הי,

שלשום, ביום העצמאות שלחתי לרשימת התפוצה שלי שאלה: מה זה חופש ועצמאות עבורכם?

קיבלתי מכם חזרה עשרות תשובות, עברתי והגבתי לכולן, וריכזתי מתוכן כמה תשובות מייצגות, שהאחרות היו דומות להן.

אפשר ללמוד הרבה על אדם מתוך התשובה שלו, לראות את המקום המנטאלי והתודעתי שהוא נמצא בו, מה האמונות שמחזיקות אותו ומתוך כך גם נגזר, מן הסתם, המקום שהוא נמצא בו בחיים שלו.

אז הנה המקבץ הראשון של התשובות שקיבלתי:

בשבילי חופש זה לקום כל בוקר מחדש ולבדוק את המחשבות של אתמול

עצמאות בשבילי זה חופש לבחור

עצמאות היא חופש לעשות את הבחירה שלי בהשלמה מלאה

היכולת לקום בבוקר ביקיצה טבעית ובלי לחץ, לתכנן את היום/השבוע בעצמי ללא תלות באף אחד.

הזמן שיש לי לזרום עם ההחלטות שלי מאפשר לי עצמאות יומיומית.

הנשימה וההתבוננות בה מאפשרת לי עצמאות של הרגע.

עצמאות היא עצמי…אותנטי…להחליט בכל רגע איך מתנהלת. זאת פריבילגיה ,אותה מעריכה כל יום. יודעת שזה לא מובן מאליו.

עצמאות בשבילי זה – להיות במודעות ורגיעות פנימית, ולפעול ולקדם את הערכים והדברים החשובים שלי בחיים!!

היכולת לפעול מבפנים החוצה בביטחון וחופשיות. (בורא/אחראי )בלי שהחוץ יסיח את הדעת או יפעיל טריגרים לא רצוניים (קרבן/עבד) או תגובות בגלל זיכרונות/והרגלי עבר.(ער למחשבות)

למצוא דרך להיות חופשיה מכל המגבלות שהאגו מטיל…להפסיק לתת לו להסית אותי מדרך הלב עם שלל מחשבות מיותרות, זכרונות כואבים ודאגות לגבי העתיד שרק גורמים לעוד סבל.

בשבילי עצמאות וחופש זה לפעול למרות הפחדים שלי.

והיו גם כמה תשובות בסגנון:

שיש לי את מלוא המשאבים לכל מה שאני חפץ

לקנות מה שאני רוצה

לעשות את הדברים שאני אוהב לעשות בלי לדאוג להיבטים כלכליים

לנסוע לאן שאני רוצה ומתי שאני רוצה, לגור איפה שאני רוצה

יש הבדל מהותי בין שני הסוגים של התשובות הללו.

הקבוצה השנייה עוסקת בחיצוני – במה יש לי או שאין לי, ולרוב עוסקת במשאבים הכלכליים / חומריים שאדם מאמין שהוא צריך כדי להיות בחופש.

הרבה אנשים מאמינים בכך. שהכסף ישחרר אותם, יעניק להם חופש. גם אני, במשך שנים רבות, האמנתי בכך.

אין ספק שכאשר יש לאדם יותר כסף, יש לו יותר אפשרויות, הוא יכול לחיות ביותר נוחות.

אבל פגשתי הרבה מאד אנשים, וגם את עצמי, במצבים שהיה הרבה כסף, אבל לא הייתי בחופש. הייתי בפחד שהוא יגמר, הייתי בשיעבוד לצורך לייצר ממנו בכמויות גדולות, שבוי בתוך פרסונה שיצרתי ושעבדתי קשה מאד לשמר ולתחזק אותה.

לא הייתי חופשי להיות אני. עצמי. אותנטי.

הגדרתי את עצמי על בסיס מה שהיה או לא היה לי בחשבון הבנק.

זה לא חופש.

חופש הוא לא משהו חיצוני. הוא לא קשור לשום דבר חיצוני. הוא אצלנו, עמוק בפנים, במערכת האמונות והתפיסות הפנימיות שלנו, באיך אנחנו תופסים את עצמנו מול נסיבות החיים שלנו.

אחד הציטוטים שנתקלתי בהם לפני קרוב לעשרים שנים, ונשארו איתי עמוק מאז, הוא של ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי, במלחמת העולם השניה, באושוויץ, שכתב על כך בספרו: "האדם מחפש משמעות".

הוא כתב: "אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו"

זה החופש האחרון, ואולי היחיד, שיש לנו: לבחור את התפיסות והאמונות שלנו מול מציאות כזו או אחרת.

הקבוצה הראשונה של התגובות ששלחתם לי, עוסקת בדיוק בזה. בבחירות הפנימיות, שלי מול עצמי. לא בשום דבר חיצוני.

זה קל אולי להבין ולהסכים עם זה, הרבה יותר מורכב – לחיות את זה. לחיות את זה יום יום. בלי קשר למה שקורה מסביב, בלי קשר לסיבות ולנסיבות.

זה דורש עבודה פנימית ומודעות עצמית גבוהה.

זו אולי העבודה הכי קשה שיש (העבודה הפנימית), אבל היא גם המשתלמת ביותר, וזו שמשלמת את הדיווידנדים הגבוהים ביותר.

