לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי.

אני מוצא בה סוג של אמת.

אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב…

או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים!

אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל.

רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו.

ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת.

אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם.

כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר.

וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית.

אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן.

למה אנחנו לא פשוט… עוצרים? יורדים ממנו?

כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן.

וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים.

פרדוקסלי ממש.

זה לא סתם כך.

ההסללה הזו, הריצה חסרת הנשימה הזו, מגנה עלינו. המסלול המוכר הוא אולי שוחק, מעייף ולפעמים מדכא, אבל הוא בטוח. הוא מוכר.

המשמעות המיידית של לרדת מהגלגל אומרת לפגוש את תהום חוסר הוודאות.

לפגוש את האימה של "מה יגידו עליי אם אהיה שונה? אחר?"

לפגוש את הפחד המשתק מלאבד שליטה, את החרדה הכלכלית, או את התחושה שאם אני לא ב"עשייה" מתמדת אז אני לא שווה כלום או שאין לי ערך.

זה פוגש אותנו בהרבה צורות שונות:

כשאנו מסיימים עוד יום מטורף בעבודה, מותשים, רק כדי להרגיש "מוצלחים" בעיני החברה, בזמן שהנשמה שלנו כבר קורסת.

כשבעל עסק בונה לעצמו אימפריה קטנה, מגיע ליעדים שחלם עליהם, אבל מתעורר בבוקר עם מועקה בחזה כי הוא הפך לעבד של העסק של עצמו, במקום לאדון שלו. ועכשיו הוא צריך לשרת ולהאכיל את המפלצת שיצר.

כשאנחנו נשארים בשותפויות עסקיות או בסביבות עבודה שמכבות אותנו, רק כי הפחד מה"לא נודע" מפחיד יותר מהסבל המוכר.

מרגיש לכם מוכר?

פריצות הדרך המשמעותיות שקרו לי בחיים או בעסק, לא קרו כי מצאתי שיטה או דרך חדשה לרוץ מהר יותר על הגלגל.

הן קרו כשהסכמתי לעצור.

כשהסכמתי להישיר מבט אל הפחד הזה, לפגוש את הדפוסים שלי שאמרו לי "אסור לך לעצור", ולהבין שהם אשליה.

וזו בדיוק המשמעות של חופש.

חופש מההסללות, מהתבניות, ממה ש"צריך" ו"נכון".

החופש לחיות מתוך הריבונות שלנו.

אבל אי אפשר לעשות את זה תוך כדי שאנו ממשיכים לרוץ על גלגל העכברים.

כדי לבחון את המסלול מחדש, חייבים לעצור לרגע ולהתבונן על החיים שלנו מהצד.

לשם כך נועד הריטריט "חמישים גוונים של חופש".

זו לא עוד סדנה שתלמד אתכם איך לרוץ מהר יותר או להספיק יותר ביום שלכם.

זה מרחב שבו תרדו מהגלגל לכמה ימים.

סביבה בטוחה שבה אנחנו מעיזים לבחון את המסלולים שבהם אנחנו הולכים, פוגשים באומץ את אותם חסמים רגשיים שמשאירים אותנו במקום, ובוחרים מחדש את הכיוון שבאמת נכון לנו.

אני מזמין אתכם לעשות את הצעד האמיץ הזה. להפסיק לרוץ לשום מקום ולהתחיל ללכת אל עבר החופש שלכם.

פרטים מלאים מחכים לכם כאן:

כשהייתי בן 18, כתבו עליי בספר המחזור השכבתי: "ערן, קודם גנון, אחר כך גן חובה, בית ספר, תיכון, צבא, אוניברסיטה, עבודה, דירה, חתונה, ילדים, מילואים… אז מתי אני אספיק לעשות קצת חיים?"

הנבואה הזו התגשמה במלואה.

כמו רובוט מתוכנת, עברתי תחנה אחר תחנה במסלול החיים ה"נכון".

אף פעם לא עצרתי לשאול את עצמי – האם זה באמת מה שאני רוצה?

עד שפגשתי בסרטן.

כן, לפעמים החיים צריכים לתת לנו סטירה מצלצלת כדי שנתעורר.

ושם, בקומה 2-, במחלקה הרדיולוגית באיכילוב, מתחת מכשיר ההקרנות, הבנתי שאם אני לא ארד לשורש העניין – למה יצרתי לעצמי חווית חיים כזו –  אקבל מועד ב'. והפעם זה יהיה הרבה יותר קשה.

זה הוביל אותי למסע עמוק של חקירה עצמית. התחלתי להרים כל אבן בחיי, כולל אלה שמעולם לא העזתי להסתכל מתחתן. וגיליתי שם את המפתח לחופש האמיתי.

רוצים לשמוע את הסיפור המלא? איך אפשר לחיות בחופש בעולם של שעבוד?

צפו בהרצאה המלאה כאן: