יש לכם שעון מעורר?

אני מניח שכן. בעולם של היום קשה לא להתנהל עם אחד כזה. אלא אם כן אתם באמת מהסוג הזה של אנשים של "יקיצה טבעית".

היו לי תקופות כאלו של יקיצה טבעית, אבל עדיין, תמיד הייתי צריך להרגיש את הבטחון של השעון המעורר שיעיר אותי אם במקרה לא אתעורר טבעית.

אז איך הוא? השעון המעורר שלכם?

מניח שאצל רבים הוא בטלפון הנייד. באופן כללי אני לא אוהב שהטלפון הנייד נמצא איתי בלילה בחדר השינה, אז האופציה הזו ירדה מהפרק.

אז יש לי שעון פשוט ממש. עלה 9 שקלים באיקאה. אבל עושה את העבודה בצורה נאמנה כבר שנתיים לפחות.

יכול להיות שכאן כבר איבדתם אותי.

מה כבר יש לומר על שעון מעורר? חפץ סתמי וחסר משמעות, ועוד כזה של 9 שקלים?

צודקים, אין בו שום דבר מרגש או מיוחד.

אבל השעון הזה הוא רק אחד משני השעונים המעוררים שיש לי.

את הראשון קניתי באיקאה.

את השני קיבלתי במתנה.

סוג של מתנה. תלוי מאד איך מסתכלים על זה.

השעון המעורר השני שלי לא מונח ליד המיטה.

הוא הולך איתי לכל מקום שאני נמצא בו.

הוא לעולם לא עוצר, לא מתעייף, לא צריך להחליף לו את הסוללות, יש לו יכולת להטעין את עצמו.

מדי פעם הוא מצלצל.

לא בשעה או ביום קבועים. יותר בהתאם לנסיבות.

יש לו גם כמה סוגים שונים של צלצול.

יש את הצלצול העדין הזה, שכאילו מתגנב אל תוך השינה, לפעמים נכנס לתוך החלום. מאד עדין כך שלפעמים קשה בכלל להבין שזה השעון שמצלצל. הוא פשוט משתלב כל כך טוב במציאות עצמה, שהוא מרגיש חלק טבעי ממנה ולא מעורר יותר מדי תשומת לב.

לא תמיד אני תופס את הצלצול העדין הזה.

לפעמים מפספס אותו ורק בדיעבד קולט או מבין שהוא היה שם.

לפעמים יש לו צלצול חד יותר.

כזה שמקפיץ אותי מיד במקום. כזה שאי אפשר להתעלם מקיומו. אפילו מלחיץ.

כשהצלצול הזה קורה, אני כבר יודע לעצור רגע ולהבין שהוא מבקש את תשומת הלב שלי ושאי אפשר, וגם לא כדאי שאתעלם ממנו.

אז אני עוצר לבדוק מה הוא מבקש לומר לי.

יש גם את המצבים האלו שהוא מצלצל, ואז אני לוחץ על ה-snooze. מרגיע ומשקיט אותו.

זה נותן לי הקלה רגעית, בדרך כלל לכמה רגעים, או אפילו ימים או שבועות.

אבל כמו ש-snooze עובד, הוא לא משתיק את הצלצול לתמיד. ואז מתישהו, בהמשך הוא שוב מצלצל.

ויש לו את הצלצול הקבוע. זה שאני יודע שמגיע. יש לו אפילו תאריך ומועד ידועים מראש.

בדרך כלל ידועים כבר כשנה מראש. אני אפילו מסמן אותו ביומן. לא שבאמת אני צריך, כי אני לא שוכח אותו, אבל כך אני. מסודר כזה.

למרות שאני יודע שהוא עומד להגיע, הצלצול הקבוע הזה, ככל שהמועד מתקרב אני נדרך.

לפני כחודש היה לו שוב את הצלצול הזה. הקבוע מראש.

קדמו לו כמה הכנות נדרשות: בדיקות דם, בדיקת CT, צילום חזה. אני כבר מתורגל בכל הסדרה הזו.

ואז מגיעה הפגישה עם האונקולוג.

ולמרות שכבר קראתי את תוצאות הבדיקות וכתוב שם שהכל תקין, והכל טוב.

