קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב.

הוא כתב שהוא מתלבט.

שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר.

הוא מחפש את ה-ROI.

את ההחזר על ההשקעה.

וזה כל כך טבעי.

אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול תועלת.

אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה.

כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל.

אנחנו משווים מפרט טכני.

כמה זיכרון יש לו.

מה איכות המצלמה.

אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי.

אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר.

תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף.

אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל.

אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל.

כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים?

מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות?

מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?

במהלך השנים למדתי משהו על ההתלבטות הזו.

על הרצון שלנו לדעת שאם נשקיע בעצמנו X, נקבל מכך תועלת של 2X לפחות.

על הרגע הזה שבו היד רועדת לפני הלחיצה על כפתור ההרשמה.

לרוב, הספק שיש לנו בפנים, הוא לא לגבי הסדנה שאנו מתלבטים אם להרשם אליה או שלא.

לרוב, הספק הוא גם לא לגבי התוכן או המנחה.

אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מפקפק בערך של לחיות חיים מתוך חופש.

הספק האמיתי שיש בנו, הוא כלפי עצמנו.

למעשה, מה שאנחנו באמת מתלבטים לגביו, הוא:

האם הפעם אני אצליח להשתנות?

האם אני אקח את הכלים האלה ואיישם אותם בחיים שלי?

או שזו תהיה עוד הוצאה שתסתיים באכזבה?

האם אני סומך על עצמי שאני יכול ליצור מציאות אחרת בחיים שלי?

הפחד הוא לא מהמחיר הכספי שנשלם.

הפחד הוא מהמפגש עם עצמנו.

מהאפשרות שנגלה שיש בנו את הכוח לשנות, ושעד היום פשוט לא השתמשנו בו.

אנחנו מפחדים להתאכזב מעצמנו שוב.

אנחנו מפחדים להודות שאנחנו ראויים להשקעה הזו.

קל לנו יותר להוציא סכום כזה על ספה חדשה לסלון, כי הספה תישאר שם ודאית ומוחשית.

השינוי הפנימי דורש מאיתנו עבודה.

הוא דורש התמסרות.

הוא דורש מאיתנו להסכים לשהות בתוך אי ודאות.

אמרתי לאותו אדם שהריטריט שלו למעשה כבר התחיל.

הוא התחיל ברגע שהשאלה הזו עלתה.

ברגע שההתלבטות הגיעה.

כי זה המבחן הראשון של האמון שלו בעצמו.

עצם הבחירה להצטרף למסע כזה היא הצהרת כוונות.

היא אמירה שאומרת "אני מוכן להשקיע בעצמי".

אני מוכן לשים את עצמי במרכז.

אני מאמין שיש בי את היכולת לקחת ולשנות את החיים שלי לטובה.

המחיר האמיתי שאנחנו משלמים, הוא לא הסכום שיורד בכרטיס האשראי.

המחיר האמיתי הוא המחיר שאנחנו משלמים בחיים עצמם, כשאנחנו נשארים באותו מקום.

כשאנחנו נותנים לפחד לנהל את קבלת ההחלטות שלנו.

אנחנו משלמים את המחיר הזה יום יום ושעה שעה.

רק שהוא לא נכנס לשום אקסל או ROI.

אז אם אתם מרגישים את הקריאה הזו בבטן.

אם הלב שלכם מאותת שזה הזמן.

אל תחפשו את הביטחון בחוץ.

הוא לא נמצא שם.

הביטחון היחיד שיש לנו הוא הידיעה שאנחנו נהיה שם עבור עצמנו.

שאנו באים כדי להפיק את המקסימום מכל רגע.

שאנו באים לעשות את העבודה.

ואז, זו הופכת להיות ההשקעה הכי בטוחה שיש.

