שלשום הסתיים עוד ריטריט של "50 גוונים של חופש".

זה היה הריטריט הרביעי וכל אחד מהם שונה מהאחרים.

התחלנו ביום רביעי בצהריים, 24 אנשים זרים.

מבוכה, שקט, תהיות של אנשים בינם לבין עצמם (וגם חלק בקול), אם הגיעו למקום הנכון.

חמישה ימים אחר כך, בראשון אחר הצהריים זה הסתיים. כבר לא זרים. 24 אנשים שהרשו אחד לשני להציץ לעומק הלב והנשמה אחד של השני.

צחקנו על כך שזה הריטריט ש"ביזבז" הכי הרבה טישו. אני חושב שרק אני לבדי פרקתי חבילה.

יש משהו כל כך משחרר במרחב של אהבה שמאפשר לאנשים להביע רגשות, לדבר את הכאבים, לשתף במה שבאמת חי בהם, לבקש חיבוק או עזרה או סתם לראות עיניים טובות שמביטות בך.

יש משהו כל כך משחרר במרחב שבו הסיפור שלך לא משנה. לא משנה מי אתה ומה ההיסטוריה או התואר או התפקיד שלך. מה שבאמת משנה הוא הלב שלך, וזה מה שאחרים רואים, ובעיקר – פוגשים מרגישים.

זה תמיד מפעים אותי לראות איך האנשים מתקלפים במהלך הימים האלו. מבוקר לבוקר הם משילים עוד ועוד משקל מכביד.

קילוגרמים של אשמה, של כאב, של ציפיות (של עצמי ושל אחרים), של ריצוי, של ביקורת עצמית ושיפוטיות. ובמקומם הכניסו עוד ועוד אהבה לחייהם.

וגם אני עברתי שם תהליך עמוק מאד עם עצמי.

משתף כאן בשלושה היבטים אישיים שחוויתי מול עצמי.

הראשון:

בשנתיים האחרונות, בתוך התהליכים והטיפולים שאני עצמי עובר, יותר ויותר הסכמתי לקבל על עצמי, שהכוח האמיתי שלי הוא אהבה.

זה לא פשוט לי לומר/לכתוב את זה, כי זה עדיין, באיזה שהוא מקום בתוכי, נתפס לי כמשהו רוחניקי כזה, של "מחבקי עצים" וזו זהות שממש קשה לי לקבל על עצמי.

אבל אם אני מצליח לכמה רגעים, לנתק את הזהות הזו, מהמהות שלה, אז אני ממש יכול לראות איך האהבה שבי היא כח מאד עוצמתי וחזק.

וזה גם מה שהנחתי בפתיחה של הריטריט, ברביעי האחרון. אמרתי למשתתפים, שהיו אז עדיין, קבוצה של זרים מוחלטים, שהבסיס לכל מה שאנו יוצרים כאן במרחב המשותף הוא – אהבה.

וזה מה שהיה שם – בלי סוף אהבה, ללא תנאי, ובעוצמות גבוהות.

והפעם, היה לי קל יותר לראות ולקבל את זה, שזה מה שיש שם. ולקבל את זה בעצמי, על עצמי.

השני:

לפני כמה חודשים, כשהייתי בטיול שלי בקוסטה ריקה, עברתי שם סשן מאד עוצמתי וחזק אצל מטפל הודי. אלו היו 3 שעות שהיה בהם הרבה כאב, לצד תובנות עמוקות וגם מידעים שהגיעו אלי.

באחד הרגעים שם, קיבלתי את ההכרה (או אפילו הציווי) להסתכל על עצמי כאיש של ריפוי. זה משהו שגם עלה בצורה מסויימת בעבר בתהליכים קודמים שעברתי, אבל הייתה בי הרבה התנגדות לכך.

וגם שם, במהלך הטיפול ההוא, ההתנגדות הזו הופיעה.

עבורי, יש משהו מאד מחייב ומשמעותי במילה "ריפוי". ואני מתייחס אליה בסוג של חרדת קודש.

כי בעולם שלנו שהפך להיות כל כך סיסמתי ואינסטנט, שבו כולם מחפשים את "גלולת הקסם" שתפתור להם את כל צרותיהם, יש בעיני כבר סוג של זילות בכל כך הרבה מילים. כמו ריפוי.

בראיון שקיימתי לפני כמה שבועות עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה שכנות בשדה של אהבה = ריפוי.

וזה בדיוק מה שהיה שם בריטריט, הרבה מאד כנות ואותנטיות, אינטימיות עמוקה ופגיעות, על מצע של אהבה. אהבה ללא תנאי.

