אני כותב כעת מסרי לנקה.

כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר.

טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו.

הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו.

אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים.

תמיד חיכיתי לחופשה הבאה.

לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות.

הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי.

זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים.

אבל שם זה היכה בי מחדש.

גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי.

ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו.

זה כולל את כל הפחדים שלנו.

את הביקורת העצמית.

את רגשות האשמה.

את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

לא משנה לאיזו חופשה נברח, אי אפשר לברוח ממי שאנחנו.

אם אנחנו סוחבים איתנו, בתוכנו את הכלא הפנימי שלנו, שינוי הגיאוגרפיה לא ישנה את זה.

יש לנו נטייה לחפש פתרונות אינסטנט. גלולות קסם. מתכונים או שיטות.

אנחנו חושבים שאם נשנה את העבודה, או את בן הזוג, או שיהיה לנו יותר כסף, נגיע לחופש המיוחל.

פגשתי לא מעט אנשים עם המון כסף (כזה שמספיק להם ולנכדי נכדיהם לכל החיים) שלא חווים אפילו רגע אחד של חופש.

להיפך, הם חיים מתוך חרדה מתמדת לאבד את מה שיש להם.

זה לא חופש.

חופש הוא גם לא בהכרח לעשות מה שבא לנו.

זה משהו הרבה יותר עמוק.

זה להסכים לפשוט את התדמיות החיצוניות.

להוריד את המסכות שעטינו על עצמנו שנים. להניח לפרסונה החיצונית שטיפחנו.

ולהסכים לפגוש את עצמנו באמת. על כל שלל חלקינו וההיבטים השונים שיש בנו.

להסכים לפגוש את גם הרגשות הפחות נעימים שלנו, את הכאב והפחד.

להסכים לפגוש את הצללים שלנו.

וגם להסכים ולפגוש את האור שיש בנו, ואת הטוב.

ולקבל ולחבק ולאהוב את כולם.

אבל זה מפחיד.

כי לרוב אנחנו לא באמת מכירים את עצמנו.

ולצאת לחיפוש הזה כרוך בחוסר וודאות מפני הלא נודע והתגליות.

זה כרוך בהסכמה לוותר על הזהות המוכרת לטובת זהות חדשה שעדיין לא התגלתה.

וזה כרוך בהסכמה לשהות רגע בתוך הריק הלא מודע של החיפוש.

אנחנו מורגלים לחשוב שהחופש תלוי במשהו חיצוני.

כמו למשל, שאם רק יהיה לנו מספיק כסף אז נהיה חופשיים.

אני ממש בעד כסף, אבל הציפייה שמשהו חיצוני ישפיע על האושר שלנו היא כלא מסוכן בפני עצמו.

פריצת דרך אמיתית מגיעה רק כשאנחנו מוכנים לחקור את עצמנו פנימה.

כשאנחנו בודקים אילו הסכמים לא כתובים מנהלים אותנו.

כשאנחנו מסכימים להתבונן על הציפיות הלא מדוברות שמנהלות אותנו.

כאנחנו מסכימים להטיל ספק ב"אמיתות" שאנו חיים על פיהן.

ובעיקר, כשאנחנו מפסיקים לחיות חיים של מישהו אחר ומתחילים לחיות את החיים שלנו בתנאים שלנו.

לחיות באותנטיות ללא מסכות או הצגות.

חופשה יכולה לתת לנו הפוגה.

אבל חופש אמיתי דורש מאיתנו להסתכל פנימה.

להסכים להיות מי שאנחנו באמת על כל החלקים שלנו.

המסע הזה אל החופש הפנימי הוא בדיוק מה שאנחנו עושים בריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו לא לומדים שם נוסחאות או שיטות פלא.

וגם אין לי גלולות קסם לחלק לכם.

אני כן יודע ליצור מרחב בטוח שבו תוכלו לחקור את עצמכם בצורה מעמיקה ולפגוש את המלכודות שמשאירות אתכם כלואים.

מרחב שבו מותר לא לדעת, מותר להיות פגיעים ומותר סוף סוף להשתחרר.

הריטריט שוב יוצא לדרך בקרוב. 

אם הדברים האלו נוגעים בכם באיזו שהוא אופן, אם הרגשתם את הצביטה הפנימית כשקראתם עד כאן, אל תתעלמו מכך.

כי אם הרגשתם כעת משהו, זה כנראה הסימן לכך שזה הזמן שלכם לעשות את הצעד האמיץ הראשון ולבחור בעצמכם.

כל הפרטים מחכים לכם ממש כאן >>

מאז שעברתי לבית החדש שלי בפרדס חנה,  בבוקר כשאני יוצא לשבת קצת במרפסת בחוץ, אני לרוב רואה אותו. 

עורב שחור שמלווה אותי. 

משקיף עלי מהגג של השכן או מהעץ ברחוב שמולי. 

לפעמים כשאני בתוך הבית, אני רואה אותו מגיע למרפסת שלי, לחפש אם השארתי שם משהו מעניין עבורו. 

ציפור מעניינת העורב הזה. 

הוא לא קיבל מראה יפה במיוחד, וגם הקול שלו, אתם יודעים, לא ממש כזה שמפיק צלילים נעימים. 

אבל הוא שם. על העץ, גם עכשיו כשאני בדיוק כותב עליו, יושב מולי וצועק. 

