שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר.

אבל לא רק באוויר, גם בגוף.

הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש.

מה טראמפ יעשה?

מתי הם יתקפו?

איך האירנים יגיבו?

החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה".

שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים.

וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות:

Fight – להילחם.

Fright – לברוח.

Freeze – לקפוא.

להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר…

לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם.

אז מה האפשרות שנותרה?

וכך יוצא, שהתגובה האוטומטית שלנו, כמעט של כולנו, היא לעצור.

לקפוא.

להכניס את עצמנו שוב למצב של מגננה. מצב של המתנה. לשים את הראש בין הכתפיים ולחכות.

אנחנו אומרים לעצמנו: "עכשיו זה לא הזמן".

לא הזמן להתחיל פרויקט חדש.

לא הזמן לקבל החלטות גדולות.

לא הזמן לשמוח.

אנחנו שמים את החיים שלנו על "השהייה", ומחכים שהסערה תחלוף.

אבל אני רוצה להחזיר אתכם רגע אחורה.

שש שנים אחורה. למרץ 2020.

זוכרים את הקורונה?

גם אז, העולם עצר מלכת.

גם אז, חוסר הוודאות היה מוחלט. אף אחד לא ידע מה יקרה מחר, או בעוד חודש.

הפחד היה באוויר, מוחשי ודוקר.

ואני רוצה שתיזכרו רגע באופן שבו אנשים הגיבו לסיטואציה.

היו את אלו שקפאו.

שנכנסו לחרדה, שישבו מול הטלוויזיה כל היום וחיכו שמישהו יגיד להם שמותר או אסור לצאת.

או להיפגש עם האנשים היקרים להם.

או לצאת לחופשות.

או לנסוע לעבודה.

הם נתנו לנסיבות החיצוניות, ולאנשים אחרים, לנהל אותם – על מלא.

הם העבירו את האחריות, הכח והשליטה בחייהם, לגורם חיצוני.

אבל היו גם אחרים.

אלו שלמרות הפחד, ולמרות הסגר, ולמרות הבלגן, בחרו להמשיך לנוע.

אלו שמצאו דרך להמציא את עצמם ואת העסק שלהם מחדש.

אלו שניצלו את הזמן ללמוד משהו חדש.

אלו שבחרו לראות בזה הזדמנות לעצור ולהתבונן פנימה.

ההבדל ביניהם לא היה בנסיבות.

הנסיבות היו זהות לכולם. האירוע היה אותו האירוע.

ההבדל היה בגישה שלהם לחופש בחיים שלהם.

יש טעות גדולה שאנחנו עושים בהבנת המושג "חופש".

אנחנו חושבים שחופש זה אומר שהכל בחוץ רגוע.

שאין מלחמות, שאין פקקים, שהמינוס בבנק סגור, שהילדים בריאים.

ואז… כשכל התנאים החיצוניים הסתדרו, וכשכל הרמזורים הם ב"ירוק", אז נהיה בחופש. או באושר.

אנחנו מחכים ליום שבו "המצב יירגע" או "יסתדר" כדי להתחיל לחיות.

אבל האמת הכואבת היא, שהמצב אף פעם לא באמת נרגע, והוא אף פעם לא באמת "יסתדר".

תמיד יהיה משהו.

אם זה לא אירן, זה מיתון כלכלי.

אם זה לא מיתון כלכלי, זה משבר אישי.

אם זה לא משבר אישי, אז זה אצל מישהו מהקרובים אלינו.

אם נחכה שהים יהיה ללא גלים כדי להשיט את הספינה שלנו, אנחנו נישאר עומדים בנמל לנצח.

חופש אמיתי, ריבונות אמיתית, היא היכולת לא לתת לנסיבות החיצוניות לכבול אותנו.

זה לא אומר להתעלם מהמציאות.

זה לא אומר להיות אדישים או חסרי אחריות.

זה אומר להבין שהשליטה על התודעה שלי, על הפעולות שלי ועל הבחירות שלי, נמצאת אצלי. תמיד.

אני לא יכול לשלוט במי שישגר טיל מאירן ומתי.

אבל אני יכול לשלוט במי שאני אהיה ברגע הזה.

אני יכול לשלוט בהאם אני בוחר בפחד, בשיתוק ובלשים את החיים שלי ב-hold, או שאני בוחר בתקווה, בעשייה ובלחיות אותם במלואם. בכל רגע. גם עכשיו.

השבוע, בתוך כל המתח הזה, ובזמן שכולנו ממתינים לראות מה יקרה, אני מזמין אתכם לעשות מעשה של מרידה.

מרידה בנסיבות.

תעשו משהו שרציתם לעשות ודחיתם אותו בגלל "המצב".

תקבעו את הפגישה הזו.

תרשמו ללימודים.

תצאו לדייט.

תכתבו את הפרק הראשון בספר.

יש בפעולה הזו, אמירה מאד חשובה כלפי עצמכם.

זו אמירה של: אני בוחר בי.