ולמרות שאני יודע שהוא לא יגיד לי משהו שסותר את זה, עדיין אני מגיע דרוך.

מחכה לשמוע את המילים שלו שאומרות ש"הכל בסדר" ואז נרגע ויכול להמשיך עם חיי.

חמש שנים.

חמש שנים עברו מאז שקיבלתי את השעון המעורר הזה במתנה.

מהצלצול הראשון שלו אי אפשר היה להתעלם. לא יכולתי.

הוא היה חזק, צורם, מטלטל מאד. וכן, גם מפחיד. מאד מפחיד.

אחר כך זה קצת נרגע, עברתי את הטיפולים שהייתי צריך לעבור. הבדיקות הראו שהכל בסדר.

ועברו להם כך כמה חודשים. אולי שלושה או ארבעה, לא יותר.

ואז הוא צלצל שוב. הפעם לא בגלל שמשהו לא בסדר. אלא כדי להזכיר לי שלא באמת הפנמתי את המסר. את המסר של הצלצול הראשון.

שמעתי את הצלצול שלו, לא יכולתי להתעלם מכך. אבל עדיין ניסיתי ללחוץ על ה-snooze כמה פעמים, בתקווה שזה יגרום לו להפסיק.

זה לא הפסיק.

אז לא היתה לי הרבה ברירה ויצאתי לחקור מה הוא רוצה לומר לי. למה הוא ממשיך לצלצל בתוכי, למרות שכבר "טיפלתי" לכאורה בבעיה שבגללה הוא צלצל מלכתחילה.

ואז יכולתי לראות שלא באמת טיפלתי בבעיה, אלא רק בסימפטומים שלה.

אז התמסרתי לו, ונתתי לו להוביל אותי במסע חקירה עמוק, משמעותי, מפחיד, כואב, מטלטל.

הייתי מוכן, לראשונה בחיי, להסתכל על כל היבטי החיים שלי ולשאול את עצמי בכנות שאלות לא פשוטות.

וגם לענות תשובות לא פשוטות.

ובעיקר – לעשות שינויים לא פשוטים בחיים שלי.

חמש שנים עברו מאז.

חמש שנים שבהם הפכתי אינספור אבנים בחיים שלי, והתבוננתי מה הן מסתירות מתחתן.

ואני עדיין ממשיך להפוך. זה לא נגמר.

בנתיים גם למדתי להתרגל אליו, לצלצולים שלו. להרגיש מתי זה צלצול עדין כזה, שרק דורש ממני להתבונן על משהו. ומתי זה צלצול שדורש ממני להזיז ולשנות דברים בחיים שלי.

חמש שנים שאנחנו הולכים ביחד, אני והשעון המעורר הפנימי שלי.

הוא יושב אצלי מעל כתף שמאל, ומזכיר לי את החיים עצמם, את הזמן שעבר ושלא יחזור, את הרצונות שלי, את החלומות שטרם מימשתי, את זה שאין באמת וודאות בשום דבר, ושהכל נזיל ויכול להשתנות ברגע.

זה קצת פרדוקסלי, אבל השעון המעורר הזה, שכשקיבלתי אותו במתנה לראשונה, סימל עבורי יותר מהכל את המוות, היום הוא מזכיר לי בכל יום ובכל רגע – לחיות.

לפני כמה חודשים קיימתי פגישת מיקוד חד פעמית עם בחור כבן 28. הוא היה בסוף תקופת התמחות של כשנתיים, לאחר שסיים לפני כן את התואר.

הוא התלבט מה לעשות.

מצד אחד הוא כבר עלה על מסלול מסויים, של לימודים, התמחות, והכיוון המתבקש מבחינתו היה לקבל תפקיד בארגון שהתמחה בו או לחפש עבודה בארגון דומה אחר. ולהמשיך לפתח את הקריירה שלו.

ומצד שני, יש לו חלומות, רוצה לטייל בעולם, רוצה לחוות איך זה לגור במדינה אחרת לתקופה מסויימת, לפגוש אנשים, להתנסות בדברים.

בשני המקרים, הרצון שלו בהמשך הוא גם להכיר מישהי, משפחה, ילדים וכל "החבילה".