משמיע את קולו. מבטא את עצמו. 

וחשבתי עליו, איך הוא מתקיים, בין שלל מיני הציפורים האחרות ביקום, שזכו בצבעים מרהיבים ובקולות נעימים. 

ועלתה בי ההקבלה שלו, השחור, האפל, לצדדים האפלים שקיימים בתוכנו. 

לצללים שלנו. 

לאותם חלקים, לרוב לא מודעים, שקיימים בכל אחד מאיתנו. 

החלקים האלו, שאנחנו כל כך מתאמצים (לרוב באופן לא מודע) להסתיר. שלא יגלו אותם, שלא יראו אותם. שלא ישייכו אותם אלינו. 

אבל כמו העורב, הם שם. בין שלל הציפורים היפות והנעימות, בין שלל החלקים היפים והמיוחדים שיש בכל אחד מאיתנו. 

וכמו העורב, גם הם דורשים את הנראות שלהם בעולם, למרות הצבע השחור והקול הצרוד והצורם. 

והם שם, מופיעים, לרוב בצורה לא נשלטת, ובאופן לא מבוקר, בלי שנרצה. 

הם מגיעים, ודורשים את תשומת הלב שלהם. 

יש להם הרבה צורות ופנים: הקורבני, חסרת האונים, הילד הקטן, הילד הפגוע, הילדה הננטשת, הכוחני, האלים, המפונקת, העצלן, התלותית, הקנאית והנוקם. 

ויש כמובן עוד הרבה נוספים.

אנחנו לרוב לא אוהבים לפגוש אותם. 

בטח לא להכיר בקיומם או להודות שהם שייכים לנו, שהם חלק מאיתנו, חלק ממי שאנחנו. 

אז אנחנו עובדים מאד קשה להסתיר ולהחביא אותם. 

כדי שלא יגלו שהם נמצאים שם. 

לרוב הדרך "הטובה" ביותר להסתיר אותם, היא לפתח דפוסי אופי שהם ב-180 מעלות הפוכים להם. 

כך אף אחד לא יוכל אפילו לחשוד שהם חלק מאיתנו. 

אז את הצד הכוחני והאלים שבי אכסה עם ריצוי וויתור עצמי. 

את הצד הנינוח והעצלן אחביא עם השגיות ופעלתנות יתר. 

את הקנאית שבי אטשטש עם נחמדות ופירגון אינסופי. 

את חוסר הביטחון נחביא עם מוחצנות. 

וכך אנו מפתחים ובונים את הדמות החיצונית שלנו, את הפרסונה שאנו מציגים לעולם. 

פרסונה שהיא הרבה דברים, אבל היא לא מי שאנחנו באמת. 

ומתוכה אנו חיים ופועלים יום יום. אליה נמשכים האנשים שמקיפים אותנו. אותה הם אוהבים. 

את הגבר המרצה, את האשה ההישגית והפעלתנית, את האיש המוחצן או האשה המפרגנת בלי סוף. 

ואנו לומדים שזו הדרך שלנו לזכות באהבה. 

שזו הדרך שלנו לשמור על כך שלא נהיה לבד או שנרגיש שייכים. 

וזה רק מעודד אותנו עוד יותר לתחזק את הפרסונה הזו. להשקיע בה עוד ועוד אנרגיה. 

מתישהו נתחיל להרגיש שזה מעייף. נרגיש מותשים. כי כמה אפשר לתחזק דמות חיצונית כזו?

האמת היא שאפשר, הרבה מאד שנים. אבל זה מרוקן אותנו אנרגטית. 

אנו חשים שאנו חיים בשקר, לא אותנטיים, שאין מקום לביטוי המלא האמיתי והאותנטי שלנו. 

מתישהו הדיסוננס הפנימי הזה יביא אותנו למצב שנצטרך להפסיק לשקר. 

לפעמים זו תהיה מחלה, לפעמים משבר אחר, פיטורים, גירושים, אבדן כלשהו. 

משהו יקרה. 

העורב יופיע על העץ ויצעק בקול. לא מוכן לוותר על הנוכחות שלו בעולם. גם אם היא פחות יפה או נעימה לאוזן. 

השאלה היא: האם נקשיב לו? 

האם נהיה מוכנים לוותר רגע על ההצגה החיצונית, על הפרסונה, על הדמות שלימדנו את כל העולם סביבנו לאהוב ולהעריך? 

האם נהיה מוכנים לתת הכרה גם לחלקים הפחות נעימים ויפים שיש בנו? 

האם נהיה מוכנים לקבל ולאהוב אותם, את עצמנו, גם עם כל החלקים האלו שקיימים בנו? 

בתהליך האישי שלי, שם גיליתי מה זו אהבה עצמית אמיתית. איך אפשר לאהוב את עצמי, ביחד עם החלקים האפלים ועם הצללים שקיימים בי. 

בתהליכי הליווי שאני עושה עם אנשים, לא פעם, אנו צוללים לעומקים האלו, למפגש עם היבטי הצל שנמצאים שם. לומדים לאהוב אותם ולאהוב את עצמנו קצת יותר. 

אם אתם מרגישים את הדיסוננס הפנימי הזה את התחושה שאתם לא אמיתיים ואותנטיים בעולם, מוזמנים לבוא ולחקור ביחד, לגלות אותם, ולתת להם, ובעיקר לעצמכם, עוד אהבה. 

