חלק ניכר מחיי הייתי אדם מרצה.

קל לי לומר את זה היום, אבל בעבר לא יכולתי לראות שכך הייתי, לא הייתי מודע לכך. וכשאנחנו לא מודעים למשהו אנחנו נשארים שבויים בתוכו.

 

ריצוי הוא דפוס פעולה טיפוסי להרבה אנשים.

פשוט כי הוא נראה לנו כמו "פתרון קל" להרבה מצבים שאנו חוששים או לא רוצים להתמודד איתם.

 

נכנסנו לקונפליקט עם מישהו? זה לא כיף. אז מרצים והבעיה לכאורה "נעלמת".

מתקשים לעמוד על דעתנו? או חסרי בטחון? ריצוי פותר את הבעיה, פשוט כי וויתרנו על דעתנו.

מבקשים מאיתנו משהו שלא ממש בא לנו לעשות, אבל לא נעים לנו לומר "לא", או שאנו חוששים לפגוע במישהו? מרצים.

 

מרצים, אך לא מרוצים.

 

זהו דפוס פעולה מאד קל ומהיר, שלרוב "מעלים" את הבעיה. כך נדמה לנו לפחות.

כי הבעיה לא באמת נעלמת. היא רק מודחקת הצידה ומצטרפת להר הבעיות המודחקות שאנו חוששים להתמודד איתן.

 

הבעיה לא באמת נעלמת, היא רק מחליפה צורה.

במקום להתמודד עם קונפליקט חיצוני שחששתי ממנו, כעת אני צריך להתמודד עם קונפליקט פנימי. בתוכי.

עם הדיסונאנס הפנימי שנוצר בגלל הריצוי שלי, בגלל שויתרתי על עצמי, בגלל שאני עושה דברים שאינם מיטבים לי.

 

ובגלל, כשאנחנו מרצים אחרים, אנחנו מקריבים את החופש שלנו.

מקריבים ומאבדים את החופש שלנו להיות אותנטיים, כנים ואמיתיים בעולם.

ואז אנחנו חיים זיוף ושקר.

ומשלמים מחירים יקרים על הריצוי שלנו.

 

אני זוכר את הפעם ההיא, כשהסכמתי לדרישה של לקוח שלא הייתי שלם איתה. לא באמת רציתי לעשות את זה, אבל פחדתי לאבד את העסקה. הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת כשאמרתי "כן, בסדר", אבל הקול שלי נשמע יציב ובטוח.

 

או בפעם אחרת, כשאדם קרוב דיבר אליי בצורה מזלזלת, בפני אחרים, ואני פשוט חייכתי והעמדתי פנים שזו בדיחה, כי לא רציתי להתעמת איתו. בפנים הרגשתי פגוע ומושפל, אבל המשכתי לשחק את ההצגה של זה, שזה לא מזיז לו.

אלה רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור רגעים שבהם הקרבתי את האמת שלי על מזבח הריצוי.

 

והמחיר? הוא היה כבד מנשוא.

איבדתי את הקשר עם עצמי. כבר לא ידעתי מה אני באמת רוצה, מה באמת חשוב לי. הייתי כל כך עסוק בלנסות לרצות את כולם, שאיבדתי את היכולת לרצות את עצמי.

הרגשתי מרוקן, כאילו אני חי חיים שאינם שלי. כל יום הרגיש כמו הצגה, ואני השחקן הראשי בהצגה שלא אני כתבתי אותה, ויותר גרוע מכך, שאני בכלל לא נהנה ממנה או רוצה להיות בה!

 

אבל הכי קשה? היה כשהבנתי שבמאמץ שלי לגרום לכולם לאהוב אותי, איבדתי את היכולת לאהוב את עצמי. כי איך אני יכול לאהוב את עצמי כשאני חי בזיוף?

איך אפשר לאהוב את עצמך כשאתה יודע, עמוק בתוכך, שאתה לא נאמן לעצמך?

