התעוררתי לבוקר יום ההולדת שלי היום עם המשכיות של כאב שפגשתי בו אתמול.

עברתי תהליך מאד עמוק שבו פגשתי בפצע מוכר שפתאום התגלה בצורה כואבת יותר מתמיד.

במיטה לידי שכבה ורד אהבתי שחיבקה אותי חזק ולחשה לי באוזן כמה שהיא אוהבת אותי.

וכך התחיל היום הזה, עם כאב ואהבה ביחד.

כמה סימבולי לחיים עצמם. ששני אלו גרים ביחד בחיים שלנו.

שהחיים עצמם לא שלמים בלי שניהם.

פעם חשבתי שהחיים צריכים להיות רק של אהבה, שמחה ויופי.

אבל החיים עצמם לימדו אותי שזה ממש לא כך.

הבוקר בים, ורד שאלה אותי מה אני מאחל לעצמי לשנה הקרובה, ועניתי לה "להתמקם מחדש בחיים שלי".

שבע השנים האחרונות בחיי היו סוערות ומלאות בשינויים. מהמפגש עם הסרטן, דרך הגירושים, שינויים משמעותיים בעסק ובעשיה שלי, וביחד עם אלו כל הכאוס מסביב של קורונה ומלחמה שלא נגמרת.

וכעת, לאחר שגם עברתי לביתי החדש לפני שבוע וחצי, אני מאחל לעצמי להתמקם בחיים החדשים שיצרתי לעצמי.

להתמקם ביותר נינוחות ובנחת.

שינוי הוא חשוב (ממש), אבל לפעמים גם צריך לדעת לנוח בתוכו

מאחל לעצמי שזו תהיה שנה של יצירה ויצירתיות חדשה. הספר החדש שלי כבר ממש בסיומו ותכף יחל תהליך ההוצאה שלו לאור.

והוא מרגש אותי ממש. שונה לגמרי משני אחיו הבוגרים (קצת כמוני והאחים שלי ).

ומפגשים חדשים שאני מתכוון ליצור בבית החדש (בקרוב אכתוב על כך עוד).

ובעיקר להמשיך להיות מוקף באנשים שאני אוהב.

מזל טוב לי

נ.ב. – אפשר לכתוב לי תגובות כאן >> 

אתמול, במהלך יום הזכרון, הרדיו בבית היה פתוח במשך שעות ארוכות על גלגל"צ, שהשמיעו כל היום, שירים שנכתבו מתוך מילים שהשאירו אחריהם חיילים שנפלו.

אחד מהשירים האלו תפס את הלב שלי במיוחד.

מתוך הפרויקט "שבעה שירים באוקטובר".

שירו של ג'ימבו ג'יי שנכתב למילים של סרן יובל זילבר ז״ל.

והמילים עצמן, שגרמו לי לעצור ולחפש את מילות השיר המלא היו: "אם אתם קוראים את המילים שלי, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות".

חיים ששווה לחיות.

לכאורה, זה ברור, אבל זה באמת לא מובן מאליו.

זה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי, על החיים שלי, האם אני חי חיים ששווה לחיות?

אם אני כנה עם עצמי, כשאני מסתכל לאורך החיים שלי, אז היו שנים שלא יכולתי לענות על השאלה הזו ב-"כן" ברור.

תקופות שבהן חייתי חיים של מישהו אחר.

לפי הסללות, תפיסות ואמונות של אחרים.

לקח לי זמן לעצור, ולבחון את המקומות האלו. איפה אני חי חיים שלי, ואיפה אני פשוט נמצא על מסלול כלשהו שהותווה אי שם בילדות, ופשוט ממשיך וממשיך.

היו לי כמה נקודות עצירה לאורך השנים, לבחון את המסלול הזה ולעשות בו תיקונים.

אבל ללא ספק, המפגש עם הסרטן, לפני כשבע שנים, היה תמרור העצור המשמעותי ביותר מהן.

עם כל מה שבא אחריו, והפירוקים של הרבה מבנים, תבניות, היבטי פרסונה ואישיות שהורדתי ממני, אני יכול היום להיות שלם יותר עם האמירה של "חיים ששווה לחיות".

וחלק מהחיים האלו, אלו גם המשברים, הנפילות, הכישלונות, האכזבות, ההפסדים, הפגיעות, הכאבים.

לצד השמחות, האושר, האהבה, היצירתיות, התעוזה, החוויות, העונג, והיופי.

הכל. כל אלו ביחד. מרכיבים את מה שאנו קוראים לו "חיים".

פעם האמנתי שחיים "טובים, מאושרים ונכונים" הם כאלו שיש בהם רק מהטוב. רק מהיופי.

היום אני יודע, שאלו חיים שיש בהם מהכל. הם לא מושלמים, אבל הם הרבה יותר שלמים.

אני לא מושלם, אבל היום אני מרגיש הרבה יותר שלם.

יותר שלם עם מי שאני.

יותר שלם עם מה שיש לי.

וגם יותר שלם עם מה שלא.

ויש לי עוד עבודה לעשות עם זה

זה לא באמת נגמר מתישהו.

איפה זה פוגש אתכם?

מה עבורכם הם "חיים ששווה לחיות"?

שמחתי להתארח בפודקאסט "מעבדות לכנות" של רועי בן-יוסף כנף.

זו היתה שיחה פתוחה וכנה שבה דיברנו בצדדים האפלים של עולמות ההתפתחות, ובאופן שבו הם גורמים גם למנטורים וגם לקהל להישאר בתודעת עבדות. 