מוזמנים לקרוא כאן עוד על תהליכי הליווי האישי עמי >>

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון.

והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני.

הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא?

אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות.

אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב.

רק בגלל שהוא מוכר לנו.

אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי.

אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד.

אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

למה?

כי המוח שלנו מכור לוודאות.

ומבחינת המוח, כאב מוכר עדיף פי אלף על עונג פוטנציאלי לא מובטח ולא ידוע.

הכאב המוכר הוא כמו בריכה מחוממת, אבל עכורה.

אנחנו שוחים בתוכה. המים לא נעימים, הם מריחים לא טוב, הם מכבידים עלינו.

אבל אנחנו יודעים לשחות שם.

אנחנו יודעים איפה הקירות. אנחנו יודעים איפה המים עמוקים ואיפה הם רדודים.

יש בזה סוג מעוות של נחמה.

אנחנו מספרים לעצמנו: ש"לפחות אני יודע לקראת מה אני קם בבוקר".

מחוץ לבריכה הזו, יש אוקיינוס של אפשרויות.

יש שם חופש. יש שם שמחה. יש שם יצירה.

אבל אנחנו לא יודעים מה הטמפרטורה של המים שם.

אנחנו לא יודעים אם יש שם גלים.

ואנחנו בעיקר לא יודעים מי אנחנו נהיה כשנצא מהמים העכורים האלה.

וזה אחד הפחדים הכי גדולים שלנו: הריק, חוסר הודאות, אי הידיעה.

החשש שאם נעזוב את הכאב שמגדיר אותנו, לא יישאר שם כלום.

מי אני בלי הלחץ הזה? מי אני בלי התלונה הקבועה הזו? מי אני בלי הדרמה? מי אני בלי הקורבנות?

שנים של שחייה בבריכה של "המצליחן העייף" לימדו אותי את זה בדרך הקשה.

סבלתי. הייתי מותש. אבל הרגשתי בטוח.

ידעתי בדיוק איך לתפעל את הדמות הזו. איך לתחזק את הפרסונה המוכרת.

איך לשהות בתוך הזהות הזו שיצרתי לעצמי. שלא היתה אני באמת, אבל נראה היה שהסביבה החיצונית מעריכה אותה.

היציאה מהבריכה הזו הייתה אחד הדברים המפחידים שעשיתי בחיי.

הרגשתי חשוף. הרגשתי שקר לי. הרגשתי פגיע. הרגשתי שאני לא יודע לנשום בתוך הדמות החדשה, שעדיין לא התגבשה.

לאט לאט, ככל שאיפשרתי לעצמי לשהות בחוץ, מחוץ למים העכורים, התחלתי להרגיש קצת יותר נוח.

הבנתי שהביטחון שחשבתי שיש לי בתוך הכאב, היה רק אשליה.

זה לא היה ביטחון, זה היה קיפאון.

החופש האמיתי לא נמצא בתוך המוכר והבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו לצאת מהמים, להתנגב מהכאב הישן, להשיל מעצמנו את מה שלא תואם אותנו יותר, ולהסכים לפגוש את הלא נודע.

להסכים לא לדעת מה יקרה מחר, אבל לדעת שמחר אנחנו נהיה אנחנו. באמת.

אז הנה ההזמנה שלי אליכם. שאלה לשאול את עצמכם השבוע: "איפה אני שוחה בתוך כאב, רק בגלל שהוא מוכר?"

איפה אני מספר לעצמי שזה "ביטחון", כשבעצם זה פשוט הפחד לצאת מהמים המוכרים?

~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים ללמוד לשחות במים חדשים.

אנחנו ניצור סביבה מוגנת, אוהבת, תומכת ומכילה שבה תרגישו בטוחים לעזוב את הכאב המוכר.

אנחנו נחזיק אחד לשני את היד בזמן שאנחנו יוצאים מהבריכה העכורה ומתחילים לנשום אוויר נקי של חופש.

זה מפחיד לעזוב את המוכר, אני יודע.

אבל האלטרנטיבה היא להמשיך לשחות במעגלים באותם מים בדיוק, ולקרוא לזה חיים.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לצאת, בואו.

אנחנו מחכים לכם על שפת הבריכה.

** בתמונה: רגע מהריטריט האחרון, אחרי ההסכמה "לצאת מהמים המוכרים"…

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון.

או מדחייה.

או מלהישאר לבד.

אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר.

ומפחיד יותר…

הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו.

אנחנו שמים שומרים בדלת.

אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת.

אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה…

אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות.

אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום.

הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

זה יכול להראות, כאילו אנחנו בורחים מהשיעמום. או מהבדידות.

אבל אם נהיה כנים באמת, נוכל אולי לראות שאנחנו בורחים ממשהו אחר לגמרי.

משהו הרבה יותר מפחיד מכישלון, או בדידות או דחיה.

אנחנו בורחים ונמנעים מהרגע שבו הרעש ייפסק, הסחות הדעת יעלמו, המסיכות יורדו, וניאלץ להישיר מבט אל הדבר הכי זר והכי מפחיד בעולם: אל עצמנו.

הדבר שאולי מפחיד אותנו יותר מהכל, זה לפגוש את עצמנו.

אני יודע שזה יכול להישמע מוזר ואבסורדי, כי הרי אני זה אני.

אז ממה יש לפחד?

אני מכיר את עצמי, לא?

אז זהו, שלא.

לרוב לא.

האמת היא, שרובנו חיים עם זר מוחלט.

במשך חלק ניכר מחיי, אני לא הכרתי באמת את ערן.

הכרתי איזו שהיא דמות חיצונית, שהאמנתי (בכל ליבי) שהיא מי שהעולם סביבי חושב שאני צריך להיות.

היו לדמות הזו הרבה צורות שונות לאורך השנים.

הרבה בגדים שהיא לבשה ופשטה, כמו "המנהל הבכיר באינטל", "המנטור המצליח", "זה שיודע".

בניתי סביבי מגוון זהויות וטייטלים.

פרסונה נוצצת ומשוריינת ששכנעה את כולם, אבל בעיקר את עצמי, שזה מי שאני.  

אבל מתחת לכל הדמויות האלו, היה פחד תהומי.

פחד מהגילוי, מהחשיפה, מההכרה, של "מי אני בלי הפרסונה הזו?".

אתמול, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה כעת, הגענו לרגע הזה בדיוק.

היא פתאום פגשה את הפחד הזה מול העיניים.

אם אני מורידה את החליפות, הטייטלים, התפקידים והכותרות, אז מי נשארת שם?

האם אני אגלה שם ריק? שאין שם כלום בלי המטען החיצוני הזה שאני נושאת על עצמי?

או אפילו גרוע מכך, האם אני אגלה שם חושך?

זה הרובד השני של הפחד, והוא אולי המשתק מכולם.

אנחנו מפחדים לפתוח את הדלת לחדר החשוך הזה, כי אנחנו מפחדים לגלות שאנחנו לא רק "טובים" ו"מוצלחים".

אנחנו מפחדים לגלות שיש לנו צללים.

שאנחנו לא מושלמים כמו שגרמנו לעולם סביבנו להאמין.

זה מפחיד להודות בפני עצמי שאני לא רק "איש של אהבה ונתינה".

זה מפחיד לגלות שיש בי גם קנאה, גם קטנוניות, גם קטנות, וגם קורבנות (ועוד הרבה דברים אחרים שלא נעים לפגוש ולגלות על עצמנו).

זה מפחיד לראות שפגעתי באנשים, לפעמים בהכי קרובים אלי.

זה מפחיד לפגוש את הצדדים שגם נמצאים בי, החלשים, הנזקקים, האנוכיים…

אז סיפרתי לעצמי סיפורים.

השקעתי אנרגיה מטורפת בלטייח, בלהסתיר, בלהדחיק.

הלכתי על קצות האצבעות בתוך הבית של עצמי, רק לא להעיר את השדים שישנים במרתף.

אבל הצדדים האלו, הם חלק ממי שאנחנו.

הם לא מגדירים אותנו.

אם יש בי קורבנות, זה לא אומר שאני קורבן.

זה רק אומר שיש בי גם צד כזה.

לצד האחרים שיש בי.

ויש עוד צד לפחד הזה.

אנחנו לא מפחדים רק מהחושך שלנו.

אנחנו מפחדים, לפעמים אפילו עוד יותר, מהאור שבנו.

כי אם נפגוש את עצמנו באמת, ונראה כמה עוצמה יש לנו…

כמה יופי, כמה כישרון ייחודי, כמה אהבה יש לנו לתת כשאנחנו לא עסוקים בהישרדות…

אז לא יהיו לנו יותר תירוצים.

לא נוכל להמשיך להקטין את עצמנו.

לא נוכל להמשיך לחיות "ליד" החיים.

זה מפחיד גם כי זה מחייב.

זה דורש מאיתנו לצאת לעולם ולבטא ולהביע את האור הזה.

לא נוכל יותר לספר לעצמנו סיפורים, שעכשיו זה לא הזמן המתאים.

או אחרי שהילדים יגדלו, או כשהמלחמה תסתיים, או כשנהיה בפנסייה או כש… (השלימו את התירוץ החסר).

אז אם זה כל כך מפחיד ומאיים, למה שנרצה לעשות את זה?

למה לבחור להיכנס לתוך מרחב הפחד הזה מרצון חופשי?

כי החופש שלנו נמצא אך ורק שם.

בצד השני של המפגש הזה.

כשאנחנו מסכימים לפגוש את כל החלקים שיש בנו, היפים והמכוערים, המוארים והחשוכים, רק שם המלחמה הפנימית נגמרת.

פתאום לא צריך להחזיק שום דבר בכוח.

לא צריך לזכור איזה שקר סיפרנו למי ועל מה.

לא צריך לתחזק את הפרסונה והמסיכות.

וכל האנרגיה, שהתבזבזה על ההסתרה והעמדת הפנים מהעולם (ומעצמנו), משתחררת ואנו הופכים להיות קלים יותר.

הופכים להיות אמיתיים יותר.

אותנטיים.

משוחררים.

ובעיקר – חופשיים!

במקום הזה, מגלים, שדווקא כשאנחנו מסכימים להיות "לא מושלמים", אנחנו הופכים להיות יותר שלמים.

אנחנו הופכים להיות אנושיים.

והכי חשוב, אנחנו חוזרים הביתה, אל עצמנו.