 

המסע שעברתי, היה בין השאר גם מסע של שחרור מהריצוי, מסע של גילוי עצמי אמיתי. הוא לא הסתיים, הוא אף פעם לא יסתיים, כי כמה שלא אגלה עוד על עצמי, תמיד יש עוד לגלות, ועוד להעמיק ועוד לשנות ולהשתנות.

 

אבל למדתי. למדתי להכיר את עצמי.

למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי, גם כשהוא לוחש ממש בשקט.

למדתי לומר "לא", ו"לא מתאים לי" בלי להרגיש אשם (לא תמיד, אבל לרוב)

למדתי להביע את דעתי, גם כשהיא לא פופולרית (ולהיות מוכן לשלם מחירים על כך)

ובעיקר, למדתי לבחור בעצמי, גם כשזה מאכזב אחרים, או שהם עלולים להיפגע מכך.

 

זה לא מסע קל. יש בו רגעים של פחד, של בדידות, של ספק עצמי.

אבל לצידם, ישנם גם רגעים של שחרור, של גילוי, של שמחה אמיתית.

ושל חופש. החופש להיות אני.

 

אני זוכר רגע מיוחד, שלי עם עצמי, לפני מספר שנים, כשעוד הייתי בעיצומו של התהליך שעברתי, ירדתי לבד במעלית בבניין שהייתי בו, וכמו שכולנו עושים בסיטואציה הזו, הסתכלתי על עצמי במראה.

וזו היתה הפעם הראשונה, כשהסתכלתי על עצמי במראה, שאמרתי לעצמי – "וואלה, אני אוהב את מה שאני רואה". זה היה רגע מכונן עבורי, כשהבנתי שאני רואה שם במראה, אדם שאני אוהב. אדם שהוא באמת אני.

 

אני מזמין אתכם להסתכל במראה, ולשאול את עצמכם, האם אתם אוהבים את מה שאתם רואים בה?

איפה בחיים שלכם אתם מרצים אחרים? למה?

מה המחירים שאתם משלמים על הריצוי הזה?

איך היו נראים החיים שלכם אם הייתם חופשיים להיות אתם, באמת אתם?

 

זה לא קל לשחרר את דפוס הריצוי. לרוב הוא הופך להיות חלק כל כך אינטגראלי ובלתי נפרד ממי שאנחנו. אבל זה גם הדבר הכי משחרר שנוכל לעשות עבור עצמנו.

כי כשאנחנו משחררים את הצורך לרצות אחרים, אנחנו מרוויחים את החופש שלנו. החופש להיות אני.

 

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו עובדים יחד על שחרור מדפוסי הריצוי. לומדים לזהות את הרגעים שבהם אנחנו מוותרים על עצמנו, ומפתחים כלים להיות אותנטיים ואמיתיים.

כי החופש האמיתי מגיע כשאנחנו מעזים להיות אנחנו, במלואנו, בלי התנצלות ובלי פחד.

 

מוכנים לצאת למסע הזה? מוכנים לגלות מי אתם באמת, מעבר לכל הריצוי?

אני מזמין אתכם לבוא ולעשות את זה יחד. כי החיים יכולים להיות עשירים, אותנטיים ומלאי סיפוק – כשאנחנו חופשיים להיות אנחנו.

 

בחלק הראשון עסקתי בהיבט הראשון שמאפשר לנו יותר חופש בחיים, והוא גבולות ברורים.

אם לא קראתם אותו, אני ממליץ להתחיל איתו מכאן

אמרתי שישנן שתי בעיות נפוצות בקשר לגבולות שלנו: הראשונה, שאנו לא יודעים מהם הגבולות שלנו ופעמים רבות בגלל זה, הגבולות שלנו נחצים על ידי אנשים אחרים ומתוך כך פוגעים בחופש שלנו. והשניה היא הפוכה, אנו שמים על עצמנו יותר מדי גבולות, ומתוך כך מצמצמים את החופש שלנו.

מהבעיה השניה נובע ההיבט השני שמאפשר לנו יותר חופש בחיים, והוא: אפשרויות.

