סוף סוף מתפנה קצת לכתוב על הריטריט "50 גוונים של חופש" שהסתיים ביום ראשון השבוע.

אם יש משהו שהבנתי על מה שקורה לי עם הריטריט הזה, הוא שבכל פעם שהוא מתקיים, אני נדרש לעבור בו איזו שהיא קפיצת מדרגה.

זה לא רק שהמשתתפים עוברים בו תהליך עמוק עם עצמם, כך קורה גם לי.

אז נכון שאני הוא המוביל של הרכבת הזו, הקטר. אבל ביחד עם זה, אני גם קרון ברכבת, בתהליך העמוק שסוחף את כולנו שם.

התכנסנו ביום רביעי שעבר, 22 אנשים, שיוצאים ביחד למסע חקירה פנימית עמוק.

לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה מצפה לנו.

לכל ריטריט, לכל קבוצה, יש את התמה שלה. כל פעם זה משתנה מקבוצה לקבוצה.

למדתי לבוא בסקרנות לגלות מה תהיה התמה של הקבוצה הזו.

בשבת בבוקר, כשהתארגנתי לקראת פתיחת היום הרביעי של הריטריט, עוד תהיתי ביני לבין עצמי מה התמה של הקבוצה הזו, ואז בשמונה ורבע בבוקר זה כבר היה ברור.

ההתראה הראשונה של פיקוד העורף תפסה אותנו בתחילת הפעילות של הבוקר. עוד לא הבנו אז, שזו רק היתה ההודעה על כך שנפתחה המלחמה, ולא באמת אזעקת טילים.

הלחץ והסטרס מיד ניכרו אצל האנשים, אז נכנסנו למרחב הסדנה, שלשמחתנו היה גם מרחב מוגן, שמנו מוסיקה, ורקדנו…

שחררנו קצת את המתח שכלוא בגוף, שקשקנו אותו ויצאנו לארוחת בוקר.

בזמן הארוחה, ישבתי עם הצוות וחשבנו מה עושים מכאן.

באופן טבעי, אצל רבים עולה הלחץ, הסטרס, הפחד. הרצון לחזור הביתה, להיות עם המשפחה.

היה לי ברור בתוכי, שאם נפזר את הריטריט, לא נוכל לחזור שוב לאותה נקודה שהיינו בה.

יש משהו מאד מיוחד, עמוק ועוצמתי, בתהליך הזה שקורה לקבוצה ביחד.

את האנרגיה הזו, לא ניתן יהיה לשחזר אם היינו משלימים את היומיים הנוספים במועד מאוחר יותר.

אז מבחינתי, רציתי שנמשיך ונסיים את הריטריט כמתוכנן.

אבל זה אני.

אני לא יכול לבחור ולהחליט עבור המשתתפים.

בשלב הזה, התסריט הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו הוא שאנו ממשיכים ויהיו 4-5 אנשים שיעזבו.

לאחר ארוחת הבוקר, במעגל עם כולם, פתחתי את זה איתם, וביקשתי לשמוע אחד אחד, מה הם מרגישים, האם ירצו להמשיך, מה יעזור להם להרגיש בטוחים יותר ולהמשיך איתנו.

הזכרתי את מה שאמרתי להם בפתיחת הריטריט, שהחכמה היא לא לדבר על חופש בחיים שלנו בתנאי מעבדה, של ריטריט, כשהכל נוח ונעים, אלא לפגוש את החיים עצמם.

ובתוך החיים עצמם, עם כל המורכבויות שיש לנו, לראות איך אנחנו יכולים להביא יותר חופש לחיים שלנו.

והארוע הזה שאנו נמצאים בו, הוא החיים עצמם.

תמיד יהיו ארועים, נסיבות, מחוייבויות, אתגרים.

והמציאות סידרה לנו מגרש אימונים מטורף לדבר הזה עצמו.

אחד אחד הם שיתפו במעגל, ובסיומו, החליטו כולם להישאר ולהמשיך עד הסוף.

וביומיים הבאים המשכנו. העובדה שהיינו בתוך מרחב מוגן הקלה, וכך גם כשהיו בחוץ אזעקות, המשכנו בפעילות כמעט ללא הפרעה.