אנחנו מגלים שהאדם שאולי הכי מפחיד אותנו לפגוש במהלך החיים שלנו, הופך להיות אולי החבר הכי טוב שאי פעם יהיה לנו.

~~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים לעשות את זה יחד.

אנחנו ניצור את המרחב הבטוח והנדיר הזה שמאפשר להוריד את השריון, להניח בצד את הפרסונה.

ולפגוש את עצמכם. באמת. את האור ואת הצל.

ולגלות, ששם, ורק שם, מתחיל החופש האמיתי.

אם נמאס לכם לברוח, אם אתם מרגישים שהגיע הזמן להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות את מי שאתם באמת, בואו.

אנחנו מחכים לכם שם.

אבל חשוב מכך, עצמכם מחכה לכם שם.

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד.

השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד.

אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו.

האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו.

הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות.

השם שלו היה "ערן המצליחן".

הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות.

הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון.

הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות.

הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך.

תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות.

בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה.

הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים.

בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

והייתי עייף. כל הזמן הייתי עייף.

חשבתי שזה בגלל העבודה הקשה, בגלל האחריות, בגלל "החיים".

היו לי תמיד עיגולים שחורים מסביב לעיניים.

היתה אפילו תקופה שניסיתי לקחת תוספים כדי להתמודד עם העייפות הזו.

אבל שום דבר לא עזר.

מה שלא הבנתי אז, הוא שפשוט הייתי מותש מהתחזוקה.

לא הבנתי אז, כמה אנרגיה נדרשה ממני כדי להחזיק את כל התדמית הזו.

כמה משאבים הנפש שלי שרפה כדי לוודא שאף אחד לא יראה את מה שמתחת למסיכה? ומאחורי התחפושת של המצליחן.

זו היתה ההשקעה הכי גרועה שעשיתי.

השקעתי את כל כולי בלתחזק דמות חיצונית, פרסונה, ובסוף היום נשארתי מרוקן וללא אנרגיות.

בלי כוח לאהוב באמת, בלי כוח ליצור, בלי כוח פשוט להיות. להיות אני.

השחרור הגדול שלי הגיע כשהסכמתי "לפטר" אותו.

את העובד היקר ביותר, ששילמתי לו כל כך הרבה לאורך כל השנים האלו.

לצערי, זה קרה דרך משברים, דרך משברים כלכליים, דרך המפגש עם הסרטן, דרך הגירושים… החיים פשוט עשו את העבודה במקומי וכתבו במקומי את מכתב הפיטורים שלו.

כאשר הסכמתי סוף סוף לפטר אותו, את "ערן המצליחן", את ה"ערן" הזה שחשבתי שאני חייב להיות, קרה הקסם.

פתאום התפנתה לי אנרגיה.

כמויות של אנרגיה שהיו כלואות בתחזוקה, השתחררו פתאום ליצירה, לאהבה, לחיים עצמם.

גיליתי שמותר לי לא לדעת. שמותר לי להיות חלש ופגיע. שמותר לי להיות פשוט אנושי.

והעולם לא קרס. להיפך.

הקשרים שלי נהיו עמוקים יותר. העשייה שלי נהייתה מדויקת יותר. והעייפות הכרונית? היא התחלפה בחיוניות שלא הכרתי.

מזמין אתכם לשאול את עצמכם, בכנות:

את מי אתם מתחזקים שם בחוץ?

מי זה העובד היקר הזה, שלכם?

כמה הוא עולה לכם? באנרגיה, בזמן, בכסף ובבריאות?