אל תתנו לכותרות בעיתון להיות הבמאי של החיים שלכם.

אל תתנו לפחד לכתוב לכם את התסריט.

נסיבות תמיד יהיו.

השאלה היא רק אחת: האם אתם העלה שנידף ברוח של הנסיבות?

או שאתם הגזע שנשאר יציב, צומח וחי, לא משנה איזו סופה משתוללת בחוץ?

הבחירה הזו, ורק היא, היא החופש האמיתי.

~~~~~~~~~~~~

ואם קשה לכם לחשוב על הפעולה הזו, ומה היא יכולה להיות…

אני לא אשאיר אתכם בלי פתרון!

מוזמנים להציץ כאן, אולי זה המענה המתאים שלכם, למצב הזה >>

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון.

והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני.

הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא?

אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות.

אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב.

רק בגלל שהוא מוכר לנו.

אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי.

אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד.

אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

למה?

כי המוח שלנו מכור לוודאות.

ומבחינת המוח, כאב מוכר עדיף פי אלף על עונג פוטנציאלי לא מובטח ולא ידוע.

הכאב המוכר הוא כמו בריכה מחוממת, אבל עכורה.

אנחנו שוחים בתוכה. המים לא נעימים, הם מריחים לא טוב, הם מכבידים עלינו.

אבל אנחנו יודעים לשחות שם.

אנחנו יודעים איפה הקירות. אנחנו יודעים איפה המים עמוקים ואיפה הם רדודים.

יש בזה סוג מעוות של נחמה.

אנחנו מספרים לעצמנו: ש"לפחות אני יודע לקראת מה אני קם בבוקר".

מחוץ לבריכה הזו, יש אוקיינוס של אפשרויות.

יש שם חופש. יש שם שמחה. יש שם יצירה.

אבל אנחנו לא יודעים מה הטמפרטורה של המים שם.

אנחנו לא יודעים אם יש שם גלים.

ואנחנו בעיקר לא יודעים מי אנחנו נהיה כשנצא מהמים העכורים האלה.

וזה אחד הפחדים הכי גדולים שלנו: הריק, חוסר הודאות, אי הידיעה.

החשש שאם נעזוב את הכאב שמגדיר אותנו, לא יישאר שם כלום.

מי אני בלי הלחץ הזה? מי אני בלי התלונה הקבועה הזו? מי אני בלי הדרמה? מי אני בלי הקורבנות?

שנים של שחייה בבריכה של "המצליחן העייף" לימדו אותי את זה בדרך הקשה.

סבלתי. הייתי מותש. אבל הרגשתי בטוח.

ידעתי בדיוק איך לתפעל את הדמות הזו. איך לתחזק את הפרסונה המוכרת.

איך לשהות בתוך הזהות הזו שיצרתי לעצמי. שלא היתה אני באמת, אבל נראה היה שהסביבה החיצונית מעריכה אותה.

היציאה מהבריכה הזו הייתה אחד הדברים המפחידים שעשיתי בחיי.

הרגשתי חשוף. הרגשתי שקר לי. הרגשתי פגיע. הרגשתי שאני לא יודע לנשום בתוך הדמות החדשה, שעדיין לא התגבשה.

לאט לאט, ככל שאיפשרתי לעצמי לשהות בחוץ, מחוץ למים העכורים, התחלתי להרגיש קצת יותר נוח.

הבנתי שהביטחון שחשבתי שיש לי בתוך הכאב, היה רק אשליה.

זה לא היה ביטחון, זה היה קיפאון.

החופש האמיתי לא נמצא בתוך המוכר והבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו לצאת מהמים, להתנגב מהכאב הישן, להשיל מעצמנו את מה שלא תואם אותנו יותר, ולהסכים לפגוש את הלא נודע.

להסכים לא לדעת מה יקרה מחר, אבל לדעת שמחר אנחנו נהיה אנחנו. באמת.

אז הנה ההזמנה שלי אליכם. שאלה לשאול את עצמכם השבוע: "איפה אני שוחה בתוך כאב, רק בגלל שהוא מוכר?"

איפה אני מספר לעצמי שזה "ביטחון", כשבעצם זה פשוט הפחד לצאת מהמים המוכרים?

~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים ללמוד לשחות במים חדשים.

אנחנו ניצור סביבה מוגנת, אוהבת, תומכת ומכילה שבה תרגישו בטוחים לעזוב את הכאב המוכר.

אנחנו נחזיק אחד לשני את היד בזמן שאנחנו יוצאים מהבריכה העכורה ומתחילים לנשום אוויר נקי של חופש.

זה מפחיד לעזוב את המוכר, אני יודע.

אבל האלטרנטיבה היא להמשיך לשחות במעגלים באותם מים בדיוק, ולקרוא לזה חיים.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לצאת, בואו.

אנחנו מחכים לכם על שפת הבריכה.

** בתמונה: רגע מהריטריט האחרון, אחרי ההסכמה "לצאת מהמים המוכרים"…