עיצרו רגע לחשוב.

אם הייתם בנעליו. מה הייתם עושים? לאיזה כיוון הייתם הולכים?

דיברנו על המצב שלו, בחנו היבטים שונים, מה "נכון" או עדיף לעשות מההיבט הכלכלי, התעסוקתי, הקריירה, מגורים, רצונות, חלומות, שאיפות…

ואז אמרתי לו שלדעתי יש עוד פקטור אחד חשוב שצריך להכניס לשיקולים שלו. קראתי לזה:

It's now or never

עכשיו, או לעולם לא.

לפעמים ישנם דברים, שאפשר לעשות אותם, רק בזמן מסויים. אפשר לעשות אותם עכשיו, ובהמשך, כבר לא ניתן יהיה.

כן, כן… אני מכיר את הסיסמאות שזורקים לנו מכל עבר על כך ש"הכל אפשרי". אני גם נהגתי לדקלם אותם מהבמות.

ובכן, אי אפשר להחזיר את מחוגי השעון לאחור. דברים שלא עשיתי בגילאי ה-20 שלי, כבר לא אוכל לעשות אותם שוב. לא כבן 20.

זה פתח שיחה חדשה ביננו. פתאום הוא החל להסתכל על הבחירה שהוא עומד בפניה, מנקודה אחרת לחלוטין.

לפתח קריירה, למצוא תפקידים חדשים, להרוויח כסף, הוא יוכל גם בהמשך. בגיל מאוחר יותר. למעשה, כנראה שרוב ימי חייו זה מה שהוא יעשה.

אבל להסתובב בעולם, נטול דאגות, מחויבויות והתחייבויות, לפגוש אנשים בגילו הצעיר יחסית, לחוות, להתנסות, לטעום ממה שיש לחיים להציע לו – זה משהו שיכול לקרות רק עכשיו.

וכן, יש לכך מחיר.

כנראה שמול בני גילו, שיסיימו את ההתמחות איתו עכשיו וימשיכו מיד למסלול המקובל, וימצאו עבודה ויתקדמו ויטפסו בסולם "ההצלחה" של הקריירה, הוא יתחיל את הטיפוס שלו אחריהם.

אז מה?

כמו שחבר טוב אמר לי לא מזמן:

"לכל בחירה שלא נעשה, בכל נתיב שלא נבחר, יש בסופו קופה רושמת".  

אני לא מנסה לומר שיש כאן דרך אחת שהיא נכונה ושניה שהיא לא. מי אני שאחליט בשביל מישהו מה נכון ומה לא.

אבל הרבה פעמים אנו נוטים לבחור בדרכים ה"מקובלות", ה"צפויות" או כאלו שמצפים מאיתנו ללכת בהן. אנו מושפעים מהסביבה, מהתרבות, מההורים והחברים, מהתקשורת והמדיה – כל אלו מציירים לנו איזו שהיא תמונה שקרית של מה "נכון" ומה "נדרש".

כמה פעמים עצרתם לחשוב, עם עצמכם, ללא הסחות דעת – מה נכון עבורכם? מה אתם רוצים באמת?

יש לנו נטייה, לדחות את זה. למתישהו בעתיד. אולי בפנסיה. אולי כשהילדים יגדלו. אולי כשהמלחמה / מגיפה / מיתון / משבר (סמנו בעיגול את התשובה המתאימה) יסתיימו, אז נוכל לעשות את מה שבאמת מתאים לנו.

וכך, לאט לאט, החיים זולגים לנו.

ופתאום בגיל 40 או 50 או 60 או בעקבות איזה משבר שחווינו אנו מתעוררים (או שלא), ומרגישים שאנו לא במקום שנכון לנו בחיים. שבעצם הבחירות שלנו, הן לאו דווקא היו שלנו, או שאינן תואמות אותנו יותר.

יש כאלו שיוותרו על החלומות והרצונות שלהם, שיגידו שכבר מאוחר מדי, שגם עכשיו זה כנראה לא הזמן המתאים (ספוילר: הזמן אף פעם לא מתאים לשינוי).

אני חושב שבכל גיל ובכל רגע יש לנו את ה- It's now or never שלו.

