לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי.

אני מוצא בה סוג של אמת.

אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב…

או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים!

אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל.

רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו.

ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת.

אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם.

כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר.

וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית.

אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן.

למה אנחנו לא פשוט… עוצרים? יורדים ממנו?

כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן.

וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים.

פרדוקסלי ממש.

זה לא סתם כך.

ההסללה הזו, הריצה חסרת הנשימה הזו, מגנה עלינו. המסלול המוכר הוא אולי שוחק, מעייף ולפעמים מדכא, אבל הוא בטוח. הוא מוכר.

המשמעות המיידית של לרדת מהגלגל אומרת לפגוש את תהום חוסר הוודאות.

לפגוש את האימה של "מה יגידו עליי אם אהיה שונה? אחר?"

לפגוש את הפחד המשתק מלאבד שליטה, את החרדה הכלכלית, או את התחושה שאם אני לא ב"עשייה" מתמדת אז אני לא שווה כלום או שאין לי ערך.

זה פוגש אותנו בהרבה צורות שונות:

כשאנו מסיימים עוד יום מטורף בעבודה, מותשים, רק כדי להרגיש "מוצלחים" בעיני החברה, בזמן שהנשמה שלנו כבר קורסת.

כשבעל עסק בונה לעצמו אימפריה קטנה, מגיע ליעדים שחלם עליהם, אבל מתעורר בבוקר עם מועקה בחזה כי הוא הפך לעבד של העסק של עצמו, במקום לאדון שלו. ועכשיו הוא צריך לשרת ולהאכיל את המפלצת שיצר.

כשאנחנו נשארים בשותפויות עסקיות או בסביבות עבודה שמכבות אותנו, רק כי הפחד מה"לא נודע" מפחיד יותר מהסבל המוכר.

מרגיש לכם מוכר?

פריצות הדרך המשמעותיות שקרו לי בחיים או בעסק, לא קרו כי מצאתי שיטה או דרך חדשה לרוץ מהר יותר על הגלגל.

הן קרו כשהסכמתי לעצור.

כשהסכמתי להישיר מבט אל הפחד הזה, לפגוש את הדפוסים שלי שאמרו לי "אסור לך לעצור", ולהבין שהם אשליה.

וזו בדיוק המשמעות של חופש.

חופש מההסללות, מהתבניות, ממה ש"צריך" ו"נכון".

החופש לחיות מתוך הריבונות שלנו.

אבל אי אפשר לעשות את זה תוך כדי שאנו ממשיכים לרוץ על גלגל העכברים.

כדי לבחון את המסלול מחדש, חייבים לעצור לרגע ולהתבונן על החיים שלנו מהצד.

לשם כך נועד הריטריט "חמישים גוונים של חופש".

זו לא עוד סדנה שתלמד אתכם איך לרוץ מהר יותר או להספיק יותר ביום שלכם.

זה מרחב שבו תרדו מהגלגל לכמה ימים.

סביבה בטוחה שבה אנחנו מעיזים לבחון את המסלולים שבהם אנחנו הולכים, פוגשים באומץ את אותם חסמים רגשיים שמשאירים אותנו במקום, ובוחרים מחדש את הכיוון שבאמת נכון לנו.

אני מזמין אתכם לעשות את הצעד האמיץ הזה. להפסיק לרוץ לשום מקום ולהתחיל ללכת אל עבר החופש שלכם.

פרטים מלאים מחכים לכם כאן:

בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי.
הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה.

אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות.
לאותו מסלול ידוע מראש.

עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה.
היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח.

פחד, בלבול, דחיינות, ספק…
אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו.

אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת.
הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים.
המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות.

התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה".
אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו.
שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה.
לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם.

השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".

אבל יש לפעמים בחיים אירועים, שבהם, מתחת לציפייה האוטומטית של "לחזור לשגרה", מסתתרת אמת אחרת לגמרי.

והאמת היא שאנחנו מבועתים מהמחשבה לחזור בדיוק לאותה שגרה.
לאותו כלוב זהב שחנק אותנו קודם.
אנחנו לא באמת רוצים לחזור ל"נורמלי" שהיינו בו.
כי הנורמלי ההוא השאיר אותנו ריקים ומותשים.