כולנו גדלנו (ומגדלים את ילדנו) מתוך הסללות מסוימות. תרבותיות, חברתיות, קהילתיות, ממשלתיות, חינוכיות ועוד.

כולנו תוצר של מערכת שמסלילה אותנו להיות כמו כולם.

להתנהג כמו כולם, לחיות כמו כולם, לרצות את אותם הדברים – כמו כולם.

כל מי שמעז להיות קצת שונה, לרוב יוגחך, יוגלה, יופלה וינודה מהחברה והסביבה.

זהו תהליך "טבעי" שקיים בכל מקום, אף אחד מאיתנו לא חף מכך.

ישנן הרבה סיבות למה ההסללה הזו קיימת, ואחת המשמעותיות מבין כל הסיבות האלו היא שכך קל יותר להשיג שליטה.

כהורים קל לנו יותר לשלוט בילדים שלנו כשהם פועלים ומצייתים לחוקים שאנחנו הגדרנו להם.

לממשלה, לשלטון, למעסיקים וכו' קל יותר לשלוט באזרחים כשהם פועלים ומצייתים לחוקים שהוגדרו להם.

ושליטה בהגדרתה מאד מצמצמת חופש.

בצד השני של זה, מאחר וכולנו יצורים אנושיים שבבסיסם מחפשים אהבה ושייכות, אנו לומדים מגיל מאד צעיר להבין שכדי לא לאבד את האהבה והשייכות כדאי מאד שנהיה כמו כולם, שנציית, ושנלך באותה דרך מוסללת וידועה.

בודדים הם האנשים שיהיו חזקים מספיק נפשית ורגשית להסליל לעצמם דרך חדשה ושונה מהמקובל. הם יהיו חזקים מספיק כדי להכיל את הנידוי וההגחכה עד שיפרצו לעצמם דרך חדשה.

לרוב, מתישהו הדרך שלהם תתגלה כפורצת דרך ותאומץ על ידי ההמון והם יזכו לברכתם. כאלו הם גלילאו, הרצל, ג'ובס, ואחרים.

הבעיה העיקרית שהמצב הזה יוצר הוא שמרבית האנשים ישימו על עצמם חוקים, הגבלות, גבולות, ומגבלות שכולם יוצרים מצב אחד: שיש פחות ופחות אפשרויות שאנו יכולים לראות אותן כאפשריות עבורנו.

צמצום אפשרויות הוא צמצום חופש. ולהיפך: ככל שיהיו לנו יותר אפשרויות, כך תתאפשר לנו יותר בחירה חופשית.

וזהו המפתח השני לחופש שלנו: להחשף וליצור לעצמנו עוד אפשרויות.

רוב האנשים לא יעזו להטיל ספק במה שהם מכירים ובהסללות שהם נמצאים בתוכן.

הם יקבלו אותן ללא עוררין. ולרוב אפילו יחמירו את המגבלות ששמים על עצמם.

אני זוכר שיחה עם חבר, כשנתיים לפני שעזבתי את עבודתי באינטל, שבה אני אומר לו שאני בחיים לא אהיה עצמאי. שאני יודע להיות שכיר מעולה אבל להיות עצמאי זה פשוט לא בשבילי.

מיותר לציין שמעולם לפני כן לא בדקתי או בררתי מה זה אומר להיות עצמאי.

אבל כל הילדות שלי שמעתי את ההורים שלי מדברים עד כמה זה מסוכן להיות עצמאי. משפט המפתח אגב היה: ש"אם פותחים תיק במס הכנסה, לעולם אי אפשר יהיה לסגור אותו".

כמובן שכילד לא היה לי מושג מה זה מס הכנסה, אבל תיק במס הכנסה היה נשמע מפחיד מספיק, לא פחות אגב מ"שיכתבו לך הערה בתיק האישי" ששמענו בבית הספר.

כילד למדתי לפחד משניהם, והבחירה הברורה והבלתי מעורערת היתה להיות שכיר.