שיש לה את ה-ROI הגבוה ביותר.

~~~~~~~~~~

אנחנו בימים האחרונים להרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש" ונותרו לנו מקומות אחרונים.

אם אתם מרגישים את הקריאה, אני מזמין אתכם לעשות את הצעד.

אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה.

בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט.

עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו.

עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה.

אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו.

אבל הוא לא נרשם.

הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה".

הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן.

וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון…"

אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון".

יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה.

אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים.

יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט.

בלי דאגות כלכליות.

בלי עומס בעבודה.

בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.

יום מושלם כזה שבו כל הכוכבים מסתדרים וכל הרמזורים בדרך ירוקים, וכל התנאים סטריליים.

מכירים את זה?

האם יצא לכם לפגוש יום כזה בחיים שלכם?

האמת היא, ש"הזמן הנכון" הוא המצאה גאונית של האגו המפחד שלנו.

זו הדרך של המנגנון ההישרדותי שלנו לוודא שלא נזוז.

שלא נעשה שינוי.

שלא ניקח סיכון.

שנישאר במוכר ובבטוח, גם אם המוכר והבטוח האלו חונקים ומאמללים אותנו.

אני מכיר את חדר ההמתנה הזה מקרוב.

ביליתי בו לא מעט במהלך החיים שלי.

חיכיתי לרגע הנכון לעזוב את "כלוב הזהב" של ההייטק.

אמרתי לעצמי: "רק עוד פרויקט אחד", "רק עוד בונוס אחד", "רק עד שהמניה תעלה".

חיכיתי לרגע הנכון לנהל שיחות מורכבות בזוגיות.

חיכיתי לרגע הנכון להתחיל לכתוב את הספר שלי.

הייתי בטוח שאני פועל מתוך אחריות. מתוך שיקול דעת.

אבל היום אני יודע שזו הייתה פשוט תחפושת מתוחכמת של הפחד.

מתחת לכל הסיבות ה"הגיוניות", פשוט פחדתי.

פחדתי מהריק.

פחדתי ממה יקרה אם אני אקפוץ ולא יהיו מים בבריכה.

פחדתי לגלות מי אני בלי הטייטל ובלי המשכורת הבטוחה.

פחדתי להיות לבד.

פחדתי שמה שאני רוצה לעשות, לא יצליח.

אנחנו לא באמת מחכים לזמן ה"מתאים" שבו יהיה לנו יותר נוח.

אנחנו מחכים לזמן שבו לא נפחד.

אבל הזמן הזה לא מגיע לעולם.

כי הפחד תמיד יהיה שם.

בכל שינוי, או אפילו רק מחשבה על שינוי – הוא שם איתנו.

הוא שומר הסף.

היום אני מבין, שאם משהו שאני רוצה לעשות לא מפחיד אותי, זה כנראה לא הדבר הנכון לעשות אותו.

החיים שלנו הם לא מעבדה.

הם בלגן כאוטי אחד גדול.

תמיד יהיה משהו שיפריע לנו.

פעם זה הכסף, פעם זה הזמן, פעם זה הילדים, ופעם זה המצב במדינה.

החופש האמיתי הוא לא לפעול כשהכל רגוע, או כשכל החלקים יושבים במקום.

החופש הוא לפעול כשאנו מרגישים את הקריאה הפנימית ולצידה מרגישים את הפחד, ולעשות את הצעד בכל זאת.

דווקא כשיש בלאגן.

דווקא כשזה לא "מסתדר" בול ביומן.

דווקא כשזה מרגיש כמו קפיצה אל הלא נודע.

כי רק במקומות האלו, שבהם אנו פועלים בניגוד ל"אוטומטים" של המוח שלנו, שם מתחיל השינוי האמיתי.

אז למה אתם מחכים היום?

האם גם אתם יושבים בחדר ההמתנה של החיים?

לאיזה דבר אתם ממתינים שיסתדר קודם, כדי שתוכלו לעשות את מה שבאמת רציתם?

אם גם אתם מחכים לאיזה אישור מהיקום, שאולי הגיע הזמן שלכם לעשות את הצעד, אז הנה הוא.

הפוסט הזה נועד עבורכם, להזכיר לכם, לעשות את הצעד הזה עכשיו.

כי אין זמן טוב יותר, מאשר עכשיו!

~~~~~~~~~~~~~~

ואם המילים האלו פוגשות אתכם, אני מזמין אתכם לא לחכות שהפחד ייעלם. הוא לא.

אני מזמין אתכם לעשות צעד אמיץ ולהצטרף אלינו לריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו בישורת האחרונה של ההרשמה.

אנחנו לא הולכים ללמוד שם איך "להעלים" פחדים, אלא איך לפעול מולם בחופש, ואיך להסכים לחיות, באמת, כבר עכשיו.

אל תתנו ל"זמן הלא נכון" לנהל אתכם שוב.