כשפגשתי את הסרטן, רק רציתי להבריא ולחזור לעצמי.

זה לקח כמה חודשים, החלמתי ובאמת חזרתי לעצמי.

בדיעבד, זו היתה בדיוק הבעיה:  חזרתי לעצמי. למי שהייתי קודם.

זה לקח לי כמה חודשים להבין שאם חוויתי כזה ארוע וכזה משבר, אז המציאות מנסה לומר לי משהו.
הייתי צריך שהחיים עצמם יטלטלו אותי וידחפו אותי לעשות את השינוי.

אז הקשבתי למציאות.

וזה הוביל אותי לכמה מהשינויים המשמעותיים ביותר שעשיתי בחיים שלי.
וערן של היום הוא שונה לחלוטין מזה שלפני 7 שנים.

דווקא כשהאדמה רועדת לנו מתחת לרגליים, קל יותר לעשות שינוי.

כי מה שאנו תופסים כמוכר ובטוח, כבר לא כזה.
כי הכל זז, והכל משתנה.
וחוסר הוודאות, שכל כך מפחידה אותנו כשאנו נמצאים בשגרה, כבר נוכחת סביבנו בפועל.

דווקא בזמנים האלו, שהם לכאורה מורכבים יותר, יש לנו יותר אומץ, דרייב ויכולות חדשות.
כאלו, שבשגרה, לרוב קשה לנו מאד לגייס אותן מתוכנו.

אז כאן ההזדמנות הגדולה.

לבחון מה המציאות מנסה לומר לי כרגע.

כל אחד יחווה את המלחמה והמצב הנוכחי באופן שונה.
כל אחד מושפע מכך באופן שונה.

לכל אחד מאיתנו, המציאות מביאה מסר אחר.

זה דורש המון אומץ להסתכל פנימה בזמן שכולם מסביב מחפשים רק להיאחז בוודאות חיצונית.
זה דורש מאיתנו להסכים להיות פגיעים וחשופים.
ובעיקר, להסכים "לא לדעת".

אבל אם אנחנו מוכנים לקבל את התפיסה שהאדמה שזזה היא בעצם קריאת השכמה עבורנו.
כאן טמונה ההזדמנות הגדולה לשינוי שאנו מייחלים לו.

זה לא מסע שקל לעשות אותו לבד.
כי אנחנו תמיד נשאר שבויים בתוך התפיסות והקונספציות של עצמנו.

כשאני מלווה אדם בתהליך כזה, אני לא מתיימר לדעת מה התשובות הנכונות עבורו.

אבל אני יודע להציג לו שאלות שפותחות לו כיוונים חדשים להסתכל עליה.
אני יודע לאתגר את התפיסות המקובעות שמחזיקות אותו שבוי בקונספציה הקיימת.

אני יודע לשאול את השאלות הקשות באמת על העסק שנתקע, על היחסים שהתקררו, ועל תחושת ההחמצה שהוא מתעורר איתה בבוקר.

אם הדברים האלו מדברים אליכם…
אם פגשתם את עצמכם כאן בין השורות…
אם אתם מבינים שהאדמה שרועדת בחוץ יכולה להיות גם ההזדמנות שלכם לפגוש את עצמכם באמת, מבפנים.

אני מזמין את מי שאמיץ ומרגיש את הקריאה, לכתוב לי הודעה.

ונבדוק ביחד, בכנות מלאה ובלי שיפוטיות, אם זה הזמן הנכון לצאת למסע עמוק ומשותף.

האדמה כבר זזה.
עכשיו תורנו לזוז.

או: איך ההחלטות שמעולם לא קיבלתם מעצבות את כל החיים שלכם.

כל החיים שלנו מתנהלים על בסיס הסכמים והסכמות. חלקם כאלו שחתמנו עליהם במודע, כמו למשל המשכנתא בבנק (למרות שלא קראנו מילה מעשרות העמודים הכתובים שחתמנו עליהם).

אבל מרביתם, הם לא כאלו.