זו היתה חוויה מאד משמעותית עבורי, להצליח ולהחזיק את המרחב העדין הזה, ביחד עם כל הסטרס והלחץ שמגיע מבחוץ, החששות של המשתתפים, ושלנו.

זה דרש את קפיצת הגדילה שלי, בהובלה, במנהיגות ובאמון.

כולנו קיבלנו את מגרש האימונים שלנו.

אחרי שחזרנו, ביום שני, חוויתי את נפילת המתח.

אז הבנתי כמה אנרגיה נדרשה ממני להחזיק את המרחב והארוע הזה ביחד.

עכשיו מתחיל לאט לאט לחזור לעצמי

ולא הייתי יכול לעשות זאת לבדי.

יחד איתי היתה שם ורד אהובתי, שהביאה את הרגישות והחוכמה שלה ותמכה לא רק בי בתוך הסערה הזו, אלא בכל שאר הקבוצה.

אורן ומיה שהיו אסיסטנטים, ועזרו לנו להחזיק את הקבוצה ביחד.

גילת שהיתה ההלפרית שלנו ודאגה שהכל יתקתק כמו שצריך.

ורוני, שדאג להנציח ולצלם אותנו שם, ברגעים הכל כך מיוחדים שעברנו שם ביחד.

ותודה אחרונה, למשתתפים עצמם, על ההתמסרות, ועל הבטחון שנתתם בי ובצוות, ונשארתם עד הדקה האחרונה, כשסיימנו ביום ראשון בחמש אחר הצהריים.

תודה!

הבהרה: התמונה נוצרה בבינה מלאכותית לצורכי המחשה בלבד, ללא קשר רשמי או אישור מצד דיפאק צ'ופרה.

בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים.

הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין.

והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם.

קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו.

קודם כל, קראתי שם הרבה כאב.

ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות.

זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו.

הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה.

ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר.

השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם.

אותה הרגשה של נטישה.

ההבנה הכואבת שהעולם שותק.

שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה.

וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: "אף אחד לא בא", או "מותו של הגורו".

כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו.

זוכרים את סיפור עגל הזהב?

משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל.

או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות.

ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו.

שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו.

שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון.

ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו.

רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר.

וזה מתנפץ כעת.

וגם כאן אפשר למצוא את ההקבלה לשבעה באוקטובר.

והמסקנה הכואבת משם היא שאף אחד לא בא להציל אותנו.

האשליה של המבוגר האחראי התנפצה לגמרי.

זו התפכחות כואבת. מאוד.

אבל כאן יש גם סכנה שצריך להיזהר ממנה.

ראיתי לא מעט תגובות שאומרות שכל המורים והמנהיגים הם נוכלים.

ואם כולם נוכלים, אז עדיף לא להקשיב לאף אחד יותר ולזרוק את כל תורות ההתפתחות לפח, ולסמוך רק על עצמנו.

זו מסקנה מסוכנת בעיניי, כי זה קצת כמו להפסיק לסמוך על אנשים בעולם בכלל, כי פעם אחת מישהו בגד באמון שלנו.

או להחליט שלעולם לא ניכנס יותר לזוגיות ולעולם לא נפתח את הלב, כי חווינו פרידה כואבת לפני כן.

אנחנו לא צריכים להפסיק ללמוד מאחרים או להיעזר בכלים נפלאים שקיימים בעולם.

אנחנו פשוט צריכים להפסיק להעריץ עיוורת ולצפות מהמורים שלנו שיהיו מושלמים. כי הם לא. אף אחד לא מושלם.

הגיע הזמן שגם אנחנו, אלו שעומדים על במות או כותבים פוסטים, נפסיק לנסות להציג לעולם פרסונה מוארת, מושלמת ונקייה מפגמים.

אני הראשון להודות בזה. יש בי אגו, יש בי רצון בהכרה, ויש לי גם לא מעט שריטות וצללים.

כבר ממזמן ויתרתי על הפרסונה של "המנטור המצליח והמושלם". כי אני לא.