אנשים נפתחו ושיתפו על מקומות מאד קשים ומורכבים שעברו, מטענים כואבים שסוחבים איתם הרבה מאד שנים, ופתאום שם, הצליחו להניח אותם ואפילו לרגע אחד, ולא לשאת את כל המשקל הזה עליהם לבד.

המילה שחרור חזרה על עצמה הרבה פעמים אצל אלו שעשו זאת.

ביום שבת בצהריים, אחרי שיצאנו להפסקת הצהריים והאולם התרוקן, ורד חיבקה אותי ואני התפרקתי.

אחרי הימים האחרונים שעברנו, ומה שקרה שם לאנשים, פתאום הרגשתי את זה.

הרגשתי את הריפוי שהיה שם.

והייתי, לראשונה, מוכן לקחת על כך בעלות. על היכולת שלי ליצור מרחבים כל כך מיוחדים כאלו שריפוי מתאפשר שם.

במעגל הסיום אחד המשתתפים דיבר אלי ואמר לי שאני מנהיג של ריפוי דרך אהבה.

ואז, לראשונה, המילים האלו לא עוררו בי התנגדות. הסכמתי לקבל אותן.

השלישי:

במעגל הסיום, אנשים אמרו לי תודה.

תמיד, בסיטואציות כאלו, הייתי שומע את המילים, אבל לא תמיד זה היה נכנס לי ללב. לא תמיד הרגשתי את זה.

הפעם הרגשתי. ממש הרגשתי את התנועה של הלב. את הרטט שלו, את התודה של האנשים, נכנסת עמוק ללב שלי ומרטיטה אותו מבפנים.

אולי זה בגלל כל הימים האלו שהלב היה כל כך פתוח ורוטט גם ככה.

אני לא יודע, וזה גם לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שהרגשתי את זה וזה הלך איתי הביתה, ועודנו שם איתי בפנים.

כמישהו שתמיד עבד מאד עם הראש, עם צד מנטאלי מאד מאד חזק, התחושה הרגשית שחוויתי שם בימים האלו, היתה מאד עוצמתית ומשמעותית.

זה היה גם שיקוף מאד חזק עבורי, על הדרך שעשיתי בשנים האחרונות ועל פתיחת הלב והמערכת הרגשית שלי.

ולא הייתי יכול לעשות את זה לבד. יחד איתי החזיקו את המרחב הזה, ורד, אהבתי,. שהאנרגיה שלה נוכחת וחזקה במרחב ושהנוכחות שלה בריטריט כל כך משמעותית עבורי, ועבור כל אחד מהמשתתפים.

וגם רוני וכינרת שהיו אסיסטנטים והביאו את הלב שלהם בצורה כל כך עמוקה ומשמעותית והיו שם בשבילי ובשביל כל האחרים.

תודה לכם ועליכם!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי.

יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז.

אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש.

וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם.

ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים.

המשפט היה:

ריפוי = כנות בשדה של אהבה

בום!

פתאום הנקודות התחברו לי.

הבנתי למה המשתתפים הריטריט "50 גוונים של חופש" התכוונו במשובי הסיום שלהם ובדברים שאמרו.

אחד הפידבקים שחזרו עליהם שוב ושוב ושוב, היה שהם הרגישו המון אהבה במרחב שנוצר.

האהבה הזו נתנה להם המון בטחון להיפתח, להרגיש בנוח לחשוף בעצמם דברים (מול עצמם ולעיתים גם מול אחרים), ובעיקר – להתבונן בכנות על עצמם, על החיים שלהם, על הבחירות שלהם, ועל הרצונות שלהם.

מרחב של אהבה מעניק לנו בטחון.

הבטחון מאפשר לנו לפגוש עוד חלקים בתוכנו ולהסתכל עליהם בכנות. לראות את האור שבנו וגם את החלקים שבצל.

בלי הבטחון, יהיה לנו מאד מפחיד וקשה להעז ולהתבונן עליהם. האהבה והבטחון מאפשרים את זה.

וכשמעזים להסתכל על כל החלקים שלנו, כולל הכואבים והמורכבים שיש בנו (ובכולנו יש), אפשר גם לקבל ולהכיל אותם במקום להדחיק ולהסתיר אותם (מה שעשיתי בהצלחה מרובה חלק ניכר מחיי).

ואז אנו יכולים להיות יותר ויותר כנים עם עצמנו. לראות את האמת שבנו. גם אם היא לפעמים מורכבת.