אז כשיצאתי לעולם העבודה, בכלל לא היתה מבחינתי אפשרות נוספת, מעבר ללהיות שכיר.

רק כשהתחלתי להטיל ספק, ולשאול את עצמי שאלות כמו "האמנם?" לגבי תפיסות שונות שהחזקתי בהן, פתאום נפתחו עבורי אינספור אפשריות בחירה נוספות. שעזרו לי ליצור יותר חופש בחיים שלי.

למי שיש יותר אפשרויות יש יותר חופש, יש יותר בחירה, ולרוב הוא גם יחווה חיים מהנים ומספקים יותר.

הנכונות שלי להטיל ספק ב"אמיתות" שגדלתי עליהן, איפשרה לי לאורך השנים לחוות הרבה מאד חוויות והתנסויות, שלפני כן לא העליתי בדעתי שאחווה: לצאת לעצמאות, להקים עסקים, למכור / לסגור עסקים, ליצור אינספור מוצרים ומיזמים חדשים, לצאת לטיול של שנה בעולם עם המשפחה, להתגרש, לחקור לעומק את המיניות שלי, למצוא אהבה חדשה, ובעיקר: להמציא את עצמי שוב ושוב מחדש בכל כך הרבה אפשרויות וצורות.

אז איך עושים את זה? איך מייצרים לנו יותר אפשרויות?

 

ההמלצה שלי היא לבחור איזשהו תחום מרכזי ראשון שבו תרצו להתמקד.

זה יכול להיות בכל תחום בחיים, בעיסוק, בכסף, בבריאות, בהורות, במיניות, במערכות היחסים וכו'.

לבחור תחום אחד ולהחליט שבו אני נכנס לתהליך של חקירה, שאני מוכן לבחון בו את התפיסות שלי ואת ההתנהגויות שלי.

ובעיקר לשאול על כל דבר, שאלה פשוטה: "האומנם?"

"האומנם זה חייב להיות ככה?"

איזה תפיסות אלטרנטיביות אני מכיר?

ואם אני לא מכיר, אז עם מי אני יכול להתייעץ או איפה אני יכול להיחשף לתפיסות אלטרנטיביות כאלו.

כשהתחלתי את מסע החקירה שלי בעולם המיניות, לפני כארבע שנים, הגעתי לסדנה ששם פגשתי מגוון רחב של אנשים, שחלקם היו במערכות יחסים שהם לא רק מונוגמיות.

עבורי, באותה נקודה בזמן, זה היה mind blowing.

בכלל לא מהמקום של זה נכון או זה נכון, כי אין נכון או לא נכון, זה מה שנכון להם. וזה מה שנכון לאחרים.

אבל לראות שיש עוד אפשרויות, שלפני כן היו לגמרי חסומות ונראות בלתי אפשריות עבורי, היה מאד משמעותי.

כשיש לי עוד אפשרויות אני יכול להסתכל עליהן ולבחור מה מתאים לי יותר, ומה מתאים לי פחות. או לומר לעצמי, אני לא יודע, אז בוא נחקור, בוא נתנסה, נבדוק.

ואני יודע שיהיו עכשיו אנשים שיאמרו שיש מחירים לכך.

וזה נכון. יש מחירים. תמיד יש מחירים.

כמו שחבר טוב אמר לי פעם: "בסופו של כל שביל שנבחר ללכת בו, יש קופה רושמת".

תמיד יש מחיר.

גם בלהישאר במקום אנחנו משלמים מחיר.

יש מחירים יקרים מאד שאנו משלמים כשאנו משועבדים.

משועבדים לתפיסות, אמונות, סגנון חיים, פרסונה, חוקים ששמנו על עצמנו או שהסכמנו לקבל על עצמנו, הסכמות חברתיות ותרבותיות ועוד ועוד ועוד.

לרוב, קשה לנו לזהות ולראות אפשרויות חדשות ונוספות בעצמנו. מהסיבה הפשוטה שאנחנו תמיד נהיה מצומצמים לתפיסה שלנו.