אולי הגיע הזמן לפטר אותו סוף סוף?

~~~~~~~~~~~~~~~~~

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי לראות שקורים במהלך חמשת ימי הריטריט "50 גוונים של חופש", הוא לראות את האנשים שמסכימים לפטר את הפרסונה שלהם.

שמוכנים להיות חשופים, פגיעים, כנים ואותנטיים.

קודם כל עם עצמם, ואחר כך עם הסביבה.

רואים עליהם, כמעט באופן מיידי, את ההקלה, השחרור, האנרגיה החדשה והחיוניות.

מבוקר לבוקר הם הופכים ונראים פשוט יפים יותר.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לפטר את העובד הכי יקר שלכם, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט הקרוב!

בזמן האחרון אני פוגש יותר ויותר כאלו.

אנשים שללא ספק, רוב מי שיסתכל עליהם, יגדיר אותם כ"מצליחים".

זה מתחיל במנטורים ובמאמנים, כאלו שלאורך השנים בנו אימפריות של ידע והשראה, ליוו ועזרו לאינספור אנשים, אבל גם מנכ"לים, יזמים ואנשים שלכאורה, וכלפי חוץ, כבשו כל פסגה אפשרית.

הם מסתובבים בעולם עם "חליפה" מושלמת. חליפה של "זה שהצליח", "זו שיודעת את התשובה", "זה שתמיד בשליטה". הם השקיעו שנים בתפירת החליפה הזו, בבניית הפרסונה, בשכלול המסכות.

והעולם? הוא מגיב בהתאמה.

העולם מוחא להם כפיים.

אבל כשהם לא באור הזרקורים, כשאנחנו יושבים ביחד לשיחה שקטה וכנה בקליניקה, הם מודים (ולפעמים בפעם הראשונה גם כלפי עצמם) באמת הכואבת: שהחליפה הזו כבר לא מתאימה להם.

היא לוחצת בכתפיים, היא לא מאפשרת לנשום, היא שוקלת טונות ומכבידה עליהם, ובעיקר מרגישה להם כמו שריון כבד שמפריד בינם לבין עצמם ומרחיק אותם מעצמם.

החליפה שיצרו, המערכת, העסק, הפרסונה – כל אלו כבר לא משרתים אותם יותר.

החליפה שיצרו, חונקת את הנשמה שלהם.

זה לא פשוט להודות בכך.

הייתי במקום הזה בעצמי, ויותר מפעם אחת.

בכל גלגול שעברתי ב-30 שנות הקריירה שלי (באינטל ואחר כך כבעל עסק), חוויתי את הרגע הזה מחדש.

זה רגע מפחיד ומאיים מאד.

כי בנקודה הזו, לרוב מתחיל להתבהר שמה שעשיתי עד היום כבר לא עובד לי יותר.

לפעמים זה גם מלווה בכך שהכלים, השיטות והמהלכים הישנים, אלו שהביאו אותי עד הלום, פשוט לא עובדים יותר, או שעובדים באפקטיביות נמוכה יותר ולא משיגים את התוצאות שהתרגלתי אליהן.

האפקטיביות נעלמת, והתשוקה מתחלפת בעייפות מצטברת.

והפחד? הפחד משתק.

כי אם אני אוריד את החליפה, מי אהיה?

מי אני בלי הזהות שלי של "המנהל הבכיר מאינטל"?

מי אני בלי הזהות של המנטור המצליח שעומד על במות ומרצה למאות ולאלפים?

מי אני בלי הזהות של בעל העסק שמרוויח סכומים גבוהים?

מי אני בלי הזהות שנבנית מתוך המשרדים והצוות שאני מעסיק?

אם אפסיק להיות "הדמות" הזו, האם יישאר שם משהו?

לאחרונה, לקוחה שליוויתי, שהיתה דירקטורית במספר חברות ושהרגישה שזה לא מתאים לה יותר, נדרשה לשאלה הזו בדיוק: "מי אהיה בלי ההגדרה של חברת דירקטוריון?".

לרוב, כשהם מגיעים אלי לתהליך של ליווי אישי עמי, הם מרגישים תקועים.

תקועים בתוך ה"ביניים".

זה המקום שבו הזהות הישנה כבר בתהליכי גסיסה מתקדמים, אבל הזהות החדשה עוד לא נולדה. היא עדיין לא ידועה.

אין להם מושג איך נראית החליפה הבאה שלהם, והמקום הזה מרגיש לא פעם כמו לצנוח צניחה חופשית, רק בלי מצנח.

להיות אותנטי ברגע הזה, זה להסכים להסתכל במראה ולהגיד: "אני כבר לא האיש הזה".

להיות אותנטי, זה להבין שהתפרקות המבנים הישנים היא לא תקלה, היא לא טעות או בעיה. להיפך, היא הזמנה לטרנספורמציה.

להיות אותנטי, זה להסכים לשהות בתוך הריק, בתוך הלא-נודע, מבלי לנסות "לתקן" אותו מיד עם עוד תוכנית עבודה או אסטרטגיה עסקית.

כי כל נסיון ליצור תוכנית עבודה חדשה בתקופת ה"ביניים" הזו, מוביל ליצירה של "עוד מאותו הדבר", אולי רק באריזה שונה, אבל לא במהות שונה.

זה לא פשוט. זה מפחיד. וזה דורש אומץ. הרבה אומץ.

בתהליכי הליווי האישי שלי, אנחנו לא מנסים לתקן את החליפה הקיימת. אנחנו לא מנסים להרחיב או להצר את החליפה הישנה. אנחנו מגיעים לנקודה שבה האדם מסכים לפשוט אותה.

להוריד אותה, ואפילו רק לכמה רגעים, ולהתבונן מסביב ולראות, אולי יש בגדים או חליפות אחרות שמתאימות לי יותר.

אנחנו יוצאים למסע חקירה בתוך הפינות המורכבות ביותר, בסמטאות של הפחדים, הצללים, והתשוקות שהם כבר שכחו שקיימים בהם, כי כל כך התרגלו לחליפה הנוכחית.

