שלשום הסתיים עוד ריטריט של "50 גוונים של חופש".

זה היה הריטריט הרביעי וכל אחד מהם שונה מהאחרים.

התחלנו ביום רביעי בצהריים, 24 אנשים זרים.

מבוכה, שקט, תהיות של אנשים בינם לבין עצמם (וגם חלק בקול), אם הגיעו למקום הנכון.

חמישה ימים אחר כך, בראשון אחר הצהריים זה הסתיים. כבר לא זרים. 24 אנשים שהרשו אחד לשני להציץ לעומק הלב והנשמה אחד של השני.

צחקנו על כך שזה הריטריט ש"ביזבז" הכי הרבה טישו. אני חושב שרק אני לבדי פרקתי חבילה.

יש משהו כל כך משחרר במרחב של אהבה שמאפשר לאנשים להביע רגשות, לדבר את הכאבים, לשתף במה שבאמת חי בהם, לבקש חיבוק או עזרה או סתם לראות עיניים טובות שמביטות בך.

יש משהו כל כך משחרר במרחב שבו הסיפור שלך לא משנה. לא משנה מי אתה ומה ההיסטוריה או התואר או התפקיד שלך. מה שבאמת משנה הוא הלב שלך, וזה מה שאחרים רואים, ובעיקר – פוגשים מרגישים.

זה תמיד מפעים אותי לראות איך האנשים מתקלפים במהלך הימים האלו. מבוקר לבוקר הם משילים עוד ועוד משקל מכביד.

קילוגרמים של אשמה, של כאב, של ציפיות (של עצמי ושל אחרים), של ריצוי, של ביקורת עצמית ושיפוטיות. ובמקומם הכניסו עוד ועוד אהבה לחייהם.

וגם אני עברתי שם תהליך עמוק מאד עם עצמי.

משתף כאן בשלושה היבטים אישיים שחוויתי מול עצמי.

הראשון:

בשנתיים האחרונות, בתוך התהליכים והטיפולים שאני עצמי עובר, יותר ויותר הסכמתי לקבל על עצמי, שהכוח האמיתי שלי הוא אהבה.

זה לא פשוט לי לומר/לכתוב את זה, כי זה עדיין, באיזה שהוא מקום בתוכי, נתפס לי כמשהו רוחניקי כזה, של "מחבקי עצים" וזו זהות שממש קשה לי לקבל על עצמי.

אבל אם אני מצליח לכמה רגעים, לנתק את הזהות הזו, מהמהות שלה, אז אני ממש יכול לראות איך האהבה שבי היא כח מאד עוצמתי וחזק.

וזה גם מה שהנחתי בפתיחה של הריטריט, ברביעי האחרון. אמרתי למשתתפים, שהיו אז עדיין, קבוצה של זרים מוחלטים, שהבסיס לכל מה שאנו יוצרים כאן במרחב המשותף הוא – אהבה.

וזה מה שהיה שם – בלי סוף אהבה, ללא תנאי, ובעוצמות גבוהות.

והפעם, היה לי קל יותר לראות ולקבל את זה, שזה מה שיש שם. ולקבל את זה בעצמי, על עצמי.

השני:

לפני כמה חודשים, כשהייתי בטיול שלי בקוסטה ריקה, עברתי שם סשן מאד עוצמתי וחזק אצל מטפל הודי. אלו היו 3 שעות שהיה בהם הרבה כאב, לצד תובנות עמוקות וגם מידעים שהגיעו אלי.

באחד הרגעים שם, קיבלתי את ההכרה (או אפילו הציווי) להסתכל על עצמי כאיש של ריפוי. זה משהו שגם עלה בצורה מסויימת בעבר בתהליכים קודמים שעברתי, אבל הייתה בי הרבה התנגדות לכך.

וגם שם, במהלך הטיפול ההוא, ההתנגדות הזו הופיעה.

עבורי, יש משהו מאד מחייב ומשמעותי במילה "ריפוי". ואני מתייחס אליה בסוג של חרדת קודש.

כי בעולם שלנו שהפך להיות כל כך סיסמתי ואינסטנט, שבו כולם מחפשים את "גלולת הקסם" שתפתור להם את כל צרותיהם, יש בעיני כבר סוג של זילות בכל כך הרבה מילים. כמו ריפוי.

בראיון שקיימתי לפני כמה שבועות עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה שכנות בשדה של אהבה = ריפוי.

וזה בדיוק מה שהיה שם בריטריט, הרבה מאד כנות ואותנטיות, אינטימיות עמוקה ופגיעות, על מצע של אהבה. אהבה ללא תנאי.

אנשים נפתחו ושיתפו על מקומות מאד קשים ומורכבים שעברו, מטענים כואבים שסוחבים איתם הרבה מאד שנים, ופתאום שם, הצליחו להניח אותם ואפילו לרגע אחד, ולא לשאת את כל המשקל הזה עליהם לבד.