כמו שכי העיניים ששמים לסוס כדי למנוע ממנו להביט לצדדים, כך גם לנו יש "מגבלות ראיה" על התפיסות והאמונות שלנו, ולרוב אלו יהיו מושפעות מהסביבה, חברה והתרבות שבאנו ממנה.

הדרכים שאני מכיר לפתוח אפשרויות חדשות הן מתוך התנסויות, חוויות חדשות, אינטרקציות עם אנשים אחרים, חשיפה לתכנים חדשים שהם לא מתוך אלו שאני כבר מכיר ויודע.

רוצים יותר חופש? הרחיבו את אפשרויות הבחירה שלכם!

 

ואם אתם רוצים לפתח ולהיחשף לאפשרויות חופש חדשות בחיים שלכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לחקירה משמעותית בריטריט "50 גוונים של חופש"

אני מאמין שבכולנו יש איזו שהיא כמיהה פנימית עמוקה לחופש.

אנחנו לאו דווקא בהכרח נגדיר את זה בצורה הזו. קל לנו יותר לשים מטרות ויעדים ברורים ומובנים יותר כמו שיהיה לנו יותר כסף, בית חדש, זוגיות אוהבת, עיסוק חדש וכו'.

אבל אם נחקור לעומק ובכנות מה נמצא מתחת ליעדים האלו, ניתן לראות שבהרבה מקרים, אנו רוצים את המטרה או היעד ששמנו לעצמנו כי אנו מאמינים שזה יספק לנו יותר חופש בחיים.

אצלי, הרבה שנים, המטרות הכלכליות שלי נבעו מתוך כך שהאמנתי שאם יהיה לי יותר כסף, זה יאפשר לי יותר חופש. או אם יהיה לי עיסוק חדש אהיה בו יותר חופשי.

וישנם דברים שבהחלט יכולים לעזור לנו להרגיש יותר חופשיים, אבל לא בהם תלוי העניין. ראיתי אנשים ללא כסף שחיו בתחושת חופש מופלאה ולעומתם, כאלו שהיו להם מיליונים וחווית החיים שלהם היא של שעבוד.

קודם כל, מה זה אומר בכלל חופש? מה זו השאיפה הזו?

נתחיל בכך שחופש זה לא חופשה.

הרבה פעמים התמונה שעולה לנו בראש היא כשאנו יושבים על איזה שהוא חוף, קוקטייל ביד עם מטרייה קטנה בפנים ולא עושים כלום. זה לא חופש.

עבורי, ההגדרה הפשוטה ביותר לחופש היא: לחיות את החיים שלי, בתנאים שלי ובאופן שבו אני בוחר לחיות אותם.

המהות העמוקה של חופש היא: איך נראית התנועה שלי בעולם.

מתוך איזו חוויה ואיזו הוויית חיים אני מסתובב בעולם.

מאז שהתחיל מסע ההתפתחות האישית שלי, לפני כעשרים שנים, אני חוקר את החיים בכלל והחיים שלי בפרט, ובתוך זה, החקירה של חופש, עד היום, תופסת מקום משמעותי ביותר בחיים שלי.

ובתוך המסע הזה שלי, גיליתי שיש שלושה היבטים חשובים, שאם עוסקים בהם, ניתן להרחיב באופן משמעותי את תחושת החופש שיש לנו בחיים.

לפני שאני נכנס ומפרט עליהם, חשוב לי להדגיש שחופש הוא לא איזו מטרה שמגיעים ומשיגים אותה. זה לא משחק של 0 או 1. שהגענו למטרה או שלא. זהו תהליך התפתחותי ותודעתי, שככל שנעבור אותו, נוכל להיות בתחושה חזקה יותר של חופש ממה שהיתה לנו מקודם.

ההיבט הראשון של חופש הוא: גבולות.

זה יכול להישמע פרדוקסלי, כי גבולות מטבעם הם משהו מגביל. אז איך גבולות מאפשרים חופש?

