שלשום הסתיים עוד ריטריט של "50 גוונים של חופש".

זה היה הריטריט הרביעי וכל אחד מהם שונה מהאחרים.

התחלנו ביום רביעי בצהריים, 24 אנשים זרים.

מבוכה, שקט, תהיות של אנשים בינם לבין עצמם (וגם חלק בקול), אם הגיעו למקום הנכון.

חמישה ימים אחר כך, בראשון אחר הצהריים זה הסתיים. כבר לא זרים. 24 אנשים שהרשו אחד לשני להציץ לעומק הלב והנשמה אחד של השני.

צחקנו על כך שזה הריטריט ש"ביזבז" הכי הרבה טישו. אני חושב שרק אני לבדי פרקתי חבילה.

יש משהו כל כך משחרר במרחב של אהבה שמאפשר לאנשים להביע רגשות, לדבר את הכאבים, לשתף במה שבאמת חי בהם, לבקש חיבוק או עזרה או סתם לראות עיניים טובות שמביטות בך.

יש משהו כל כך משחרר במרחב שבו הסיפור שלך לא משנה. לא משנה מי אתה ומה ההיסטוריה או התואר או התפקיד שלך. מה שבאמת משנה הוא הלב שלך, וזה מה שאחרים רואים, ובעיקר – פוגשים מרגישים.

זה תמיד מפעים אותי לראות איך האנשים מתקלפים במהלך הימים האלו. מבוקר לבוקר הם משילים עוד ועוד משקל מכביד.

קילוגרמים של אשמה, של כאב, של ציפיות (של עצמי ושל אחרים), של ריצוי, של ביקורת עצמית ושיפוטיות. ובמקומם הכניסו עוד ועוד אהבה לחייהם.

וגם אני עברתי שם תהליך עמוק מאד עם עצמי.

משתף כאן בשלושה היבטים אישיים שחוויתי מול עצמי.

הראשון:

בשנתיים האחרונות, בתוך התהליכים והטיפולים שאני עצמי עובר, יותר ויותר הסכמתי לקבל על עצמי, שהכוח האמיתי שלי הוא אהבה.

זה לא פשוט לי לומר/לכתוב את זה, כי זה עדיין, באיזה שהוא מקום בתוכי, נתפס לי כמשהו רוחניקי כזה, של "מחבקי עצים" וזו זהות שממש קשה לי לקבל על עצמי.

אבל אם אני מצליח לכמה רגעים, לנתק את הזהות הזו, מהמהות שלה, אז אני ממש יכול לראות איך האהבה שבי היא כח מאד עוצמתי וחזק.

וזה גם מה שהנחתי בפתיחה של הריטריט, ברביעי האחרון. אמרתי למשתתפים, שהיו אז עדיין, קבוצה של זרים מוחלטים, שהבסיס לכל מה שאנו יוצרים כאן במרחב המשותף הוא – אהבה.

וזה מה שהיה שם – בלי סוף אהבה, ללא תנאי, ובעוצמות גבוהות.

והפעם, היה לי קל יותר לראות ולקבל את זה, שזה מה שיש שם. ולקבל את זה בעצמי, על עצמי.

השני:

לפני כמה חודשים, כשהייתי בטיול שלי בקוסטה ריקה, עברתי שם סשן מאד עוצמתי וחזק אצל מטפל הודי. אלו היו 3 שעות שהיה בהם הרבה כאב, לצד תובנות עמוקות וגם מידעים שהגיעו אלי.

באחד הרגעים שם, קיבלתי את ההכרה (או אפילו הציווי) להסתכל על עצמי כאיש של ריפוי. זה משהו שגם עלה בצורה מסויימת בעבר בתהליכים קודמים שעברתי, אבל הייתה בי הרבה התנגדות לכך.

וגם שם, במהלך הטיפול ההוא, ההתנגדות הזו הופיעה.

עבורי, יש משהו מאד מחייב ומשמעותי במילה "ריפוי". ואני מתייחס אליה בסוג של חרדת קודש.

כי בעולם שלנו שהפך להיות כל כך סיסמתי ואינסטנט, שבו כולם מחפשים את "גלולת הקסם" שתפתור להם את כל צרותיהם, יש בעיני כבר סוג של זילות בכל כך הרבה מילים. כמו ריפוי.

בראיון שקיימתי לפני כמה שבועות עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה שכנות בשדה של אהבה = ריפוי.

וזה בדיוק מה שהיה שם בריטריט, הרבה מאד כנות ואותנטיות, אינטימיות עמוקה ופגיעות, על מצע של אהבה. אהבה ללא תנאי.

אנשים נפתחו ושיתפו על מקומות מאד קשים ומורכבים שעברו, מטענים כואבים שסוחבים איתם הרבה מאד שנים, ופתאום שם, הצליחו להניח אותם ואפילו לרגע אחד, ולא לשאת את כל המשקל הזה עליהם לבד.

המילה שחרור חזרה על עצמה הרבה פעמים אצל אלו שעשו זאת.

ביום שבת בצהריים, אחרי שיצאנו להפסקת הצהריים והאולם התרוקן, ורד חיבקה אותי ואני התפרקתי.

אחרי הימים האחרונים שעברנו, ומה שקרה שם לאנשים, פתאום הרגשתי את זה.

הרגשתי את הריפוי שהיה שם.

והייתי, לראשונה, מוכן לקחת על כך בעלות. על היכולת שלי ליצור מרחבים כל כך מיוחדים כאלו שריפוי מתאפשר שם.

במעגל הסיום אחד המשתתפים דיבר אלי ואמר לי שאני מנהיג של ריפוי דרך אהבה.

ואז, לראשונה, המילים האלו לא עוררו בי התנגדות. הסכמתי לקבל אותן.

השלישי:

במעגל הסיום, אנשים אמרו לי תודה.

תמיד, בסיטואציות כאלו, הייתי שומע את המילים, אבל לא תמיד זה היה נכנס לי ללב. לא תמיד הרגשתי את זה.

הפעם הרגשתי. ממש הרגשתי את התנועה של הלב. את הרטט שלו, את התודה של האנשים, נכנסת עמוק ללב שלי ומרטיטה אותו מבפנים.

אולי זה בגלל כל הימים האלו שהלב היה כל כך פתוח ורוטט גם ככה.

אני לא יודע, וזה גם לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שהרגשתי את זה וזה הלך איתי הביתה, ועודנו שם איתי בפנים.

כמישהו שתמיד עבד מאד עם הראש, עם צד מנטאלי מאד מאד חזק, התחושה הרגשית שחוויתי שם בימים האלו, היתה מאד עוצמתית ומשמעותית.

זה היה גם שיקוף מאד חזק עבורי, על הדרך שעשיתי בשנים האחרונות ועל פתיחת הלב והמערכת הרגשית שלי.

ולא הייתי יכול לעשות את זה לבד. יחד איתי החזיקו את המרחב הזה, ורד, אהבתי,. שהאנרגיה שלה נוכחת וחזקה במרחב ושהנוכחות שלה בריטריט כל כך משמעותית עבורי, ועבור כל אחד מהמשתתפים.

וגם רוני וכינרת שהיו אסיסטנטים והביאו את הלב שלהם בצורה כל כך עמוקה ומשמעותית והיו שם בשבילי ובשביל כל האחרים.

תודה לכם ועליכם!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי.

יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז.

אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש.

וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם.

ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים.

המשפט היה:

ריפוי = כנות בשדה של אהבה

בום!

פתאום הנקודות התחברו לי.

הבנתי למה המשתתפים הריטריט "50 גוונים של חופש" התכוונו במשובי הסיום שלהם ובדברים שאמרו.

אחד הפידבקים שחזרו עליהם שוב ושוב ושוב, היה שהם הרגישו המון אהבה במרחב שנוצר.

האהבה הזו נתנה להם המון בטחון להיפתח, להרגיש בנוח לחשוף בעצמם דברים (מול עצמם ולעיתים גם מול אחרים), ובעיקר – להתבונן בכנות על עצמם, על החיים שלהם, על הבחירות שלהם, ועל הרצונות שלהם.

מרחב של אהבה מעניק לנו בטחון.

הבטחון מאפשר לנו לפגוש עוד חלקים בתוכנו ולהסתכל עליהם בכנות. לראות את האור שבנו וגם את החלקים שבצל.

בלי הבטחון, יהיה לנו מאד מפחיד וקשה להעז ולהתבונן עליהם. האהבה והבטחון מאפשרים את זה.

וכשמעזים להסתכל על כל החלקים שלנו, כולל הכואבים והמורכבים שיש בנו (ובכולנו יש), אפשר גם לקבל ולהכיל אותם במקום להדחיק ולהסתיר אותם (מה שעשיתי בהצלחה מרובה חלק ניכר מחיי).

ואז אנו יכולים להיות יותר ויותר כנים עם עצמנו. לראות את האמת שבנו. גם אם היא לפעמים מורכבת.

כשאנו רואים את כל החלקים שבנו, ומוכנים לקבל אותם ואפילו לאהוב את עצמנו ביחד איתם, יש שחרור של הרבה מאד אנרגיה שהשתמשנו בה כדי להסתיר, להדחיק או לתחזק איזו פרסונה חיצונית שהיא לא אנחנו.

האנרגיה הזו שמשתחררת, ולא נדרשת יותר, מורגשת כתחושה עמוקה של הקלה, שחרור וחופש.

והיא זמינה לנו לדברים אחרים בחיים שלנו.

במקום אנרגיה שמתבזבזת על הסתרה, הדחקה ותחזוקה של פרסונה מזויפת, יש אנרגיה זמינה ליצירה, להתחדשות, לאהבה, לעומק ואינטימיות.

במקום אנרגיה שמכלה את הכוחות שלנו, יש אנרגיה חדשה שמעוררת ומעניקה לנו חיים ותשוקה.

במקום אנרגיה שמרחיקה אותנו ממי שאנחנו באמת, יש אנרגיה שמחברת אותנו לעצמנו.

זה שינוי עצום.

זה שינוי עצום בחיים ובכל חווית החיים.

ושם, גם יש פוטנציאל לריפוי.

כי כשאני מוכן להתבונן על עצמי ועל החיים שלי בכנות, אני יכול להשלים ולקבל את כל החלקים שבי, לאהוב את עצמי על שלל היבטי וחלקי.

ואהבה עצמית, לדעתי, היא הריפוי הכי גדול שיש.

היא הכוח הכי חזק שיש לנו.

וככל שאנו אוהבים יותר את עצמנו, כך נוכל גם לתת יותר אהבה לאחרים.

כי כמו עם כסף, כך גם עם אהבה ואנרגיה: אני לא יכול לתת לאחרים יותר ממה שיש לי.

כנות בשדה של אהבה מאפשרת ריפוי.

ואיזו ברכה זו לחיים שלנו!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>

במהלך טיול ארוך שלי בקוסטה ריקה התארחתי מספר ימים בביתו של יובל שוורצמן שם. 

ואז הוא הזמין אותי להצטרף אליו לשידור במסגרת כנס "עוצמת האותנטיות", אז כך בהפתעה, הצטרפתי אליו במהלך השידור וההקלטה הזו עלתה כפרק בפודקאסט המיוחד של יובל "ליצנות כלכלית".

דיברנו על אותנטיות, ועל כמה קשה להיות אנחנו עצמנו בעולם שכל הזמן מנסה לשנות ולהפוך אותנו להיות מישהו אחר. 

לקראת הריטריט הקרוב של "50 גוונים של חופש", יצרתי אתגר של שבעה ימים, שבו, בכל יום עסקנו במפתח חופש נוסף. 

ריכזתי כאן את כל המפתחות וכל התרגילים במקום אחד, שיהיה לכם נוח לעבור עליהם ולתרגל. 

בכל יום שיתפתי בקצרה מפתח חופש אחד, פשוט אבל מאד משמעותי, שאם תשתמשו בו, תוכלו להכניס יותר חופש לחיים שלכם.

בהצלחה!

חלק ניכר מחיי הייתי אדם מרצה.

קל לי לומר את זה היום, אבל בעבר לא יכולתי לראות שכך הייתי, לא הייתי מודע לכך. וכשאנחנו לא מודעים למשהו אנחנו נשארים שבויים בתוכו.

ריצוי הוא דפוס פעולה טיפוסי להרבה אנשים.

פשוט כי הוא נראה לנו כמו "פתרון קל" להרבה מצבים שאנו חוששים או לא רוצים להתמודד איתם.

נכנסנו לקונפליקט עם מישהו? זה לא כיף. אז מרצים והבעיה לכאורה "נעלמת".

מתקשים לעמוד על דעתנו? או חסרי בטחון? ריצוי פותר את הבעיה, פשוט כי וויתרנו על דעתנו.

מבקשים מאיתנו משהו שלא ממש בא לנו לעשות, אבל לא נעים לנו לומר "לא", או שאנו חוששים לפגוע במישהו? מרצים.

מרצים, אך לא מרוצים.

זהו דפוס פעולה מאד קל ומהיר, שלרוב "מעלים" את הבעיה. כך נדמה לנו לפחות.

כי הבעיה לא באמת נעלמת. היא רק מודחקת הצידה ומצטרפת להר הבעיות המודחקות שאנו חוששים להתמודד איתן.

הבעיה לא באמת נעלמת, היא רק מחליפה צורה.

במקום להתמודד עם קונפליקט חיצוני שחששתי ממנו, כעת אני צריך להתמודד עם קונפליקט פנימי. בתוכי.

