אתמול, במהלך יום הזכרון, הרדיו בבית היה פתוח במשך שעות ארוכות על גלגל"צ, שהשמיעו כל היום, שירים שנכתבו מתוך מילים שהשאירו אחריהם חיילים שנפלו.

אחד מהשירים האלו תפס את הלב שלי במיוחד.

מתוך הפרויקט "שבעה שירים באוקטובר".

שירו של ג'ימבו ג'יי שנכתב למילים של סרן יובל זילבר ז״ל.

והמילים עצמן, שגרמו לי לעצור ולחפש את מילות השיר המלא היו: "אם אתם קוראים את המילים שלי, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות".

חיים ששווה לחיות.

לכאורה, זה ברור, אבל זה באמת לא מובן מאליו.

זה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי, על החיים שלי, האם אני חי חיים ששווה לחיות?

אם אני כנה עם עצמי, כשאני מסתכל לאורך החיים שלי, אז היו שנים שלא יכולתי לענות על השאלה הזו ב-"כן" ברור.

תקופות שבהן חייתי חיים של מישהו אחר.

לפי הסללות, תפיסות ואמונות של אחרים.

לקח לי זמן לעצור, ולבחון את המקומות האלו. איפה אני חי חיים שלי, ואיפה אני פשוט נמצא על מסלול כלשהו שהותווה אי שם בילדות, ופשוט ממשיך וממשיך.

היו לי כמה נקודות עצירה לאורך השנים, לבחון את המסלול הזה ולעשות בו תיקונים.

אבל ללא ספק, המפגש עם הסרטן, לפני כשבע שנים, היה תמרור העצור המשמעותי ביותר מהן.

עם כל מה שבא אחריו, והפירוקים של הרבה מבנים, תבניות, היבטי פרסונה ואישיות שהורדתי ממני, אני יכול היום להיות שלם יותר עם האמירה של "חיים ששווה לחיות".

וחלק מהחיים האלו, אלו גם המשברים, הנפילות, הכישלונות, האכזבות, ההפסדים, הפגיעות, הכאבים.

לצד השמחות, האושר, האהבה, היצירתיות, התעוזה, החוויות, העונג, והיופי.

הכל. כל אלו ביחד. מרכיבים את מה שאנו קוראים לו "חיים".

פעם האמנתי שחיים "טובים, מאושרים ונכונים" הם כאלו שיש בהם רק מהטוב. רק מהיופי.

היום אני יודע, שאלו חיים שיש בהם מהכל. הם לא מושלמים, אבל הם הרבה יותר שלמים.

אני לא מושלם, אבל היום אני מרגיש הרבה יותר שלם.

יותר שלם עם מי שאני.

יותר שלם עם מה שיש לי.

וגם יותר שלם עם מה שלא.

ויש לי עוד עבודה לעשות עם זה

זה לא באמת נגמר מתישהו.

איפה זה פוגש אתכם?

מה עבורכם הם "חיים ששווה לחיות"?

שמחתי להתארח בפודקאסט "מעבר למילים" של מוטי בן משה

הנה מה שמוטי כתב על הפרק:

כדי לגלות יבשות חדשות צריך לשכוח מראה חוף.

ערן שטרן מגיע לשיחה חשופה על הדרך שעבר: זוגיות של 30 שנה שנגמרה, פרק ב' עם ורד, ואיך קשר אינטימי יכול להיות המקום שבו מפסיקים לשחק תפקיד ומתחילים להכיר את עצמנו באמת.

אנחנו מדברים על האחריות לרגשות בתוך זוגיות, על האומץ להגיד אמת בלי להשליך, ועל זה שריפוי לפעמים מתחיל דווקא כשמפסיקים לרצות.

אחר כך אנחנו צוללים לתודעה ולשינוי דרך נקודת מפנה חדה: הסרטן.

ערן מספר איך הדמות של החזק והמצליח התחילה להתפרק, מה ההבדל בין לבקש עזרה לבין לדעת לקבל אותה, ואיך אהבה עצמית הפכה להיות התשתית לכל בחירה אחרת.

בדרך אנחנו נוגעים גם בריטריטים שהוא מוביל, בשיח על מיניות ממקום נקי ובוגר, ובמשפט אחד שמסכם הכל: ההישג הגדול ביותר שלנו הוא לחזור להיות אנחנו בעולם שמנסה להפוך אותנו למישהו אחר.

בסוף נשאר מצפן אחד שכל אחד מאיתנו יכול לקחת הביתה.

