במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר".

 

והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?"

 

והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה".

 

שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול.

 

באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו.

פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון.

 

בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.

 

אני מבין היום שהשיחה שלנו התנהלה בכלל בשני רבדים שונים, בשתי שפות שונות.

אני דיברתי בשפת השכל, ההגיון והעשיה.

היא דיברה בשפת הרגש, התחושות, הרגשות וההוויה.

 

רק כשנתיים אחרי שסיימנו את התהליך ביננו, היה רגע שפתאום זה קרה. שהלב נפתח. ואז הבנתי למה היא התכוונה כל השנים האלו.

 

זה היה קצת אחרי שהחלמתי מהסרטן, בתוך תהליך טיפול אחר שנכנסתי אליו.

 

אני זוכר את התחושה החדשה, את ההתרגשות ובעיקר את האהבה שהרגשתי. כשהלב נפתח.

 

כמובן שמייד שלחתי לה הודעה: "רציתי שתדעי שהיום פתחתי את הלב… הבנתי".

 

מאז עברתי עוד הרבה תהליכים משמעותיים וגיליתי עבור עצמי, שכאשר אני נמצא בהוויה של אהבה, אז הכל עובד לי נכון.

 

וכשהלב שלי שוב נסגר, שם זה מתחיל להשתבש.

 

אז אני נע על הציר הזה ומשתדל להשאיר את הלב שלי פתוח.

לא תמיד זה מצליח, אבל אני הרבה יותר מודע לכך, וכשהוא נסגר, לרוב אצליח לזהות ולתפוס את עצמי.

 

החוויה שלי מאז, היא שנפתח לי עוד מרחב שלם של פתרונות ואפשרויות שהשכל וההגיון שלי לא הצליחו לראות לפני כן. האינטואיציה שלי נהיתה הרבה יותר חדה ומדוייקת, ובעיקר הפכתי להיות יותר ויותר קשוב אליה.

וגם, למדתי לאהוב את עצמי יותר. שזה אולי אחד הדברים היותר משמעותיים שקרו לי – האהבה העצמית שלי התחזקה מאד.

 

זה לא שאיבדתי את השכל וההגיון שלי, הם עדיין שם, חזקים מתמיד, אבל הלב מעניק לי עוד מימד נוסף של התבוננות על המציאות ועל האפשרויות שלי, ואני כיום קשוב לו הרבה יותר מאי פעם.

 

ככל שזה העמיק אצלי, הבנתי שגם בחיים שלי ובעשייה שלי, מה שאני עושה הוא בעצם ליצור מרחבים שבהם האהבה נוכחת.

מרחבים שבם אנשים יכולים לפתוח את הלב, להיפתח אחד אל השני ובעיקר – להיפתח לעצמם ולאהוב את עצמם קצת יותר ממקודם.

זה יכול להיות במפגש חברים אצלי בחצר וזה קורה גם בקורסים שאני מעביר ובמיוחד בריטריט שלי "50 גוונים של חופש".

 

חלק ממה שמאפשר לאנשים לחוות את עצמם בחופש ברגעים רבים במהלך חמשת ימי הריטריט, הוא הלב הפתוח של כולם, ומרחב תומך שכולו אהבה, קבלה ופרגון.

כך שגם כשפוגשים בהיבטים מורכבים או לא פשוטים, עדיין, האהבה נוכחת.

 

ובאופן די מופלא, קורה שם משהו למשתתפים.

מבוקר לבוקר, הם הופכים להיות יפים יותר.

זה נשמע אולי מופרך או הזוי, אבל זה אמיתי.

 

וזה קורה, כי ככל שאנחנו מתקדמים בימים, עוד מסיכה נופלת, עוד מערכת הגנה קורסת, עוד הצגה חיצונית כבר לא נדרשת יותר.

והפרסונה שהגיעו איתה לריטריט, מתפוגגת, ובמקומה אנו רואים פתאום את האנשים עצמם.

 

ובעיקר – את הלב שלהם.

אולי זה המקום שבו תוכלו גם אתם לפתוח את הלב שלכם ולגלות איך זה להסתובב בעולם עם לב פתוח שלא צריך מסכות והצגות חיצוניות כדי לשרוד. ולהיות פשוט עצמכם.

מוזמנים לקרוא כאן עוד על הריטריט "50 גוונים של חופש"