צפיתי לאחרונה בסדרה "הזוג המושלם" בנטפליקס.

לא אעשה לכם ספוילר גדול מדי, אבל הסיפור הוא ידוע ומוכר: זוג יפה ומושלם, משפחה יפה, חיים מושלמים, קריירות מבריקות, בית חלומי, הכל נראה מבחוץ בדיוק כמו שצריך להיראות.

ואז מתברר (כצפוי) שהכל פאסון. מאחורי הדלתות הסגורות, בין ארבע הקירות – לא כל הנוצץ הוא זהב.

ישבתי מול המסך וחשבתי לעצמי: "וואו, כמה זה מוכר".

יכולתי לראות תקופות קודמות בחיים שלי, שבהם זה היה בדיוק כך, שמבחוץ הכל היה נראה יפה ונוצץ, אבל מבפנים התמונה היתה אחרת לחלוטין.

ובטיימינג מעניין היום, חג הפורים, חג התחפושות והמסכות, החג שבו מותר לנו להיות מישהו אחר ליום אחד, אולי דווקא היום אפשר במקום להתחפש (כמו שאנו עושים 364 ימים בשנה), אולי דווקא היום, בחג הזה, נרשה לעצמנו להסיר אותה.

בחיים האמיתיים, רבים מאיתנו לובשים מסכה 364 ימים בשנה.

אני זוכר את עצמי "לפני 14-15 שנים, בתקופת "הקוד המנצח", עומד על הבמה, חליפה מגוהצת, נעליים מבריקות. הבן אדם המושלם. מנצח!

מבחוץ: אדם מצליח, עסק משגשג, הכרה ופרסום, שרבים היו רוצים גם.

מבפנים: ריקנות. תחושה עמוקה שאני חי חיים של מישהו אחר.

אני זוכר, בחודשים האחרונים שלי בפעילות הזו, עולה על הבמה, לוחץ play ואומר את מה ש"היה נכון" להגיד. הייתי עטוף בפרסונה שלא הייתה אני.

והמחירים הם עצומים.

המחיר הראשון הוא אנרגטי. זה דורש המון אנרגיה לשמר את הפאסון, להעמיד פנים, לתחזק את המסכה והפרסונה. הרגשתי כלוא בתוך החיים שיצרתי לעצמי.

אתם מכירים את המשפט "תהיה אותנטי"? שלפעמים נשמע לנו כמו קלישאה שחוקה, אבל האמת היא שאין דבר יותר מתיש מאשר להיות *לא* אותנטי.

גם המפגש עם הסרטן, לא הספיק לי לשבור את המסכה ולהוריד את התחפושת. רק אחרי שהחלמתי, ועשיתי עבודה רגשית עמוקה, התחלתי לראות בבירור את קירות בית הכלא שבניתי לעצמי.

המחיר השני היה באיכות הקשרים שלי. כשאני מעמיד פנים, אי אפשר ליצור קשרים אמיתיים עם אנשים. כי הם לא פוגשים אותי, הם פוגשים גרסה מצונזרת ו"משופרת" של ערן. הם פגשו את הפרסונה שלי. לא את מי שהייתי באמת.

ויצרתי לעצמי מצב מוזר: אנשים העריצו את ה"דמות" שיצרתי, אבל לא הכירו אותי באמת. וזו תחושת בדידות איומה – להיות מוקף באנשים שאוהבים רק את המסכה שלך.

המחיר השלישי הוא אבדן החופש. החופש האמיתי, החופש להיות אני.

כי פרסונה מושלמת היא כלא. היא כובלת אותנו לציפיות ודפוסים שבחרנו ואימצנו לעצמנו (או שנכפו עלינו) בשלב מוקדם בחיים:

"גבר צריך להיות חזק ומצליח"

"בעל טוב הוא תמיד חזק ויציב"

"אבא טוב מקריב הכל למען הילדים שלו"

כמה כבלים אנחנו שמים על עצמנו בשם הפרסונה ה"מושלמת"?