אף אחד לא.

וזה מביא אותנו לדילמה הגדולה שעלתה מתוך התגובות, שאפשר לקרוא לה בשם: דילמת הצינור הפגום.

האם אפשר לקחת את התובנות שזורמות בצינור, גם כשהצינור עצמו פגום?

ובמקרה של צ'ופרה, האם כל מה שלימד לפני כן הופך להיות חסר ערך, כי פתאום למדנו עליו שהוא לא מואר כמו שחשבנו?

זו שאלה לא פשוטה, ואני מודה שמאז שהפרשה נחשפה אני חושב עליה הרבה ואין לי תשובה ברורה.

מצד אחד, למדתי ממנו, וממורים אחרים שהתגלו כלא מושלמים, לא מעט דברים שעזרו לי בחיים.

ומצד שני, מה זה אומר עליו כעת?

מה זה אומר על כל הידע והכלים שהם הביאו לעולם?

האם כל זה היה הצגה? שקר? חסר ערך?

אולי. ואולי לא.

הדילמה הזו מחייבת אותנו להסתכל רגע פנימה אל עצמנו.

כי לפני שאנחנו ממהרים לשפוט את הצללים של האחר, כדאי לשאול את עצמנו האם אנחנו מוכנים לקבל את הצללים שלנו?

לכל אחד מאיתנו יש חלקים מוארים וחשוכים.

כולנו בנויים מחושך ואור.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מנסים להסתיר את החושך כדי למצוא חן, כדי להראות מושלמים, כדי לקבל אהבה.

אנחנו לא צריכים לתקן את עצמנו. אנחנו לא מקולקלים.

אנחנו רק צריכים להסכים להכיר בכך שיש לנו חלקים פחות יפים.

להסכים לפשוט את החליפה של השלמות המזויפת.

להסכים להיות בני אדם מורכבים, ועדיין לאהוב את עצמנו, בדיוק ככה.

זה מתחיל בלהביא חמלה לעצמנו.

ואולי אז גם נוכל למצוא בתוכנו קצת חמלה לאחר.

עוד היבט שעולה מזה, הוא הצורך שלנו למצוא תשובות מוחלטות ולחלק את העולם לטוב ורע.

שחור ולבן.

העולם הישן, שבו מורים היו קדושים והתפתחות אישית הייתה מרחב בטוח וטהור, קורס.

העולם החדש עוד לא לגמרי נולד. עוד לא לגמרי ברור איך הוא נראה.

ואנחנו עומדים שם באמצע, לבד.

ועל מי אפשר עוד לסמוך?

והאם בכלל אפשר עוד לסמוך?

אני חושב שכל מה שקורה כאן מלמד אותנו שיעור חשוב.

לא מהמקום של "לסמוך רק על עצמנו ולא להיעזר באחרים" כמו שהציעו בתגובות.

להיפך.

להיעזר במורים, במנטורים, באנשי מקצוע או בחברים לדרך, זה דבר חשוב ובעל ערך עצום.

הידע והכלים שיש לאנשים אחרים להציע, יכולים להיות מתנה עבורנו.

אבל אנחנו חייבים להגיע למפגש הזה מפוכחים.

להפסיק לחפש אלוהים בבני אדם.

המורה שעומד מולנו, חכם ומנוסה ומואר ככל שיהיה, הוא לא מושלם.

הוא אנושי. בדיוק כמונו.

יש לו את הפחדים שלו, את האגו שלו ואת החלקים החשוכים שלו.

החופש האמיתי שלנו נמצא ביכולת שלנו ללמוד מאדם אחר, לקבל ממנו השראה וכלים, אבל להשאיר את המפתחות לחיים שלנו עמוק בכיס שלנו.

לשמוע את העצה, אבל תמיד להעביר אותה דרך המסננת הפנימית שלנו.

לקחת אחריות זה להבין שהסמכות העליונה היחידה על העסק שלנו, על הזוגיות שלנו ועל החיים שלנו, היא אנחנו.