בכל רגע בזמן יש כנראה דברים שאם לא נעשה אותם עכשיו, כנראה לא נוכל לעשות אותם בעתיד. לא ככה כמו שאנו כעת.

האירועים האחרונים שקורים (ועוד יקרו) אצלנו ובעולם, רק מוכיחים שוב ושוב, שלעשות תוכניות ארוכות מדי לתוך העתיד, זו לא דרך אפקטיבית מדי. כי אנחנו באמת לא יכולים לדעת מה יקרה מחר. אין לנו שום וודאות בשום דבר והעולם שלנו והמציאות רק מוכיחים לנו את זה שוב ושוב.

בעוד כשבועיים, אני "חוגג" 5 שנים לסרטן שלי. עבורי זה היה אירוע מכונן בחיים, שגרם לי להסתכל על החיים שלי ולשאול את עצמי, באותה נקודה בזמן, על מה אני לא מוכן לוותר בחיים שלי.

כששמתי את עצמי בנקודת הבחינה והבחירה, יכולתי לראות שעבורי, לחוות אהבה ואינטימיות עמוקה, להתפתח ולחוות את המיניות שלי, להעמיק את מערכות היחסים החשובות שלי, ובכלל ליצור לעצמי חיים של חוויות והתנסויות משמעותיות, זו היתה נקודת "עכשיו או לעולם לא" משמעותית עבורי.

וכשהבנתי את זה עם עצמי. שם החל שינוי גדול.

אשמח לשמוע מכם, האם אתם רואים עכשיו איזו נקודת "עכשיו או לעולם לא" כזו עבורכם?

"מה שלומך?"

כמה פעמים שנשאלתי את השאלה הזו בשבוע האחרון. כל פגישה, כל שיחה נפתחת איתה.

בימים רגילים זו שאלה פשוטה, שקל לענות עליה, אפילו בהיסח הדעת. אבל היום, בכל פעם, לפני שאני עונה עליה, יש רגע קטן כזה של היסוס.

איך עונים על שאלה כזו בימים האלו? כשהכל בחוץ כל כך כואב, שחור ומפחיד מסביב.

בחוץ הכל שחור, אבל אצלי בפנים – לא.

בפנים, בתוכי, אני בטוב. לא בטוב עם כל מה שקורה בחוץ, בטוב עם עצמי.

אבל מתקשה לענות כך כשנשאל מה שלומי.

כאילו אין לגיטימציה, בתקופה הזו, להרגיש טוב עם עצמך. כאילו שאם אני מרגיש בטוב עם עצמי אז זה מבטל את כל מה שקורה בחוץ, או שאולי אני לא רגיש למה שקורה בחוץ ולאיך שאחרים מרגישים עכשיו.

זה ממש לא נעים להרגיש בטוב בתקופה כזו.

וגם לכתוב את זה כאן עכשיו, יכול להרגיש כמו לתקוע אצבע בעין של האחר.

ואולי זה רק סיפור בראש שלי? אני יוצר לעצמי איזה סיפור או סרט על זה, שזו לא תקופה שזה מתאים ולגיטימי להרגיש בה טוב.

זה לא נעים להיות בטוב, כשכל כך הרבה אנשים, גם קרובים אלי, מרגישים וחווים כל כך הרבה כאב עכשיו.

אז כששואלים אותי מה שלומי, אני מתמהמה רגע ובקול חלש, חצי מתנצל אומר שאני בטוב.

כי לומר משהו אחר, לא יהיה אמת. אז אני בוחר באמת.

המילים האלו מחכות להיכתב כבר ימים ארוכים, עוד מאותה שבת ארורה. הלב לא יכול לתפוס ולהכיל את עוצמת הכאב של כל מה שקרה.

כמו הרבה אחרים, אחרי השוק הראשוני ממה שקרה, גם אני נכנסתי למוד של עשייה בעצימות גבוהה. זו דרך ידועה להדחיק ולברוח מהחדשות והמדיה וכל מה שאופף אותנו.

