד מאיתנו יכול לקחת הביתה.

אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה.

בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט.

עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו.

עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה.

אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו.

אבל הוא לא נרשם.

הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה".

הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן.

וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון…"

אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון".

יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה.

אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים.

יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט.

בלי דאגות כלכליות.

בלי עומס בעבודה.

בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.

יום מושלם כזה שבו כל הכוכבים מסתדרים וכל הרמזורים בדרך ירוקים, וכל התנאים סטריליים.

מכירים את זה?

האם יצא לכם לפגוש יום כזה בחיים שלכם?

האמת היא, ש"הזמן הנכון" הוא המצאה גאונית של האגו המפחד שלנו.

זו הדרך של המנגנון ההישרדותי שלנו לוודא שלא נזוז.

שלא נעשה שינוי.

שלא ניקח סיכון.

שנישאר במוכר ובבטוח, גם אם המוכר והבטוח האלו חונקים ומאמללים אותנו.

אני מכיר את חדר ההמתנה הזה מקרוב.

ביליתי בו לא מעט במהלך החיים שלי.

חיכיתי לרגע הנכון לעזוב את "כלוב הזהב" של ההייטק.

אמרתי לעצמי: "רק עוד פרויקט אחד", "רק עוד בונוס אחד", "רק עד שהמניה תעלה".

חיכיתי לרגע הנכון לנהל שיחות מורכבות בזוגיות.

חיכיתי לרגע הנכון להתחיל לכתוב את הספר שלי.

הייתי בטוח שאני פועל מתוך אחריות. מתוך שיקול דעת.

אבל היום אני יודע שזו הייתה פשוט תחפושת מתוחכמת של הפחד.

מתחת לכל הסיבות ה"הגיוניות", פשוט פחדתי.

פחדתי מהריק.

פחדתי ממה יקרה אם אני אקפוץ ולא יהיו מים בבריכה.

פחדתי לגלות מי אני בלי הטייטל ובלי המשכורת הבטוחה.

פחדתי להיות לבד.

פחדתי שמה שאני רוצה לעשות, לא יצליח.

אנחנו לא באמת מחכים לזמן ה"מתאים" שבו יהיה לנו יותר נוח.

אנחנו מחכים לזמן שבו לא נפחד.

אבל הזמן הזה לא מגיע לעולם.

כי הפחד תמיד יהיה שם.

בכל שינוי, או אפילו רק מחשבה על שינוי – הוא שם איתנו.

הוא שומר הסף.

היום אני מבין, שאם משהו שאני רוצה לעשות לא מפחיד אותי, זה כנראה לא הדבר הנכון לעשות אותו.

החיים שלנו הם לא מעבדה.

הם בלגן כאוטי אחד גדול.

תמיד יהיה משהו שיפריע לנו.

פעם זה הכסף, פעם זה הזמן, פעם זה הילדים, ופעם זה המצב במדינה.

החופש האמיתי הוא לא לפעול כשהכל רגוע, או כשכל החלקים יושבים במקום.

החופש הוא לפעול כשאנו מרגישים את הקריאה הפנימית ולצידה מרגישים את הפחד, ולעשות את הצעד בכל זאת.

דווקא כשיש בלאגן.

דווקא כשזה לא "מסתדר" בול ביומן.

דווקא כשזה מרגיש כמו קפיצה אל הלא נודע.

כי רק במקומות האלו, שבהם אנו פועלים בניגוד ל"אוטומטים" של המוח שלנו, שם מתחיל השינוי האמיתי.

אז למה אתם מחכים היום?

האם גם אתם יושבים בחדר ההמתנה של החיים?

לאיזה דבר אתם ממתינים שיסתדר קודם, כדי שתוכלו לעשות את מה שבאמת רציתם?

אם גם אתם מחכים לאיזה אישור מהיקום, שאולי הגיע הזמן שלכם לעשות את הצעד, אז הנה הוא.

הפוסט הזה נועד עבורכם, להזכיר לכם, לעשות את הצעד הזה עכשיו.

כי אין זמן טוב יותר, מאשר עכשיו!

~~~~~~~~~~~~~~

ואם המילים האלו פוגשות אתכם, אני מזמין אתכם לא לחכות שהפחד ייעלם. הוא לא.

אני מזמין אתכם לעשות צעד אמיץ ולהצטרף אלינו לריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו בישורת האחרונה של ההרשמה.

אנחנו לא הולכים ללמוד שם איך "להעלים" פחדים, אלא איך לפעול מולם בחופש, ואיך להסכים לחיות, באמת, כבר עכשיו.

אל תתנו ל"זמן הלא נכון" לנהל אתכם שוב.

כל הפרטים כאן >>

ואני מזמין אתכם לשלוח ולשתף את הפוסט הזה עם אנשים בחיים שלכם, שאתם חושבים שהם גם יושבים בחדר ההמתנה של החיים.

אני פוגש את זה כמעט בכל יום.

אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים.

שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות.

אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים".

ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע.

אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה.

אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול.

האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים.

אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים.

אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט.

אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל.

אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים.

כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר.

ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול.

ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר.

זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות.

זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא.

אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

לפני כמה שבועות, בקליניקה, עם לקוחה שכבר בעבר אמרה בצורה די מוחלטת וברורה שהנישואים שלה הגיעו לסיומם, היא אמרה לי שהיא מרגישה שהיא עוד מבולבלת, שהיא לא יודעת אם זה נכון לה או שלא.

שאלתי אותה: "האמנם? זה באמת נכון? את באמת מבולבלת?"

והיא הסתכלה עלי בעיניים ואמרה "לא. אני יודעת מה אני צריכה לעשות. זה פשוט מפחיד".

זה לא אומר בהכרח, שמחר בבוקר היא צריכה לעזוב את הבית.

אבל לפחות היא כנה עם עצמה ולא משקרת לעצמה.

הבלבול הוא השקר הכי אלגנטי והכי מתוחכם של האגו שלנו.

הוא מסך עשן שנועד לקנות לנו זמן.

כל עוד אנחנו "לא בטוחים", אנחנו פטורים מלקחת אחריות.

כל עוד אנחנו "מחפשים תשובות", אנחנו יכולים להישאר באזור הנוחות המוכר עם הסבל שלנו.

אנחנו משקרים לעצמנו שיש לנו זמן.

אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו "אחראיים" ו"שקולים", בזמן שאנחנו בעצם פוחדים מהשינוי.

לקח לי שנים להבין שרוב הזמן שבו "התלבטתי" בחיים שלי, פשוט הייתי פחדן. פחדתי להיות לבד. פחדתי להיות זה שנכשל.

החופש מתחיל ברגע שבו אנחנו מסכימים לפזר את מסך העשן של "הבלבול".

ברגע שבו אנחנו מסכימים להגיד בקול רם: "אני יודע מה אני צריך לעשות, ואני פשוט מפחד מזה".

זה הרגע שבו הבלבול מתפוגג והופך לכאב נקי. וכאב נקי, בניגוד לבלבול עכור, הוא מנוע של שינוי.

זה הרגע שבו אנחנו יכולים להסתכל באומץ על המחירים שאנו כבר משלמים כשאנו תקועים במקום שלא טוב לנו, וגם על המחירים הפוטנציאלים של השינוי.

ואז נוכל באמת, לבחור.

לבחור מתוך מחשבה חופשית ולא מתוך פחד.

לבחור מתוך כנות ואמת פנימית ולא מתוך ויתור עצמי וריצוי.

ואשאיר אתכם עם שאלה (אל תענו לי, אבל תענו לעצמכם):

על איזו החלטה אתם "מתלבטים" כבר שנים, למרות שאתם יודעים בדיוק מה התשובה?

אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש בהירות ולהתחיל לגייס אומץ?

