הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד.

בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.

לבד, עם עצמו.

שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה.

הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה.

והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל.

נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו.

אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים.

אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד.

בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.

מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות.

בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי.

במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.

זו תופעה שקורית בהרבה היבטים שונים של החיים.

אנחנו משתמשים במניפולציות כדי להשיג את מה שאנחנו באמת רוצים, במקום פשוט לבקש (או לדרוש) את זה באופן ישיר.

אנחנו מחפשים הצדקה ולגיטימציה חיצונית, סוג של תרוץ "טוב", שיאפשר לנו את מה שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו לבקש בצורה ישירה.

אנחנו גונבים את החופש, כי אנחנו לא מאמינים שהוא מגיע לנו בצורה לגיטימית.

אנחנו עושים את זה כל הזמן.

אנחנו מוצאים דרכים יצירתיות ומניפולטיביות כדי להשיג לעצמנו קצת שקט.

במקום פשוט לבקש אותו באופן ישיר.

למשל כשאנחנו מייצרים ריב בכוונה.

אנחנו נטפלים למשהו קטן שמקפיץ אותנו.

אנחנו מרימים את הקול טורקים את הדלת ומסתגרים בחדר.

אולי אפילו לוקחים את האוטו ונוסעים להירגע.

השגנו לעצמנו כמה שעות של שקט ולבד.

או כשאנחנו משתמשים בעבודה כתירוץ האולטימטיבי.

אנחנו נשארים במשרד עוד שעתיים או פותחים את הלפטופ בבית אל תוך הלילה.

יש לי "פרויקט דחוף" אנחנו אומרים.

אבל האמת היא שפשוט חיפשנו לגיטימציה חיצונית לא להיות חלק מההמולה של הבית.

להיות פטורים מהמקלחות, ההשכבות והשיחות על מה קרה היום.

לפעמים אנחנו אפילו מזמנים לעצמנו מחלה.

פתאום יש לנו מיגרנה איומה או כאב בטן בדיוק לפני אירוע או ארוחת שישי אצל ההורים.

הגוף שלנו משתף איתנו פעולה כדי לייצר לנו פטור רשמי.

פטור ממחויבות חברתית/משפחתית שלא באמת רצינו להיות בה.

לפעמים היא תאמר שכואב לה הראש.

פשוט כי לא נוח לה לומר לו שהיא לא רוצה לשכב איתו הלילה.

בכל המקרים האלו השגנו את החופש שלנו.

אבל זו גניבה.

זו מניפולציה שאנחנו עושים על הסביבה ובעיקר על עצמנו.

כי אנחנו מאמינים שאסור לנו פשוט להגיד אני צריך עכשיו שעתיים לעצמי.

או לא מתאים לי לבוא היום כי אני עייף.

או שלא מתאים לי לשכב אתך הערב.

אבל מה המחירים שאנו משלמים על כך?

דרמות, מריבות, כעסים, ניכור מול הצד השני.

ויש מחיר גבוה עוד יותר.

לא מול אחרים.

מול עצמנו.

זה המחיר של לאמן את עצמנו להאמין שלא מגיע לנו.

שלא מגיע לנו רק מעצם כך שאנו רוצים את זה.

אז אנחנו צריכים לגנוב את זה.

אנחנו חושבים שאם נבקש את מה שאנחנו באמת צריכים נראה אנוכיים.

שאולי יכעסו עלינו.

שאולי יתאכזבו מאיתנו.

אז אנחנו משתמשים במניפולציות כדי שהצד השני יוותר לנו.

אבל חופש אמיתי לא מושג דרך גניבה.

חופש אמיתי מגיע מתוך כך שאנחנו מוכנים לעמוד מאחורי הצרכים והרצונות שלנו.

כשאנחנו מבינים שהרצון שלנו בשקט בלבד או פשוט בחופש מפעולה הוא לגיטימי בדיוק כמו כל צורך אחר.

בלי תירוצים בלי דרמות בלי מחלות.

פשוט כי זה מה שנכון לנו כרגע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אם נמאס לכם לגנוב את החופש במניפולציות, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט "50 גוונים של חופש" הקרוב. 

הייתה לי לאחרונה אינטראקציה לא נעימה עם מישהי.

לא איזו חברה קרובה או מישהי שאני מכיר לעומק. למעשה, נפגשנו פעם אחת לשיחה של כשעה וזהו.

לאחריה היא שלחה לי כמה שאלות.

עניתי לה בשמחה.

אחרי כמה ימים קיבלתי עוד כמה בקשות. עניתי שוב.

ואחרי כמה ימים כבר זה הפך לסוג של רשימת משימות.

משימות שמשרתות רק אותה.

בלי לשאול לשלומי. בלי לבדוק אם זה בכלל מתאים לי.