זהו מסע חקירה לתוך מרחב שבו מותר להם, סוף סוף, לא לדעת. מרחב שבו פריצת הדרך הבאה שלהם לא תגיע מהראש, מהשכל ומההיגיון. אלא מהסכמה עמוקה לפגוש את הלב שלהם, להיות פגיעים. ובעיקר – להרגיש.

להרגיש מה כבר לא נכון להם יותר ומה כן.

אם אתם מרגישים שאתם מחזיקים בשיניים בזהות שכבר לא משרתת אתכם, אם מרגיש לכם שהחליפה שלכם הפכה לכלא, אני מזמין אתכם להיעזר בי. להיות זה שצועד איתכם בתוך הערפל עד שתתגלה האמת החדשה שלכם.

כתבו לי כאן הודעה >>

בואו נוריד רגע את המסכות ונתחיל לגעת באמת.

שלשום הסתיים עוד ריטריט של "50 גוונים של חופש".

זה היה הריטריט הרביעי וכל אחד מהם שונה מהאחרים.

התחלנו ביום רביעי בצהריים, 24 אנשים זרים.

מבוכה, שקט, תהיות של אנשים בינם לבין עצמם (וגם חלק בקול), אם הגיעו למקום הנכון.

חמישה ימים אחר כך, בראשון אחר הצהריים זה הסתיים. כבר לא זרים. 24 אנשים שהרשו אחד לשני להציץ לעומק הלב והנשמה אחד של השני.

צחקנו על כך שזה הריטריט ש"ביזבז" הכי הרבה טישו. אני חושב שרק אני לבדי פרקתי חבילה.

יש משהו כל כך משחרר במרחב של אהבה שמאפשר לאנשים להביע רגשות, לדבר את הכאבים, לשתף במה שבאמת חי בהם, לבקש חיבוק או עזרה או סתם לראות עיניים טובות שמביטות בך.

יש משהו כל כך משחרר במרחב שבו הסיפור שלך לא משנה. לא משנה מי אתה ומה ההיסטוריה או התואר או התפקיד שלך. מה שבאמת משנה הוא הלב שלך, וזה מה שאחרים רואים, ובעיקר – פוגשים מרגישים.

זה תמיד מפעים אותי לראות איך האנשים מתקלפים במהלך הימים האלו. מבוקר לבוקר הם משילים עוד ועוד משקל מכביד.

קילוגרמים של אשמה, של כאב, של ציפיות (של עצמי ושל אחרים), של ריצוי, של ביקורת עצמית ושיפוטיות. ובמקומם הכניסו עוד ועוד אהבה לחייהם.

וגם אני עברתי שם תהליך עמוק מאד עם עצמי.

משתף כאן בשלושה היבטים אישיים שחוויתי מול עצמי.

הראשון:

בשנתיים האחרונות, בתוך התהליכים והטיפולים שאני עצמי עובר, יותר ויותר הסכמתי לקבל על עצמי, שהכוח האמיתי שלי הוא אהבה.

זה לא פשוט לי לומר/לכתוב את זה, כי זה עדיין, באיזה שהוא מקום בתוכי, נתפס לי כמשהו רוחניקי כזה, של "מחבקי עצים" וזו זהות שממש קשה לי לקבל על עצמי.

אבל אם אני מצליח לכמה רגעים, לנתק את הזהות הזו, מהמהות שלה, אז אני ממש יכול לראות איך האהבה שבי היא כח מאד עוצמתי וחזק.

וזה גם מה שהנחתי בפתיחה של הריטריט, ברביעי האחרון. אמרתי למשתתפים, שהיו אז עדיין, קבוצה של זרים מוחלטים, שהבסיס לכל מה שאנו יוצרים כאן במרחב המשותף הוא – אהבה.

וזה מה שהיה שם – בלי סוף אהבה, ללא תנאי, ובעוצמות גבוהות.

והפעם, היה לי קל יותר לראות ולקבל את זה, שזה מה שיש שם. ולקבל את זה בעצמי, על עצמי.

השני:

לפני כמה חודשים, כשהייתי בטיול שלי בקוסטה ריקה, עברתי שם סשן מאד עוצמתי וחזק אצל מטפל הודי. אלו היו 3 שעות שהיה בהם הרבה כאב, לצד תובנות עמוקות וגם מידעים שהגיעו אלי.

באחד הרגעים שם, קיבלתי את ההכרה (או אפילו הציווי) להסתכל על עצמי כאיש של ריפוי. זה משהו שגם עלה בצורה מסויימת בעבר בתהליכים קודמים שעברתי, אבל הייתה בי הרבה התנגדות לכך.

וגם שם, במהלך הטיפול ההוא, ההתנגדות הזו הופיעה.

עבורי, יש משהו מאד מחייב ומשמעותי במילה "ריפוי". ואני מתייחס אליה בסוג של חרדת קודש.

כי בעולם שלנו שהפך להיות כל כך סיסמתי ואינסטנט, שבו כולם מחפשים את "גלולת הקסם" שתפתור להם את כל צרותיהם, יש בעיני כבר סוג של זילות בכל כך הרבה מילים. כמו ריפוי.

בראיון שקיימתי לפני כמה שבועות עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה שכנות בשדה של אהבה = ריפוי.

וזה בדיוק מה שהיה שם בריטריט, הרבה מאד כנות ואותנטיות, אינטימיות עמוקה ופגיעות, על מצע של אהבה. אהבה ללא תנאי.

אנשים נפתחו ושיתפו על מקומות מאד קשים ומורכבים שעברו, מטענים כואבים שסוחבים איתם הרבה מאד שנים, ופתאום שם, הצליחו להניח אותם ואפילו לרגע אחד, ולא לשאת את כל המשקל הזה עליהם לבד.

המילה שחרור חזרה על עצמה הרבה פעמים אצל אלו שעשו זאת.

ביום שבת בצהריים, אחרי שיצאנו להפסקת הצהריים והאולם התרוקן, ורד חיבקה אותי ואני התפרקתי.

אחרי הימים האחרונים שעברנו, ומה שקרה שם לאנשים, פתאום הרגשתי את זה.