כשאנו רואים את כל החלקים שבנו, ומוכנים לקבל אותם ואפילו לאהוב את עצמנו ביחד איתם, יש שחרור של הרבה מאד אנרגיה שהשתמשנו בה כדי להסתיר, להדחיק או לתחזק איזו פרסונה חיצונית שהיא לא אנחנו.

האנרגיה הזו שמשתחררת, ולא נדרשת יותר, מורגשת כתחושה עמוקה של הקלה, שחרור וחופש.

והיא זמינה לנו לדברים אחרים בחיים שלנו.

במקום אנרגיה שמתבזבזת על הסתרה, הדחקה ותחזוקה של פרסונה מזויפת, יש אנרגיה זמינה ליצירה, להתחדשות, לאהבה, לעומק ואינטימיות.

במקום אנרגיה שמכלה את הכוחות שלנו, יש אנרגיה חדשה שמעוררת ומעניקה לנו חיים ותשוקה.

במקום אנרגיה שמרחיקה אותנו ממי שאנחנו באמת, יש אנרגיה שמחברת אותנו לעצמנו.

זה שינוי עצום.

זה שינוי עצום בחיים ובכל חווית החיים.

ושם, גם יש פוטנציאל לריפוי.

כי כשאני מוכן להתבונן על עצמי ועל החיים שלי בכנות, אני יכול להשלים ולקבל את כל החלקים שבי, לאהוב את עצמי על שלל היבטי וחלקי.

ואהבה עצמית, לדעתי, היא הריפוי הכי גדול שיש.

היא הכוח הכי חזק שיש לנו.

וככל שאנו אוהבים יותר את עצמנו, כך נוכל גם לתת יותר אהבה לאחרים.

כי כמו עם כסף, כך גם עם אהבה ואנרגיה: אני לא יכול לתת לאחרים יותר ממה שיש לי.

כנות בשדה של אהבה מאפשרת ריפוי.

ואיזו ברכה זו לחיים שלנו!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>

במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר".

והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?"

והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה".

שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול.

באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו.

פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון.

בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.

אני מבין היום שהשיחה שלנו התנהלה בכלל בשני רבדים שונים, בשתי שפות שונות.

אני דיברתי בשפת השכל, ההגיון והעשיה.

היא דיברה בשפת הרגש, התחושות, הרגשות וההוויה.

רק כשנתיים אחרי שסיימנו את התהליך ביננו, היה רגע שפתאום זה קרה. שהלב נפתח. ואז הבנתי למה היא התכוונה כל השנים האלו.

זה היה קצת אחרי שהחלמתי מהסרטן, בתוך תהליך טיפול אחר שנכנסתי אליו.

אני זוכר את התחושה החדשה, את ההתרגשות ובעיקר את האהבה שהרגשתי. כשהלב נפתח.

כמובן שמייד שלחתי לה הודעה: "רציתי שתדעי שהיום פתחתי את הלב… הבנתי".

מאז עברתי עוד הרבה תהליכים משמעותיים וגיליתי עבור עצמי, שכאשר אני נמצא בהוויה של אהבה, אז הכל עובד לי נכון.

וכשהלב שלי שוב נסגר, שם זה מתחיל להשתבש.

אז אני נע על הציר הזה ומשתדל להשאיר את הלב שלי פתוח.

לא תמיד זה מצליח, אבל אני הרבה יותר מודע לכך, וכשהוא נסגר, לרוב אצליח לזהות ולתפוס את עצמי.

החוויה שלי מאז, היא שנפתח לי עוד מרחב שלם של פתרונות ואפשרויות שהשכל וההגיון שלי לא הצליחו לראות לפני כן. האינטואיציה שלי נהיתה הרבה יותר חדה ומדוייקת, ובעיקר הפכתי להיות יותר ויותר קשוב אליה.

וגם, למדתי לאהוב את עצמי יותר. שזה אולי אחד הדברים היותר משמעותיים שקרו לי – האהבה העצמית שלי התחזקה מאד.

זה לא שאיבדתי את השכל וההגיון שלי, הם עדיין שם, חזקים מתמיד, אבל הלב מעניק לי עוד מימד נוסף של התבוננות על המציאות ועל האפשרויות שלי, ואני כיום קשוב לו הרבה יותר מאי פעם.

ככל שזה העמיק אצלי, הבנתי שגם בחיים שלי ובעשייה שלי, מה שאני עושה הוא בעצם ליצור מרחבים שבהם האהבה נוכחת.

מרחבים שבם אנשים יכולים לפתוח את הלב, להיפתח אחד אל השני ובעיקר – להיפתח לעצמם ולאהוב את עצמם קצת יותר ממקודם.