המילה שחרור חזרה על עצמה הרבה פעמים אצל אלו שעשו זאת.

ביום שבת בצהריים, אחרי שיצאנו להפסקת הצהריים והאולם התרוקן, ורד חיבקה אותי ואני התפרקתי.

אחרי הימים האחרונים שעברנו, ומה שקרה שם לאנשים, פתאום הרגשתי את זה.

הרגשתי את הריפוי שהיה שם.

והייתי, לראשונה, מוכן לקחת על כך בעלות. על היכולת שלי ליצור מרחבים כל כך מיוחדים כאלו שריפוי מתאפשר שם.

במעגל הסיום אחד המשתתפים דיבר אלי ואמר לי שאני מנהיג של ריפוי דרך אהבה.

ואז, לראשונה, המילים האלו לא עוררו בי התנגדות. הסכמתי לקבל אותן.

השלישי:

במעגל הסיום, אנשים אמרו לי תודה.

תמיד, בסיטואציות כאלו, הייתי שומע את המילים, אבל לא תמיד זה היה נכנס לי ללב. לא תמיד הרגשתי את זה.

הפעם הרגשתי. ממש הרגשתי את התנועה של הלב. את הרטט שלו, את התודה של האנשים, נכנסת עמוק ללב שלי ומרטיטה אותו מבפנים.

אולי זה בגלל כל הימים האלו שהלב היה כל כך פתוח ורוטט גם ככה.

אני לא יודע, וזה גם לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שהרגשתי את זה וזה הלך איתי הביתה, ועודנו שם איתי בפנים.

כמישהו שתמיד עבד מאד עם הראש, עם צד מנטאלי מאד מאד חזק, התחושה הרגשית שחוויתי שם בימים האלו, היתה מאד עוצמתית ומשמעותית.

זה היה גם שיקוף מאד חזק עבורי, על הדרך שעשיתי בשנים האחרונות ועל פתיחת הלב והמערכת הרגשית שלי.

ולא הייתי יכול לעשות את זה לבד. יחד איתי החזיקו את המרחב הזה, ורד, אהבתי,. שהאנרגיה שלה נוכחת וחזקה במרחב ושהנוכחות שלה בריטריט כל כך משמעותית עבורי, ועבור כל אחד מהמשתתפים.

וגם רוני וכינרת שהיו אסיסטנטים והביאו את הלב שלהם בצורה כל כך עמוקה ומשמעותית והיו שם בשבילי ובשביל כל האחרים.

תודה לכם ועליכם!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי.

יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז.

אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש.

וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם.

ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים.

המשפט היה:

ריפוי = כנות בשדה של אהבה

בום!

פתאום הנקודות התחברו לי.

הבנתי למה המשתתפים הריטריט "50 גוונים של חופש" התכוונו במשובי הסיום שלהם ובדברים שאמרו.

אחד הפידבקים שחזרו עליהם שוב ושוב ושוב, היה שהם הרגישו המון אהבה במרחב שנוצר.

האהבה הזו נתנה להם המון בטחון להיפתח, להרגיש בנוח לחשוף בעצמם דברים (מול עצמם ולעיתים גם מול אחרים), ובעיקר – להתבונן בכנות על עצמם, על החיים שלהם, על הבחירות שלהם, ועל הרצונות שלהם.

מרחב של אהבה מעניק לנו בטחון.

הבטחון מאפשר לנו לפגוש עוד חלקים בתוכנו ולהסתכל עליהם בכנות. לראות את האור שבנו וגם את החלקים שבצל.

בלי הבטחון, יהיה לנו מאד מפחיד וקשה להעז ולהתבונן עליהם. האהבה והבטחון מאפשרים את זה.

וכשמעזים להסתכל על כל החלקים שלנו, כולל הכואבים והמורכבים שיש בנו (ובכולנו יש), אפשר גם לקבל ולהכיל אותם במקום להדחיק ולהסתיר אותם (מה שעשיתי בהצלחה מרובה חלק ניכר מחיי).

ואז אנו יכולים להיות יותר ויותר כנים עם עצמנו. לראות את האמת שבנו. גם אם היא לפעמים מורכבת.

כשאנו רואים את כל החלקים שבנו, ומוכנים לקבל אותם ואפילו לאהוב את עצמנו ביחד איתם, יש שחרור של הרבה מאד אנרגיה שהשתמשנו בה כדי להסתיר, להדחיק או לתחזק איזו פרסונה חיצונית שהיא לא אנחנו.

האנרגיה הזו שמשתחררת, ולא נדרשת יותר, מורגשת כתחושה עמוקה של הקלה, שחרור וחופש.