כל הפרטים כאן >>

ואני מזמין אתכם לשלוח ולשתף את הפוסט הזה עם אנשים בחיים שלכם, שאתם חושבים שהם גם יושבים בחדר ההמתנה של החיים.

אני פוגש את זה כמעט בכל יום.

אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים.

שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות.

אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים".

ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע.

אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה.

אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול.

האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים.

אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים.

אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט.

אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל.

אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים.

כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר.

ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול.

ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר.

זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות.

זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא.

אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

לפני כמה שבועות, בקליניקה, עם לקוחה שכבר בעבר אמרה בצורה די מוחלטת וברורה שהנישואים שלה הגיעו לסיומם, היא אמרה לי שהיא מרגישה שהיא עוד מבולבלת, שהיא לא יודעת אם זה נכון לה או שלא.

שאלתי אותה: "האמנם? זה באמת נכון? את באמת מבולבלת?"

והיא הסתכלה עלי בעיניים ואמרה "לא. אני יודעת מה אני צריכה לעשות. זה פשוט מפחיד".

זה לא אומר בהכרח, שמחר בבוקר היא צריכה לעזוב את הבית.

אבל לפחות היא כנה עם עצמה ולא משקרת לעצמה.

הבלבול הוא השקר הכי אלגנטי והכי מתוחכם של האגו שלנו.

הוא מסך עשן שנועד לקנות לנו זמן.

כל עוד אנחנו "לא בטוחים", אנחנו פטורים מלקחת אחריות.

כל עוד אנחנו "מחפשים תשובות", אנחנו יכולים להישאר באזור הנוחות המוכר עם הסבל שלנו.

אנחנו משקרים לעצמנו שיש לנו זמן.

אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו "אחראיים" ו"שקולים", בזמן שאנחנו בעצם פוחדים מהשינוי.

לקח לי שנים להבין שרוב הזמן שבו "התלבטתי" בחיים שלי, פשוט הייתי פחדן. פחדתי להיות לבד. פחדתי להיות זה שנכשל.

החופש מתחיל ברגע שבו אנחנו מסכימים לפזר את מסך העשן של "הבלבול".

ברגע שבו אנחנו מסכימים להגיד בקול רם: "אני יודע מה אני צריך לעשות, ואני פשוט מפחד מזה".

זה הרגע שבו הבלבול מתפוגג והופך לכאב נקי. וכאב נקי, בניגוד לבלבול עכור, הוא מנוע של שינוי.

זה הרגע שבו אנחנו יכולים להסתכל באומץ על המחירים שאנו כבר משלמים כשאנו תקועים במקום שלא טוב לנו, וגם על המחירים הפוטנציאלים של השינוי.

ואז נוכל באמת, לבחור.

לבחור מתוך מחשבה חופשית ולא מתוך פחד.

לבחור מתוך כנות ואמת פנימית ולא מתוך ויתור עצמי וריצוי.

ואשאיר אתכם עם שאלה (אל תענו לי, אבל תענו לעצמכם):

על איזו החלטה אתם "מתלבטים" כבר שנים, למרות שאתם יודעים בדיוק מה התשובה?

אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש בהירות ולהתחיל לגייס אומץ?

~~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב אנחנו ניפגש בפעם החמישית לריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו לא הולכים לפתור שם דילמות. אנחנו לא הולכים לעשות שם רשימות של בעד ונגד.

אנחנו הולכים ליצור מרחב בטוח שבו אפשר להפסיק לשקר לעצמנו.

אנחנו נסכים לשהות יחד בתוך הפחד הזה, בלי לנסות לתקן אותו ובלי לנסות לברוח ממנו חזרה לסיפורים הישנים.

אנחנו נגלה שהפחד הוא לא אויב, הוא פשוט שער. שער לחיים שהם אמיתיים. ושהם באמת שלנו.

כמה שאנחנו אוהבים את "אחרי החגים".

זה כל כך נוח.

במקום לקבל החלטות…

לנקוט בפעולות…

לעשות שינוי…

להתמודד עם חוסר וודאות..

ועם הפחדים…

קל יותר להכריז שנעשה את זה אחרי החגים.

רק שלא אמרנו איזה חגים, ותמיד יש איזה חג באופק.

מה שעושה את זה מאד נוח.

כי לא צריך לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות, ועם הדברים שאנו רוצים לשנות.

רק שהנוח הזה שאנחנו כל כך מכורים לו, לא באמת נוח.