זה יכול להיות במפגש חברים אצלי בחצר וזה קורה גם בקורסים שאני מעביר ובמיוחד בריטריט שלי "50 גוונים של חופש".

חלק ממה שמאפשר לאנשים לחוות את עצמם בחופש ברגעים רבים במהלך חמשת ימי הריטריט, הוא הלב הפתוח של כולם, ומרחב תומך שכולו אהבה, קבלה ופרגון.

כך שגם כשפוגשים בהיבטים מורכבים או לא פשוטים, עדיין, האהבה נוכחת.

ובאופן די מופלא, קורה שם משהו למשתתפים.

מבוקר לבוקר, הם הופכים להיות יפים יותר.

זה נשמע אולי מופרך או הזוי, אבל זה אמיתי.

וזה קורה, כי ככל שאנחנו מתקדמים בימים, עוד מסיכה נופלת, עוד מערכת הגנה קורסת, עוד הצגה חיצונית כבר לא נדרשת יותר.

והפרסונה שהגיעו איתה לריטריט, מתפוגגת, ובמקומה אנו רואים פתאום את האנשים עצמם.

ובעיקר – את הלב שלהם.

אולי זה המקום שבו תוכלו גם אתם לפתוח את הלב שלכם ולגלות איך זה להסתובב בעולם עם לב פתוח שלא צריך מסכות והצגות חיצוניות כדי לשרוד. ולהיות פשוט עצמכם.

מוזמנים לקרוא כאן עוד על הריטריט "50 גוונים של חופש"

לפני כמה חודשים, במהלך שיחה עם בעל עסק שליוויתי בתהליך אישי עמוק, מורכב וכואב, הוא זרק לי את המשפט הזה: "אני לא רוצה להיות ערן שטרן!".

אז לפני הכל דיסקלמייר חשוב: אני לא חושב שאף אחד בעולם צריך להיות ערן שטרן. למעט אני. וגם לי זה לא תמיד פשוט

כל אחד מאיתנו צריך להיות הוא עצמו וכמה שיותר קרוב לעצמו. זה בסדר להשתמש באחרים כמודלים לדברים שהיינו רוצים להיות, אבל חשוב יותר להבין מי אנחנו ולהיות כמה שיותר קרובים לגרסה הזו שלנו.

האמירה הזו שלו כמובן סיקרנה אותי וחקרתי איתו קצת יותר לעומק למה הוא התכוון.

קודם כל היה ברור שהיא נאמרה מתוך פחד. הוא חשש מהמשמעויות של להיות דומה לי.

וכששאלתי אותו למה התכוון עלו דברים כמו: הגירושים, הפירוק של עסק מאד מצליח, מעבר מבית גדול ומפואר לבית קטן וצנוע.

והוא צודק, כל אחד מהשינויים האלו שעשיתי היו מאד מורכבים, כואבים והיו כרוכים בתשלום של מחירים יקרים. יקרים מאד.

אבל הנקודה החשובה כאן, היא לא השינויים החיצוניים האלו. הם הדבר המשני כאן.

מה שקדם להם, הוא השינוי הפנימי שהוביל לשינויים החיצוניים.

מה שקרה לי שהייתי מוכן לעשות לעשות אותם, התהליך הפנימי שעברתי, התובנות החדשות שהגעתי אליהן לגבי עצמי ולגבי הרצונות והצרכים שלי.

שום שינוי אינו קורה סתם למטרת השינוי. אם הייתי מתגרש אבל לא עובר את השינוי הפנימי בתוכי, סביר מאד להניח שהייתי מוצא את עצמי במערכת יחסים חדשה שמשחזרת בדיוק את אותם הדפוסים של מערכת היחסים הקודמת (כמו שקורה למרבית הזוגות בפרק ב', כ-70% מהן מסתיימות בפרידה).

כל אחד מהשינויים המהותיים האלו, ואחרים, שעשיתי במהלך החיים שלי, קרו כי לפני כן משהו בתוכי זז והשתנה.

התקרבתי יותר לעצמי, הפסקתי לספר לעצמי סיפורים, או להאמין לפרסונה החיצונית של "המצליחן" שיצרתי מול העולם, הבנתי על עצמי מה נכון לי יותר ומה כבר לא, מה באמת חשוב ומה פחות, ובעיקר – הצלחתי להבין יותר בבהירות מי זה בכלל ערן, מה הוא רוצה בחיים שלו ומה באמת חשוב לו.

זה התהליך המשמעותי ביותר שיכול לקרות לאדם לטעמי.