כמה תחפושות ומסיכות אנחנו לובשים על עצמנו, שמרחיקות אותנו ממי שאנחנו באמת?

והנה אנחנו היום בפורים… והחלטתי לכתוב את הדברים האלו דווקא היום.

כי מה זה פורים באמת? היום שבו מותר לנו להתחפש. אבל האירוניה היא שדווקא ביום הזה, כשכולם מתחפשים, הרבה פעמים אנחנו דווקא מרשים לעצמנו להיות מי שאנחנו באמת.

ביום-יום אנחנו מתחפשים למושלמים. בפורים יש לנו את האפשרות להתחפש לדרקולה, לקוסם, לפיה – ודרך זה להביע, ואפילו רק לכמה רגעים או שעות, את האנרגיה האמיתית שלנו, את החלקים שאנחנו משתיקים ומתאמצים כל כך להסתיר.

אני מכיר את זה טוב מאוד. במשך שנים חייתי בחליפה המטפורית שלי, עד שהבנתי שאני כבר לא נושם. ופורים היתה בשבילי תמיד ההזדמנות להשתחרר, ולהביא לביטוי צדדים שהשתקתי והסתרתי בתוכי.

בריטריט "50 גוונים של חופש", אחד הדברים המרגשים ביותר שקורים הוא הרגע שבו אנשים מעזים להסיר ולהוריד מעצמם את המסכות.

לא, אני לא מדבר על חשיפה דרמטית או וידויים מביכים. אני מדבר על הרגע הקסום הזה, שבו אדם מרשה לעצמו פשוט להיות הוא עצמו – אותנטי. בלי להצטדק, בלי להסביר, בלי לרצות.

גבר בן 40+ שמרשה לעצמו לבכות בפעם הראשונה מאז ילדותו.

אישה שמודה שהיא לא רוצה את החיים "המושלמים" שהיא בנתה לעצמה.

מנהל בכיר שמודה שהוא מרגיש חסר משמעות, למרות כל ההישגים "העסקיים".

זוג שמעז לראשונה לדבר על הפערים האמיתיים ביניהם, במקום להמשיך לשחק ולהציג לעולם את "הזוג המושלם" שהם.

זה לא קל, וזה לא קורה ביום אחד. אבל כשזה קורה – זו תחושת שחרור שאין דומה לה.

וזו אולי האירוניה המושלמת: האנשים שנראים הכי "מושלמים" מבחוץ, לרוב משלמים את המחיר הכבד ביותר בפנים.

צריך המון אנרגיה כדי להחזיק פרסונה מושלמת. צריך להדחיק, לדכא, לצמצם – לנעול חלקים גדולים מאיתנו בתא כלא פנימי.

אז שאלה קטנה לסיום: איזו מסכות אתם לובשים ביום-יום? ומה המחירים שאתם משלמים על כך?

ואסיים בהזמנה: אם הרגשתם בקריאה שמשהו מזה נוגע בכם, אם הרגשתם פתאום את המסכה שלכם מציקה לכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לחמישה ימים של שחרור אמיתי.

כי החופש האמיתי מתחיל רק כשאנחנו מורידים את המסיכות, ומציגים את הפנים האמיתיות שלנו לעצמנו, ולעולם.

חג פורים שמח, שיהיו לנו בשורות טובות, ושנזכה כולנו להרגיש בנוח עם מי שאנחנו באמת – גם אחרי שהתחפושת יורדת.

*** בתמונה: בצד שמאל אני בתחפושת, בימין – פשוט אני

חלק ניכר מחיי הייתי אדם מרצה.

קל לי לומר את זה היום, אבל בעבר לא יכולתי לראות שכך הייתי, לא הייתי מודע לכך. וכשאנחנו לא מודעים למשהו אנחנו נשארים שבויים בתוכו.

ריצוי הוא דפוס פעולה טיפוסי להרבה אנשים.

פשוט כי הוא נראה לנו כמו "פתרון קל" להרבה מצבים שאנו חוששים או לא רוצים להתמודד איתם.

