אתמול ושלשום כששלפתי קלף, יצא אותו האחד – Self Love – אהבה עצמית.

מעניין שזה מה שיצא. סוג של רפלקציה עבורי על שש השנים האחרונות.

אם אנסה לסכם מה שקרה לי בשנים האלו ומה שהשתנה בתוכי, אז אהבה עצמית זה הדבר.

מרגיש היום הכי שלם, מקבל ואוהב את עצמי מאי פעם.

בעבר, זה ממש לא היה כך. חייתי עם פער עצום בתוכי. פער בין המקום שחשבתי שאני אמור להיות בו, למקום שבו הייתי. פער בין מי שהרגשתי בפנים שאני ובין הדמות החיצונית שהצגתי לעולם. והרבה ביקורת עצמית ושיפוטיות, אכזבה מעצמי ותסכול גדול שמלווה את כל אלו.

עברתי הרבה עם עצמי במסע של השנים האלו.

זה התחיל עם הקבלה של הסרטן. שזה לא משהו שסתם כך קרה לי. לא איזה ארוע מקרי, אלא משהו שיצרתי בחיים שלי.

לקחת אחריות על כך, מבחינתי היה אקט ראשוני של קבלה עצמית. קבלה שהחיים שלי אינם מושלמים כמו שחשבתי ורציתי שיהיו. שגם למרות כל השנים של ההתפתחות והעבודה העצמית, עדיין אני לא חסין משום דבר והמציאות, כמו המציאות משקפת את האמת.

גם כשהאמת הזו לא נוחה ולא נעימה.

ההמשך היה מסע פנימי עמוק של הכרות עם עצמי, בכל המקומות שחששתי לפגוש עד אז.

הכאבים שסחבתי עמי.

הפצעים שנמנעתי מלטפל בהם והמשיכו לדמם בתוכי.

הצללים שניסיתי כל כך הרבה זמן לטשטש ולהסתיר.

הטראומות שלא טופלו.

הטעויות שעשיתי…

והאשמה.. הו, האשמה… נהרות של אשמה. אוקיינוסים שלמים. כל כך הרבה אשמה על מי שהייתי ועל מי שלא.

על ההורות שלי, על הזוגיות, על הכסף שהפסדתי, על המקומות בהם ויתרתי לעצמי, על כל מה שלא מימשתי, על טעויות העבר והכשלונות שלי, על המקומות שספגתי ולא עמדתי על דעתי, על הגבולות שנחצו לי והגבולות שחציתי.

כל כך הרבה אשמה, שלא השאירה מקום לאהבה.

ושם, דווקא במקומות האלו, איפה שפגשתי כל כך הרבה כאב, שהסכמתי לפגוש את הכאב, שהסכמתי לפגוש את כל המקומות המפחידים והמאיימים שלא רציתי לקבל בי, שם קרה הריפוי האמיתי שלי.

לא ברגע ולא בקסם, אלא מתוך ההסכמה לעבור דרך המקומות הכואבים, התעלות החשוכות של הנשמה, הפחדים והחששות. לאט לאט.

וככל שנגעתי במקומות האלו יותר, והסכמתי לקבל אותם, שהם חלק ממני וחלק מהחיים שלי, כך משהו בפנים אצלי נרגע יותר, השתתק. כשהסכמתי לקבל את כל החלקים וההיבטים האלו, כך גם יכולתי לאהוב את עצמי יותר.

זה לא נגמר, והעבודה הזו תמיד עוד נמשכת. אבל היא לימדה אותי שיעור חשוב על עצמי ועל החיים בכלל.

החיים שלנו אף פעם לא יהיו מושלמים. למרות מה שמנסים למכור לנו. יש בהם מהכל. טוב ורע, אושר וכאב, שמחה ועצב. הכל.

הניסיון להימנע מהצדדים הפחות נעימים של החיים ושל עצמנו רק גורמים לנו ליותר סבל וכאב.

אני ממש זוכר את הנקודה שקלטתי שאני אוהב את עצמי. זה היה לפני כארבע שנים. סיימתי הרצאה שהעברתי וירדתי במעלית של הבניין למטה. הייתי לבד במעלית, וכמו שאנחנו תמיד עושים במעלית, הסתכלתי במראה שמולי.

ולראשונה בחיי, כשהסתכלתי במראה, אהבתי את מה שראיתי שם.

האם כשאתם מסתכלים במראה, אתם אוהבים את מה שמשתקף ממנה?

הסתכלתי על עצמי, חייכתי, ואמרתי לעצמי בקול – Looking good!

זה אולי ישמע מוזר, אבל ככל שאני מקבל ואוהב את עצמי יותר, כך אני חווה יותר חופש בחיים שלי. חופש להיות מי שאני, על שלל היבטי השונים, היפים והזוהרים, האפלים והחשוכים.

חופש, אותנטיות ואהבה עצמית, הם היבטים שונים של אותו הדבר – היכולת לקבל את עצמי כפי שאני.

אשמח לשמוע, איפה זה פוגש אתכם?