דמיינו ילד קטן, נניח סביב גיל שנתיים, שמבקש ממכם ההורים לצאת לשחק בחצר. האם תאפשרו לו לצאת לשחק לבד בחצר? כנראה שלא. לכל היותר תצאו איתו לחצר כדי לשמור עליו.

אבל כמה שנים מאוחר יותר, כשהוא בן 5 או 6 ויבקש לצאת לבד בחצר, תסכימו ותציבו לו גבול: "אתה יכול לצאת ובתנאי שתישאר רק בתוך גבולות החצר".

אמנם שמנו לילד גבול, אבל כעת בתוך הגבול ששמנו יש לו חופש.

גבולות מעניקים לנו חופש.

אבל יש שתי בעיות נפוצות בקשר לגבולות שלנו: הראשונה, שאנו לא יודעים מהם הגבולות שלנו ופעמים רבות בגלל זה, הגבולות שלנו נחצים על ידי אנשים אחרים ומתוך כך פוגעים בחופש שלנו. והשניה היא הפוכה, אנו שמים על עצמנו יותר מדי גבולות, ומתוך כך מצמצמים את החופש שלנו.

נעסוק תחילה בבעיה הראשונה ובפוסט הבא אעסוק בשניה.

אחד המקומות שבהם הגבולות שלנו נחצים שוב ושוב הוא בקשרים ומערכות יחסים שלנו עם אחרים.

לא פעם ישנם "הסכמים לא כתובים" שאנו פועלים על פי הם, למרות שמעולם לא הסכמנו להם. ואם היינו עוצרים רגע לחשוב עליהם, כנראה שלא היינו פועלים באותה הצורה.

מצאתם את עצמכם הולכים לחתונה/ברית/מפגש כלשהו של מישהו שאין לכם קשר אמיתי או ממשי איתו? למשל, החתונה של הנכד של דודה רחוקה שכמעט ואינכם בקשר איתה (ואתם אפילו לא זוכרים איך קוראים לו) מתחתן ואמא שלכם אמרה שזה לא יפה שלא תגיעו?

אז הלכתם רק בגלל שלא רציתם שיחשבו עליכם דברים לא טובים? או כדי שאמא שלכם תהיה מרוצה?

פגעתם בחופש ובבחירה החופשית שלכם, כי פעלתם לפי הסכם לא כתוב שאומר שחייבים ללכת לכל האירועים המשפחתיים.

אי שם בתחילת דרכי העסקית, לקוח התעקש לשלם לי על סדנה שהשתתף בה ב-8 צ'קים של 200 ₪. כבר כשהוא ביקש זאת, הרגשתי לא נוח עם הבקשה שלו, אבל ויתרתי והסכמתי לבקשתו. ריציתי אותו בגלל ההסכם הלא כתוב שאומר שהלקוח תמיד  צודק (הוא לא!).

שלושת הצ'קים הראשונים הופקדו ללא בעיה, אבל הצ'ק הרביעי ואלו שאחריו חזרו. ומצאתי את עצמי מתעסק עם לקוח מעצבן וצ'קים חוזרים, ועמלות על צ'קים חוזרים, רק בגלל שלא שמרתי על הגבולות שלי.

מאז, יש לי גבולות ברורים בעסק: לא עובד עם צ'קים, והתשלום הוא תמיד מראש. אף פעם לא בדיעבד.

בהחלטה אחת מאד ברורה פתרתי לעצמי את בעיות הגביה והחובות האבודים בעסק. פשוט אין כאלו יותר.

זה הגבול שלי ומי שרוצה לעבוד איתי בתוך הגבול הזה מעולה ומי שלא גם מעולה. החופש שלי חשוב לי יותר.

כך גם במערכות יחסים. עם השנים, וככל שלי התבהרו הגבולות שלי, נהיה לי קל יותר להבין ולדעת מי נכון שיהיה קרוב אלי ומי לא. ואין לי שום בעיה לחתוך ולהתרחק אם מרגיש לי שקשר מסויים לא  נכון או מדויק לי.