ביחד עם קבוצה של כ-20 יזמים הקמנו מרחב דיגטלי בשם "חיבוק לנפש" שנועד לאפשר מעגלי תמיכה ואיוורור לכל מי שזקוק לכך. www.hibuk.co

יום רדף יום, והייתי מסיים אותו תשוש. לא ישנתי הרבה בימים הראשונים. מי יכול היה? התמונות, המחשבות על כל מה שקרה שם, על האבדן, הכאב.

ואז החלו להגיע השמות, אנשים שמכירים, מעגל ראשון ושני ושלישי. אני לא חושב שיש מישהו במדינה שזה לא נגע בו במעגל ראשון או שני.

ואז ההלוויות, וניחומי האבלים. ועוד הודעות ועוד הלוויות. מעגל כאב שאינו נגמר.

לאחר שבוע כבר לא יכולתי יותר, הרגשתי מותש. זה פשוט יותר מדי להכיל. אז עצרתי לרגע, הורדתי הילוך וחזרתי קצת להתמקד בעצמי.

ובתוך כל הימים האלו, חוזרת לי שוב ושוב השאלה, למה דבר כמו זה קורה?

לפני יומיים נתקלתי בפוסט שכתבתי ב-25 ביולי השנה. ושם כתבתי את הפסקה הבאה:

"הכל מתפרק עכשיו ובקצב הולך וגדל. אני לא חושב שזה דווקא דבר רע. להיפך. כל שינוי קורה מתוך כך שמשהו ישן מתפרק ומת. זה הכרחי כדי שמשהו חדש יווצר.

לפני מערכת הבחירות האחרונה, אמרתי באיזה מפגש משפחתי (וזכיתי לקיטונות של ביקורת על כך) שכנראה מה שצריך לקרות זה שביבי יזכה ויקים ממשלה משלו עם כל הקיצוניים, ויקח את הדברים לקיצון. אולי רק אז אנשים יתחילו להתעורר ולהבין.

זה בדיוק מה שקורה עכשיו, רק עדיין כנראה לא מספיק.

כנראה שזה עוד צריך להחמיר ולהסלים (לצערי) לפני שזה יתפרק לחלוטין.

אני אגב מאמין שזה יתפרק. ויחסית מהר (לא יודע אם זה עניין של כמה חודשים או שנה שנתיים, אבל זה לא מאד רחוק).

אבל כנראה שכעת, נדרש משהו קיצוני עוד יותר. כדי שאנשים יתעוררו עוד ובעוד רמה."

לא יכולתי לדמיין שמשהו קיצוני כל כך וכואב כל כך יקרה, וכל כך מהר.

לא יכולתי לדמיין שהמחיר יהיה כל כך קשה ויקר.

כל כך הרבה מערכות סביבנו כבר מתפרקות והתפרקו. זה תהליך שקורה כבר במשך כמה שנים, והואץ מאד מאז הקורונה. זה לא יחודי רק לנו כאן בישראל, זה קורה בכל העולם.

מערכות מוכרות, מוסדיות, שלטוניות, וכאלו שלכאורה הינן "מובנות מאליהן" מתפרקות כל הזמן ומאבדות את הרלוונטיות שלהן.

זה קורה במערכת החינוך, מערכת הבריאות, המערכת הכלכלית, התקשורת המגויסת שאיבדה רלוונטיות, וכעת גם מערכת הבטחון. שלא נדבר על המערכת הפוליטית שמזמן איבדה את זכות הקיום שלה "בזכות" קבוצה של 120 עסקנים ומושחתים שמנותקים מהעם.

התחושה היא של התפרקות מוחלטת, ובעיקר מה שמתפרק עוד ועוד – הוא האמון של האנשים במערכות האלו, ויחד איתו גם הוודאות והבטחון שהתלות במערכות הללו יצרה אצל האנשים.

וזה מפחיד, ומטלטל מאד.

כי אם אנו לא יכולים לסמוך על המדינה שתשמור עלינו, על הצבא שיגן עלינו, על הרופאים שידאגו לנו (ולא לאינטרסים של חברות הפארמה), על התקשורת (שתדווח אמת ולא מניפולציות ושקרים), או על הפוליטיקאים שיפעלו מתוך דאגה לאינטרסים שלנו (ולא רק של עצמם ושל מקורביהם), אז איפה זה משאיר אותנו?