~~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב אנחנו ניפגש בפעם החמישית לריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו לא הולכים לפתור שם דילמות. אנחנו לא הולכים לעשות שם רשימות של בעד ונגד.

אנחנו הולכים ליצור מרחב בטוח שבו אפשר להפסיק לשקר לעצמנו.

אנחנו נסכים לשהות יחד בתוך הפחד הזה, בלי לנסות לתקן אותו ובלי לנסות לברוח ממנו חזרה לסיפורים הישנים.

אנחנו נגלה שהפחד הוא לא אויב, הוא פשוט שער. שער לחיים שהם אמיתיים. ושהם באמת שלנו.

איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה.

זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור.

ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים".

במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה.

בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי.

היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי.

בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני.

וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב.

זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה.

כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי.

לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת.

אבל זה לא רק הסיפור שלי.

רובנו מתוכנתים באופן דומה.

בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.

אנחנו חיים בתוך הצגה שאף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים להשתתף בה.

אנחנו מוסללים עוד לפני שלמדנו ללכת.

אנחנו לומדים להחניק את הצעקה שתקועה לנו בגרון ולהחליף אותה ב"הכל בסדר" מחויך.

זה קורה כשאת שוכבת במיטה ליד הבן זוג שלך ומרגישה אלפי קילומטרים של מרחק אבל לא אומרת מילה כדי לא להרוס או לפגוע בשקט המזוייף.

זה קורה כשאתה יושב בישיבת הנהלה ומעביר מצגת עם מספרים ואסטרטגיות, כשבפנים אתה רק רוצה לקום ולצרוח שאתה שונא כל רגע מהמשחק הזה.

זה קורה כשאנחנו קונים עוד משהו מיותר לבית או מחליפים את הרכב רק כדי להשתיק את הריק המפחיד בבטן שמסרב להתמלא.

אנחנו משלמים בבריאות שלנו, במיניות שלנו ובשמחת החיים שלנו רק כדי להישאר בתוך הקווים שאנשים אחרים שרטטו לנו.

אנחנו מפחדים שאם נוריד את התלבושת האחידה שנתנו לנו, נגלה שאין מתחתיה כלום.

ומי אנחנו בלעדיה?

אבל האמת היא שרק כשאנו אמיצים מספיק לצאת מהתלבושת האחידה הזו, ולהסתכל מה יש שם מתחתיה, שם אנחנו יכולים לפגוש את עצמנו באמת.

שם מתחיל החופש שלנו.

שם ישנה ההזדמנות לגילוי, לסקרנות ולבחירה החופשית של "מי אני באמת רוצה להיות בעולם הזה?".

של "מה מתאים לי ומה לא?"

של "איזה חיים אני רוצה ליצור לעצמי?"

אני רוצה להשאיר אתכם עם שאלה אחת פשוטה: אם הייתם מורידים עכשיו את כל התפקידים, את כל הציפיות ואת כל מה שסיפרו לכם שאתם חייבים להיות. מי נמצא שם מתחת? והאם אתם בכלל מכירים אותו?

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב אנחנו יוצאים שוב למסע של חקירה, בקבוצה אינטימית בריטריט "50 גוונים של חופש".

זו לא עוד סדנת העצמה או מוטיבציה, וזה לא מקום שבו אני מנסה ללמד אתכם או לתקן אתכם.

אנחנו הולכים לשהות בתוך הריק הזה שכולם בורחים ממנו. ולחקור ביחד מי אנחנו כשאף אחד לא מסתכל, וכשאין אף תמונה מעל המיטה שתגיד לנו מי אנחנו צריכים להיות או איך להתנהג.

זו הזמנה להסכים לא לדעת, להסכים להיות פגיעים, ולהסכים להיות חופשיים באמת.

לאמיצים בלבד!

שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר.

אבל לא רק באוויר, גם בגוף.

הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש.

מה טראמפ יעשה?

מתי הם יתקפו?

איך האירנים יגיבו?

החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה".

שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים.

וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות:

Fight – להילחם.

Fright – לברוח.

Freeze – לקפוא.

להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר…

לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם.

אז מה האפשרות שנותרה?

וכך יוצא, שהתגובה האוטומטית שלנו, כמעט של כולנו, היא לעצור.

לקפוא.

להכניס את עצמנו שוב למצב של מגננה. מצב של המתנה. לשים את הראש בין הכתפיים ולחכות.

אנחנו אומרים לעצמנו: "עכשיו זה לא הזמן".

לא הזמן להתחיל פרויקט חדש.

לא הזמן לקבל החלטות גדולות.

לא הזמן לשמוח.

אנחנו שמים את החיים שלנו על "השהייה", ומחכים שהסערה תחלוף.

אבל אני רוצה להחזיר אתכם רגע אחורה.

שש שנים אחורה. למרץ 2020.

זוכרים את הקורונה?

גם אז, העולם עצר מלכת.

גם אז, חוסר הוודאות היה מוחלט. אף אחד לא ידע מה יקרה מחר, או בעוד חודש.

הפחד היה באוויר, מוחשי ודוקר.

ואני רוצה שתיזכרו רגע באופן שבו אנשים הגיבו לסיטואציה.

היו את אלו שקפאו.

שנכנסו לחרדה, שישבו מול הטלוויזיה כל היום וחיכו שמישהו יגיד להם שמותר או אסור לצאת.

או להיפגש עם האנשים היקרים להם.

או לצאת לחופשות.

או לנסוע לעבודה.

הם נתנו לנסיבות החיצוניות, ולאנשים אחרים, לנהל אותם – על מלא.

הם העבירו את האחריות, הכח והשליטה בחייהם, לגורם חיצוני.

אבל היו גם אחרים.

אלו שלמרות הפחד, ולמרות הסגר, ולמרות הבלגן, בחרו להמשיך לנוע.

אלו שמצאו דרך להמציא את עצמם ואת העסק שלהם מחדש.

אלו שניצלו את הזמן ללמוד משהו חדש.

אלו שבחרו לראות בזה הזדמנות לעצור ולהתבונן פנימה.

ההבדל ביניהם לא היה בנסיבות.

הנסיבות היו זהות לכולם. האירוע היה אותו האירוע.

ההבדל היה בגישה שלהם לחופש בחיים שלהם.

יש טעות גדולה שאנחנו עושים בהבנת המושג "חופש".

אנחנו חושבים שחופש זה אומר שהכל בחוץ רגוע.

שאין מלחמות, שאין פקקים, שהמינוס בבנק סגור, שהילדים בריאים.

ואז… כשכל התנאים החיצוניים הסתדרו, וכשכל הרמזורים הם ב"ירוק", אז נהיה בחופש. או באושר.

אנחנו מחכים ליום שבו "המצב יירגע" או "יסתדר" כדי להתחיל לחיות.

אבל האמת הכואבת היא, שהמצב אף פעם לא באמת נרגע, והוא אף פעם לא באמת "יסתדר".

תמיד יהיה משהו.

אם זה לא אירן, זה מיתון כלכלי.

אם זה לא מיתון כלכלי, זה משבר אישי.

אם זה לא משבר אישי, אז זה אצל מישהו מהקרובים אלינו.

אם נחכה שהים יהיה ללא גלים כדי להשיט את הספינה שלנו, אנחנו נישאר עומדים בנמל לנצח.

חופש אמיתי, ריבונות אמיתית, היא היכולת לא לתת לנסיבות החיצוניות לכבול אותנו.

זה לא אומר להתעלם מהמציאות.

זה לא אומר להיות אדישים או חסרי אחריות.

זה אומר להבין שהשליטה על התודעה שלי, על הפעולות שלי ועל הבחירות שלי, נמצאת אצלי. תמיד.

אני לא יכול לשלוט במי שישגר טיל מאירן ומתי.

אבל אני יכול לשלוט במי שאני אהיה ברגע הזה.

אני יכול לשלוט בהאם אני בוחר בפחד, בשיתוק ובלשים את החיים שלי ב-hold, או שאני בוחר בתקווה, בעשייה ובלחיות אותם במלואם. בכל רגע. גם עכשיו.

השבוע, בתוך כל המתח הזה, ובזמן שכולנו ממתינים לראות מה יקרה, אני מזמין אתכם לעשות מעשה של מרידה.

מרידה בנסיבות.

תעשו משהו שרציתם לעשות ודחיתם אותו בגלל "המצב".

תקבעו את הפגישה הזו.

תרשמו ללימודים.

תצאו לדייט.

תכתבו את הפרק הראשון בספר.

יש בפעולה הזו, אמירה מאד חשובה כלפי עצמכם.

זו אמירה של: אני בוחר בי.

אל תתנו לכותרות בעיתון להיות הבמאי של החיים שלכם.

אל תתנו לפחד לכתוב לכם את התסריט.

נסיבות תמיד יהיו.

השאלה היא רק אחת: האם אתם העלה שנידף ברוח של הנסיבות?

או שאתם הגזע שנשאר יציב, צומח וחי, לא משנה איזו סופה משתוללת בחוץ?

הבחירה הזו, ורק היא, היא החופש האמיתי.