לגלות מי אנחנו באמת, בלי ההתניות והמלכודות החיצוניות – החברתיות, התרבותיות והסביבתיות. בלי ההסללות שפעלנו על פיהן כי חשבנו שהן "האמת" שלנו ובלי המשקולות שאנו סוחבים, לרוב עד סוף ימי חיינו, מבלי לעצור לרגע ולשאול – למה בעצם?

לדעת מי אני באמת, זה להתחבר לאותנטיות שלי ולאמת שלי.

ועבורי, בכל נקודה בחיים שהייתי בה יותר מחובר לעצמי האותנטי ולאמת שלי, ההחלטות, גם המורכבות ביותר, היו יותר ברורות ונהירות לי. ידעתי מה אני צריך לעשות, והייתי גם מוכן לשלם את המחירים הכרוכים בכך.

בעיקר כי הבנתי באותה הנקודה, כמה המחירים הנוכחיים, שאני משלם, על לחיות בשקר ובחוסר אותנטיות, הם יקרים וכבדים עוד יותר.

ואז יכולתי לעשות את הפעולה החיצונית הנדרשת.

שאצלי היא באה לידי ביטוי, בגירושים, ביציאה מהעסק או במעבר לבית אחר.

זו היתה הדרך שנכונה לי. בשום צורה זו לא הדרך הנכונה למישהו אחר. כל אחד צריך למצוא את הדרך פעולה הנכונה ומדוייקת עבורו.

כשאנו מחוברים לאותנטיות ולאמת שלנו, קל יותר לפעול באומץ ולעשות דברים שקודם לכן מאד הפחיד אותנו לעשות אותם. ולפעול מהמקום הזה, בעיני זהו אקט אדיר של אהבה עצמית.

לאהוב את עצמנו, עבורי, זה קודם כל להכיר בעצמי, לתת מקום משמעותי למי שאני, לרצונות ולצרכים שלי, ואחר כך גם לפעול כדי לממש אותם.

האלטרנטיבה של להתפשר על עצמי ועל החיים שלי, זו לא אהבה. זו קטנות של הלב. זה לפעול מתוך חוסר אמונה בעצמי ומבלי לתת לעצמי האותנטי מקום וביטוי.

איחלתי לו בסוף השיחה, שלא יהפוך לערן שטרן, אלא שימצא בתוכו את האומץ להתמודד עם החיפוש והחקירה של מי הוא באמת.