והיא זמינה לנו לדברים אחרים בחיים שלנו.

במקום אנרגיה שמתבזבזת על הסתרה, הדחקה ותחזוקה של פרסונה מזויפת, יש אנרגיה זמינה ליצירה, להתחדשות, לאהבה, לעומק ואינטימיות.

במקום אנרגיה שמכלה את הכוחות שלנו, יש אנרגיה חדשה שמעוררת ומעניקה לנו חיים ותשוקה.

במקום אנרגיה שמרחיקה אותנו ממי שאנחנו באמת, יש אנרגיה שמחברת אותנו לעצמנו.

זה שינוי עצום.

זה שינוי עצום בחיים ובכל חווית החיים.

ושם, גם יש פוטנציאל לריפוי.

כי כשאני מוכן להתבונן על עצמי ועל החיים שלי בכנות, אני יכול להשלים ולקבל את כל החלקים שבי, לאהוב את עצמי על שלל היבטי וחלקי.

ואהבה עצמית, לדעתי, היא הריפוי הכי גדול שיש.

היא הכוח הכי חזק שיש לנו.

וככל שאנו אוהבים יותר את עצמנו, כך נוכל גם לתת יותר אהבה לאחרים.

כי כמו עם כסף, כך גם עם אהבה ואנרגיה: אני לא יכול לתת לאחרים יותר ממה שיש לי.

כנות בשדה של אהבה מאפשרת ריפוי.

ואיזו ברכה זו לחיים שלנו!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>

כשהפגישה כמעט הסתיימה, ביקשתי ממנה לסכם עם מה היא יוצאת ממנה.

היא החלה לדמוע, ותוך כדי אמרה "זה כל כך נעים שאפשר להיות אמיתית ולדבר על הכל".

וזה הזכיר לה את התחושה שחוותה בריטריט "50 גוונים של חופש" שהשתתפה בו בעבר.

ואז היא אמרה: "לפני הריטריט, חשבתי שהכרתי את עצמי… חשבתי שידעתי מה אני רוצה… חשבתי שאני יודעת מי אני…"

עצרתי אותה ושאלתי אם היא שמה לב לדבר המשותף בכל הדברים שאמרה.

"חשבתי".

בכל מה שאמרת, השתמשת במילה "חשבתי".

קודם כששאלתי אותך עם מה את יוצאת, הרגשת. זה גרם לך לדמוע.

ולפני כן חשבת.

יש הבדל עצום בין לחשוב משהו ובין להרגיש אותו.

המחשבה שלנו אינה נקייה. היא מושפעת מכל כך הרבה גורמים חיצוניים שאינם אנחנו.

היא ניתנת להשפעה ומניפולציות.

היא מבוססת על העבר, ההיסטוריה ובעיקר על ההסללות החיצוניות שכולנו עברנו מהילדות שלנו.

אז אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מי אנחנו.

כשלמעשה, לרוב, אנחנו לכל היותר יודעים מי אנחנו חושבים, שאחרים חושבים, שאנחנו צריכים להיות.

לא פעם, אני שומע, ממשתתפים בריטריט, שזו היתה עבורם הפעם הראשונה שהם פגשו את עצמם באמת.

באופן נקי.

בלי ההתניות החברתיות והסביבתיות שהיו מורגלים אליהם במשך כל כך הרבה שנים.

נקיים מהתפיסות החיצוניות של חברה, משפחה ותרבות, שחושבת שהם צריכים להיות מישהו, שהם לאו דווקא בחרו להיות.

וזה מרגש.

מרגש עד דמעות.

זה מרגש שאפשר סוף סוף להרגיש אמיתי ואותנטי.

זה מרגש שאפשר סוף סוף להוריד את המסיכות, ההתניות, הפרסונה החיצונית…

ופשוט להיות – אני.

אין לנו הרבה הזדמנויות כאלו בחיים.

בשביל זה צריך סביבה שהיא נקייה מההתניות החיצוניות.

סביבה שהיא נקייה מהציפיות מאיתנו.

סביבה שלא מנסה לשלוט בנו או להפעיל אותנו באופן שמתאים לה.

סביבה שאנחנו יכולים לסמוך עליה שתקבל אותנו כפי שאנחנו.

ללא שיפוטיות או ביקורת.

רק עם אהבה.

אהבה לכל הצדדים והחלקים שיש בנו. היפים והמוארים. ואלו שפחות.

ועדיין לאהוב אותנו, ולפרגן לנו, ולתמוך בנו.

זה סוג הסביבה והאווירה שאתם יכולים לצפות לה בריטריט "50 גוונים של חופש".

כדי שתוכלו לעשות את המסע הפנימי העמוק והמשמעותי הזה, לתוך עצמכם.