עוד שנה עברה. והגיע המועד לדייט השנתי שלי עם האונקולוג.

אפשר לסכם את המפגש שלנו היום במילים האחרונות שלו לפני שיצאתי מהחדר: "היית ילד טוב, תמשיך ככה"

שבע שנים.

שבע שנים מאותו היום שבו שמעתי מרופאת המשפחה את המשפט "זה לא נראה טוב", ושבעקבותיו יצאתי למסע של החלמה. ובעיקר מסע של חזרה הביתה – אל עצמי.

כבר כמה שנים שאני מתאר את המפגש שלי עם הסרטן בשם "מתנה באריזה מחורבנת". אפילו שוקל לקרוא לספר החדש שלי בשם הזה… נראה

מבחינתי זו בהחלט היתה מתנה. לא כזו שהייתי בוחר לקבל שוב. וגם לא מלכתחילה לקבל אותה.

אבל לפעמים אנחנו מקבלים מתנות שאנחנו לא מבקשים. לרוב, כמו זו שלי, הם יגיעו באריזה מכוערת, ולפעמים גם כואבת וקשוחה.

הבוקר נפגשתי עם לקוח שאני מלווה מזה תקופה. הוא חווה אתגר משמעותי בחיים שלו. משבר רציני.

מסוג הדברים שאין בחירות פשוטות וכל אלטרנטיבה או דרך שבה יבחר תהיה כואבת, מורכבת ודרמטית.

Shit happens.

ומן הסתם, כשנמצאים בתוך האירוע עצמו, קשה לראות איזה טוב יצמח מכך. קשה עד בלתי אפשרי בכלל.

לפעמים צריך לעבור מספיק זמן, שבפרספקטיבה שלו, אפשר לראות מה קרה לנו מאז. איך התפתחנו והשתננו.

אני מאמין שארועים כאלו שקורים לנו, אינם קורים סתם. יש להם סיבה עמוקה יותר.

לא תמיד כזו שנבקש באופן מודע, אבל כזו שהנשמה שלנו ביקשה עבורנו.

אפשר להתייחס לארוע כזה או אחר כ-"משהו שקרה לי".

ואפשר גם להסתכל עליו ולשאול "מה יש כאן עבורי?"

שתי שאלות שונות, שיובילו לשתי דרכים שונות להתמודד עם המצב.

זה ההבדל בין להיות קורבן של הארוע או להתמסר למציאות ולנסות להבין מה היא רוצה לומר לי.

איזה שינוי אני נדרש לעשות?

מה הלמידה שאני צריך לקחת מכאן?

קל לומר, הרבה יותר קשה ליישם.

במיוחד כשנמצאים בתוך לב הסערה.

מה שעזר לי בתקופה ההיא, לפני שבע שנים, היו שני משפטים שכל הזמן הזכרתי לעצמי:

1. אם קיבלתי את האתגר הזה, זה רק בגלל שיש לי את היכולת להתמודד איתו
2. הסבל הוא סופי

כבני אדם, יש לנו יכולת הסתגלות יוצאת דופן למצבים מורכבים.

וכשאנו עוברים אותם, משהו בתוכנו משתנה.

משהו מתחזק. מתגבש. מקבל צורה חדשה.

ועם הצורה החדשה הזו, אנחנו ממשיכים הלאה בחיינו.

ובשאיפה, אם נבחר ונכוון לשם, הצורה החדשה הזו תהיה לטובתנו.

בריאות!ת

שמחתי להתארח בפודקאסט "התפתחות או שנמות" עם נדב אטיטאס. נסחפנו לשיחה מרתקת על חופש, על תחילת הדרך שלי לפני כעשרים שנים, התמודדות עם משברים והחיים עצמם.

הנה מה שנדב כתב על הפרק:

אנחנו יוצאים היום למסע סביב הגדרת החופש, האם יש לו מחיר? כמה עולה? שווה לשלם? מהו בכלל חופש?

מסע חייו המרתק של ערן שטרן דרך ההייטק אל האימון, משם אל טלטלה גדולה סביב עסק מצליח ביותר, סרטן ומה לא, וכל זה תוך כדי חקירה של המושג חופש ומתי יש לי ממנו.

ולא, זה לא קשור לכמות הכסף בחשבון.

ערן מספק לנו הצצה נפלאה להבנות, לתפיסות ולאמונות שנולדו מתוך מפגש עם מציאות חייו.