כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת.

היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר.

היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם.

היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם.

היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק.

קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו.

אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי".

אבל זו לא באמת אהבה עצמית.

בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

 הסיטואציה הראשונה: "הבגידה השקטה"

נסו להיזכר ברגע כלשהו מהימים האחרונים, כשמישהו ביקש מכם משהו שממש לא התחשק לכם לעשות.

הבטן שלכם התכווצה, הגוף צעק "לא".

אבל הפה? הפה חייך את החיוך האוטומטי הזה ושמעתם את עצמכם אומרים: "בטח, אין בעיה".

הטלפון מצלצל. על הצג אתם רואים את השם של מי שמתקשר.

אתם מותשים, אתם זקוקים לשקט. אבל המחשבה האוטומטית עולה: "לא נעים, הוא ייעלב".

והאצבע כבר לוחצת על המכשיר ומקבלת את השיחה.

באותו רגע, שמתם את אי הנעימות שלו מעל הצורך הבסיסי שלכם במנוחה.

המלצר מביא לכם את המנה במסעדה.

זה לא בדיוק מה שביקשתם, לא טעים או שזה הגיע קר.

אתם מסתכלים על הצלחת, ואז על המלצר, ואומרים "תודה, זה בסדר גמור".

אתם אוכלים מנה שאתם לא נהנים ממנה, רק כדי לא להיות "הלקוח המעצבן הזה".

הלקוח שואל אתכם מה המחיר?

אתם יודעים את המחיר שמגיע לכם. אבל בשנייה האחרונה, הפחד משתלט.

"זה בטח יהיה לו יקר מדי", אתם מפחדים לאבד אותו, וחותכים 20% מהמחיר עוד לפני שהוצאתם מילה.

הקטנתם את הערך שלכם כדי להימנע מדחייה אפשרית.

באותו רגע שאמרנו "כן" למשהו שלא באמת רצינו, בגדנו באדם היחיד שלעולם לא יעזוב אותנו. בעצמנו.

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לשמור על ה"שקט", על "שלום בית".

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לא לאכזב. כדי להישאר או להיראות "בסדר".

אבל המחיר של ה"בסדר" הזה הוא הרסני.

בכל פעם שאנחנו משתיקים את הקול הפנימי שלנו לטובת רעש חיצוני, אנחנו סודקים עוד קצת את האמון העצמי שלנו.

אהבה עצמית היא הסירוב להמשיך לבגוד בעצמנו.

אהבה עצמית היא ההסכמה שאחרים יתאכזבו מאיתנו, כדי שלא נצטרך לאכזב את עצמנו.

הסיטואציה השניה: מלכודת "הילד/ה הטוב/ה"

מגיל אפס לימדו אותנו שהאהבה היא עסקת חליפין.

קיבלנו מחיאות כפיים כשהצטיינו במשהו.

קיבלנו חיבוק כשהיינו נוחים ונעימים לסביבה.

בנינו זהות שלמה סביב הריצוי ההורי/החברתי/הסביבתי הזה.

בנינו פרסונה שלמה של האדם, שאנו מאמינים שהסביבה החיצונית לנו, חושבת שאנו צריכים להיות.

אבל עמוק בפנים, כשאנו מספיק קשובים וכנים עם עצמנו, אנחנו מרגישים את הדיסוננס.

עמוק בפנים אנחנו מרגישים את הפחד.

אנחנו מרגישים שאם יראו אותנו באמת, את הפחד, את חוסר הביטחון ואת חוסר המושלמות שלנו, לא ירצו להיות איתנו. לא יאהבו אותנו יותר.

אז אנחנו מהדקים את המסכה עוד קצת, וממשיכים לשחק את המשחק שמצפים מאיתנו לשחק.

זה קורה בעבודה כשאנחנו נשארים לתקן טעויות של מישהו אחר עד הלילה.

לא כי זה התפקיד שלנו, אלא כי אנחנו חייבים להיות אלו שמצילים את המצב.

אנחנו מכורים לתחושה הזו ש"אי אפשר בלעדינו", גם אם אנחנו כבר קורסים מהעומס.

זה קורה כשהחברה שלך מתקשרת "רק לפרוק".

את מקשיבה לה במשך 40 דקות של תלונות שכבר שמעת ממנה אלף פעם.

את מהנהת, שוב מייעצת, מכילה.

ובפנים? מרגישה שהיא שוב שואבת ממך את טיפת החמצן האחרונה שעוד נותרה לך.

אבל את לא תעצרי אותה ולא תציבי גבול. כי אתן "חברות טובות".

בת הזוג שואלת אותך "מה בא לך לאכול?" או "לאן בא לך לצאת?", ואתה עונה אוטומטית: "מה שבא לך", או "לי זה לא משנה".