ולגלות את עצמכם, אולי בפעם הראשונה.

לקראת השנה החדשה, אני מאחל לכם שתעמיקו בעצמכם, מעבר למסיכות הרגילות, שתגלו את היופי שבלהיות אתם עצמכם ולא מי שהסביבה חושבת שאתם צריכים להיות, שיהיה לכם את האומץ ללכת עם הלב שלכם ולהרגיש מה נכון ומתאים לכם.

ואם אתם רוצים עוד פרטים על הריטריט הקרוב – קראו כאן >>

במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר".

והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?"

והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה".

שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול.

באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו.

פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון.

בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.

אני מבין היום שהשיחה שלנו התנהלה בכלל בשני רבדים שונים, בשתי שפות שונות.

אני דיברתי בשפת השכל, ההגיון והעשיה.

היא דיברה בשפת הרגש, התחושות, הרגשות וההוויה.

רק כשנתיים אחרי שסיימנו את התהליך ביננו, היה רגע שפתאום זה קרה. שהלב נפתח. ואז הבנתי למה היא התכוונה כל השנים האלו.

זה היה קצת אחרי שהחלמתי מהסרטן, בתוך תהליך טיפול אחר שנכנסתי אליו.

אני זוכר את התחושה החדשה, את ההתרגשות ובעיקר את האהבה שהרגשתי. כשהלב נפתח.

כמובן שמייד שלחתי לה הודעה: "רציתי שתדעי שהיום פתחתי את הלב… הבנתי".

מאז עברתי עוד הרבה תהליכים משמעותיים וגיליתי עבור עצמי, שכאשר אני נמצא בהוויה של אהבה, אז הכל עובד לי נכון.

וכשהלב שלי שוב נסגר, שם זה מתחיל להשתבש.

אז אני נע על הציר הזה ומשתדל להשאיר את הלב שלי פתוח.

לא תמיד זה מצליח, אבל אני הרבה יותר מודע לכך, וכשהוא נסגר, לרוב אצליח לזהות ולתפוס את עצמי.

החוויה שלי מאז, היא שנפתח לי עוד מרחב שלם של פתרונות ואפשרויות שהשכל וההגיון שלי לא הצליחו לראות לפני כן. האינטואיציה שלי נהיתה הרבה יותר חדה ומדוייקת, ובעיקר הפכתי להיות יותר ויותר קשוב אליה.

וגם, למדתי לאהוב את עצמי יותר. שזה אולי אחד הדברים היותר משמעותיים שקרו לי – האהבה העצמית שלי התחזקה מאד.

זה לא שאיבדתי את השכל וההגיון שלי, הם עדיין שם, חזקים מתמיד, אבל הלב מעניק לי עוד מימד נוסף של התבוננות על המציאות ועל האפשרויות שלי, ואני כיום קשוב לו הרבה יותר מאי פעם.

ככל שזה העמיק אצלי, הבנתי שגם בחיים שלי ובעשייה שלי, מה שאני עושה הוא בעצם ליצור מרחבים שבהם האהבה נוכחת.

מרחבים שבם אנשים יכולים לפתוח את הלב, להיפתח אחד אל השני ובעיקר – להיפתח לעצמם ולאהוב את עצמם קצת יותר ממקודם.

זה יכול להיות במפגש חברים אצלי בחצר וזה קורה גם בקורסים שאני מעביר ובמיוחד בריטריט שלי "50 גוונים של חופש".

חלק ממה שמאפשר לאנשים לחוות את עצמם בחופש ברגעים רבים במהלך חמשת ימי הריטריט, הוא הלב הפתוח של כולם, ומרחב תומך שכולו אהבה, קבלה ופרגון.

כך שגם כשפוגשים בהיבטים מורכבים או לא פשוטים, עדיין, האהבה נוכחת.

ובאופן די מופלא, קורה שם משהו למשתתפים.

מבוקר לבוקר, הם הופכים להיות יפים יותר.

זה נשמע אולי מופרך או הזוי, אבל זה אמיתי.

וזה קורה, כי ככל שאנחנו מתקדמים בימים, עוד מסיכה נופלת, עוד מערכת הגנה קורסת, עוד הצגה חיצונית כבר לא נדרשת יותר.

והפרסונה שהגיעו איתה לריטריט, מתפוגגת, ובמקומה אנו רואים פתאום את האנשים עצמם.

ובעיקר – את הלב שלהם.

אולי זה המקום שבו תוכלו גם אתם לפתוח את הלב שלכם ולגלות איך זה להסתובב בעולם עם לב פתוח שלא צריך מסכות והצגות חיצוניות כדי לשרוד. ולהיות פשוט עצמכם.

מוזמנים לקרוא כאן עוד על הריטריט "50 גוונים של חופש"