עם הדיסונאנס הפנימי שנוצר בגלל הריצוי שלי, בגלל שויתרתי על עצמי, בגלל שאני עושה דברים שאינם מיטבים לי.

ובגלל, כשאנחנו מרצים אחרים, אנחנו מקריבים את החופש שלנו.

מקריבים ומאבדים את החופש שלנו להיות אותנטיים, כנים ואמיתיים בעולם.

ואז אנחנו חיים זיוף ושקר.

ומשלמים מחירים יקרים על הריצוי שלנו.

אני זוכר את הפעם ההיא, כשהסכמתי לדרישה של לקוח שלא הייתי שלם איתה. לא באמת רציתי לעשות את זה, אבל פחדתי לאבד את העסקה. הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת כשאמרתי "כן, בסדר", אבל הקול שלי נשמע יציב ובטוח.

או בפעם אחרת, כשאדם קרוב דיבר אליי בצורה מזלזלת, בפני אחרים, ואני פשוט חייכתי והעמדתי פנים שזו בדיחה, כי לא רציתי להתעמת איתו. בפנים הרגשתי פגוע ומושפל, אבל המשכתי לשחק את ההצגה של זה, שזה לא מזיז לו.

אלה רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור רגעים שבהם הקרבתי את האמת שלי על מזבח הריצוי.

והמחיר? הוא היה כבד מנשוא.

איבדתי את הקשר עם עצמי. כבר לא ידעתי מה אני באמת רוצה, מה באמת חשוב לי. הייתי כל כך עסוק בלנסות לרצות את כולם, שאיבדתי את היכולת לרצות את עצמי.

הרגשתי מרוקן, כאילו אני חי חיים שאינם שלי. כל יום הרגיש כמו הצגה, ואני השחקן הראשי בהצגה שלא אני כתבתי אותה, ויותר גרוע מכך, שאני בכלל לא נהנה ממנה או רוצה להיות בה!

אבל הכי קשה? היה כשהבנתי שבמאמץ שלי לגרום לכולם לאהוב אותי, איבדתי את היכולת לאהוב את עצמי. כי איך אני יכול לאהוב את עצמי כשאני חי בזיוף?

איך אפשר לאהוב את עצמך כשאתה יודע, עמוק בתוכך, שאתה לא נאמן לעצמך?

המסע שעברתי, היה בין השאר גם מסע של שחרור מהריצוי, מסע של גילוי עצמי אמיתי. הוא לא הסתיים, הוא אף פעם לא יסתיים, כי כמה שלא אגלה עוד על עצמי, תמיד יש עוד לגלות, ועוד להעמיק ועוד לשנות ולהשתנות.

אבל למדתי. למדתי להכיר את עצמי.

למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי, גם כשהוא לוחש ממש בשקט.

למדתי לומר "לא", ו"לא מתאים לי" בלי להרגיש אשם (לא תמיד, אבל לרוב)

למדתי להביע את דעתי, גם כשהיא לא פופולרית (ולהיות מוכן לשלם מחירים על כך)

ובעיקר, למדתי לבחור בעצמי, גם כשזה מאכזב אחרים, או שהם עלולים להיפגע מכך.

זה לא מסע קל. יש בו רגעים של פחד, של בדידות, של ספק עצמי.

אבל לצידם, ישנם גם רגעים של שחרור, של גילוי, של שמחה אמיתית.

ושל חופש. החופש להיות אני.

אני זוכר רגע מיוחד, שלי עם עצמי, לפני מספר שנים, כשעוד הייתי בעיצומו של התהליך שעברתי, ירדתי לבד במעלית בבניין שהייתי בו, וכמו שכולנו עושים בסיטואציה הזו, הסתכלתי על עצמי במראה.

וזו היתה הפעם הראשונה, כשהסתכלתי על עצמי במראה, שאמרתי לעצמי – "וואלה, אני אוהב את מה שאני רואה". זה היה רגע מכונן עבורי, כשהבנתי שאני רואה שם במראה, אדם שאני אוהב. אדם שהוא באמת אני.

אני מזמין אתכם להסתכל במראה, ולשאול את עצמכם, האם אתם אוהבים את מה שאתם רואים בה?

איפה בחיים שלכם אתם מרצים אחרים? למה?

מה המחירים שאתם משלמים על הריצוי הזה?

איך היו נראים החיים שלכם אם הייתם חופשיים להיות אתם, באמת אתם?