כי משהו בפנים לא מניח.

משהו בפנים יודע את האמת.

ואם נהיה באמת באמת כנים עם עצמנו, אז גם אנחנו יודעים את האמת.

ולרוב, האמת היא, שלמרות שזה משאיר אותנו בנוחות, חווית החיים שלנו לא כל כך נוחה.

כי הנשמה לא מניחה.

היא מבעבעת מבפנים.

שולחת לנו סימנים.

משפיעה על המציאות להראות לנו תמרורי אזהרה.

לא תמיד אנחנו קשובים מספיק לראות אותם או להקשיב לה.

אז נפטור את זה ב"אחרי החגים".

ולרגע קטן, אפילו נרגיש טוב עם זה.

כי לכאורה קיבלנו החלטה לטפל בעניין שמפריע לנו, בחוסר הנוחות הזו שאנו מרגישים.

ואז אנחנו מקבלים הזרקה קטנה של דופמין למערכת שלנו.

שמאפשר לנו להעביר עוד כמה ימים.

ולחכות לאחרי החגים.

כדי שאחריהם נוכל לחכות לחגים הבאים… או לאחריהם.

***

אז איזו החלטה או שינוי אתם מחכים לעשות אחרי החגים?

ואם נמאס לכם לחכות לאחרי החגים, ואתם רוצים לעשות משהו עם זה, אני יכול להציע לכם 3 דברים שיעזרו לכם בשינוי המיוחל:

הריטריט הקרוב שלי "50 גוונים של חופש". 5 ימים של העמקה, חקירה פנימית, בהירות, אותנטיות וכנות עצמית, שישנו את האופן שבו אתם מסתכלים על עצמכם, על החיים שלכם ועל החופש שנהיה פתאום נגיש מתמיד.

פגישת מיקוד איתי, שבה נוכל להעמיק בדילמה או אתגר קונקרטי שתביאו לשולחן ותצאו עם בהירות ותוכנית פעולה

תהליך ליווי אישי עמי – התהליכים שאני עושה הם עמוקים, משמעותיים ומיועדים לאנשים אמיצים שמוכנים לפגוש את עצמם באמת.

אם משהו מאלו נשמע לכם מעניין עבורכם, מוזמנים לשלוח לי הודעה ונמשיך משם.

לפני כמה חודשים, במהלך שיחה עם בעל עסק שליוויתי בתהליך אישי עמוק, מורכב וכואב, הוא זרק לי את המשפט הזה: "אני לא רוצה להיות ערן שטרן!".

אז לפני הכל דיסקלמייר חשוב: אני לא חושב שאף אחד בעולם צריך להיות ערן שטרן. למעט אני. וגם לי זה לא תמיד פשוט

כל אחד מאיתנו צריך להיות הוא עצמו וכמה שיותר קרוב לעצמו. זה בסדר להשתמש באחרים כמודלים לדברים שהיינו רוצים להיות, אבל חשוב יותר להבין מי אנחנו ולהיות כמה שיותר קרובים לגרסה הזו שלנו.

האמירה הזו שלו כמובן סיקרנה אותי וחקרתי איתו קצת יותר לעומק למה הוא התכוון.

קודם כל היה ברור שהיא נאמרה מתוך פחד. הוא חשש מהמשמעויות של להיות דומה לי.

וכששאלתי אותו למה התכוון עלו דברים כמו: הגירושים, הפירוק של עסק מאד מצליח, מעבר מבית גדול ומפואר לבית קטן וצנוע.

והוא צודק, כל אחד מהשינויים האלו שעשיתי היו מאד מורכבים, כואבים והיו כרוכים בתשלום של מחירים יקרים. יקרים מאד.

אבל הנקודה החשובה כאן, היא לא השינויים החיצוניים האלו. הם הדבר המשני כאן.

מה שקדם להם, הוא השינוי הפנימי שהוביל לשינויים החיצוניים.

מה שקרה לי שהייתי מוכן לעשות לעשות אותם, התהליך הפנימי שעברתי, התובנות החדשות שהגעתי אליהן לגבי עצמי ולגבי הרצונות והצרכים שלי.

שום שינוי אינו קורה סתם למטרת השינוי. אם הייתי מתגרש אבל לא עובר את השינוי הפנימי בתוכי, סביר מאד להניח שהייתי מוצא את עצמי במערכת יחסים חדשה שמשחזרת בדיוק את אותם הדפוסים של מערכת היחסים הקודמת (כמו שקורה למרבית הזוגות בפרק ב', כ-70% מהן מסתיימות בפרידה).