ואולי, כשאנחנו מפסיקים לדרוש "שלמות אלוהית" מהמורים שלנו, אנחנו סוף סוף יכולים להפסיק לדרוש את אותה שלמות גם מעצמנו.

להסכים להיות בני אדם. פשוטים, מוארים וגם פגומים, ועדיין ראויים.

הפוסט הזה פורסם במקור בפייסבוק שלי וזכה שם להרבה תגובות ושיתופים. מוזמנים לקרוא ולהגיב גם שם >>

לפני כמה ימים, באחת השיחות שלי עם ורד, אמרתי לה שאני חושב, שכדי להיות מישהו שמוביל דרך, שמנהיג, שסוחף אחריו אנשים, אתה חייב שתהיה בך מידה מסויימת של נרקיסיזם.

המחשבה הזו שלי, אינה מנותקת מהמציאות.

אני גם כזה.

ורבים רבים מהקולגות, חברים, ואנשים שהכרתי (בארץ ובחו"ל), שנמצאים בעולמות המודעות, ההתפתחות והרוח, הם כאלו.

אבל בעקבות הפרסומים האחרונים של תיקי ג'פרי אפשטיין, והשמות הרבים של אנשים שהיו "חברים" שלו לכאורה או נהנו במסיבות והארועים שהוא קיים (כמו דיפאק צ'ופרה, דן אריאלי ואחרים…), המחשבה הזו סיקרנה אותי ויצאתי לחקור האם זה נכון או סתם תחושת בטן שלי.

חיפוש זריז העלה, שהמחשבה הזו היא לא רק תחושת בטן.

יש לה ממש גיבוי, ואפילו שם, בעולמות המחקר והאקדמיה.

נתקלתי במאמר מרתק של שפורסם בהרווארד של הפסיכואנליטיקאי וחוקר המנהיגות ד"ר מייקל מקובי, שהגדיר את זה בשם "נרקיסיזם יצרני".

בפשטות, הוא טוען שמנהיגים שמשנים את העולם, כאלו שפורצים דרך ומביאים חזון חדש, פשוט חייבים להיות במידה מסוימת נרקיסיסטים.

הם צריכים את התעוזה והאומץ ליצור טרנספורמציה.

הם זקוקים לאיזו אמונה פנימית עמוקה, אולי אפילו קצת משוגעת, שהם יכולים ליצור משהו אחר, משהו חדש, לשנות את המציאות.

במילים אחרות, כדי לעמוד על במה.

כדי לכתוב ספר.

כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם "בואו אחריי", אנחנו חייבים שיהיה לנו אגו בריא.

אנחנו חייבים את הדרייב הזה, שרוצה ליצור משמעות ולהשאיר אחריו מורשת.

האגו שמאמין שיש לו את היכולת להשפיע, לשנות, ליצור, להמציא.

זה הדלק שלנו.

זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, לעמוד מול קהל, ולסחוף אחרינו אנשים.

זה הצד הבריא של הנרקיסיזם.

הצד האפל

דר' מקובי מזהיר מהרגע שבו הדלק הזה הופך לרעל.

הוא קורא לזה "הצד האפל" של הנרקיסיזם.

כי כמו בכל דבר, וכמו אצל כל אחד מאיתנו: לכולנו יש גם צדדים אפלים.

יונג היה הראשון שטבע את המושג הזה שנקרא "הצל" או "הצד האפל".

הצל הוא החלק הנסתר, המודחק והאפל של האישיות שלנו.

אלו כל אותם חלקים בעצמנו שאנחנו מתביישים בהם, מפחדים מהם או שהחברה אומרת לנו שהם "לא בסדר" (כמו קנאה, אנוכיות, זעם, אלימות או תאוות כוח).

בגלל מפחדים לאבד אהבה אם יגלו שיש בנו חלקים כאלו, אנחנו לא רוצים להכיר בקיומם, ואנו מתאמצים להסתיר ולהחביא אותם. מעצמנו, ומהעולם סביבנו.

יונג טען שכדי שנוכל להפוך לאנשים שלמים יותר, אנחנו חייבים לפגוש את הצד האפל הזה, להכיר בו, ולעשות איתו עבודה.

