לפני כמה חודשים קיימתי פגישת מיקוד חד פעמית עם בחור כבן 28. הוא היה בסוף תקופת התמחות של כשנתיים, לאחר שסיים לפני כן את התואר.

הוא התלבט מה לעשות.

מצד אחד הוא כבר עלה על מסלול מסויים, של לימודים, התמחות, והכיוון המתבקש מבחינתו היה לקבל תפקיד בארגון שהתמחה בו או לחפש עבודה בארגון דומה אחר. ולהמשיך לפתח את הקריירה שלו.

ומצד שני, יש לו חלומות, רוצה לטייל בעולם, רוצה לחוות איך זה לגור במדינה אחרת לתקופה מסויימת, לפגוש אנשים, להתנסות בדברים.

בשני המקרים, הרצון שלו בהמשך הוא גם להכיר מישהי, משפחה, ילדים וכל "החבילה".

עיצרו רגע לחשוב.

אם הייתם בנעליו. מה הייתם עושים? לאיזה כיוון הייתם הולכים?

דיברנו על המצב שלו, בחנו היבטים שונים, מה "נכון" או עדיף לעשות מההיבט הכלכלי, התעסוקתי, הקריירה, מגורים, רצונות, חלומות, שאיפות…

ואז אמרתי לו שלדעתי יש עוד פקטור אחד חשוב שצריך להכניס לשיקולים שלו. קראתי לזה:

It's now or never

עכשיו, או לעולם לא.

לפעמים ישנם דברים, שאפשר לעשות אותם, רק בזמן מסויים. אפשר לעשות אותם עכשיו, ובהמשך, כבר לא ניתן יהיה.

כן, כן… אני מכיר את הסיסמאות שזורקים לנו מכל עבר על כך ש"הכל אפשרי". אני גם נהגתי לדקלם אותם מהבמות.

ובכן, אי אפשר להחזיר את מחוגי השעון לאחור. דברים שלא עשיתי בגילאי ה-20 שלי, כבר לא אוכל לעשות אותם שוב. לא כבן 20.

זה פתח שיחה חדשה ביננו. פתאום הוא החל להסתכל על הבחירה שהוא עומד בפניה, מנקודה אחרת לחלוטין.

לפתח קריירה, למצוא תפקידים חדשים, להרוויח כסף, הוא יוכל גם בהמשך. בגיל מאוחר יותר. למעשה, כנראה שרוב ימי חייו זה מה שהוא יעשה.

אבל להסתובב בעולם, נטול דאגות, מחויבויות והתחייבויות, לפגוש אנשים בגילו הצעיר יחסית, לחוות, להתנסות, לטעום ממה שיש לחיים להציע לו – זה משהו שיכול לקרות רק עכשיו.

וכן, יש לכך מחיר.

כנראה שמול בני גילו, שיסיימו את ההתמחות איתו עכשיו וימשיכו מיד למסלול המקובל, וימצאו עבודה ויתקדמו ויטפסו בסולם "ההצלחה" של הקריירה, הוא יתחיל את הטיפוס שלו אחריהם.

אז מה?

כמו שחבר טוב אמר לי לא מזמן:

"לכל בחירה שלא נעשה, בכל נתיב שלא נבחר, יש בסופו קופה רושמת".  

אני לא מנסה לומר שיש כאן דרך אחת שהיא נכונה ושניה שהיא לא. מי אני שאחליט בשביל מישהו מה נכון ומה לא.

אבל הרבה פעמים אנו נוטים לבחור בדרכים ה"מקובלות", ה"צפויות" או כאלו שמצפים מאיתנו ללכת בהן. אנו מושפעים מהסביבה, מהתרבות, מההורים והחברים, מהתקשורת והמדיה – כל אלו מציירים לנו איזו שהיא תמונה שקרית של מה "נכון" ומה "נדרש".

כמה פעמים עצרתם לחשוב, עם עצמכם, ללא הסחות דעת – מה נכון עבורכם? מה אתם רוצים באמת?

יש לנו נטייה, לדחות את זה. למתישהו בעתיד. אולי בפנסיה. אולי כשהילדים יגדלו. אולי כשהמלחמה / מגיפה / מיתון / משבר (סמנו בעיגול את התשובה המתאימה) יסתיימו, אז נוכל לעשות את מה שבאמת מתאים לנו.

וכך, לאט לאט, החיים זולגים לנו.

ופתאום בגיל 40 או 50 או 60 או בעקבות איזה משבר שחווינו אנו מתעוררים (או שלא), ומרגישים שאנו לא במקום שנכון לנו בחיים. שבעצם הבחירות שלנו, הן לאו דווקא היו שלנו, או שאינן תואמות אותנו יותר.

יש כאלו שיוותרו על החלומות והרצונות שלהם, שיגידו שכבר מאוחר מדי, שגם עכשיו זה כנראה לא הזמן המתאים (ספוילר: הזמן אף פעם לא מתאים לשינוי).

אני חושב שבכל גיל ובכל רגע יש לנו את ה- It's now or never שלו.

בכל רגע בזמן יש כנראה דברים שאם לא נעשה אותם עכשיו, כנראה לא נוכל לעשות אותם בעתיד. לא ככה כמו שאנו כעת.

האירועים האחרונים שקורים (ועוד יקרו) אצלנו ובעולם, רק מוכיחים שוב ושוב, שלעשות תוכניות ארוכות מדי לתוך העתיד, זו לא דרך אפקטיבית מדי. כי אנחנו באמת לא יכולים לדעת מה יקרה מחר. אין לנו שום וודאות בשום דבר והעולם שלנו והמציאות רק מוכיחים לנו את זה שוב ושוב.

בעוד כשבועיים, אני "חוגג" 5 שנים לסרטן שלי. עבורי זה היה אירוע מכונן בחיים, שגרם לי להסתכל על החיים שלי ולשאול את עצמי, באותה נקודה בזמן, על מה אני לא מוכן לוותר בחיים שלי.

כששמתי את עצמי בנקודת הבחינה והבחירה, יכולתי לראות שעבורי, לחוות אהבה ואינטימיות עמוקה, להתפתח ולחוות את המיניות שלי, להעמיק את מערכות היחסים החשובות שלי, ובכלל ליצור לעצמי חיים של חוויות והתנסויות משמעותיות, זו היתה נקודת "עכשיו או לעולם לא" משמעותית עבורי.

וכשהבנתי את זה עם עצמי. שם החל שינוי גדול.

אשמח לשמוע מכם, האם אתם רואים עכשיו איזו נקודת "עכשיו או לעולם לא" כזו עבורכם?