זה לא נובע מגמישות, זה נובע מפחד.

הפחד לתפוס מקום, הפחד שמה שאתה רוצה יהיה "יותר מדי" לצד השני.

כי במשך השנים לימדת את עצמך, שלהיות "קליל" ו"לא דרמטי" זו הדרך שלך לשרוד בעולם הזה.

חופש אמיתי הוא היכולת לפשוט את הזהויות האלו.

להניח את הפרסונה, ששוקלת טון, של "המצליחן" או "האמא המושלמת", ולהיות אמיתי. ואותנטי.

להסכים להביע לעולם את מה שאני באמת מרגיש. ולא את מה שמצפים ממני שארגיש.

אהבה עצמית היא ההבנה שאני ראוי לאהבה פשוט כי אני קיים. זהו.

לא כי אני יעיל, לא כי אני נחמד, ולא כי הבאתי תוצאות "רצויות" או "נכונות".

ללא תלות במה אחרים חושבים או אומרים עלי.

הסיטואציה השלישית: ממתינים להצלה

אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בחדר ההמתנה.

לחכות שבן הזוג יבין אותנו בלי שנצטרך לדבר.

לחכות שהבוס יעריך אותנו סוף סוף.

לחכות שאמא תקבל את הבחירות שלי.

לחכות שהמציאות תשתנה לטובתי.

זו עמדה של קורבן. עמדה של ילד שמחכה להורה או "למבוגר האחראי" שיבוא ויסדר את הבלגן.

וזו אולי האמת הכואבת ביותר: אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

לצערנו, גילינו זאת בדרך הקשה והכל כך כואבת, ב-7/10.

אף אחד לא בא!

אנחנו קורעים את התחת בעבודה. מגיעים ראשונים, יוצאים אחרונים.

משוכנעים שאם רק נעבוד מספיק קשה, הבוס יבחין בנו, יקרא לנו למשרד ויעניק לנו את ההעלאה וההכרה שאנחנו חולמים עליה.

אנחנו מחכים שמישהו "יגלה" אותנו, במקום לדפוק על הדלת ולבקש את מה שמגיע לנו.

אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים האמיתיים יתחילו כשהתקופה הלחוצה הזו תעבור.

כשהילדים יגדלו קצת. כשנסיים את המשכנתא. כשהפרויקט הגדול יסתיים.

אנחנו חיים בחדר המתנה, מחכים שהנסיבות החיצוניות יסתדרו מעצמן ויאפשרו לנו להיות מאושרים.

אנחנו יושבים בערב מול הטלוויזיה או הגלילה האינסופית בטלפון, בתחושת ריקנות.

מחכים שמישהו יתקשר, שמשהו מרגש יקרה, שהעולם יבוא ויבדר אותנו.

אנחנו מצפים שהעניין והתשוקה יגיעו מבחוץ, במקום ליצור אותם מבפנים.

אהבה עצמית היא לקיחת אחריות על החיים שלנו. בעלות. זו הריבונות האישית במיטבה ובמלואה.

זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים להפקיד את המפתחות לאושר שלנו בכיס של מישהו אחר.

אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הרגשות שלנו, על הבחירות שלנו, ועל החיים שלנו.

חופש הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש הוא היכולת להפסיק לנטוש את עצמנו. לאהוב את עצמנו באמת.

לדעת להגדיר ולדבר את הגבולות שלנו (במקום לוותר על עצמנו שוב ושוב).

לדעת להתמודד עם הרגשות הלא נעימים ולהכיל אותם (במקום לנסות לברוח, להדחיק או להימנע).

לדעת לקחת אחריות על עצמנו ולא על הרגשות של אחרים.

לדעת לשים את עצמנו בעדיפות עליונה (הזכרו בדיילת במטוס, היא כל הזמן מזכירה לנו את זה).

בקרוב, תסתיים ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

זה לא ריטריט של פינוקים.

אנחנו באים לעשות עבודה.

אנחנו באים לפגוש את המקומות שבהם אנחנו מזייפים את עצמנו, לעצמנו.

אנחנו באים לפשוט את המסכות שכבר נדבקו לפנים.

ולהסכים, אולי בפעם הראשונה, לבחור בעצמנו באמת.

להסכים לאהוב את עצמנו, ולשים את עצמנו במקום הראשון.

אם המילים האלו כיווצו לכם את הבטן, זה הסימן הכי מדויק שיש.

הכיווץ הזה יכול להיות השער לחופש שלכם. אם תבחרו בכך.

אל תחכו ל"יום אחד" שבו תרגישו מוכנים. היום הזה לעולם לא יגיע.

המוכנות מגיעה אחרי שאנחנו עושים את הצעד הראשון.

בואו.