כי אם נמשיך להחביא ולהתכחש לו, הוא ימשיך לנהל אותנו מאחורי הקלעים, מהלא מודע שלנו.

בצד האפל של ה"נרקיסיזם היצרני", קל מאד לאבד את המודעות העצמית שלנו. ולאבד אותנו.

זה השלב שבו אנחנו מתחילים להאמין לאגו של עצמנו.

כשהאגו כבר לא משרת את החזון ואת הרצון הכנה לעזור, אלא מתחיל לשרת רק את עצמו.

לפי המחקר, מנהיגים שנכנסים לסחרור הזה הופכים להיות חולמים שמנותקים מהמציאות.

הם מפתחים רגישות קיצונית לביקורת.

הם מפסיקים להקשיב.

הם עוטים על עצמם "חליפה" של מושיע או מורה רוחני, ושוכחים שזו רק חליפה.

לאט לאט, החליפה הופכת להיות העור שלהם.

ראיתי את זה קורה לאחרים סביבי.

וזה גם קרה לי.

אני ממש זוכר את הרגע הזה אצלי.

זה היה בסיום אחת הסדנאות של "'קוד המנצח". יחסית עוד בהתחלה, בשנה הראשונה שלנו (אי שם ב-2009).

בסיום הסדנה, ניגש אלי אחד המשתתפים וביקש שאחתום לו על חוברת הסדנה שלו. מיד אחריו ניגשה עוד מישהי ואחריה באו עוד כמה.

ואז כמובן הגיעו נוספים שביקשו להצטלם בסלפי.

מעולם אף אחד לא ביקש ממני לחתום לו על שום דבר (חוץ מאשר הפקידה בבנק שהחתימה אותי על המשכנתא).

האגו באותה השניה מקבל בוסט מטורף, ועף לשמיים.

היום אני יודע לזהות, שזו הנקודה שבה התחלתי להאמין לאגו שלי.

להאמין שאני לא כמו כולם. שיש בי משהו מיוחד ויוצא דופן.

שם זה התחיל להשתבש אצלי.

שם מתחילה היוהרה.

לקח לי כמה שנים להבין את זה. גיליתי את זה בדרך הקשה.

אבל כשהייתי בתוך זה, לא יכולתי לראות את זה.

אנחנו אף פעם לא רואים את הדבשת של עצמנו.

כשקראתי את העדויות האחרונות על מורים כל כך גדולים ומשפיעים (שאני בעצמי קראתי, שמעתי והערכתי) שבילו בבתים של עברייני מין… משהו בתוכי התכווץ.

הבטן התכווצה ממקום שמבין כמה קלה היא הנפילה.

כמה מהר אפשר להחליק אל תוך המלכודת הזו.

כשאנחנו נמצאים בעמדת השפעה, כשאנשים נושאים אלינו עיניים, תולים בנו תקוות ולפעמים גם מעריצים אותנו, קל מאוד להפוך להיות יהירים מאד.

להאמין שאנו מורמים מאחרים.

שיש בנו משהו שאחרים צריכים להעריץ.

קל מאד במקום הזה, לאבד את החיבור למציאות ולקרקע.

אז איך אפשר לשמור על עצמנו?

איך אנחנו יכולים להמשיך להוביל, ללוות, לאמן ולהשפיע, בלי לאבד את הדרך?

לתשובה, גם לפי החוקרים וגם ממה שאני חווה בחיים שלי, יש 3 היבטים חשובים:

ההיבט הראשון הוא עוגנים.

אנחנו חייבים שיהיו לצידנו אנשים ושותפים לדרך, שלא מסתנוורים מאיתנו ולא מפחדים מאיתנו.

כאלו שיודעים להגיד לנו את האמת הפשוטה בפרצוף, גם כשממש לא נעים לנו לשמוע אותה.

בדיוק כמו בשיחה שקיימתי עם ורד, אני חייב את המראה הזו בחיי.

מישהו שיכול לראות את הדבשת שלי, כשאני לא רואה אותה.

מישהו שיכול להעמיד אותי במקומי, כשהיהירות משתלטת.

מישהו שזוכר להזכיר לי שאני בסך הכל בן אדם, כמו כולם.

