שנתיים עברו מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו.

וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב.

לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו.

אף אחד לא בא

בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם.

ואף אחד לא בא.

אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו.

לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו.

וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא.

זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד.

מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם.

גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם.

וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

זו יכולה להיות התפכחות כואבת. אבל היא הכרחית.

אדם צריך לקחת את האחריות ואת גורלו בידיו.

רק אנחנו יכולים להציל את עצמנו.

אין מבוגר אחראי

אחד הטקסטים שהמנחה הביא לאותה שיחה בבוקר יום כיפור, דיבר על כך שנראה שאין מבוגר אחראי שבאמת דואג לנו כאן. שאין כאן מנהיגות שבאמת אכפת לה מהאנשים עצמם.

מבלי להיכנס לשיח הפוליטי, אני חושב שזה בדיוק ההמשך להבנה הקודמת שאף אחד לא בא.

גם בחיים שלנו, אין מבוגר אחראי יותר.

כשהיינו ילדים, אז זה היה תפקידם של ההורים (בין אם עשו את זה טוב יותר או פחות), אבל כעת כשאנו אנשים בוגרים, אין יותר מבוגר אחראי.

אנחנו המבוגר האחראי. בין אם נרצה להכיר בכך או שלא.

וגם זו התפכחות לא נעימה תמיד.

היא דורשת מאיתנו לקחת את האחריות המלאה על החיים שלנו. בכל ההיבטים שלהם.

לרוב, כבני אדם, נעדיף להעביר את האחריות הזו למישהו אחר. שהוא ידאג לדברים, שהוא יקבל את ההחלטות, שהוא יוביל.

רוב האנשים יעדיפו לתת למישהו אחר להוביל אותם ולהחליט בשבילם, מאשר לעשות את זה בעצמם.

וזו טעות בעיני. טעות קשה.

כי לאף אחד אחר לעולם לא יהיה אכפת מאיתנו, כמו שלנו אכפת מעצמנו.

אף אחד אחר לא ישים את האינטרסים האישיים שלנו לפני שלו.

אף אחד אחר לא ידאג לנו כמו שאנו נדאג לעצמנו.

כשחליתי בסרטן, מן הסתם נעזרתי ברופאים לריפוי שלי. אבל בשום נקודה או שלב בדרך, לא העברתי אליהם את האחריות לריפוי שלי.

השארתי את זה בידיים שלי. בדקתי את מה שאמרו והציעו לי בעצמי. ביקשתי חוות דעת נוספות. בחרתי להוסיף גם טיפולים אלטרנטיביים למה שהרפואה הקונבציונאלית הציעה לי.

בקורונה, רוב האנשים העדיפו לסמוך על אחרים שיאמרו להם מה הם צריכים להזריק לגוף שלהם, מאשר לקחת אחריות על עצמם ולבחון בעצמם מה נכון ומתאים להם לעשות. ולשמור על הבריאות שלהם בעצמם.

קל מאד במקרים כאלו להשאיר את האחריות אצל מישהו אחר. או לחפש במישהו אחר שיהיה המבוגר האחראי עלינו.

אני חושב שזו טעות קשה.

כאוס

מאז אותו בוקר, והאמת שבכלל בשנים האחרונות, נראה שהחיים שלנו הפכו להיות יותר ויותר כאוטיים.

לא רק בארץ, בעולם כולו.

אני לא חושב שזה עומד להשתפר. בדיוק להיפך. אני חושב שאנחנו עומדים לפגוש את הכאוס בעוצמות גבוהות יותר ויותר.

כי העולם הוא כזה – כאוטי. החיים הם כאוטיים.

כבני אדם אנחנו מקדשים סדר, בטחון, וודאות.

אנחנו מוכנים לשלם מחירים יקרים כדי לשמור עליהם.

שלא יטלטלו לנו יותר מדי את הספינה, שלא ירעידו את האדמה שמתחת לרגליים שלנו.

אבל העולם הוא לא כזה. הוא לא של סדר, בטחון או וודאות.

בדיוק להיפך.

וזו גם התפכחות כואבת.

מול הכאוס הזה, אנחנו יכולים לבחור להיות בשני מצבים: פאסיביים או אקטיביים.

הפאסיביים יחפשו שמישהו יציל אותם, שיהיה מבוגר אחראי שיחליט בשבילם. זה מסלול שיוביל אותם רק ליותר כאוס ויותר מורכבות. ובסופו של דבר כנראה ליותר כאב.

אין הרבה תקומה במקום הפאסיבי. זהו מקום של הישרדות. שבו אנשים ינסו לשרוד את החיים שלהם. רק כדי לנסות ולהחזיק בעוד קצת שבב של וודאות או בטחון מעושה, כי אין באמת כאלו.

האקטיביים יצטרכו לפגוש את הכאוס פנים מול פנים.

לחזק בתוככם את היכולת להכיל יותר ויותר אי וודאות ולמרות הפחד הטבעי שזה מעורר בנו, לפגוש את הפחד הזה full on מול הפנים.

כי אין ברירה אחרת.

רק ששם גם יש את זרעי ההזדמנות.

שם שוכן הפוטנציאל.

הפוטנציאל לשינוי, הפוטנציאל לגדילה והתפתחות.