כל אחד מהשינויים המהותיים האלו, ואחרים, שעשיתי במהלך החיים שלי, קרו כי לפני כן משהו בתוכי זז והשתנה.

התקרבתי יותר לעצמי, הפסקתי לספר לעצמי סיפורים, או להאמין לפרסונה החיצונית של "המצליחן" שיצרתי מול העולם, הבנתי על עצמי מה נכון לי יותר ומה כבר לא, מה באמת חשוב ומה פחות, ובעיקר – הצלחתי להבין יותר בבהירות מי זה בכלל ערן, מה הוא רוצה בחיים שלו ומה באמת חשוב לו.

זה התהליך המשמעותי ביותר שיכול לקרות לאדם לטעמי.

לגלות מי אנחנו באמת, בלי ההתניות והמלכודות החיצוניות – החברתיות, התרבותיות והסביבתיות. בלי ההסללות שפעלנו על פיהן כי חשבנו שהן "האמת" שלנו ובלי המשקולות שאנו סוחבים, לרוב עד סוף ימי חיינו, מבלי לעצור לרגע ולשאול – למה בעצם?

לדעת מי אני באמת, זה להתחבר לאותנטיות שלי ולאמת שלי.

ועבורי, בכל נקודה בחיים שהייתי בה יותר מחובר לעצמי האותנטי ולאמת שלי, ההחלטות, גם המורכבות ביותר, היו יותר ברורות ונהירות לי. ידעתי מה אני צריך לעשות, והייתי גם מוכן לשלם את המחירים הכרוכים בכך.

בעיקר כי הבנתי באותה הנקודה, כמה המחירים הנוכחיים, שאני משלם, על לחיות בשקר ובחוסר אותנטיות, הם יקרים וכבדים עוד יותר.

ואז יכולתי לעשות את הפעולה החיצונית הנדרשת.

שאצלי היא באה לידי ביטוי, בגירושים, ביציאה מהעסק או במעבר לבית אחר.

זו היתה הדרך שנכונה לי. בשום צורה זו לא הדרך הנכונה למישהו אחר. כל אחד צריך למצוא את הדרך פעולה הנכונה ומדוייקת עבורו.

כשאנו מחוברים לאותנטיות ולאמת שלנו, קל יותר לפעול באומץ ולעשות דברים שקודם לכן מאד הפחיד אותנו לעשות אותם. ולפעול מהמקום הזה, בעיני זהו אקט אדיר של אהבה עצמית.

לאהוב את עצמנו, עבורי, זה קודם כל להכיר בעצמי, לתת מקום משמעותי למי שאני, לרצונות ולצרכים שלי, ואחר כך גם לפעול כדי לממש אותם.

האלטרנטיבה של להתפשר על עצמי ועל החיים שלי, זו לא אהבה. זו קטנות של הלב. זה לפעול מתוך חוסר אמונה בעצמי ומבלי לתת לעצמי האותנטי מקום וביטוי.

איחלתי לו בסוף השיחה, שלא יהפוך לערן שטרן, אלא שימצא בתוכו את האומץ להתמודד עם החיפוש והחקירה של מי הוא באמת.

וזה גם מה שאני מאחל לכולנו – שנמצא תמיד בתוכנו את הכוחות להעמיק ולגלות מי אנחנו באמת. מהי הגרסה האמיתית והאותנטית שלנו.

~~~~~~~~~~~

בקרוב אקיים פעם נוספת את הריטריט הטרנספורמטיבי שלי "50 גוונים של חופש".

אלו הם חמישה ימים מרתקים, סוחפים, עמוקים ומהנים של מעבדת מחקר אנושית, שבה תחקרו את עצמכם לעומק, כדי לגלות מי אתם באמת?

מי אתם בלי המסכות?

מי אתם בלי ההסללות של "צריך" וה"דבר הנכון"?

מי אתם בלי "מה יחשבו עלי אחרים" או "איך זה יראה להם"?

ובעיקר לגלות – מי אתם כשאתם לא פוחדים לבטא את עצמכם בעולם, להביע את עצמכם ולגלות את שלל החלקים שמרכיבים את האחד – שהוא אתם.

אם הדברים האלו נוגעים בכם, הצעד הבא שלכם מחכה לכם כאן >>