וזה גם מה שאני מאחל לכולנו – שנמצא תמיד בתוכנו את הכוחות להעמיק ולגלות מי אנחנו באמת. מהי הגרסה האמיתית והאותנטית שלנו.

~~~~~~~~~~~

בקרוב אקיים פעם נוספת את הריטריט הטרנספורמטיבי שלי "50 גוונים של חופש".

אלו הם חמישה ימים מרתקים, סוחפים, עמוקים ומהנים של מעבדת מחקר אנושית, שבה תחקרו את עצמכם לעומק, כדי לגלות מי אתם באמת?

מי אתם בלי המסכות?

מי אתם בלי ההסללות של "צריך" וה"דבר הנכון"?

מי אתם בלי "מה יחשבו עלי אחרים" או "איך זה יראה להם"?

ובעיקר לגלות – מי אתם כשאתם לא פוחדים לבטא את עצמכם בעולם, להביע את עצמכם ולגלות את שלל החלקים שמרכיבים את האחד – שהוא אתם.

אם הדברים האלו נוגעים בכם, הצעד הבא שלכם מחכה לכם כאן >>

נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם".

חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה…

נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות – אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות – המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן.

אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו.

אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת.

התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו – מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים.

אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל – התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש.

בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה.

אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט.

ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.

אולי הסימן המשמעותי ביותר שהדמות מתחילה ללחוץ הוא האבדן של הצבע. לא בחיים – בראש. הכל נראה אפור.

מה שפעם עניין – כבר לא מעניין.

מה שפעם שימח – כבר לא משמח.

מה שפעם היה משמעותי – כבר נראה חסר תכלית ומשמעות.

זה לא קורה בגלל שהחיים פחות טובים. לא השתנה יותר מדי בחוץ. זה קורה כי הנפש אומרת: "אני כבר לא מוכנה לשחק את המשחק הזה".

יש עוד סימנים. כמו אבדן של אנרגיה וחשק לעשות דברים, חוסר שקט פנימי מתמשך.

או שאנחנו מוצאים את עצמנו מקנאים באנשים ש"יכולים להרשות לעצמם" להיות אותנטיים יותר, ולא "לשחק את המשחק".

כשהיינו בטיול הגדול בחו"ל, הגענו לפאי בתאילנד, ושם בגסט האוס, בחדר לידנו התגורר טום. הוא לא היה ישראלי אבל דיבר עברית (הסתבר שאבא שלו ישראלי), והוא חי שם בפאי, עם בת הזוג שלו ושני הילדים הקטנים שלהם. והיה לו טנדר שעליו היה כל העסק שלו: דוכן פלאפל, שהיה נפתח כל ערב בשוק האוכל של פאי למשך 3-4 שעות. הוא היה קם בבוקר, במשך כשעתיים מכין את הירקות והדברים לדוכן ובערב בת הזוג שלו היתה פותחת אותו בשוק. וכל היום היה פנוי בשבילם. הם היו מטיילים עם הילדים.

חיים פשוטים. לא מוכתבים.

וזה מאד תפס אותי. הפשטות הזו. והאותנטיות, וחוסר הצורך להתאמץ "להיות משהו" או "להציג משהו" לעולם.

אני מלווה כיום איש עסקים מצליח, שעובר תהליך של פירוק, פירוק של הזהות שלו. הנפש שלו לא יכולה להכיל יותר את התפקיד שהוא "מגלם" בחיים שלו.

"אני לא יכול יותר, אני לא מצליח להרים את עצמי מהמיטה בבוקר, לראות עוד דו"ח, עוד אקסל, עוד פגישה… אבל אני גם לא יכול לדמיין את עצמי בלי זה. מי אני בלי התפקיד הזה?"

זו שאלה מורכבת ומאד מפחידה. מי אנחנו בלי התפקידים האלו? בלי הזהות שכל כך התרגלנו אליה והרגלנו את הסביבה שלנו אליה?

כי לפעמים הדמות הזו כבר כל כך מוטמעת בנו, שקשה להפריד בין מה שבאמת אנחנו לבין המסכה.

אם אנחנו לא קשובים, הגוף יתחיל לדבר. כאבי גב, בעיות שינה, מתח בכתפיים, המערכת החיסונית נחלשת. וחס וחלילה, דברים גרועים יותר (been there, done that)!

הגוף יודע שזו הצגה והוא לא מעוניין להשתתף בה יותר.

אבל זה מאד מפחיד לוותר ולעזוב את הדמות שיצרנו לעצמנו.

פחד מהלא נודע. מי אני בלי התפקיד?