בלי שאני חייב לה משהו.

הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ.

חוויתי את זה כחוסר נעימות צורם.

היא לא ראתה אותי כאדם בתוך הסיטואציה הזו.

היא ראתה אותי כמשאב. ככלי שאמור לשרת את המטרות שלה.

אולי היא לא באה עם הכוונה המודעת הזו, אבל כך זה הרגיש לי.

שהפכתי לעוד טרנזקציה בדרך ליעד שלה.

בעבר, הייתי מרצה.

הייתי עושה את מה שביקשו ממני רק כדי לסיים עם זה.

הייתי בולע את התסכול וממשיך להיות נחמד לכאורה.

רק כדי להימנע מהעימות.

רק כדי שלא יחשבו עלי שאני לא נחמד.

רק כדי לא לשהות בחוסר נוחות של לשים גבול למישהו.

הצבתי מולה גבול ועצרתי את הדיאלוג החד צדדי הזה.

הסכמתי לשהות בחוסר הנוחות שבא איתו.

האירוע הזה שלח אותי לחשוב על האנרגיה שאנחנו מסתובבים איתה בעולם.

בחוויה שלי יש שני סוגי אנשים בעולם.

יש אנשים שמסתובבים בעולם באנרגיה של נתינה.

אלו הם אנשי ה"לתת".

זה לא אומר שהם פראיירים או שהם מבטלים את עצמם ואת הצרכים שלהם.

זה פשוט אומר שהם מסתובבים בעולם עם לב פתוח.

הם רואים את האדם שמולם.

הם מבינים שמערכות יחסים הן מרחב של הפריה הדדית.

כשהם עוזרים או פועלים זה מגיע ממקום של רצון נקי, משוחרר ואמיתי.

לפני הרבה שנים, פגשתי אדם מעניין למספר פגישות.

הוא סייע לי, ללא שקיבל מכך שום תמורה (לכאורה).

שאלתי אותו באחת הפגישות למה הוא עושה את זה?

התשובה שלו נשארה איתי עד היום.

הוא אמר שלכל אחד מאיתנו יש נר שדולק בפנים.

לפעמים הנר הזה נכבה.

ושהוא יודע, שאם אי פעם הנר שלו יכבה, אז יהיו מספיק אנשים סביבו בעולם שיגיעו וידליקו את הנר שלו בחזרה.

ולכן גם הוא, מדליק את הנרות של האחרים.

בצד השני, ישנם את האנשים שמסתובבים באנרגיה של לקיחה.

אנשי ה"לקחת".

הם לאו דווקא עושים את זה בכוונה רעה.

הרבה פעמים זה מגיע ממקום של פחד.

אולי מתחושה עמוקה של חוסר שגורמת להם להרגיש שהעולם חייב להם.

שהם צריכים לחטוף או לדרוש כדי לשרוד.

במבט שלהם אנשים אחרים הם פונקציות שנועדו לשרת אותם.

המלצר שמביא להם הקפה, הקולגה במשרד או האדם שעונה להם להודעה.

כל אינטראקציה איתם מרגישה כמו סוג של טרנזקציה.

קל לזהות את האנשים האלו כשפוגשים אותם.

לרוב האנרגיה הזו תכווץ אותנו.

כולנו רוצים שיראו אותנו באמת.

כולנו רוצים שיתייחסו אלינו כבני אדם ולא כאל אמצעי להשגת מטרה.

לא כאל עוד טרנזקציה.

התפקיד שלנו הוא לא לתקן מישהו אחר.

התפקיד שלנו הוא לבחון את עצמנו.

מתוך איזו אנרגיה אנחנו פועלים.

איך אנחנו מתנהגים כשאנו פוגשים את אנשי ה"לקחת"?

האם אנחנו מרצים אותם?

האם אנחנו יודעים לשים את הגבול?

וגם, בצד השני:

כשאנחנו שולחים הודעה למישהו ומבקשים טובה.

כשאנחנו עומדים בתור בסופרמרקט.

כשאנחנו מנהלים משא ומתן בעסק או כשאנחנו יושבים בבית עם בני הזוג שלנו.

האם אנחנו שם רק כדי לקחת?

או האם אנחנו באים בלב פתוח.

מוכנים לראות באמת את האדם שמולנו.

הגבול שהצבתי לא היה רק מולה.

הוא היה גם עבור עצמי.

תזכורת לכך שהחופש שלי מתחיל ביכולת לבחור איזו אנרגיה אני מסכים להכניס למרחב האישי שלי.

ואיזו אנרגיה אני בוחר להדהד החוצה אל העולם.

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד.

השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד.

אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו.

האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו.

הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות.

השם שלו היה "ערן המצליחן".

הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות.

הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון.

הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות.

הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך.

תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות.

בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה.

הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים.

בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

והייתי עייף. כל הזמן הייתי עייף.

חשבתי שזה בגלל העבודה הקשה, בגלל האחריות, בגלל "החיים".

היו לי תמיד עיגולים שחורים מסביב לעיניים.

היתה אפילו תקופה שניסיתי לקחת תוספים כדי להתמודד עם העייפות הזו.

אבל שום דבר לא עזר.

מה שלא הבנתי אז, הוא שפשוט הייתי מותש מהתחזוקה.

לא הבנתי אז, כמה אנרגיה נדרשה ממני כדי להחזיק את כל התדמית הזו.

כמה משאבים הנפש שלי שרפה כדי לוודא שאף אחד לא יראה את מה שמתחת למסיכה? ומאחורי התחפושת של המצליחן.

זו היתה ההשקעה הכי גרועה שעשיתי.

השקעתי את כל כולי בלתחזק דמות חיצונית, פרסונה, ובסוף היום נשארתי מרוקן וללא אנרגיות.

בלי כוח לאהוב באמת, בלי כוח ליצור, בלי כוח פשוט להיות. להיות אני.

השחרור הגדול שלי הגיע כשהסכמתי "לפטר" אותו.

את העובד היקר ביותר, ששילמתי לו כל כך הרבה לאורך כל השנים האלו.

לצערי, זה קרה דרך משברים, דרך משברים כלכליים, דרך המפגש עם הסרטן, דרך הגירושים… החיים פשוט עשו את העבודה במקומי וכתבו במקומי את מכתב הפיטורים שלו.

כאשר הסכמתי סוף סוף לפטר אותו, את "ערן המצליחן", את ה"ערן" הזה שחשבתי שאני חייב להיות, קרה הקסם.

פתאום התפנתה לי אנרגיה.

כמויות של אנרגיה שהיו כלואות בתחזוקה, השתחררו פתאום ליצירה, לאהבה, לחיים עצמם.

גיליתי שמותר לי לא לדעת. שמותר לי להיות חלש ופגיע. שמותר לי להיות פשוט אנושי.

והעולם לא קרס. להיפך.

הקשרים שלי נהיו עמוקים יותר. העשייה שלי נהייתה מדויקת יותר. והעייפות הכרונית? היא התחלפה בחיוניות שלא הכרתי.

מזמין אתכם לשאול את עצמכם, בכנות:

את מי אתם מתחזקים שם בחוץ?

מי זה העובד היקר הזה, שלכם?

כמה הוא עולה לכם? באנרגיה, בזמן, בכסף ובבריאות?