ולמרות שאלו ההסכמים החשובים ביותר הנוגעים להיבטים הכי משמעותיים בחיים שלנו כמו משפחה, ילדים, הורים, חברים, תעסוקה, בריאות, כספים וכו' – אין לנו שום זיכרון שחתמנו עליהם וגם לא נמצא את ההסכם המודפס לעיין בו.

אלו הם ההסכמים הלא כתובים שמנהלים את החיים שלנו. הם שולטים בכל החלטה שאנו מקבלים.

מה זה בעצם "הסכם לא כתוב"?

הסכם לא כתוב הוא כלל, אמונה או ציפייה שאנחנו חיים על פיה מבלי שבחרנו אותה בכלל. לא באופן מודע לפחות.

זה הסכם שהחברה, המשפחה, או אפילו אנחנו בעצמנו יצרנו, לעיתים לפני עשרות שנים או בילדות שלנו, והוא ממשיך לנהל את חיינו מאחורי הקלעים מבלי שנהיה מודעים לקיומו.

למשל, כל מי שנולד לו ילד, ברגע הולדת הילד, חתם באופן לא מודע על הסכם עם עצמו, שהוא יעשה הכל כדי לשמור ולהגן על הילד הזה, עד ליום מותו.

זו דוגמה להסכם לא כתוב, שנחתם באופן לא מודע אצל רובנו.

וזה לא שהסכם לא כתוב הוא "טוב" או "רע". זה הכל בעיני המתבונן, והאם זה תומך (או שלא) בחיים שהוא רוצה ליצור לעצמו.

הנה דוגמאות לכמה הסכמים כאלו, ולהשפעות שלהם על החיים שלנו, כשאנו לא מודעים להם.

זה לא אומר שכולם מתקיימים אצלכם, אבל בחרתי בכמה נפוצים ופופולריים שאני מאמין שמרבית האנשים יוכלו לזהות אותם בחיים שלהם.

רותי ואבי נפגשו בגיל 22. היום, 15 שנה מאוחר יותר, רותי מתעוררת כל בוקר עם תחושת חנק. היא עובדת כמנהלת כספים בחברת הייטק, ומרגישה מבוזבזת ומשועממת עד מוות. קצת אחרי שהיא ואבי התחתנו, היה לה חלום ללמוד אמנות. אבי לא התלהב מהרעיון ואמר לה שזה לא "מעשי". אז היא הלכה ללמוד כלכלה. אבי מצידו ויתר על התחביב שלו לטיולים כי רותי אמרה לו שזה "לא אחראי" להוציא כסף על טיולים כשיש להם עוד משכנתא לשלם.

שניהם חיים על פי ההסכם הלא כתוב שגדלו איתו (וכנראה גם ירשו אותו מהבית): "אם אתה באמת אוהב מישהו, אתה צריך לוותר על עצמך ועל מה שאתה רוצה בשביל השני".

אם תשאלו אותם, אף אחד מהם לא יזכור שהוא הסכים או חתם על הסכם כזה. זה פשוט היה שם. הם גם מעולם לא בחנו את ההסכם בינם לבין עצמם או אחד עם השנייה ולא שאלו את עצמם: האם ההסכם הזה תקף עבורם ומתאים להם.

זוגיות היא כר נרחב להמון הסכמים לא כתובים שמתקיימים בין בני הזוג, למרות שמעולם לא דוברו ביניהם:

• אם נמצאים בזוגיות, אז לא צריך חברים אחרים (אין מקום לחברים נפרדים)
• זוג צריך לעשות הכל ביחד (אין מקום לבילויים או תחביבים נפרדים)
• נישואים זה לכל החיים, בכל מחיר, לא משנה מה (גם אם זה אומר ששנינו קמלים כבר בזוגיות הזו)
• אם הוא באמת אוהב אותי, הוא יידע מה אני צריכה בלי שאגיד לו (כי זו הדרך להביע אהבה)
• לא מדברים על מה שמפריע, זה רק יוצר רעש ועושה בעיות (נדחיק את זה וזה בטוח יעלם)
• הגבר צריך להיות המפרנס הראשי (נשים עליו את כל המשקולת הכלכלית לבד)
• האישה אחראית על הבית והילדים, גם אם היא עובדת (כי ככה ראיתי את ההורים שלי בבית)
• אסור לסרב למין בלי סיבה "טובה" (אנחנו נשואים וזה התפקיד שלה/שלו)
• לא מדברים על מה שלא מספק במיניות (למה להעיר דובים משנתם)
• זוגות חייבים להביא ילדים, זו כל המטרה של זוגיות (ולפחות 3, כי זה הממוצע!)
• חייבים תמיד לבלות עם כל המשפחה בחגים (כי ככה זה במשפחה)
• חייבים לאכול ארוחת שישי אצל ההורים שלי/שלך (כי אחרת אמא שלי/שלך תעלב נורא)
• צריך לחשוב על הילדים קודם, הם הסיבה להישאר ביחד (ולנצח נוכל להאשים אותם באופן לא מודע שבגללם סבלנו כל השנים)