נכנסנו לקונפליקט עם מישהו? זה לא כיף. אז מרצים והבעיה לכאורה "נעלמת".

מתקשים לעמוד על דעתנו? או חסרי בטחון? ריצוי פותר את הבעיה, פשוט כי וויתרנו על דעתנו.

מבקשים מאיתנו משהו שלא ממש בא לנו לעשות, אבל לא נעים לנו לומר "לא", או שאנו חוששים לפגוע במישהו? מרצים.

מרצים, אך לא מרוצים.

זהו דפוס פעולה מאד קל ומהיר, שלרוב "מעלים" את הבעיה. כך נדמה לנו לפחות.

כי הבעיה לא באמת נעלמת. היא רק מודחקת הצידה ומצטרפת להר הבעיות המודחקות שאנו חוששים להתמודד איתן.

הבעיה לא באמת נעלמת, היא רק מחליפה צורה.

במקום להתמודד עם קונפליקט חיצוני שחששתי ממנו, כעת אני צריך להתמודד עם קונפליקט פנימי. בתוכי.

עם הדיסונאנס הפנימי שנוצר בגלל הריצוי שלי, בגלל שויתרתי על עצמי, בגלל שאני עושה דברים שאינם מיטבים לי.

ובגלל, כשאנחנו מרצים אחרים, אנחנו מקריבים את החופש שלנו.

מקריבים ומאבדים את החופש שלנו להיות אותנטיים, כנים ואמיתיים בעולם.

ואז אנחנו חיים זיוף ושקר.

ומשלמים מחירים יקרים על הריצוי שלנו.

אני זוכר את הפעם ההיא, כשהסכמתי לדרישה של לקוח שלא הייתי שלם איתה. לא באמת רציתי לעשות את זה, אבל פחדתי לאבד את העסקה. הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת כשאמרתי "כן, בסדר", אבל הקול שלי נשמע יציב ובטוח.

או בפעם אחרת, כשאדם קרוב דיבר אליי בצורה מזלזלת, בפני אחרים, ואני פשוט חייכתי והעמדתי פנים שזו בדיחה, כי לא רציתי להתעמת איתו. בפנים הרגשתי פגוע ומושפל, אבל המשכתי לשחק את ההצגה של זה, שזה לא מזיז לו.

אלה רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור רגעים שבהם הקרבתי את האמת שלי על מזבח הריצוי.

והמחיר? הוא היה כבד מנשוא.

איבדתי את הקשר עם עצמי. כבר לא ידעתי מה אני באמת רוצה, מה באמת חשוב לי. הייתי כל כך עסוק בלנסות לרצות את כולם, שאיבדתי את היכולת לרצות את עצמי.

הרגשתי מרוקן, כאילו אני חי חיים שאינם שלי. כל יום הרגיש כמו הצגה, ואני השחקן הראשי בהצגה שלא אני כתבתי אותה, ויותר גרוע מכך, שאני בכלל לא נהנה ממנה או רוצה להיות בה!

אבל הכי קשה? היה כשהבנתי שבמאמץ שלי לגרום לכולם לאהוב אותי, איבדתי את היכולת לאהוב את עצמי. כי איך אני יכול לאהוב את עצמי כשאני חי בזיוף?

איך אפשר לאהוב את עצמך כשאתה יודע, עמוק בתוכך, שאתה לא נאמן לעצמך?

המסע שעברתי, היה בין השאר גם מסע של שחרור מהריצוי, מסע של גילוי עצמי אמיתי. הוא לא הסתיים, הוא אף פעם לא יסתיים, כי כמה שלא אגלה עוד על עצמי, תמיד יש עוד לגלות, ועוד להעמיק ועוד לשנות ולהשתנות.

אבל למדתי. למדתי להכיר את עצמי.

למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי, גם כשהוא לוחש ממש בשקט.