אולי הגיע הזמן לפטר אותו סוף סוף?

~~~~~~~~~~~~~~~~~

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי לראות שקורים במהלך חמשת ימי הריטריט "50 גוונים של חופש", הוא לראות את האנשים שמסכימים לפטר את הפרסונה שלהם.

שמוכנים להיות חשופים, פגיעים, כנים ואותנטיים.

קודם כל עם עצמם, ואחר כך עם הסביבה.

רואים עליהם, כמעט באופן מיידי, את ההקלה, השחרור, האנרגיה החדשה והחיוניות.

מבוקר לבוקר הם הופכים ונראים פשוט יפים יותר.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לפטר את העובד הכי יקר שלכם, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט הקרוב!

איחול קצת מוזר לשבוע הקרוב: אני מאחל לכם שתאכזבו מישהו השבוע.

אבל לא סתם מישהו אקראי, אלא מישהו שחשוב לכם. מישהו שאתם אוהבים!

רוב החיים שלי הייתי הילד הטוב, המנהל המצליח באינטל, הבעל המושלם, המנטור ה"חכם".

הייתי מכור למבט המרוצה בעיניים של האנשים סביבי.

הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לגרום לכולם להרגיש בנוח, לחייך, ואז לומר לי שאני בסדר.

בכל פעם שהרגשתי שמישהו עלול להתאכזב ממני, הגוף שלי היה מתכווץ.

הרגשתי שאם אני אגיד את ה"לא" הזה, אם אני אבחר בדרך שלי, האדמה תפער את פיה ותבלע אותי או שמשהו איום ונורא יקרה.

פעלתי כך כי האמנתי שאהבה היא דבר מותנה, ואם אני אאכזב, אז אני אשאר לבד.

זו לא איזו אמונה מודעת ומכוונת. זה עמוק בתת המודע שלנו, בדרך כלל זה מתיישב שם עוד מהילדות.

אבל האמת היא שחייתי בתוך כלא.

כלא מפואר, כלא שבניתי לעצמי בעצמי, אבל כלא.

הייתי בובה על חוט, והחוטים היו הציפיות של ההורים שלי, של בת הזוג, של החברה, של העובדים שלי.

בכל פעם שמישהו משך בחוט האכזבה, אני מיד התיישרתי.

ויתרתי על הרצונות שלי. ויתרתי על האמת שלי. ויתרתי על עצמי.

לקח לי שנים להבין שחופש אמיתי הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש אמיתי נמדד ביכולת שלנו לשאת את האכזבה של האחר, ולהישאר בחיים.

לנשום בתוך הרגע הזה שבו מישהו מביט בנו במבט עקום, מאשים או פגוע, ולא לרוץ מיד להתנצל או לשנות ולתקן את זה.

אפשר לקרוא לכך: לאמן את שריר האכזבה.

וכמו כל שריר, בהתחלה הוא חלש ומנוון.

בפעם הראשונה שאנחנו בוחרים בעצמנו ומאכזבים מישהו אחר, זה יכול להיות מטלטל וכואב.

אפשר גם להרגיש את זה פיסית: הבטן מתהפכת. הלב דופק. הראש מלא במחשבות אשמה.

זה מרגיש כמו סכנת חיים.

אבל כשעובר קצת זמן אחרי שעשינו את זה, אנחנו מגלים משהו מעניין:

אנחנו לא מתים.

השמש זורחת גם בבוקר למחרת.

ואנחנו מגלים ששרדנו את זה.

אנחנו מגלים שהעולם לא קרס לתוך עצמו, אבל אנחנו גבהנו בכמה סנטימטרים.

כשאנחנו מפסיקים לפחד לאכזב אחרים, אנחנו מפסיקים לשקר לעצמנו ולהם.

אנחנו מפסיקים להחזיק את המסיכות והתחפושת הכבדה הזו שגוזלת מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ.

ובעיקר, אנחנו מפסיקים לחיות חיים של מישהו אחר.

ומתחילים לחיות את החיים שלנו.

חופש זה לא כשכולם מרוצים מאיתנו.

חופש זה כשאנחנו שלמים עם זה שהם לא.

זה לא אומר שאנחנו הופכים להיות אנשים רעים או אדישים.

להיפך.

כשאנחנו משחררים את הצורך לרצות, אנחנו יכולים לאהוב באמת.

לא מתוך פחד, אלא מתוך רצון.

אנחנו יכולים להיות שם בשביל האחר, לא כי אנחנו חייבים, אלא כי אנחנו בוחרים.

אז השבוע, כשאתם עומדים מול ההחלטה האם לומר "כן" למשהו שבתוככם אתם יודעים שהוא "לא", או כשאתם קרובים לוותר על רצון שלכם כדי שמישהו אחר יישאר רגוע, תנסו לאמן את השריר הזה.

תנשמו עמוק ותסכימו לאכזב.

אל תתנצלו. אל תסבירו. אל תצטדקו.

אל תציעו פיצוי.

תהיו אמיתיים ותתקשרו את מה שנכון ומתאים לכם.

ואחרי כן, פשוט תהיו עם התחושה הלא נעימה הזו בגוף, ותזכרו שזו תחושה של גדילה.

זו התחושה של החבלים המשתחררים מהידיים והרגליים שלכם.

זה לא אומר שאנחנו אדישים. זה לא אומר שלא אכפת לנו.

זה אומר שאנחנו מבינים דבר אחד פשוט וכואב: אי אפשר לחיות את האמת שלנו בלי לאכזב אף אחד בדרך.

כי כל עוד אנחנו מפחדים מהמבט המאוכזב של אמא, של הבוס או של בן הזוג, אנחנו לא באמת חופשיים.

אנחנו שבויים של הציפיות שלהם.

בכל פעם שאנחנו בוחרים בעצמנו, מישהו אחר עלול להתאכזב. זה המחיר. וזה מחיר ששווה לשלם.

כי האלטרנטיבה היא לאכזב את האדם היחיד שבאמת חשוב ושהוא נשאר לשלם את המחירים של הבחירות שלנו בסוף כל יום – את עצמנו.

אז את מי אתם עומדים לאכזב השבוע?

~~~~~~~~~~~

בקרוב, ניפגש כדי לאמן את השריר הזה. במרחב הבטוח, המאפשר והאוהב של הריטריט "50 גוונים של חופש" .

נלמד איך לעמוד יציבים מול אכזבה של אחרים, בלי להתפרק ובלי להתקפל או להתנצל.

נגלה שדווקא כשאנחנו מפסיקים לפחד לאכזב, אנחנו הופכים לאנשים שהרבה יותר נעים וקל לאהוב אותם. כי אנחנו סוף סוף אנחנו. אנחנו אמיתיים.

אם אתם מרגישים שהשריר הזה אצלכם זקוק לחיזוק, אם נמאס לכם לחיות בחרדה מתמדת ממה יחשבו ואיך יגיבו, הריטריט הזה הוא חדר הכושר לנשמה שלכם.