~~~~~~~~~~~~

ואם קשה לכם לחשוב על הפעולה הזו, ומה היא יכולה להיות…

אני לא אשאיר אתכם בלי פתרון!

מוזמנים להציץ כאן, אולי זה המענה המתאים שלכם, למצב הזה >>

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון.

והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני.

הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא?

אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות.

אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב.

רק בגלל שהוא מוכר לנו.

אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי.

אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד.

אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

למה?

כי המוח שלנו מכור לוודאות.

ומבחינת המוח, כאב מוכר עדיף פי אלף על עונג פוטנציאלי לא מובטח ולא ידוע.

הכאב המוכר הוא כמו בריכה מחוממת, אבל עכורה.

אנחנו שוחים בתוכה. המים לא נעימים, הם מריחים לא טוב, הם מכבידים עלינו.

אבל אנחנו יודעים לשחות שם.

אנחנו יודעים איפה הקירות. אנחנו יודעים איפה המים עמוקים ואיפה הם רדודים.

יש בזה סוג מעוות של נחמה.

אנחנו מספרים לעצמנו: ש"לפחות אני יודע לקראת מה אני קם בבוקר".

מחוץ לבריכה הזו, יש אוקיינוס של אפשרויות.

יש שם חופש. יש שם שמחה. יש שם יצירה.

אבל אנחנו לא יודעים מה הטמפרטורה של המים שם.

אנחנו לא יודעים אם יש שם גלים.

ואנחנו בעיקר לא יודעים מי אנחנו נהיה כשנצא מהמים העכורים האלה.

וזה אחד הפחדים הכי גדולים שלנו: הריק, חוסר הודאות, אי הידיעה.

החשש שאם נעזוב את הכאב שמגדיר אותנו, לא יישאר שם כלום.

מי אני בלי הלחץ הזה? מי אני בלי התלונה הקבועה הזו? מי אני בלי הדרמה? מי אני בלי הקורבנות?

שנים של שחייה בבריכה של "המצליחן העייף" לימדו אותי את זה בדרך הקשה.

סבלתי. הייתי מותש. אבל הרגשתי בטוח.

ידעתי בדיוק איך לתפעל את הדמות הזו. איך לתחזק את הפרסונה המוכרת.

איך לשהות בתוך הזהות הזו שיצרתי לעצמי. שלא היתה אני באמת, אבל נראה היה שהסביבה החיצונית מעריכה אותה.

היציאה מהבריכה הזו הייתה אחד הדברים המפחידים שעשיתי בחיי.

הרגשתי חשוף. הרגשתי שקר לי. הרגשתי פגיע. הרגשתי שאני לא יודע לנשום בתוך הדמות החדשה, שעדיין לא התגבשה.

לאט לאט, ככל שאיפשרתי לעצמי לשהות בחוץ, מחוץ למים העכורים, התחלתי להרגיש קצת יותר נוח.

הבנתי שהביטחון שחשבתי שיש לי בתוך הכאב, היה רק אשליה.

זה לא היה ביטחון, זה היה קיפאון.

החופש האמיתי לא נמצא בתוך המוכר והבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו לצאת מהמים, להתנגב מהכאב הישן, להשיל מעצמנו את מה שלא תואם אותנו יותר, ולהסכים לפגוש את הלא נודע.

להסכים לא לדעת מה יקרה מחר, אבל לדעת שמחר אנחנו נהיה אנחנו. באמת.

אז הנה ההזמנה שלי אליכם. שאלה לשאול את עצמכם השבוע: "איפה אני שוחה בתוך כאב, רק בגלל שהוא מוכר?"

איפה אני מספר לעצמי שזה "ביטחון", כשבעצם זה פשוט הפחד לצאת מהמים המוכרים?

~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים ללמוד לשחות במים חדשים.

אנחנו ניצור סביבה מוגנת, אוהבת, תומכת ומכילה שבה תרגישו בטוחים לעזוב את הכאב המוכר.

אנחנו נחזיק אחד לשני את היד בזמן שאנחנו יוצאים מהבריכה העכורה ומתחילים לנשום אוויר נקי של חופש.

זה מפחיד לעזוב את המוכר, אני יודע.

אבל האלטרנטיבה היא להמשיך לשחות במעגלים באותם מים בדיוק, ולקרוא לזה חיים.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לצאת, בואו.

אנחנו מחכים לכם על שפת הבריכה.

** בתמונה: רגע מהריטריט האחרון, אחרי ההסכמה "לצאת מהמים המוכרים"…