מאז שעברתי לבית החדש שלי בפרדס חנה,  בבוקר כשאני יוצא לשבת קצת במרפסת בחוץ, אני לרוב רואה אותו. 

 

עורב שחור שמלווה אותי. 

משקיף עלי מהגג של השכן או מהעץ ברחוב שמולי. 

 

לפעמים כשאני בתוך הבית, אני רואה אותו מגיע למרפסת שלי, לחפש אם השארתי שם משהו מעניין עבורו. 

 

ציפור מעניינת העורב הזה. 

הוא לא קיבל מראה יפה במיוחד, וגם הקול שלו, אתם יודעים, לא ממש כזה שמפיק צלילים נעימים. 

אבל הוא שם. על העץ, גם עכשיו כשאני בדיוק כותב עליו, יושב מולי וצועק. 

משמיע את קולו. מבטא את עצמו. 

 

וחשבתי עליו, איך הוא מתקיים, בין שלל מיני הציפורים האחרות ביקום, שזכו בצבעים מרהיבים ובקולות נעימים. 

ועלתה בי ההקבלה שלו, השחור, האפל, לצדדים האפלים שקיימים בתוכנו. 

לצללים שלנו. 

 

לאותם חלקים, לרוב לא מודעים, שקיימים בכל אחד מאיתנו. 

החלקים האלו, שאנחנו כל כך מתאמצים (לרוב באופן לא מודע) להסתיר. שלא יגלו אותם, שלא יראו אותם. שלא ישייכו אותם אלינו. 

 

אבל כמו העורב, הם שם. בין שלל הציפורים היפות והנעימות, בין שלל החלקים היפים והמיוחדים שיש בכל אחד מאיתנו. 

וכמו העורב, גם הם דורשים את הנראות שלהם בעולם, למרות הצבע השחור והקול הצרוד והצורם. 

והם שם, מופיעים, לרוב בצורה לא נשלטת, ובאופן לא מבוקר, בלי שנרצה. 

 

הם מגיעים, ודורשים את תשומת הלב שלהם. 

 

יש להם הרבה צורות ופנים: הקורבני, חסרת האונים, הילד הקטן, הילד הפגוע, הילדה הננטשת, הכוחני, האלים, המפונקת, העצלן, התלותית, הקנאית והנוקם. 

ויש כמובן עוד הרבה נוספים.

 

אנחנו לרוב לא אוהבים לפגוש אותם. 

בטח לא להכיר בקיומם או להודות שהם שייכים לנו, שהם חלק מאיתנו, חלק ממי שאנחנו. 

 

אז אנחנו עובדים מאד קשה להסתיר ולהחביא אותם. 

כדי שלא יגלו שהם נמצאים שם. 

 

לרוב הדרך "הטובה" ביותר להסתיר אותם, היא לפתח דפוסי אופי שהם ב-180 מעלות הפוכים להם. 

כך אף אחד לא יוכל אפילו לחשוד שהם חלק מאיתנו. 

 

אז את הצד הכוחני והאלים שבי אכסה עם ריצוי וויתור עצמי. 

את הצד הנינוח והעצלן אחביא עם השגיות ופעלתנות יתר. 

את הקנאית שבי אטשטש עם נחמדות ופירגון אינסופי. 

את חוסר הביטחון נחביא עם מוחצנות. 

 

וכך אנו מפתחים ובונים את הדמות החיצונית שלנו, את הפרסונה שאנו מציגים לעולם. 

פרסונה שהיא הרבה דברים, אבל היא לא מי שאנחנו באמת. 

ומתוכה אנו חיים ופועלים יום יום. אליה נמשכים האנשים שמקיפים אותנו. אותה הם אוהבים. 

 

את הגבר המרצה, את האשה ההישגית והפעלתנית, את האיש המוחצן או האשה המפרגנת בלי סוף. 

 

ואנו לומדים שזו הדרך שלנו לזכות באהבה. 

שזו הדרך שלנו לשמור על כך שלא נהיה לבד או שנרגיש שייכים. 

 

וזה רק מעודד אותנו עוד יותר לתחזק את הפרסונה הזו. להשקיע בה עוד ועוד אנרגיה. 

 

מתישהו נתחיל להרגיש שזה מעייף. נרגיש מותשים. כי כמה אפשר לתחזק דמות חיצונית כזו?

האמת היא שאפשר, הרבה מאד שנים. אבל זה מרוקן אותנו אנרגטית. 

אנו חשים שאנו חיים בשקר, לא אותנטיים, שאין מקום לביטוי המלא האמיתי והאותנטי שלנו. 

 

מתישהו הדיסוננס הפנימי הזה יביא אותנו למצב שנצטרך להפסיק לשקר. 

לפעמים זו תהיה מחלה, לפעמים משבר אחר, פיטורים, גירושים, אבדן כלשהו. 

משהו יקרה. 

 

העורב יופיע על העץ ויצעק בקול. לא מוכן לוותר על הנוכחות שלו בעולם. גם אם היא פחות יפה או נעימה לאוזן. 

השאלה היא: האם נקשיב לו? 

 

האם נהיה מוכנים לוותר רגע על ההצגה החיצונית, על הפרסונה, על הדמות שלימדנו את כל העולם סביבנו לאהוב ולהעריך? 

האם נהיה מוכנים לתת הכרה גם לחלקים הפחות נעימים ויפים שיש בנו? 

האם נהיה מוכנים לקבל ולאהוב אותם, את עצמנו, גם עם כל החלקים האלו שקיימים בנו? 

 

בתהליך האישי שלי, שם גיליתי מה זו אהבה עצמית אמיתית. איך אפשר לאהוב את עצמי, ביחד עם החלקים האפלים ועם הצללים שקיימים בי. 

 

בתהליכי הליווי שאני עושה עם אנשים, לא פעם, אנו צוללים לעומקים האלו, למפגש עם היבטי הצל שנמצאים שם. לומדים לאהוב אותם ולאהוב את עצמנו קצת יותר. 

 

אם אתם מרגישים את הדיסוננס הפנימי הזה את התחושה שאתם לא אמיתיים ואותנטיים בעולם, מוזמנים לבוא ולחקור ביחד, לגלות אותם, ולתת להם, ובעיקר לעצמכם, עוד אהבה. 

מוזמנים לקרוא כאן עוד על תהליכי הליווי האישי עמי >>