לא תמיד נוכל לדעת מראש מה הם הגבולות שלנו ולפעמים רק כשהם יחצו הם יתבהרו לנו. זה תהליך טבעי.

אחד התהליכים העמוקים והמשמעותיים שאני עושה עם אנשים שאני מלווה או בריטריט "50 גוונים של חופש", זו העבודה הזו, להבהיר ולחדד את הגבולות שלהם.

לא פעם, אנשים בכלל לא מרגישים שזה לגיטימי שיהיו להם גבולות, או שיציבו גבולות לאחרים.

בעיני, לדעת מה הם הגבולות שלך, ולפעול על פי הם (לא מספיק רק לדעת), זהו אקט טהור של אהבה עצמית בריאה.

הרבה מאד שנים לא שמרתי על הגבולות שלי. אפשרתי לאחרים לפרוץ אותם שוב ושוב.

וזה הפך אותי לאדם שהריצוי שיחק תפקיד מאוד מאוד משמעותי בחיים שלו.

זה יכול אולי להישמע קצת פרדוקסלי, כי אני כבר שנים בעולם ההתפתחות האישית ואני עובר תהליכים והתפתחות המון שנים, וזה נכון, באמת פרצתי הרבה מאוד גבולות של עצמי ועשיתי הרבה מאוד שינויים בחיים שלי.

אבל עדיין בתוך כל זה, הייתי עדיין כבול לכל מיני תפיסות והסללות שלקחתי על עצמי והאמנתי שככה צריך.

זה בא לידי ביטוי בהרבה היבטים בחיים שלי, בנישואים שלי, במיניות שלי, במערכות יחסים חבריות ועסקיות, בהורות שלי.

הריצוי, בא לידי ביטוי בהמון היבטים, בכך שהייתי מוותר על הרצונות שלי, לפעמים על איך שאני חושב שנכון שהדברים ייעשו, או שהייתי מקבל דעה של אחרים, ונכנע לה או פועל על פיה.

ככל שהעמקתי עם עצמי, בתהליכים שעברתי, נתתי לעצמי יותר לגיטימציה. לרצונות ולצרכים שלי, ומתוך כך גם יכולתי בצורה ברורה יותר לחדד ולהגדיר את הגבולות שלי.

וככל שזיהיתי את המקומות האלה, אז גם היה לי יותר קל לבחור. להבין איך פעלתי בעבר, ואיך אני רוצה לפעול מעכשיו.

התהליך הזה מביא לבחירות שהן לא בהכרח פשוטות. שיש להן הרבה השלכות ומשמעויות, במיוחד כשזה נוגע באנשים אחרים ובמערכות יחסים.

כי אם יש מישהו בחיים שלי שרגיל במשך הרבה מאוד שנים לחוות אותי כשאני פועל בצורה מסוימת, ואני פתאום מבין שזו צורה שהיא לא טובה לי, ואז אני משנה את דרכי ואת ההתנהלות שלי, אז זה משפיע. זה משפיע על אנשים אחרים.

וצריך לדעת להתמודד עם זה. וזה לא בהכרח כיף ונעים ונוח.

אבל זה הרבה יותר בריא. בריא לנו.

זהו חלק ראשון, מתוך שניים, של המאמר הזה. בחלק הבא אעמיק בעוד היבטים משמעותיים שמאפשרים לנו יותר חופש בחיים.

ובינתיים, הנה כמה שאלות שיעזרו לכם לבחון את המקומות בהם הגבולות שלכם לא מתקיימים או נפרצים:

• איפה בחיים אתם מרגישים שאתם מרצים אנשים אחרים?
• איזה הסכמים לא כתובים יש בחיים שלכם?
• באיזה מערכות יחסים אתם מרגישים שהאינטראקציה מורידה את האנרגיה שלכם? ולמה?

ואם אתם רוצים לחקור לעומק את הגבולות שלכם, ואת ההסכמים הלא כתובים בחיים שלכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לחקירה משמעותית בריטריט "50 גוונים של חופש"