בהמשך לפוסט הקודם, על "לפרק את הבית" הרעיון הזה המשיך להבשיל בתוכי.

מה זה "הבית" הזה קודם כל?

אוסף האמונות, התפיסות, המחשבות וההרגלים שמעצבים את החיים שלנו. שמרביתן ככולן, עוצבו מתוך הסביבה ובית הגידול ששהינו בו.

לרוב, אנחנו לא מטילים ספק ב"בית" הזה. והתרבות, הסביבה, המשפחה, ההורים, המורים והחברה שהקיפה ומקיפה אותנו מכתיבה לנו את האמונות הללו.

וכמעט לעולם לא נטיל בהן ספק.

כי לרוב אנחנו לא מכירים משהו אחר.

זה מפחיד לפרק את הבית.

לפרק את האמונות שגדלנו איתן. הן אלו שהביאו אותנו למקום שאננו נמצאים בו.

שזה לאו דווקא מקום רע.

האמונות הללו יוצרות ומשפיעות על הזהות של מי שאנחנו. ולכן לפרק את האמונות הללו, כל כך קשה. כי המשמעות לא פעם היא, שיחד עם האמונות הללו, מתפרקת גם הזהות המוכרת שלי.

ולאבד זהות זה דבר מאד מפחיד.

מי אהיה בלי הטייטל של "מנהל בכיר באינטל?"

מי אהיה בלי הטייטל של "המנטור המצליח"?

מי אהיה בלי הדמות של "הבעל של…" או "האשה של…"?

מי אהיה בלי הבית בגדול / הכסף הגדול / הרכב הנוצץ / התפקיד המפוצץ וכו'?

מי אהיה בלי כל הזהויות הללו שכל כך התרגלתי אליהן?

הצד השני של הנכונות "לפרק את הבית" הוא בעצם להכיר בכך, שאני, כמו כל אחד מאיתנו, הוא יצור אנושי יחיד ומיוחד במינו. עם אוסף של יכולות, תכונות, כישורים, ואמת – משלו.

וכאן הכל מתחבר לי בחזרה לאותנטיות. לחיות באותנטיות זה להסכים לקבל את עצמי, על כל החלקים שלי המוארים והזוהרים ואלו שבחושך ובצללים.

ולהסכים לעמוד מאחורי זה. ולבטא את זה. ולהיות יותר שלם ובשלום עם כולם.

זה להסכים ולתת מקום למה שנכון עבורי, לעומת כל ההסללות שגדלתי וחונכתי על פיהן.

זה להסכים לשאול "האמנם?" על כל אמונה או תפיסה שאני מחזיק בה.

זה להסכים לתת מקום ולגיטימציה למה שחי בי ושנכון עבורי. גם אם זה לא מתיישר עם מה שאחרים חושבים או מאמינים בו. או חושבים שאני "אמור או צריך" להאמין בו.

זה להסכים להיות שונה. או לפעמים פחות אהוב או מקובל.

זה להסכים להיות באי הוודאות ולדעת שמתוכה ומתוך הכאוס שמגיע איתה, יש את הפוטנציאל לאפשרויות חדשות.

יש אמירה שמיוחסת לקולומבוס, לא יודע אם היא אכן שלו או אגדת עם, אבל היא אומרת שכדי לגלות יבשות חדשות, צריך לשכוח מראה חוף.

וזה בדיוק הדבר הזה – להסכים "לשכוח" או להניח לרגע בצד את מי שהתרגלתי להיות, ולנסות להיות יותר דף חלק לגבי מי אני יכול להיות.

קל לומר, פחות קל לעשות.

אשמח לשמוע איפה הדברים האלו נוגעים גם בכם. איפה אתם מרגישים שאתם צריכים קצת לשכוח מראה חוף?

סוגר עוד מעט שבוע ראשון בקוסטה ריקה. באתי לכאן לבד.

באתי לכאן לסוג של מסע עם עצמי. לפגוש צורת חיים אחרת, לפגוש את הטבע העוצמתי, השקט והשלווה והיופי שכאן.

ובעיקר, באתי לכאן כדי לפגוש את עצמי.

ביומיים, שלושה הראשונים היה לי מעניין לראות עד כמה קשה למערכת הפנימית שלי "להוריד הילוך". עד כמה אני כל כך מתוכנת לעשיה, למשימות, להספיק דברים, למחוק אייטמים ברשימת ה-to do שלי (אל תתבלבלו, כבר הספקתי למחוק כמה כאלו מאז שהגעתי ).

היום כבר יותר קל לי להתחבר לאנרגיה ולתדר המקומי של – בוא ונזרום ונראה לאן היום הזה יתגלגל.

הבוקר, משכתי לעצמי קלף מחבילת קלפים שהבאתי עמי לכאן.

והיה כתוב עליו – Tear Down the House. ובתרגום חופשי: תפרק את הבית.

אחת המחשבות שמאד מעסיקות אותי בימים האחרונים מאז שהגעתי לכאן היא על הזהות שלי בעולם. בעיקר בעולם העשייה שלי.