עם הרבה פחד, בלבול, חרדות ובאופן כללי דכאון של עם שלם שנמצא כעת בטראומה בלתי נתפסת.  

זו תקופה שחורה וחשוכה. מהחשוכות שידענו.

אחד החוקים האוניברסליים בעולם שלנו הוא חוק הקוטביות. שאומר בפשטות שלכל דבר בעולם שלנו, כמו למגנט, יש שני קטבים: חושך ואור, טוב ורע, גבוה ונמוך, חם וקר וכדומה.

למעשה, הדברים מוגדרים מעצם קיומו של הקוטב הנגדי. כלומר, לא היה קיים אור, אלמלא היה חושך שמנוגד לו. לא היינו יכולים להעריך את גובה הפסגה שטיפסנו אליה, אלמלא היינו לפני כן בתחתית ההר. לא היינו יכולים להעריך את קור המזגן אם לא היה חמסין בחוץ.

וכך גם עכשיו. בתוך כל החושך הזה, יש גם אור.

לא תמיד קל להבחין בו בתוך כל השחור שאופף אותנו, בין ההלוויות לשבעה, בין זעקות משפחות החטופים, האזעקות, הפיצוצים והדי המלחמה מכל עבר. זה טבעי שנתמקד רק במה שחשוך, ובמה שכואב. אבל יש גם אור.

אז הנה כמה נקודות אור שאני יכול לראות כרגע, מן הסתם יש עוד אחרות שכבר קיימות או שיווצרו בעתיד:

כדי שיוולד כאן משהו חדש, הישן צריך למות

אני חושב שהארוע הדרמטי שאנו עברנו ועוברים הוא כזה שבעקבותיו דברים לא יוכלו לחזור לרגיל שלהם. זה לא רק בהיבט של הממשלה והכנסת הזו שתיפול / תופל או תתפטר (מה שפחות סביר שיקרה), אני לא חושב שיש הרבה אנשים שחושבים שהם ימשיכו להחזיק במפתחות. החכמים ביניהם יניחו את המפתחות וילכו בשקט, אלה שלא, יגורשו בבושת פנים ובקלון.

השינוי שנדרש כאן הוא לא "עוד מאותו הדבר", אלא restart מוחלט על כל השיטה והמנגנונים הישנים. כשהכל מתפרק, אפשר ליצור משהו חדש.

והחדש הזה מתחיל להיווצר.

ההתארגנות האזרחית שהחלה מיד עם פרוץ המלחמה היא בסדרי גודל שלא נראו כאן בעבר. אפשר לומר כמובן שהמענה היה צריך להינתן על ידי המדינה, וזה נכון, אבל כשהכל מתפרק האזרחים קמו ויצרו כאן מערכות חלופיות, יעילות יותר, הומניות יותר, נטולות אינטרסים ופוליטיקה.

היוזמות החדשות שקורות בשטח, חזקות יותר מכל דיון תאורטי בוועדה כזו או אחרת על "איך אפשר לפתור את הבעיה". מהמקומות האלו יגיעו הפתרונות החדשים, מאנשים אחרים שאינם נגועים בשיטה הישנה ובחשיבה הישנה.

זהו ארוע מכונן להתעוררות של האנשים

עד כמה שזה חבל וכואב שהיה נדרש ארוע כל כך טראומתי, האימפקט שלו על האנשים הוא כל כך עצום, שאף אחד לא יכול להישאר אליו אדיש.

הקורונה גרמה להרבה אנשים להתעורר ולהבין את ההונאות, השקרים והמניפולציות שמאכילים אותנו כאן במשך שנים. אבל העוצמה של מה שקורה עכשיו היא אחרת.

הרבה מאד אנשים מתעוררים ומבינים שאין להם מה לסמוך על "המנהיגים", המדינה ואפילו (בצער גדול) על הצבא.

המשמעות היא שאנשים מבינים שהם צריכים להיות אחראיים על חייהם. לדאוג לעצמם. ולא להיתלות במישהו אחר, חיצוני שיציל או ידאג להם.

ראינו את זה כבר בשבת עצמה כאשר אזרחים יצאו לשטח לחלץ את בני משפחותיהם ואחרים. אין ספק שזה אבסורד שהם היו צריכים לעשות את זה במקום הצבא, אבל בהסתכלות רחבה יותר, אני רואה בכך את המקום של לקיחת אחריות אישית למצב ולסיטואציה.