למדתי לומר "לא", ו"לא מתאים לי" בלי להרגיש אשם (לא תמיד, אבל לרוב)

למדתי להביע את דעתי, גם כשהיא לא פופולרית (ולהיות מוכן לשלם מחירים על כך)

ובעיקר, למדתי לבחור בעצמי, גם כשזה מאכזב אחרים, או שהם עלולים להיפגע מכך.

זה לא מסע קל. יש בו רגעים של פחד, של בדידות, של ספק עצמי.

אבל לצידם, ישנם גם רגעים של שחרור, של גילוי, של שמחה אמיתית.

ושל חופש. החופש להיות אני.

אני זוכר רגע מיוחד, שלי עם עצמי, לפני מספר שנים, כשעוד הייתי בעיצומו של התהליך שעברתי, ירדתי לבד במעלית בבניין שהייתי בו, וכמו שכולנו עושים בסיטואציה הזו, הסתכלתי על עצמי במראה.

וזו היתה הפעם הראשונה, כשהסתכלתי על עצמי במראה, שאמרתי לעצמי – "וואלה, אני אוהב את מה שאני רואה". זה היה רגע מכונן עבורי, כשהבנתי שאני רואה שם במראה, אדם שאני אוהב. אדם שהוא באמת אני.

אני מזמין אתכם להסתכל במראה, ולשאול את עצמכם, האם אתם אוהבים את מה שאתם רואים בה?

איפה בחיים שלכם אתם מרצים אחרים? למה?

מה המחירים שאתם משלמים על הריצוי הזה?

איך היו נראים החיים שלכם אם הייתם חופשיים להיות אתם, באמת אתם?

זה לא קל לשחרר את דפוס הריצוי. לרוב הוא הופך להיות חלק כל כך אינטגראלי ובלתי נפרד ממי שאנחנו. אבל זה גם הדבר הכי משחרר שנוכל לעשות עבור עצמנו.

כי כשאנחנו משחררים את הצורך לרצות אחרים, אנחנו מרוויחים את החופש שלנו. החופש להיות אני.

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו עובדים יחד על שחרור מדפוסי הריצוי. לומדים לזהות את הרגעים שבהם אנחנו מוותרים על עצמנו, ומפתחים כלים להיות אותנטיים ואמיתיים.

כי החופש האמיתי מגיע כשאנחנו מעזים להיות אנחנו, במלואנו, בלי התנצלות ובלי פחד.

מוכנים לצאת למסע הזה? מוכנים לגלות מי אתם באמת, מעבר לכל הריצוי?

אני מזמין אתכם לבוא ולעשות את זה יחד. כי החיים יכולים להיות עשירים, אותנטיים ומלאי סיפוק – כשאנחנו חופשיים להיות אנחנו.

פורים הוא החג החביב עלי.

זוכרים את המסיבות בפורים כשהיינו ילדים? (וגם כמבוגרים), איך אנחנו אוהבים להתחפש, לשים מסיכה ותחפושת, ולהיות למישהו אחר ליום אחד?

זה משחרר, מרגש, כיף.

אבל מה קורה כשהמסיכה והתחפושת הזו הופכת להיות חלק קבוע מהחיים שלנו?

לפני שנים, בתקופה שהייתי ב"קוד המנצח", הייתי לובש חליפות. לסדנאות, להרצאות, ולפעמים גם לפגישות "חשובות".

אבל לא רק את החליפה לבשתי – לבשתי מסיכה שלמה. מסיכת "המצליחן", הבטוח בעצמו, זה שתמיד יודע מה לעשות.

בבית, היתה לי מסיכה אחרת: של האבא "המושלם", הבעל "האידיאלי". תמיד חזק, תמיד יציב, אף פעם לא מראה חולשה. זה שיודע מה צריך לעשות ומה הדבר הנכון.

עם החברים? מסיכה של הבחור הכיפי, השמח, המצליח, זה שאף פעם לא עייף או מדוכדך.

כל יום, החלפתי מסיכות. הייתי מאסטר של הסוואה עצמית.

