הייתה לי לאחרונה אינטראקציה לא נעימה עם מישהי.

לא איזו חברה קרובה או מישהי שאני מכיר לעומק. למעשה, נפגשנו פעם אחת לשיחה של כשעה וזהו.

לאחריה היא שלחה לי כמה שאלות.

עניתי לה בשמחה.

אחרי כמה ימים קיבלתי עוד כמה בקשות. עניתי שוב.

ואחרי כמה ימים כבר זה הפך לסוג של רשימת משימות.

משימות שמשרתות רק אותה.

בלי לשאול לשלומי. בלי לבדוק אם זה בכלל מתאים לי.

בלי שאני חייב לה משהו.

הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ.

חוויתי את זה כחוסר נעימות צורם.

היא לא ראתה אותי כאדם בתוך הסיטואציה הזו.

היא ראתה אותי כמשאב. ככלי שאמור לשרת את המטרות שלה.

אולי היא לא באה עם הכוונה המודעת הזו, אבל כך זה הרגיש לי.

שהפכתי לעוד טרנזקציה בדרך ליעד שלה.

בעבר, הייתי מרצה.

הייתי עושה את מה שביקשו ממני רק כדי לסיים עם זה.

הייתי בולע את התסכול וממשיך להיות נחמד לכאורה.

רק כדי להימנע מהעימות.

רק כדי שלא יחשבו עלי שאני לא נחמד.

רק כדי לא לשהות בחוסר נוחות של לשים גבול למישהו.

הצבתי מולה גבול ועצרתי את הדיאלוג החד צדדי הזה.

הסכמתי לשהות בחוסר הנוחות שבא איתו.

האירוע הזה שלח אותי לחשוב על האנרגיה שאנחנו מסתובבים איתה בעולם.

בחוויה שלי יש שני סוגי אנשים בעולם.

יש אנשים שמסתובבים בעולם באנרגיה של נתינה.

אלו הם אנשי ה"לתת".

זה לא אומר שהם פראיירים או שהם מבטלים את עצמם ואת הצרכים שלהם.

זה פשוט אומר שהם מסתובבים בעולם עם לב פתוח.

הם רואים את האדם שמולם.

הם מבינים שמערכות יחסים הן מרחב של הפריה הדדית.

כשהם עוזרים או פועלים זה מגיע ממקום של רצון נקי, משוחרר ואמיתי.

לפני הרבה שנים, פגשתי אדם מעניין למספר פגישות.

הוא סייע לי, ללא שקיבל מכך שום תמורה (לכאורה).

שאלתי אותו באחת הפגישות למה הוא עושה את זה?

התשובה שלו נשארה איתי עד היום.

הוא אמר שלכל אחד מאיתנו יש נר שדולק בפנים.

לפעמים הנר הזה נכבה.

ושהוא יודע, שאם אי פעם הנר שלו יכבה, אז יהיו מספיק אנשים סביבו בעולם שיגיעו וידליקו את הנר שלו בחזרה.

ולכן גם הוא, מדליק את הנרות של האחרים.

בצד השני, ישנם את האנשים שמסתובבים באנרגיה של לקיחה.

אנשי ה"לקחת".

הם לאו דווקא עושים את זה בכוונה רעה.

הרבה פעמים זה מגיע ממקום של פחד.

אולי מתחושה עמוקה של חוסר שגורמת להם להרגיש שהעולם חייב להם.

שהם צריכים לחטוף או לדרוש כדי לשרוד.

במבט שלהם אנשים אחרים הם פונקציות שנועדו לשרת אותם.

המלצר שמביא להם הקפה, הקולגה במשרד או האדם שעונה להם להודעה.

כל אינטראקציה איתם מרגישה כמו סוג של טרנזקציה.

קל לזהות את האנשים האלו כשפוגשים אותם.

לרוב האנרגיה הזו תכווץ אותנו.

כולנו רוצים שיראו אותנו באמת.

כולנו רוצים שיתייחסו אלינו כבני אדם ולא כאל אמצעי להשגת מטרה.

לא כאל עוד טרנזקציה.

התפקיד שלנו הוא לא לתקן מישהו אחר.

התפקיד שלנו הוא לבחון את עצמנו.

מתוך איזו אנרגיה אנחנו פועלים.

איך אנחנו מתנהגים כשאנו פוגשים את אנשי ה"לקחת"?

האם אנחנו מרצים אותם?

האם אנחנו יודעים לשים את הגבול?

וגם, בצד השני:

כשאנחנו שולחים הודעה למישהו ומבקשים טובה.

כשאנחנו עומדים בתור בסופרמרקט.

כשאנחנו מנהלים משא ומתן בעסק או כשאנחנו יושבים בבית עם בני הזוג שלנו.

האם אנחנו שם רק כדי לקחת?

או האם אנחנו באים בלב פתוח.

מוכנים לראות באמת את האדם שמולנו.

הגבול שהצבתי לא היה רק מולה.

הוא היה גם עבור עצמי.

תזכורת לכך שהחופש שלי מתחיל ביכולת לבחור איזו אנרגיה אני מסכים להכניס למרחב האישי שלי.

ואיזו אנרגיה אני בוחר להדהד החוצה אל העולם.

שנתיים עברו מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו.

וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב.

לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו.

אף אחד לא בא

בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם.

ואף אחד לא בא.

אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו.

לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו.

וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא.

זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד.

מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם.

גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם.

וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

זו יכולה להיות התפכחות כואבת. אבל היא הכרחית.

אדם צריך לקחת את האחריות ואת גורלו בידיו.

רק אנחנו יכולים להציל את עצמנו.

אין מבוגר אחראי

אחד הטקסטים שהמנחה הביא לאותה שיחה בבוקר יום כיפור, דיבר על כך שנראה שאין מבוגר אחראי שבאמת דואג לנו כאן. שאין כאן מנהיגות שבאמת אכפת לה מהאנשים עצמם.

מבלי להיכנס לשיח הפוליטי, אני חושב שזה בדיוק ההמשך להבנה הקודמת שאף אחד לא בא.

גם בחיים שלנו, אין מבוגר אחראי יותר.

כשהיינו ילדים, אז זה היה תפקידם של ההורים (בין אם עשו את זה טוב יותר או פחות), אבל כעת כשאנו אנשים בוגרים, אין יותר מבוגר אחראי.

אנחנו המבוגר האחראי. בין אם נרצה להכיר בכך או שלא.

וגם זו התפכחות לא נעימה תמיד.

היא דורשת מאיתנו לקחת את האחריות המלאה על החיים שלנו. בכל ההיבטים שלהם.

לרוב, כבני אדם, נעדיף להעביר את האחריות הזו למישהו אחר. שהוא ידאג לדברים, שהוא יקבל את ההחלטות, שהוא יוביל.

רוב האנשים יעדיפו לתת למישהו אחר להוביל אותם ולהחליט בשבילם, מאשר לעשות את זה בעצמם.

וזו טעות בעיני. טעות קשה.

כי לאף אחד אחר לעולם לא יהיה אכפת מאיתנו, כמו שלנו אכפת מעצמנו.

אף אחד אחר לא ישים את האינטרסים האישיים שלנו לפני שלו.

אף אחד אחר לא ידאג לנו כמו שאנו נדאג לעצמנו.

כשחליתי בסרטן, מן הסתם נעזרתי ברופאים לריפוי שלי. אבל בשום נקודה או שלב בדרך, לא העברתי אליהם את האחריות לריפוי שלי.

השארתי את זה בידיים שלי. בדקתי את מה שאמרו והציעו לי בעצמי. ביקשתי חוות דעת נוספות. בחרתי להוסיף גם טיפולים אלטרנטיביים למה שהרפואה הקונבציונאלית הציעה לי.

בקורונה, רוב האנשים העדיפו לסמוך על אחרים שיאמרו להם מה הם צריכים להזריק לגוף שלהם, מאשר לקחת אחריות על עצמם ולבחון בעצמם מה נכון ומתאים להם לעשות. ולשמור על הבריאות שלהם בעצמם.

קל מאד במקרים כאלו להשאיר את האחריות אצל מישהו אחר. או לחפש במישהו אחר שיהיה המבוגר האחראי עלינו.

אני חושב שזו טעות קשה.

כאוס

מאז אותו בוקר, והאמת שבכלל בשנים האחרונות, נראה שהחיים שלנו הפכו להיות יותר ויותר כאוטיים.

לא רק בארץ, בעולם כולו.

אני לא חושב שזה עומד להשתפר. בדיוק להיפך. אני חושב שאנחנו עומדים לפגוש את הכאוס בעוצמות גבוהות יותר ויותר.

כי העולם הוא כזה – כאוטי. החיים הם כאוטיים.

כבני אדם אנחנו מקדשים סדר, בטחון, וודאות.

אנחנו מוכנים לשלם מחירים יקרים כדי לשמור עליהם.

שלא יטלטלו לנו יותר מדי את הספינה, שלא ירעידו את האדמה שמתחת לרגליים שלנו.

אבל העולם הוא לא כזה. הוא לא של סדר, בטחון או וודאות.

בדיוק להיפך.