לפני כחודשיים נכנסתי לשנת ה-20 שלי. כמעט 20 שנה מאז שעזבתי את הקריירה המבטיחה שבניתי באינטל ויצאתי לדרך עצמאית ללוות אנשים בתהליכי שינוי וטרנספורמציה בחיים שלהם.

ואיזה 20 שנים אלו היו!

ובתוך השנים האלו, החלפתי אינספור זהויות, והעשייה שלי השתנתה בלי סוף.

ידעתי להמציא את עצמי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב – מחדש.

זה לא תמיד פשוט או קל. להיפך, לרוב זה מורכב, מאתגר וקשה. ובעיקר מפחיד.

מפחיד כי כשאנחנו מחליפים זהות, אין לנו שום בטחון או וודאות מה תהיה הזהות החדשה, לאן היא תקח אותנו והאם היא תתאים? האם נאהב אותה ונתחבר אליה?

ואז קיבלתי את הקלף הזה הבוקר: תפרק את הבית.

מה זה אומר בעצם?

לפרק את הזהות. שוב פעם. לפרק את הבית המוכר של מי שאני בעולם, של איך אנשים אחרים מכירים אותי, את הדמות שהם מעריכים, ונמשכים אליה.

אני מרגיש שבשש השנים האחרונות, מאז המפגש עם הסרטן, עברתי כל כך הרבה. הבנתי על עצמי ועל החיים כל כך הרבה. אין היבט בחיים שלי שלא השתנה ושלא שיניתי מאז.

שיניתי אמונות, תפיסות ואת כל פילוסופיית החיים שלי.

זה כן בא לידי ביטוי גם בעשייה שלי בצורות כאלו ואחרות, אבל אם אהיה מאד כנה עם עצמי, אז עדיין שמרתי בגדול על הזהות שלי.

ישנם דברים שנוח לי לדבר עליהם עם חברים קרובים, ופחות נוח לי עדיין לצאת איתם החוצה לעולם.

לפני כמה חודשים, חבר טוב אמר לי את המשפט: "אתה כבר לא מדורת השבט".

שאלתי למה הוא התכוון, ואז הוא ענה שהתהליכים שאני עושה עם אנשים, הריטריט שלי והסדנאות שאני מעביר, אינן מתאימות לכל אחד. לא כולם יכולים להכיל, להבין, או להתחבר לכך.

אם בעבר התכנים והדרך שלי היתה מתאימה לכולם, כעת זה לא המצב.

אני אומר ללקוחות שמבקשים את הליווי האישי שלי שהם צריכים להיות אמיצים. אמיצים לפגוש את עצמם כפי שלא פגשו את עצמם קודם לכן.

ולא כולם מוכנים לכך. אלו לא תהליכים שמתאימים לכולם.

כבר לא מדורת השבט.

לפני כמה ימים, בשיחה עם יובל ונטלי שאני מתארח בביתם, נטלי אמרה לי: "אה, אז מה שאתה עושה בעצם, זה ללוות אנשים להפוך להיות יותר אותנטיים בחיים שלהם".

וכשהיא אמרה את זה, משהו הרגיש שנפל למקום. יש בזה משהו. להיות אותנטי, זה להיות בחופש.

וחופש, הוא אחד הערכים הכי מובילים ומשמעותיים בחיים שלי.

בהרבה צמתי החלטה ובחירה קריטיים שעברתי בהם, החופש והבחירה בחופש הכריעו את הכיוון שבחרתי ללכת אליו.

כך זה היה בעזיבה של אינטל, ואחר כך ביציאה מהעסק של "קוד המנצח", והיציאה לטיול של שנה בעולם עם כל המשפחה, הגירושים, והצמצום ושינוי כל המודל העסקי שלי לפני כשלוש שנים.

להחליף זהות או לפרק את הבית, זה בעצם להסכים להפרד מהדברים שאני רגיל אליהם, שמגדירים אותי בצורה כזו או אחרת, ומהבטחון והוודאות שזה מביא ונותן לי.

זה להסכים ללכת בדרכים לא סלולות ופחות מוכרות, כשאין לי שום וודאות או בטחון בלאן הדרך תוביל ומה תהיה התוצאה הסופית.

זה להסכים להתמסר לדרך, ולא להינעל או להחזיק בתוצאה הרצויה.

ואני חושב שזה חלק ממה שאני באתי לעשות כאן בשלושת השבועות האלו. להסכים לצאת לדרך הזו. לדרך של שינוי הזיהוי, פירוק הבית המוכר של מי שאני והגילוי המחודש.

זה מפחיד. זה מסקרן. ובעיקר – מרגש.

אז אם קראתם את הדברים האלו עד לכאן, ובא לכם קצת לעזור לי, אשמח שתכתבו לי בכמה מילים בתגובות, איך אתם רואים אותי, מה הזהות שלי שאתם רואים או מבינים אותה כעת.

זה יעזור לי להבין איך אני נתפס בחוץ.

תודה!