אתמול, בקבוצה של משתתפי הריטריט האחרון, אחד המשתתפים שלח את הקטע הבא, שקראתי מזמן מתוך הספר של אושו: 'חופש – האומץ להיות עצמך':

"אנשים מדברים הרבה על חופש,

אבל הם לא רוצים חופש בדיוק;

הם מבקשים חוסר אחריות.

הם אומרים שהם מבקשים חופש,

אבל עמוק מתחת לפני השטח,

באופן לא מודע;

הם מבקשים אישור

להיות חסרי אחריות.

חופש אמיתי הוא סימן לבגרות;

הרצון באישור לחוסר אחריות הוא רצון ילדותי.

חופש אפשרי רק כאשר אתה כל כך בוגר,

עד כי אתה יכול לקבל את האחריות להיות חופשי.

העולם עדיין אינו מקום חופשי משום שהאנשים אינם בשלים.

אז כשאני אומר "חופשי",

אני מתכוון להיותך אחראי.

ככל שאתה אחראי יותר,

כך אתה הופך להיות חופשי יותר;

או, אתה הופך להיות יותר חופשי,

ככל שאתה לוקח יותר אחריות.

אז אתה צריך להיות ערני מאוד

לגבי מה שאתה עושה

ומה שאתה אומר.

אתה צריך להיות מודע אפילו למחוות הקטנות ביותר שלך

כי אין אף אחד אחר שמסוגל לשלוט בך.

כשאני אומר לך שאתה חופשי,

אני מתכוון שאתה אלוהים לעצמך.

החופש איננו אישור להיות ילדותי;

החופש הוא משמעת ובגרות."

מאד התחברתי לקטע הזה, כי אני חושב ומרגיש שיש בו הרבה מן האמת.

ויש בו משהו פרדוקסלי לכאורה, כי בתפיסה של הרבה אנשים, חופש הוא היעדר אחריות והיעדר מחוייבויות.

אבל חופש אמיתי הוא לא על החוף באיזה יעד אקזוטי עם קוקטייל ביד ולא לעשות כלום.

חופש הוא המשמעת המוחלטת לקחת אחריות מלאה על מי שאני.

חופש הוא האחריות המלאה לקחת בעלות על החיים שלי.

ברוב הזמן, אנחנו מעדיפים להישאר משועבדים כי זה נוח. זה מוריד מאיתנו את האחריות.

הרבה יותר קל להגיד "אני לא חופשי בגלל הבוס שלי", "בגלל המצב הכלכלי", או "בגלל שבן הזוג שלי לא מבין אותי".

ברגע שאנחנו מאשימים מישהו אחר, אנחנו אולי מרגישים "צודקים", אבל אנחנו מוותרים על החופש שלנו.

להיות חופשי באמת זה אומר להסכים להסתכל על עצמנו בכנות במראה ולהגיד: "אני יצרתי את הכלא הזה, ואני היחיד שיכול לשחרר את עצמי ממנו".

זה אומר להפסיק לרצות אחרים על חשבון האמת שלנו.

זה אומר להכיר בכל החלקים שלנו, גם אלו הפחות "זוהרים", אלו ששמנו בצל כי פחדנו שלא יאהבו אותנו אם יראו אותם.

זה אומר לחיות לפי החוקים שאנו מגדירים לעצמנו, ולא לפי הציפיות של הסביבה.

זה בדיוק מה שאנחנו עושים בריטריט "50 גוונים של חופש".

זה לא מסע לימודי. אני לא מתיימר ללמד נוסחאות או שיטות (כי אין כאלו). זו מעבדה חיה של חקירה והתנסות.

אנחנו יוצאים לחמישה ימים, למקום נטול הפרעות, כדי לקלף שכבה אחרי שכבה מהזהויות הישנות, מהפרסונות ומהשרשראות הבלתי נראות של החיים.

אנחנו חוקרים את הפינות הכי אינטימיות: את הפחדים מכסף, את המלכודות הרגשיות, את הביטוי העצמי, התפיסות, המיניות שלנו ואת מערכות היחסים שמכווצות אותנו.

זה מסע לאנשים אמיצים. כאלו שמוכנים להפסיק לבקש "אישור להיות חסרי אחריות" ולהתחיל להיות הריבונים של חייהם.

האם אתם מוכנים להיות "אלוהים לעצמכם", כפי שאושו כתב?

** בתמונה: אושו ואני, על החוף ביעד אקזוטי שותים קוקטיילים, כשעוד האמנו שזה חופש