וזו גם התפכחות כואבת.

מול הכאוס הזה, אנחנו יכולים לבחור להיות בשני מצבים: פאסיביים או אקטיביים.

הפאסיביים יחפשו שמישהו יציל אותם, שיהיה מבוגר אחראי שיחליט בשבילם. זה מסלול שיוביל אותם רק ליותר כאוס ויותר מורכבות. ובסופו של דבר כנראה ליותר כאב.

אין הרבה תקומה במקום הפאסיבי. זהו מקום של הישרדות. שבו אנשים ינסו לשרוד את החיים שלהם. רק כדי לנסות ולהחזיק בעוד קצת שבב של וודאות או בטחון מעושה, כי אין באמת כאלו.

האקטיביים יצטרכו לפגוש את הכאוס פנים מול פנים.

לחזק בתוככם את היכולת להכיל יותר ויותר אי וודאות ולמרות הפחד הטבעי שזה מעורר בנו, לפגוש את הפחד הזה full on מול הפנים.

כי אין ברירה אחרת.

רק ששם גם יש את זרעי ההזדמנות.

שם שוכן הפוטנציאל.

הפוטנציאל לשינוי, הפוטנציאל לגדילה והתפתחות.

הפוטנציאל להזדמנויות חדשות שלא ראינו קודם לכן.

זה לא פשוט לעשות את זה. זה אומר לרוב שנצטרך להיכנס ללב הסערה, ללב הכאוס. ולהתמודד עם מה שנפגוש שם.

עם חוסר הוודאות ועם חוסר הבטחון.

וזה דורש יכולות אחרות ממה שכנראה נדרשנו להן עד היום.

מתוך הכאוס והתוהו ובוהו נוצר העולם.

מתוך הכאוס של השואה נוצרה מדינת ישראל.

מתוך הכאוס של הסרטן שפגשתי נוצרו לי חיים חדשים וטובים יותר.

יש בכאוס הזדמנויות. אנחנו רק צריכים להיות אקטיביים ולחפש אותן.

וגם ברמה הלאומית שלנו, אני מאמין שמתוך הכאוס הנורא שאנו חווים כעת, יש את הפוטנציאל למשהו חדש שיצמח כאן.

אני מחזיק בתקווה הזו.

יש בחיים מהכל – מהטוב ומהרע

לפני שנתיים נחשפנו לרוע בלתי נתפס. כזה שאנחנו זוכרים מאירועי השואה.

זו יכולה להיות נקודת שבר בפני עצמה עבור אנשים שמאמינים שכל האנשים טובים ביסודם.

או אלו שמאמינים בטוב שבעולם.

אנחנו מוסללים להאמין שהחיים אמורים להיות רק טובים.

מוסללים לחפש רק את החלק הטוב שבחיים. רק את הרגעים היפים, רק את הרגשות הנעימים.

אני שנים האמנתי שאם רק אסדר את ה-______ בחיים שלי, אז אגיע למנוחה והנחלה.

שנים הדחקתי כל רגש לא נעים ולא אפשרתי לעצמי להרגיש ולפגוש אותו.

אבל המנוחה והנחלה מעולם לא הגיעה. לא כמו שציפיתי לה. תמיד היה עוד משהו שהרגשתי שלא שלם ולא יושב במקום בחיים שלי.

המפגש עם הסרטן והתהליכים העמוקים שעברתי לאחריו, לימדו אותי שיעור חשוב בלקבל את המציאות עצמה.

שבמציאות עצמה יש מהכל.

יש רגעים יפים ונפלאים, ויש רגעים ואירועים איומים ונוראים.

יש רגעים של אהבה ואושר, ויש רגעים של כאב וצער נורא.

החיים שלנו אף פעם לא יהיו מושלמים.

אנחנו עומדים לפגוש בהם עוד כאב, צער ואובדן.

זה טבעם של החיים.

אנחנו גם עומדים לפגוש בהם עוד אושר, שמחה ואהבה.

זה טבעם של החיים.

יהיה לנו יותר קל אם פשוט נקבל את זה. שיש בהם את הכל.

אז איפה זה משאיר אותנו?

כנראה שהיום במיוחד, אנחנו נהיה עם הכאב ועם הצער.

ועם הזכרונות והגעגועים למה שהיה ולמי שהיו כאן איתנו.

ואני מקווה שגם היום, נוכל להיות גם עם התקווה והאמונה.

ועם לקיחת האחריות האישית, של כל אחד על חייו ועל ה- well being שלו.

ועם הרצון והתשוקה להיטיב את החיים שלו ואת החיים כאן בארץ הזו.

כי אין לנו ארץ אחרת.