פחד מדחייה. האם יאהבו אותי גם כשאני אהיה אני באמת?

לרוב גם חסרה לנו דוגמא או מודל למישהו כזה – אותנטי. האם אתם מכירים הרבה אנשים בסביבה שלכם שמאפשרים לעצמם להיות אמיתיים ואותנטיים?

אבל יש גם סיבה נוספת, עמוקה יותר – לפעמים אנחנו מפחדים לגלות שמאחורי המסכה, אין באמת "אני" שלם ומוגדר שמחכה לצאת. שהזהות האמיתית שלנו היא דבר נזיל, מתהווה, לא סגור. וזה מפחיד. מאד.

וזה מחזיר אותי לציטוט של ג'ים קארי.

הדיכאון הוא לא רק צלצול השכמה. הוא קריאת גיוס. הוא אומר: "מספיק! תתעורר! זה לא אתה!"

הוא הקול של האותנטיות שלנו, שפונה אלינו בדרך היחידה שנותרה לה. כשכל הדרכים הקלות יותר נכשלו.

לפעמים, דווקא ההתנגדות הפנימית הזו, הבוקר שבו פתאום קשה לקום מהמיטה ולהמשיך במשחק, היא בעצם הסימן הראשון של החלמה. זה הסירוב להמשיך לחיות חיים שלא שלנו.

מכאן, השאלה היא – האם נסכים לעשות את הצעד האמיץ של להשיל את הזהות הישנה ולגלות מי אנחנו באמת?

*    *    *

בריטריט "50 גוונים של חופש" אתם תזהו את הדמויות האלו ותוכלו להביט בהן בעיניים פקוחות. תלמדו להשיל אותן ולגלות את החופש שנמצא באותנטיות, ובפשטות של להיות עצמכם, מי שאתם, בלי מסכות.

ותלמדו כיצד ניתן להשתחרר מהן, צעד אחר צעד, בלי לקפוץ מהגג אל חיים חדשים (ברוב המקרים, כשקופצים ככה, פשוט מוצאים דמות חדשה להיכנס אליה).

ההרשמה מסתיימת בקרוב, ואם משהו בדברים האלה מהדהד בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלינו. כי אולי הגיע הזמן להניח לדמות ולפגוש את עצמכם באמת.

"אני אהיה חופשי כשהילדים יגדלו"

"אהיה חופשי כשאסיים לשלם את המשכנתא"

"אהיה חופשי כשיהיה לי מספיק כסף בבנק"

"אהיה חופשי כשאפרוש לפנסיה"

כמה פעמים אמרתם את המשפטים האלה לעצמכם? כמה פעמים דחיתם את החופש שלכם ל"יום אחד", למועד עתידי שבו כל התנאים החיצוניים יסתדרו בדיוק כמו שצריך?

אני אמרתי זאת לעצמי לא מעט פעמים בעבר.

חשבתי שאם רק אצא קצת מהמרתון של חיי היומיום – רשימת ה-TODO שלא מסתיימת, רשימת המטלות האינסופית בבית, הוואטסאפים שלא מפסיקים להכנס – אז ארגיש חופשי.

אז לקחתי את המשפחה ויצאנו לטיול של שנה בעולם. רחוק מכולם. ואתם יודעים מה? המחשבות, תחושת המחנק, חוסר המנוחה – הם פשוט ארזו מזוודה ונסעו איתי. שינוי המיקום לא שינה את מה שהתרחש בתוכי.

חשבתי שאם רק יהיה לי יותר זמן פנוי לעצמי, ארגיש חופשי. אז ארגנתי את הלו"ז שלי מחדש, פיניתי לעצמי זמן, הורדתי מטלות – ועדיין הרגשתי כבול באותם חבלים פנימיים.

וזו אולי הטעות הגדולה ביותר שאנחנו עושים: אנחנו מחפשים את החופש בחוץ: בנסיבות, בתנאים, באחרים ובמצבים חיצוניים.

בכל פעם שאנחנו אומרים "אהיה חופשי כש…", אנחנו למעשה מעבירים את האחריות על החופש שלנו למישהו או משהו מחוץ לנו. אנחנו הופכים את החופש שלנו לתלוי בגורמים שאין לנו שליטה עליהם.

וככה, אנחנו לוקחים את החופש, את הדבר שהוא אולי הכי שלנו, ומניחים אותו באדיבות בידיים של מישהו אחר.

אני זוכר היטב שיחה עם יובל, איש עסקים בשנות הארבעים שלו שליוויתי, שבאחת השיחות שלנו, סיפר לי שבדיוק קיבל מכתב מהבנק לאחר שסיים לשלם את המשכנתא על הבית שלו. אבל במקום לשמח אותו, הוא המשיך לחוש תסכול ואכזבה.

הוא חלם על הרגע הזה במשך 15 שנה. כל חודש, כשהיה מעביר את התשלום לבנק, היה חושב לעצמו 'כשאסיים עם התשלום הזה, אהיה חופשי'.

הרגע שיובל ציפה לו כל כך הרבה שנים הגיע, אבל תחושת החופש המיוחלת לא באה איתו. הבית היה שלו, אבל הוא עדיין הרגיש כבול.

במהלך התהליך שעברנו ביחד, יובל גילה שהמשכנתא הייתה רק סמל. הוא האמין שהכבלים שלו הם חיצוניים, אבל למעשה הם היו פנימיים לגמרי. מה שהחזיק אותו כלוא, היו הפחד להביע את דעתו בצורה חופשית, הצורך האינסופי שלו לרצות אחרים (כי חשש להתעמת איתם), התחושה שהוא צריך להוכיח את עצמו שוב ושוב (ללא קשר להישגים המרובים שלו).