הדבר השני הוא ענווה.

לזכור תמיד שאנחנו לא קוסמים, ולא באנו להציל אף אחד.

האמת לא בידיים שלנו. אין לנו באמת תשובות.

לכל היותר, יש לנו לפעמים שאלות טובות.

יש לנו פרספקטיבה נוספת.

אולי לפעמים יש לנו יותר נסיון בדברים מסויימים.

בהתחלה של כל ריטריט "50 גוונים של חופש" שאני מקיים, אני אומר למשתתפים: "אל תאמינו לאף מילה שלי".

אני לא יודע טוב יותר מכם, מה נכון עבורכם.

אני רק מביא את תפיסת העולם והפרספקטיבה שלי.

לדעתי, התפקיד האמיתי שלנו הוא ליצור עבור המשתתפים את הסביבה שבה יוכלו לבחון את עצמם בכנות, לשהות איתם ביחד בתוך הלא-נודע, כשהם מחפשים את התשובות והפתרונות שנכונים להם.

מבלי להעמיד פנים שיש לנו תמיד את כל התשובות.

מנהיגות והשפעה אמיתית לא נובעות מהיכולת שלנו להיות מושלמים או כל-יודעים.

אלא בדיוק להפך.

הן נובעות מהיכולת שלנו להיות אנושיים.

פגיעים.

ולהסכים להוביל, ובעיקר לאהוב, דווקא משם.

וההיבט השלישי הוא להישאר כל הזמן בתהליך של טיפול והתפתחות.

כשאני מאמין לאגו שלי ומונע מתוכו, תמיד יהיה קל לעדיף לצאת החוצה, לדבר אל אנשים, לעזור להם לעשות תהליך, מאשר לעבור כזה עם עצמי.

זה לא כיף לחקור את עצמנו לעומק, לגעת בפצעים שלנו או לפגוש את הצללים שלנו.

הרבה יותר קל ובטוח להישאר בתוך ה"חליפה" הנוצצת.

אבל כאן בדיוק טמון ההבדל אם האגו מנהל אותי, או שאני אותו.

העבודה הפנימית הזו, אינה מסתיימת אף פעם.

עבורי היא אפשרה לפתח פרספקטיבה רחבה יותר על עצמי ועל העולם בכלל.

היא אפשרה לי לפגוש את הצללים שלי ולעשות איתם שלום.

היא אפשרה לי לזהות את הדפוסים שלי ולשים לב מתי אני בשירות ומתי אני בא "לקחת".

היא אפשרה לי לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות, ולזכור שאני עוד בן אדם, כמו כל אחד אחר.

והיא לימדה אותי, שהתפתחות היא לא משהו שמסתיים אי פעם.

ורק כשאנחנו ממשיכים לקלף מעצמנו שכבות ופוגשים את המקומות הכי פגיעים שלנו, אנחנו יכולים לשמור על לב פתוח באמת.

הפוסט הזה רלוונטי לא רק לאלו מכם שעומדים על במות, מקליטים פודקאסטים או כותבים ספרים.

כולנו מנהיגים ומובילי דרך באיזשהו מקום בחיים שלנו.

בהורות שלנו.

בזוגיות שלנו.

כמנהלים בעבודה, או כבעלי עסק מול הלקוחות שלנו.

בכל מקום שבו מישהו נושא אלינו עיניים, מקשיב לנו וסומך עלינו, האגו שלנו תמיד יעמוד למבחן.

ותמיד יהיה שם הפיתוי להרגיש שאנחנו יודעים יותר טוב.

ותמיד תהיה שם מלכודת היהירות, שקל מאד ליפול לתוכה.

האתגר של כולנו הוא לזכור, שההשפעה הכי עמוקה שלנו לא קורית כשאנחנו מושלמים, חסרי פגמים או יודעי-כל.

היא קורית כשאנחנו מסכימים להיות אנושיים.

כשאנחנו מוכנים לפשוט את ה"חליפות" שלנו.

וכשאנחנו מסכימים להוביל את האנשים שיקרים לנו, רק מתוך הלב החשוף שלנו.