כמו בזוגיות, יש לנו הרבה הסכמים לא כתובים מול הילדים שלנו.

אחד ההסכמים הלא כתובים הכי נפוצים מול הילדים שלנו הוא "הורה טוב מקריב את עצמו לטובת הילדים" או "הילדים לפני הכל".

אחת מצורות הביטוי הנפוצות של ההסכם הזה, הם זוגות שמהרגע שהילדים נולדים, מפסיקים לצאת ביחד לחופשות או אפילו לדייטים, כי הילדים תמיד צריכים אותם.

הם מוותרים על זמן האיכות שלהם, על הזוגיות שלהם, על התחביבים שלהם, על הפנאי, ובגדול – מוותרים על עצמם.

אני לא אומר שהילדים הם לא חשובים, אבל אם להורה לא יהיה טוב בחיים שלו, אז גם הילדים שלו יסבלו מכך. אבל בשם "הילדים לפני הכל" אנחנו פוגעים בעצמנו. ובעקיפין גם בהם. לא רק שהם מקבלים הורים עייפים, לא ממושאבים, לא מסופקים ומותשים, אלא שהם גם לומדים מתוך דוגמה אישית, להפוך ולהיות בדיוק כמותם.

כך בדיוק ההסכמים הלא כתובים עוברים מדור לדור.

ויש עוד רבים כמו:

• ילדים צריכים להיות מוגנים מהמציאות (ולכן לא נשתף אותם במה שקורה במציאות)
• הילדים שלי צריכים להיות הכי טובים מכולם (ולכן נשלח אותם לחוגים הכי "נחשבים" גם כאלו שהם לא אוהבים)
• ילד טוב תמיד מקשיב להורים שלו (ואין לו שום מקום להביע את הקול והיחודיות שלו בעולם)
• הילדים חייבים להצליח בלימודים ובבית הספר (גם אם הם ממש סובלים בדרך)
• ילדים צריכים להיות אסירי תודה על כל מה שההורים עושים בשבילם (ולכן צריכים לגדול עם רגשות אשמה)

והנה עוד כמה דוגמאות להסכמים לא כתובים שרבים מתנהלים על פיהם (בדקו כמה מהם תקפים לכם):

– אדם רציני עובד בחברה גדולה עם משכורת קבועה (גם אם זה אומר לסבול כל רגע וכל דקה בזה)

– אני צריך להיות זמין 24/7 לעבודה (כי ככה יחשבו שאני חרוץ/נאמן/חשוב)

– אי אפשר להצליח בלי תואר אקדמי (ולכן אלך ללמוד תואר שמשעמם אותי)

– אי אפשר להתפרנס מאמנות (אז אוותר על החלום שלי)

– חייבים לקנות דירה במקום לשכור (גם אם זה אומר להשתעבד ל-30 השנים הקרובות למשכנתא ולבנק)

– זה לא נכון להוציא כסף על עצמך (יש לך מחוייבויות ודברים חשובים יותר להוציא עליהם)

– מי שמרוויח הרבה הוא בהכרח לא ישר (כי אחרת איך אסביר העובדה שאני לא מרוויח כמותם?)