הפוטנציאל להזדמנויות חדשות שלא ראינו קודם לכן.

זה לא פשוט לעשות את זה. זה אומר לרוב שנצטרך להיכנס ללב הסערה, ללב הכאוס. ולהתמודד עם מה שנפגוש שם.

עם חוסר הוודאות ועם חוסר הבטחון.

וזה דורש יכולות אחרות ממה שכנראה נדרשנו להן עד היום.

מתוך הכאוס והתוהו ובוהו נוצר העולם.

מתוך הכאוס של השואה נוצרה מדינת ישראל.

מתוך הכאוס של הסרטן שפגשתי נוצרו לי חיים חדשים וטובים יותר.

יש בכאוס הזדמנויות. אנחנו רק צריכים להיות אקטיביים ולחפש אותן.

וגם ברמה הלאומית שלנו, אני מאמין שמתוך הכאוס הנורא שאנו חווים כעת, יש את הפוטנציאל למשהו חדש שיצמח כאן.

אני מחזיק בתקווה הזו.

יש בחיים מהכל – מהטוב ומהרע

לפני שנתיים נחשפנו לרוע בלתי נתפס. כזה שאנחנו זוכרים מאירועי השואה.

זו יכולה להיות נקודת שבר בפני עצמה עבור אנשים שמאמינים שכל האנשים טובים ביסודם.

או אלו שמאמינים בטוב שבעולם.

אנחנו מוסללים להאמין שהחיים אמורים להיות רק טובים.

מוסללים לחפש רק את החלק הטוב שבחיים. רק את הרגעים היפים, רק את הרגשות הנעימים.

אני שנים האמנתי שאם רק אסדר את ה-______ בחיים שלי, אז אגיע למנוחה והנחלה.

שנים הדחקתי כל רגש לא נעים ולא אפשרתי לעצמי להרגיש ולפגוש אותו.

אבל המנוחה והנחלה מעולם לא הגיעה. לא כמו שציפיתי לה. תמיד היה עוד משהו שהרגשתי שלא שלם ולא יושב במקום בחיים שלי.

המפגש עם הסרטן והתהליכים העמוקים שעברתי לאחריו, לימדו אותי שיעור חשוב בלקבל את המציאות עצמה.

שבמציאות עצמה יש מהכל.

יש רגעים יפים ונפלאים, ויש רגעים ואירועים איומים ונוראים.

יש רגעים של אהבה ואושר, ויש רגעים של כאב וצער נורא.

החיים שלנו אף פעם לא יהיו מושלמים.

אנחנו עומדים לפגוש בהם עוד כאב, צער ואובדן.

זה טבעם של החיים.

אנחנו גם עומדים לפגוש בהם עוד אושר, שמחה ואהבה.

זה טבעם של החיים.

יהיה לנו יותר קל אם פשוט נקבל את זה. שיש בהם את הכל.

אז איפה זה משאיר אותנו?

כנראה שהיום במיוחד, אנחנו נהיה עם הכאב ועם הצער.

ועם הזכרונות והגעגועים למה שהיה ולמי שהיו כאן איתנו.

ואני מקווה שגם היום, נוכל להיות גם עם התקווה והאמונה.

ועם לקיחת האחריות האישית, של כל אחד על חייו ועל ה- well being שלו.

ועם הרצון והתשוקה להיטיב את החיים שלו ואת החיים כאן בארץ הזו.

כי אין לנו ארץ אחרת.

ואם בחרנו להתגלגל לכאן, ולהיות יהודים בעולם הזה, ודווקא כאן, כנראה שיש לכך סיבה.

ועם זה אנחנו צריכים להתמודד.

בתקווה ובתפילה שכולם יחזרו הביתה במהירה, ושמתוך הכאוס הזה, נשכיל לבנות כאן משהו חדש וטוב יותר.

שמחתי להתארח בפודקאסט "נדל"ן בשידור" עם צחי קווטינסקי. 

הנה מה שצחי כתב על הפרק:

האם כדאי להתייחס למה שקורה לנו בחיים כמובן מאליו?

האם חייבים לחכות לעיתות משבר, כדי להתחיל תהליכים?

איך עושים השינוי בתקופת משבר?

האם שינויים קורים כמו במטה קסמים או שתלויים בתהליכים?

בפרק 224 אני מארח את ערן שטרן, ממובילי המשק בתהליכי שינויים וטרנספורמציה.

לערן שטרן פניתי, לאור המצב שנוצר במדינה בעקבות המלחמה ושלמחתי נעניתי מיידית בחיוב.

ערן, שעבר הרבה מאד שינויים בחיים, החל בתחום העסקי, דרך המשפחה וכלה בבריאות, הפך כל משבר להזדמנות.

ערן מוביל כבר שנים רבות בעלי עסקים בתהליכי שינוי לקראת הצלחתם.

חשוב מאד שנקשיב לערן ונבין למה אסור שנעמוד במקום ולמה עלינו להתפתח, ולהתקדם.

חשוב מאד שנקשיב לערן ונלמד ממנו איך לפעול גם בשגרה, ולמה אסור לחכות לתקופות משבר. חשוב מאד שנקשיב לערן בין אם אנחנו שכירים ובין אם בעלי עסקים.