רוב האנשים יחיו את מרבית חייהם כשהם כלואים במלכודות מנטאליות, רגשיות ומעשיות בחיים שלהם.

מלכודות אלו הן הנחות יסוד (על העולם, על עצמנו, על איך ש"נכון" ו"צריך" לחיות) שאנו מקבלים אותן ללא ערעור או מחשבה נוספת. המלכודות האלו מצמצמות ומגבילות את החופש שלנו.

אנחנו הופכים להיות חופשיים קודם כל בגלל הבחירה שלנו לחיות ככה, ומתוך כך שאנו מתמקדים בדברים שאנו יכולים לשלוט בהם, מפרקים ומסירים את המלכודות והמורכבויות מהחיים שלנו.

אם חופש הוא דבר שחשוב לכם, אם אתם מוצאים את עצמכם משועבדים לאמונות ותפיסות שמצמצמות את חופש הבחירה שלכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי למסע טרנספורמטיבי בשלווה ובשקט, של הרי ירושלים, ומול הנוף המדהים של הסטף, בסביבה נטולת הפרעות, נצא למסע עמוק של חמישה ימים. מסע חקירה משותף שבו תוכלו להתעמת עם הפחדים והדפוסים הללו ולצאת לדרך חדשה של חופש בחיים.

זהו לא מסע לימודי.

אני לא מתיימר ללמד אתכם שום דבר.

אין לי נוסחאות, שיטות או מתכונים להציע לכם. אני לא מעביר מצגת או מסביר לכם מתוך חוברת לימוד.

אני מזמין אתכם למסע פנימי עמוק, כל אחד מכם עם עצמו.

מסע של חקירה, של גילוי, של התנסות שתוכו תגלו מה חשוב לכם ומה פחות. מסע של תרגול וחוויה ממשית (לא תאורטית).

זוהי הזמנה למסע חוויתי וטרנספורמטיבי, שבו הלמידה קורית מעצם החוויה עצמה.

אתם תגלו מה נכון ומדויק לכם, לא כי אני אמרתי או לימדתי אתכם "נוסחה" כזו או אחרת.

נשמע מעניין? כל הפרטים כאן

* * בתמונה: אני, במפגש האינטגרציה של הריטריט הקודם, אחרי שנפלתי ושברתי את היד. בחופש להיות עם הכאב, עוד לפני שידעתי שהיא נשברה

אז היום יום הולדת.

יום מורכב יצא לי השנה, יום הזכרון וערב יום העצמאות, ועוד בשנה הכי מורכבת וכואבת שהמדינה הזו חווה.

יצאתי בבוקר להליכה בשדות של המושב שאני גר בו. וחשבתי עד כמה המציאות שלנו שברירית. עד כמה היא יכולה להיות לא צפויה והפכפכה, ועד כמה יש בה מהכל: כאב ושמחה, צער ואושר, הצלחה וכישלון, ביחד ולבד. מציאות של הפכים וניגודים.

למעשה, היום היינו אמורים בכלל לצאת ליום השישי של הליכה על הקמינו דה סנטיאגו בספרד. מחר היינו אמורים להגיע לסנטיאגו דה קומפוסטלה, נקודת הסיום של המסע שלנו.

רצה הגורל וחמישה ימים לפני הטיסה שברתי את יד ימין שלי.

כל התוכניות השתנו  לחלוטין.                                          

ברגע אחד.

כמו שברגע אחד, לפני כשבעה חודשים, ב6:29 בבוקר, השתנו החיים של כולנו כאן במדינה.

מציאות משוגעת כזו.

והנטייה הכי אנושית שלנו היא לנסות להיאחז ולחזור למה שהיה לפני.

אני רואה את זה עם היד שלי.

עד כמה קשה לי להתמסר לחוסר האונים של יד מושבתת, של חוסר היכולות לעשות פעולות בסיסיות הכי פשוטות כמו לשים משחה על מברשת השיניים, לפתוח צנצנת או לסגור את חגורת המכנסיים.

אני רואה עד כמה הרצון לחזור לרגע של לפני, למוכר, לוודאי, הוא גדול וחזק.

רק שאי אפשר. וזו המציאות שלנו ויש בה מהכל.

גם כשאני מסתכל על החיים שלי היום, ביום ההולדת שלי, אני חווה את הכל. את הרגעים הטובים והיפים, ואת הכואבים והמורכבים. ממש כמו היום הזה שחלקו יום זכרון וחלקו חג עצמאות. הכאב והשמחה מחוברים ביחד. אלו החיים עצמם.

ולפעמים דווקא מהמשברים הכי קשים והכי כואבים נוצר משהו חדש וטוב. עברתי את זה אינספור פעמים לדעת שזו לא קלישאה אלא אמת פשוטה.

ואנחנו לא באמת יודעים מה יבוא מחר, ומה נפגוש בחיים שלנו, ומתי כל הסיבוב שלנו כאן יסתיים.

אז כל מה שנותר הוא לחיות. עכשיו. בכל רגע. ולהפיק מכל מצב את המיטב.

מזכיר את זה גם לעצמי עכשיו, עם היד השבורה