אבל מתחת לכל המסיכות האלה? הרגשתי אבוד. מנותק. לא אמיתי.

כי בכל פעם שאנחנו שמים על עצמנו מסיכה, אנחנו מאבדים עוד חלק קטן מעצמנו. ממי שאנחנו באמת.

בכל פעם שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו מישהו אחר, אנחנו מתרחקים עוד קצת מהאני האמיתי שלנו.

וככה, לאט לאט, כמו הצפרדע שמתחממת לאיטה בסיר, איבדתי את עצמי.

לקח לי זמן להבין את זה.

לקח לי זמן להבין את הזיוף שחייתי בו.

לקח לי זמן, לקבל את האומץ, ולהסתכל על עצמי במראה ולהודות, לראשונה, בפני עצמי – שאין לי מושג מי זה האדם שמסתכל עליי בחזרה.

היה לי ברור, שהדמות הזו, היא לא אני.

הבנתי שאני כבול ושבוי בתוך הפרסונה והדמות שאני יצרתי בעצמי.

ואז הגיעה השאלה המפחידה באמת: אז מי אני באמת, מתחת לכל המסיכות האלה?

מה אני באמת מרגיש?

מה אני באמת רוצה?

מה נכון לי?

לא היה לי מושג.

וזה מפחיד. כי אם אני לא יודע מי אני, איך אני יכול לדעת מה אני רוצה מהחיים? איך אני יכול לדעת מה באמת יעשה אותי מאושר?

יצאתי למסע.

מסע לחזרה לעצמי.

התחלתי בצעדים קטנים:

– להודות בפני עצמי שאני לא תמיד יודע מה לעשות.

– ליצור את הגבולות שלי ולומר "לא" כשבאמת לא התאים לי לעשות דבר כזה או אחר.

– להראות לילדים שלי שגם אבא שלהם יכול לפעמים להיות עצוב או כואב

– לומר "אני לא בטוח" במקום להעמיד פנים שאני תמיד יודע הכל

זה מפחיד.

הרגשתי חשוף ופגיע.

מה יחשבו עליי? האם עדיין אזכה לאהבה והערכה?

אבל משהו מוזר קרה. ככל שהייתי יותר אמיתי, יותר פגיע, יותר "אני" – כך האנשים סביבי התחברו אליי יותר.

כי אנשים מתחברים לאמת. לאותנטיות. לאנושיות.

לאט לאט, התחלתי להרגיש יותר בנוח בעורי. יותר שלם (שלם זה לא מושלם). יותר… אני.

היום, כשאני מסתכל במראה, אני רואה אדם אמיתי. לא מושלם, לא תמיד חזק, לא תמיד בטוח בעצמו – אבל אמיתי.

וזה החופש האמיתי והאולטימטיבי, להיות אמיתי ואותנטי עם עצמי ועם העולם.

בדיוק כמו להתחפש בפורים, רק שהפעם אני מתחפש לעצמי האמיתי.

אז הנה כמה שאלות לאמיצים שביניכם:

– אילו מסיכות אתם עוטים בחייכם?

– מה המחירים שאתם משלמים על ההסתרה והמסיכות האלו?

– ואיך הייתם מרגישים אם הייתם יכולים להיות פשוט… אתם?

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו יוצאים ביחד למסע של גילוי עצמי. מסע שבו מסירים את המסיכות, כדי לזהות את הקול האמיתי שלנו, ולהעז להיות מי שאנחנו באמת.

זה לא משהו שאני מלמד, אלא משהו שהמשתתפים חווים.

זה לא תמיד קל. לפעמים זה מפחיד. אבל עבורי זה היה המסע הכי משמעותי שעשיתי בחיי.

כי כשאתה מעז להיות אתה, באמת אתה, ללא מסיכות וללא העמדת פנים – אתה מגלה חופש שלא ידעת שקיים.

מוכנים לגלות מי אתם באמת? להסיר את המסיכות ולחוות חופש אמיתי?

בואו נצא למסע הזה יחד.