הרגשתי את הריפוי שהיה שם.

והייתי, לראשונה, מוכן לקחת על כך בעלות. על היכולת שלי ליצור מרחבים כל כך מיוחדים כאלו שריפוי מתאפשר שם.

במעגל הסיום אחד המשתתפים דיבר אלי ואמר לי שאני מנהיג של ריפוי דרך אהבה.

ואז, לראשונה, המילים האלו לא עוררו בי התנגדות. הסכמתי לקבל אותן.

השלישי:

במעגל הסיום, אנשים אמרו לי תודה.

תמיד, בסיטואציות כאלו, הייתי שומע את המילים, אבל לא תמיד זה היה נכנס לי ללב. לא תמיד הרגשתי את זה.

הפעם הרגשתי. ממש הרגשתי את התנועה של הלב. את הרטט שלו, את התודה של האנשים, נכנסת עמוק ללב שלי ומרטיטה אותו מבפנים.

אולי זה בגלל כל הימים האלו שהלב היה כל כך פתוח ורוטט גם ככה.

אני לא יודע, וזה גם לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שהרגשתי את זה וזה הלך איתי הביתה, ועודנו שם איתי בפנים.

כמישהו שתמיד עבד מאד עם הראש, עם צד מנטאלי מאד מאד חזק, התחושה הרגשית שחוויתי שם בימים האלו, היתה מאד עוצמתית ומשמעותית.

זה היה גם שיקוף מאד חזק עבורי, על הדרך שעשיתי בשנים האחרונות ועל פתיחת הלב והמערכת הרגשית שלי.

ולא הייתי יכול לעשות את זה לבד. יחד איתי החזיקו את המרחב הזה, ורד, אהבתי,. שהאנרגיה שלה נוכחת וחזקה במרחב ושהנוכחות שלה בריטריט כל כך משמעותית עבורי, ועבור כל אחד מהמשתתפים.

וגם רוני וכינרת שהיו אסיסטנטים והביאו את הלב שלהם בצורה כל כך עמוקה ומשמעותית והיו שם בשבילי ובשביל כל האחרים.

תודה לכם ועליכם!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי.

יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז.

אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש.

וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם.

ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים.

המשפט היה:

ריפוי = כנות בשדה של אהבה

בום!

פתאום הנקודות התחברו לי.

הבנתי למה המשתתפים הריטריט "50 גוונים של חופש" התכוונו במשובי הסיום שלהם ובדברים שאמרו.

אחד הפידבקים שחזרו עליהם שוב ושוב ושוב, היה שהם הרגישו המון אהבה במרחב שנוצר.

האהבה הזו נתנה להם המון בטחון להיפתח, להרגיש בנוח לחשוף בעצמם דברים (מול עצמם ולעיתים גם מול אחרים), ובעיקר – להתבונן בכנות על עצמם, על החיים שלהם, על הבחירות שלהם, ועל הרצונות שלהם.

מרחב של אהבה מעניק לנו בטחון.

הבטחון מאפשר לנו לפגוש עוד חלקים בתוכנו ולהסתכל עליהם בכנות. לראות את האור שבנו וגם את החלקים שבצל.

בלי הבטחון, יהיה לנו מאד מפחיד וקשה להעז ולהתבונן עליהם. האהבה והבטחון מאפשרים את זה.

וכשמעזים להסתכל על כל החלקים שלנו, כולל הכואבים והמורכבים שיש בנו (ובכולנו יש), אפשר גם לקבל ולהכיל אותם במקום להדחיק ולהסתיר אותם (מה שעשיתי בהצלחה מרובה חלק ניכר מחיי).

ואז אנו יכולים להיות יותר ויותר כנים עם עצמנו. לראות את האמת שבנו. גם אם היא לפעמים מורכבת.

כשאנו רואים את כל החלקים שבנו, ומוכנים לקבל אותם ואפילו לאהוב את עצמנו ביחד איתם, יש שחרור של הרבה מאד אנרגיה שהשתמשנו בה כדי להסתיר, להדחיק או לתחזק איזו פרסונה חיצונית שהיא לא אנחנו.

האנרגיה הזו שמשתחררת, ולא נדרשת יותר, מורגשת כתחושה עמוקה של הקלה, שחרור וחופש.

והיא זמינה לנו לדברים אחרים בחיים שלנו.

במקום אנרגיה שמתבזבזת על הסתרה, הדחקה ותחזוקה של פרסונה מזויפת, יש אנרגיה זמינה ליצירה, להתחדשות, לאהבה, לעומק ואינטימיות.

במקום אנרגיה שמכלה את הכוחות שלנו, יש אנרגיה חדשה שמעוררת ומעניקה לנו חיים ותשוקה.

במקום אנרגיה שמרחיקה אותנו ממי שאנחנו באמת, יש אנרגיה שמחברת אותנו לעצמנו.

זה שינוי עצום.

זה שינוי עצום בחיים ובכל חווית החיים.

ושם, גם יש פוטנציאל לריפוי.

כי כשאני מוכן להתבונן על עצמי ועל החיים שלי בכנות, אני יכול להשלים ולקבל את כל החלקים שבי, לאהוב את עצמי על שלל היבטי וחלקי.

ואהבה עצמית, לדעתי, היא הריפוי הכי גדול שיש.

היא הכוח הכי חזק שיש לנו.

וככל שאנו אוהבים יותר את עצמנו, כך נוכל גם לתת יותר אהבה לאחרים.

כי כמו עם כסף, כך גם עם אהבה ואנרגיה: אני לא יכול לתת לאחרים יותר ממה שיש לי.

כנות בשדה של אהבה מאפשרת ריפוי.

ואיזו ברכה זו לחיים שלנו!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>