הנה מה שרועי כתב על הפרק:

בשיחה כנה ועמוקה בפודקאסט מעבדות לכנות, ערן שטרן משתף על תקופה בחייו כאחד המנטורים המובילים בארץ.

תקופה שבה הוא מגלגל מאות אלפי שקלים בחודש, שותף יחד עם אלון אולמן בתוכנית “קוד המנצח” – אבל בפנים, משהו מתפרק.

למרות ההצלחה החיצונית, ערן מרגיש מנותק.

הוא מגלה שהוא הפך להיות עבד לתדמית שבנה לעצמו.

ואז מגיע המשבר: טיפול שמטלטל אותו, גירושים, והתמודדות עם מחלת הסרטן.

דרך כל אלה, הוא מתחיל להבין משהו עמוק: רק כשהוא מוריד את “החליפה” – את התדמית, את הסיפור – הוא יכול להתחיל להיות חופשי. להיות מי שהוא באמת.

בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי.
הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה.

אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות.
לאותו מסלול ידוע מראש.

עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה.
היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח.

פחד, בלבול, דחיינות, ספק…
אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו.

אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת.
הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים.
המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות.

התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה".
אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו.
שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה.
לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם.

השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".

אבל יש לפעמים בחיים אירועים, שבהם, מתחת לציפייה האוטומטית של "לחזור לשגרה", מסתתרת אמת אחרת לגמרי.

והאמת היא שאנחנו מבועתים מהמחשבה לחזור בדיוק לאותה שגרה.
לאותו כלוב זהב שחנק אותנו קודם.
אנחנו לא באמת רוצים לחזור ל"נורמלי" שהיינו בו.
כי הנורמלי ההוא השאיר אותנו ריקים ומותשים.

כשפגשתי את הסרטן, רק רציתי להבריא ולחזור לעצמי.

זה לקח כמה חודשים, החלמתי ובאמת חזרתי לעצמי.

בדיעבד, זו היתה בדיוק הבעיה:  חזרתי לעצמי. למי שהייתי קודם.

זה לקח לי כמה חודשים להבין שאם חוויתי כזה ארוע וכזה משבר, אז המציאות מנסה לומר לי משהו.
הייתי צריך שהחיים עצמם יטלטלו אותי וידחפו אותי לעשות את השינוי.

אז הקשבתי למציאות.

וזה הוביל אותי לכמה מהשינויים המשמעותיים ביותר שעשיתי בחיים שלי.
וערן של היום הוא שונה לחלוטין מזה שלפני 7 שנים.

דווקא כשהאדמה רועדת לנו מתחת לרגליים, קל יותר לעשות שינוי.

כי מה שאנו תופסים כמוכר ובטוח, כבר לא כזה.
כי הכל זז, והכל משתנה.
וחוסר הוודאות, שכל כך מפחידה אותנו כשאנו נמצאים בשגרה, כבר נוכחת סביבנו בפועל.

דווקא בזמנים האלו, שהם לכאורה מורכבים יותר, יש לנו יותר אומץ, דרייב ויכולות חדשות.
כאלו, שבשגרה, לרוב קשה לנו מאד לגייס אותן מתוכנו.

אז כאן ההזדמנות הגדולה.

לבחון מה המציאות מנסה לומר לי כרגע.

כל אחד יחווה את המלחמה והמצב הנוכחי באופן שונה.
כל אחד מושפע מכך באופן שונה.

לכל אחד מאיתנו, המציאות מביאה מסר אחר.

זה דורש המון אומץ להסתכל פנימה בזמן שכולם מסביב מחפשים רק להיאחז בוודאות חיצונית.
זה דורש מאיתנו להסכים להיות פגיעים וחשופים.
ובעיקר, להסכים "לא לדעת".

אבל אם אנחנו מוכנים לקבל את התפיסה שהאדמה שזזה היא בעצם קריאת השכמה עבורנו.
כאן טמונה ההזדמנות הגדולה לשינוי שאנו מייחלים לו.

זה לא מסע שקל לעשות אותו לבד.
כי אנחנו תמיד נשאר שבויים בתוך התפיסות והקונספציות של עצמנו.

כשאני מלווה אדם בתהליך כזה, אני לא מתיימר לדעת מה התשובות הנכונות עבורו.

אבל אני יודע להציג לו שאלות שפותחות לו כיוונים חדשים להסתכל עליה.
אני יודע לאתגר את התפיסות המקובעות שמחזיקות אותו שבוי בקונספציה הקיימת.

אני יודע לשאול את השאלות הקשות באמת על העסק שנתקע, על היחסים שהתקררו, ועל תחושת ההחמצה שהוא מתעורר איתה בבוקר.

אם הדברים האלו מדברים אליכם…
אם פגשתם את עצמכם כאן בין השורות…
אם אתם מבינים שהאדמה שרועדת בחוץ יכולה להיות גם ההזדמנות שלכם לפגוש את עצמכם באמת, מבפנים.

אני מזמין את מי שאמיץ ומרגיש את הקריאה, לכתוב לי הודעה.

ונבדוק ביחד, בכנות מלאה ובלי שיפוטיות, אם זה הזמן הנכון לצאת למסע עמוק ומשותף.

האדמה כבר זזה.
עכשיו תורנו לזוז.