– חייבים לכבד את ההורים בלי תנאים (גם אם הם מקטינים אותי ויורדים לחיי במשך שנים)

– צריך להגיע לכל אירוע משפחתי (גם של בן הדוד שלא ראיתי 35 שנים)

– אסור לנתק קשר עם משפחה (גם אם האבא התעלל בי במשך שנים ועד היום)

– בנים לא בוכים (והם צריכים ללמוד שאין להם לגיטימציה להביע רגשות)

– נשים צריכות להיות נחמדות תמיד (גם למי שהן לא סובלות. צביעות זה יתרון)

– גברים צריכים להיות חזקים ולא להראות חולשה (אז תגדלו להיות מודחקים ואטומים רגשית)

– נשים אחראיות על הרגשות של כולם (כי רגשות זה למין החלש)

– בגיל מסוים צריך להיות במקום מסוים בחיים (אם אתה בן 35 ועוד לא נשוי עם לפחות 2 ילדים, אתה בבעיה רצינית!!)

– צעירים לא מבינים כלום מהחיים שלהם (כי אני כן???)

– תמיד תיראה מושלם כלפי חוץ (שחס וחלילה לא יחשבו עליך דברים "רעים")

– תמיד צריך להיות חיובי (גם אם אני ממש סובל כרגע, אז אני אדחיק ואשים על עצמי את הפרצוף השמח שלי)

בכמה מאלו הצלחתם למצוא את עצמכם?

אז מה המחיר של חיים עם כל ההסכמים הלא כתובים האלה?

כמו לכל הסכם, גם לאלו שאינם כתובים, יש תג מחיר. והמחירים הם גבוהים.

תחושה כרונית של "משהו חסר בחיים שלי – זו התחושה שאני חיי חיים של מישהו אחר. מישהו אחר תכנן אותם עבורי, וכעת אני צריך לחיות אותם.

עייפות נפשית – לחיות בניגוד לטבע שלנו ולאישיות שלנו, דורש מאיתנו כמות עצומה של אנרגיה.

מערכות יחסים משעממות – כי כשכולם מתנהגים לפי אותו תסריט, ומתנהלים מתוך הפרסונה שיצרו לעצמם, איפה האותנטיות? איפה הגיוון? איפה החיבור האישי העמוק?

החמצה של הזדמנויות / ויתור על חלומות – כמה דברים לא עשיתם כי "זה לא מתאים"? כי "עכשיו לא הזמן?" או כי "אני צריך לדאוג לאחרים קודם?"

כעס – על מי אתם כועסים באמת? על העולם, או על זה שוויתרתם על עצמכם?

ואלו כמובן לא כל המחירים שאנו משלמים.

בגדול, ככל שיש לנו יותר הסכמים לא כתובים ולא מודעים, כך נהיה יותר רחוקים מעצמנו. כך נהיה פחות אותנטיים לעצמנו ולעולם.

הצד השני של ההסכמים הלא כתובים, הוא שמאחר והם אינם כתובים, הם לא באמת מחייבים אותנו.

אנחנו יכולים לבחור, באופן מודע ומתוך כוונה, האם אנו רוצים להמשיך ולקיים אותם.

רוב האנשים לא יעשו את זה. הם לא יעצרו ולא יעזו לבחון את ההסכמים הלא כתובים בחיים שלהם.

זה דורש אומץ.

כי זה מפחיד.

זה מפחיד לפגוש את המשמעויות וההשלכות של ביטול הסכמים כאלו, שהתנהלנו על פיהם לאורך שנים רבות.

אשמח לשמוע, איזה הסכמים לא כתובים גיליתם בחיים שלכם?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זה המקום שבו אני רוצה להזמין אתכם לעוד.

כי מה שתיארתי כאן זה רק קצה הקרחון. המסע אל החופש להיות מי שאנחנו באמת דורש מרחב בטוח לחקירה.

בריטריט "50 גוונים של חופש", אני יוצר עבור המשתתפים מרחב בטוח ואוהב שבו הם מזהים את ההסכמים הלא כתובים שבחיים שלהם, ומסוגלים לבחון אותם באהבה ובחמלה, ולבחור באופן מודע מה באמת משרת אותם ומה כבר לא.

אם משהו ממה שקראתם פה נגע בכם, אם הרגשתם את הניצוץ והכמיהה הפנימית לחקירה ולחופש שלכם, אני מזמין אתכם לקרוא כאן את הפרטים על הריטריט הקרוב.

כי החיים הם עכשיו. אין זמן אחר!

החופש האמיתי מתחיל ברגע שאנו מפסיקים לחיות על פי הכללים שמישהו אחר כתב.