ההתעוררות וההתפכחות הזו תביא בעיני אנשים למקום שבו הם עוברים למקום פרואקטיבי ופעיל בחייהם. למקום שהם לא נתלים במישהו אחר, חיצוני, ולוקחים אחריות מלאה על חייהם.

כך היה גם בקורונה, אצל אנשים ובעלי עסקים, שבמקום לחכות שהממשלה תציל אותם עם מענק מפוקפק, לקחו אחריות ויצרו לעצמם את הפתרונות הכלכליים.

הסיבה הגבוהה יותר

אם ננסה רגע להתנתק מהכאב של האירועים ונעלה גבוה יותר להסתכל על מה שקרה וקורה כאן, אני מאמין שתמיד לדברים יש סיבה גבוהה יותר.

גם כשחליתי בסרטן, חיפשתי מה הסיבה הגבוהה יותר לכך שיצרתי חווית חיים כזו עבורי.

אני חושב שבמיוחד לארועים בעלי עוצמה כזו גבוהה, ברמה הלאומית וברמה האישית, יש סיבה גבוהה יותר.

ואני מחזיק בתקווה שהארוע הזה יהווה את הטריגר להתפכחות וליצירה של משהו חדש לחלוטין בישראל.

אם נסתכל היסטורית, מדינת ישראל הוקמה מתוך החורבות של השואה. נכון שהתנועה הציונית היתה קיימת לפני והיו מחשבות על הקמה של מדינה, אבל הארוע היווה את הזרז המשמעותי שאחריו הוקמה המדינה בפועל.  היא גם יצרה אקלים פוליטי בעולם שאיפשר לזה לקרות.

אני מרגיש, שבמידה מסוימת, אנו נדרשים להקים את המדינה שלנו מחדש עכשיו. וכרגע, בהרבה חזיתות, נראה שהעם הוא זה שמוביל ומנהיג

אין ספק שהמחיר ששילמנו ואנו משלמים הוא יקר וכואב. אבל אם לא ניצור מתוך הסיטואציה הקשה הזו משהו חדש, הרי שזה מחיר ששילמנו לריק.

אז מה עכשיו?

במקום שבו המנהיגות נעלמה ודוממת (ועדיף שיהיו כך, שמענו אותם מספיק וראינו לאן הם יודעים להוביל), נוצר ואקום שבתוכו יכולים להיווצר מנהיגים חדשים. מתוך אותן יוזמות אזרחיות, יש אנשים שמביאים בשורה אחרת.

במקום שבו המדינה אינה דואגת לאזרחים שלה ומפקירה אותם, עלינו להתעורר, לקחת אחריות על חיינו כאן ולעשות עבור עצמנו את העבודה. אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורנו.

אני אופטימי. כמו שכתב שלום חנוך ב"נגד הרוח": תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. השחר עוד יבוא.

שמחתי להתארח בפודקאסט "מועדון סיכומי הספרים" של רפאל יאגודייב. 

הנה מה שרפאל כתב על הפרק:

למה סביבה איכותית זה המפתח להצלחה שלך?

ואיך ניתן לבנות מיינדסט של אדם מצליח גם אם כל הסביבה שלך לא תומכת בך?

כל זה ועוד בפרק שלנו היום.

ברוכים הבאים לפודקאסט של מועדון סיכומי הספרים בפרק שלנו היום רפאל יאגודייב מארח את ערן שטרן, מחבר רבי המכר להגשים ולהתעורר.

בנוסף ערן שטרן הוא בעלים של חברת יוצא מהכלל. יוצר הפודקאסט עושים שינוי.

תלמידו של בוב פרוקטור והראשון שהשיק את הספר הסוד בישראל לראשונה.

הפרק שלנו היום הולך לעשות בשאלה מרכזית אחת. איך להגשים את עצמך גם אם הסביבה הקרובה שלך לא תומכת בך. ואיזה כלים מנטליים אתה חייב ללמוד וליישם בחיים שלך, וממה כדאי לך להימנע בדרך.