השינוי המשמעותי אצלו קרה, כשהוא החל להיות קשוב לעצמו ולשים גבולות ברורים מול הסביבה שלו, לומר "לא" לבקשות שלא התאימו לו. זה המשיך בלבטא את עצמו בצורה כנה ואמיתית, להביע את דעתו האמיתית עם האנשים בחיים שלו. אחר כך בתיעדוף של עצמו, לאפשר לעצמו את הזמן לדברים ולפעילויות שהפיק מהם הנאה, במקום רק את אלו ש"צריך" לעשות.

לכאורה, שום דבר דרמטי לא השתנה בחיים החיצוניים שלו, אבל הכל השתנה אצלו בפנים.

החופש האמיתי הוא לאו דווקא "היכולת לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי".

החופש האמיתי הוא היכולת להיות מי שאני באמת – גם בתוך מסגרות, כללים ומחויבויות. גם בתוך השגרה, גם בתוך מציאות שלעיתים נראה שכובלת אותנו יותר ויותר.

אני מכיר את זה היטב, מהחיים האישיים שלי. כאבא לשלושה ילדים, בן זוג, יזם עם עסק משלי, יש לי לא מעט מחויבויות. אבל הדבר שלמדתי בדרך הקשה הוא שלחכות עד ש"אהיה חופשי" זו הדרך הבטוחה ביותר להישאר כלוא.

זה מתחיל בדברים היומיומיים. למשל:

בבוקר, כשאתם עומדים מול הארון, ומתלבטים מה ללבוש. יש את הבגדים שאתם באמת אוהבים ומרגישים בהם בנוח, ויש את הבגדים ש"מתאימים" – למעמד שלכם, לגיל שלכם, למה ש"מצופה" מכם…

האם אתם בוחרים, בצורה כמעט אוטומטית, את הבגדים ה"נכונים", למרות שהם לא מרגישים לכם נכון?

אם התשובה היא כן, אז נפלתם למלכודת חופש: ויתרתם על החופש שלכם לבטא את עצמכם אפילו בדבר הבסיסי ביותר – באיך אתם נראים בעולם.

או שבערב שישי משפחתי, חמתך שוב מעירה על הדרך שבה אתה מחנך את הילדים. אתה מרגיש את הכעס בתוכך עולה, אבל בולע אותו מתוך "כבוד" לחמתך ושותק. לא אומר כלום. בדרך הביתה אתה פורק את הכעס על בת הזוג שלך, או גרוע מכך, על הילדים.

ויתרת על החופש להביע את האמת שלך (בצורה מכבדת, כמובן), והתוצאה היא שהכעס מוצא דרכים עקיפות לצאת. והחופש שלך? נעלם.

אלו המקומות, שבהם אנו כלואים. לא במשכנתא הלוחצת או בעבודה, אלו רק התירוצים שאנו מספרים לעצמנו על כך שאנו מרגישים כבולים.

אז איך זה נראה כשאנחנו כן חופשיים?

זה נראה כמו האמא שיודעת להגיד "אני צריכה שעה לעצמי" ולוקחת אותה בלי להרגיש אשמה על כך.

זה נראה כמו העובד שמעז לומר בישיבת צוות "אני חושב שיש לנו אפשרות טובה יותר", גם כשכולם מהנהנים בהסכמה למנהל.

זה נראה כמו הזוג שמעז לפתח קשר ייחודי שעובד בשבילו, גם אם הוא לא תואם את מה ש"כולם עושים", או את מה ש"מקובל".

זה נראה כמו האדם שמסתכל על הציפיות, על ה"ככה צריך", על ה"מה יגידו" – ובוחר, בצורה מודעת ואחראית, איפה להתאים ואיפה לאפשר לעצמו להיות שונה ואותנטי ואמיתי עם עצמו.

החופש הזה לא מחכה לנו "אחרי המשכנתא". לא אחרי שהילדים יגדלו. ולא אחרי שנחסוך מיליון שקלים בבנק.

הוא נמצא כאן. עכשיו. ברגעים הקטנים של בחירה.

ברגעים שבהם אנחנו יכולים לבחור להיות אותנטיים יותר, לבטא את האמת שלנו, להקשיב לקול הפנימי שלנו – גם בתוך כל המגבלות החיצוניות שיש בחיינו.

חופש הוא לא מטרה שמגיעים אליה.

אין קו סיום שאחריו נהיה "חופשיים לגמרי". זהו מסע מתמשך, שבו בכל פעם אנחנו משחררים עוד כבל שמחזיק אותנו, עוד אמונה שמגבילה אותנו, עוד פחד שמצמצם אותנו.

בריטריט "50 גוונים של חופש" שיתקיים בעוד שבועיים בדיוק, זה בדיוק מה שנעשה ביחד: נזהה את הכבלים הסמויים שמגבילים אותנו – לא אלו שבחוץ, אלא את אלו שאנחנו שמנו על עצמנו. ונלמד להשתחרר מהם, צעד אחר צעד.

אני לא מבטיח שתצאו משם "חופשיים לגמרי" – כי זה אין דבר כזה באמת. אבל אני כן מבטיח, שתיקחו איתכם כלים שיאפשרו לכם לחיות בחופש רב יותר, יום יום, בתוך החיים האמיתיים שלכם – עם כל המורכבויות, האתגרים והמחויבויות.

ההרשמה נסגרת בעוד מספר ימים. אם משהו בכם מהדהד עם המילים האלה, אני מזמין אתכם להצטרף אלינו למסע הזה.

כי החופש האמיתי לא מחכה במקום אחר, או בזמן אחר.

הוא מחכה לכם בדיוק כאן ועכשיו.

**בתמונה: אנשים שמרגישים חופשיים לשמוח ולרקוד… בריטריט בנובמבר האחרון…