ואם בחרנו להתגלגל לכאן, ולהיות יהודים בעולם הזה, ודווקא כאן, כנראה שיש לכך סיבה.

ועם זה אנחנו צריכים להתמודד.

בתקווה ובתפילה שכולם יחזרו הביתה במהירה, ושמתוך הכאוס הזה, נשכיל לבנות כאן משהו חדש וטוב יותר.

במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר".

והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?"

והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה".

שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול.

באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו.

פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון.

בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.

אני מבין היום שהשיחה שלנו התנהלה בכלל בשני רבדים שונים, בשתי שפות שונות.

אני דיברתי בשפת השכל, ההגיון והעשיה.

היא דיברה בשפת הרגש, התחושות, הרגשות וההוויה.

רק כשנתיים אחרי שסיימנו את התהליך ביננו, היה רגע שפתאום זה קרה. שהלב נפתח. ואז הבנתי למה היא התכוונה כל השנים האלו.

זה היה קצת אחרי שהחלמתי מהסרטן, בתוך תהליך טיפול אחר שנכנסתי אליו.

אני זוכר את התחושה החדשה, את ההתרגשות ובעיקר את האהבה שהרגשתי. כשהלב נפתח.

כמובן שמייד שלחתי לה הודעה: "רציתי שתדעי שהיום פתחתי את הלב… הבנתי".

מאז עברתי עוד הרבה תהליכים משמעותיים וגיליתי עבור עצמי, שכאשר אני נמצא בהוויה של אהבה, אז הכל עובד לי נכון.

וכשהלב שלי שוב נסגר, שם זה מתחיל להשתבש.

אז אני נע על הציר הזה ומשתדל להשאיר את הלב שלי פתוח.

לא תמיד זה מצליח, אבל אני הרבה יותר מודע לכך, וכשהוא נסגר, לרוב אצליח לזהות ולתפוס את עצמי.

החוויה שלי מאז, היא שנפתח לי עוד מרחב שלם של פתרונות ואפשרויות שהשכל וההגיון שלי לא הצליחו לראות לפני כן. האינטואיציה שלי נהיתה הרבה יותר חדה ומדוייקת, ובעיקר הפכתי להיות יותר ויותר קשוב אליה.

וגם, למדתי לאהוב את עצמי יותר. שזה אולי אחד הדברים היותר משמעותיים שקרו לי – האהבה העצמית שלי התחזקה מאד.

זה לא שאיבדתי את השכל וההגיון שלי, הם עדיין שם, חזקים מתמיד, אבל הלב מעניק לי עוד מימד נוסף של התבוננות על המציאות ועל האפשרויות שלי, ואני כיום קשוב לו הרבה יותר מאי פעם.

ככל שזה העמיק אצלי, הבנתי שגם בחיים שלי ובעשייה שלי, מה שאני עושה הוא בעצם ליצור מרחבים שבהם האהבה נוכחת.

מרחבים שבם אנשים יכולים לפתוח את הלב, להיפתח אחד אל השני ובעיקר – להיפתח לעצמם ולאהוב את עצמם קצת יותר ממקודם.

זה יכול להיות במפגש חברים אצלי בחצר וזה קורה גם בקורסים שאני מעביר ובמיוחד בריטריט שלי "50 גוונים של חופש".

חלק ממה שמאפשר לאנשים לחוות את עצמם בחופש ברגעים רבים במהלך חמשת ימי הריטריט, הוא הלב הפתוח של כולם, ומרחב תומך שכולו אהבה, קבלה ופרגון.

כך שגם כשפוגשים בהיבטים מורכבים או לא פשוטים, עדיין, האהבה נוכחת.

ובאופן די מופלא, קורה שם משהו למשתתפים.

מבוקר לבוקר, הם הופכים להיות יפים יותר.

זה נשמע אולי מופרך או הזוי, אבל זה אמיתי.

וזה קורה, כי ככל שאנחנו מתקדמים בימים, עוד מסיכה נופלת, עוד מערכת הגנה קורסת, עוד הצגה חיצונית כבר לא נדרשת יותר.

והפרסונה שהגיעו איתה לריטריט, מתפוגגת, ובמקומה אנו רואים פתאום את האנשים עצמם.

ובעיקר – את הלב שלהם.

אולי זה המקום שבו תוכלו גם אתם לפתוח את הלב שלכם ולגלות איך זה להסתובב בעולם עם לב פתוח שלא צריך מסכות והצגות חיצוניות כדי לשרוד. ולהיות פשוט עצמכם.

מוזמנים לקרוא כאן עוד על הריטריט "50 גוונים של חופש"