זה לא קל לשחרר את דפוס הריצוי. לרוב הוא הופך להיות חלק כל כך אינטגראלי ובלתי נפרד ממי שאנחנו. אבל זה גם הדבר הכי משחרר שנוכל לעשות עבור עצמנו.

כי כשאנחנו משחררים את הצורך לרצות אחרים, אנחנו מרוויחים את החופש שלנו. החופש להיות אני.

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו עובדים יחד על שחרור מדפוסי הריצוי. לומדים לזהות את הרגעים שבהם אנחנו מוותרים על עצמנו, ומפתחים כלים להיות אותנטיים ואמיתיים.

כי החופש האמיתי מגיע כשאנחנו מעזים להיות אנחנו, במלואנו, בלי התנצלות ובלי פחד.

מוכנים לצאת למסע הזה? מוכנים לגלות מי אתם באמת, מעבר לכל הריצוי?

אני מזמין אתכם לבוא ולעשות את זה יחד. כי החיים יכולים להיות עשירים, אותנטיים ומלאי סיפוק – כשאנחנו חופשיים להיות אנחנו.

פורים הוא החג החביב עלי.

זוכרים את המסיבות בפורים כשהיינו ילדים? (וגם כמבוגרים), איך אנחנו אוהבים להתחפש, לשים מסיכה ותחפושת, ולהיות למישהו אחר ליום אחד?

זה משחרר, מרגש, כיף.

אבל מה קורה כשהמסיכה והתחפושת הזו הופכת להיות חלק קבוע מהחיים שלנו?

לפני שנים, בתקופה שהייתי ב"קוד המנצח", הייתי לובש חליפות. לסדנאות, להרצאות, ולפעמים גם לפגישות "חשובות".

אבל לא רק את החליפה לבשתי – לבשתי מסיכה שלמה. מסיכת "המצליחן", הבטוח בעצמו, זה שתמיד יודע מה לעשות.

בבית, היתה לי מסיכה אחרת: של האבא "המושלם", הבעל "האידיאלי". תמיד חזק, תמיד יציב, אף פעם לא מראה חולשה. זה שיודע מה צריך לעשות ומה הדבר הנכון.

עם החברים? מסיכה של הבחור הכיפי, השמח, המצליח, זה שאף פעם לא עייף או מדוכדך.

כל יום, החלפתי מסיכות. הייתי מאסטר של הסוואה עצמית.

אבל מתחת לכל המסיכות האלה? הרגשתי אבוד. מנותק. לא אמיתי.

כי בכל פעם שאנחנו שמים על עצמנו מסיכה, אנחנו מאבדים עוד חלק קטן מעצמנו. ממי שאנחנו באמת.

בכל פעם שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו מישהו אחר, אנחנו מתרחקים עוד קצת מהאני האמיתי שלנו.

וככה, לאט לאט, כמו הצפרדע שמתחממת לאיטה בסיר, איבדתי את עצמי.

לקח לי זמן להבין את זה.

לקח לי זמן להבין את הזיוף שחייתי בו.

לקח לי זמן, לקבל את האומץ, ולהסתכל על עצמי במראה ולהודות, לראשונה, בפני עצמי – שאין לי מושג מי זה האדם שמסתכל עליי בחזרה.

היה לי ברור, שהדמות הזו, היא לא אני.

הבנתי שאני כבול ושבוי בתוך הפרסונה והדמות שאני יצרתי בעצמי.

ואז הגיעה השאלה המפחידה באמת: אז מי אני באמת, מתחת לכל המסיכות האלה?

מה אני באמת מרגיש?

מה אני באמת רוצה?

מה נכון לי?

לא היה לי מושג.

וזה מפחיד. כי אם אני לא יודע מי אני, איך אני יכול לדעת מה אני רוצה מהחיים? איך אני יכול לדעת מה באמת יעשה אותי מאושר?

יצאתי למסע.

מסע לחזרה לעצמי.

התחלתי בצעדים קטנים:

– להודות בפני עצמי שאני לא תמיד יודע מה לעשות.

– ליצור את הגבולות שלי ולומר "לא" כשבאמת לא התאים לי לעשות דבר כזה או אחר.

– להראות לילדים שלי שגם אבא שלהם יכול לפעמים להיות עצוב או כואב

– לומר "אני לא בטוח" במקום להעמיד פנים שאני תמיד יודע הכל

זה מפחיד.

הרגשתי חשוף ופגיע.

מה יחשבו עליי? האם עדיין אזכה לאהבה והערכה?

אבל משהו מוזר קרה. ככל שהייתי יותר אמיתי, יותר פגיע, יותר "אני" – כך האנשים סביבי התחברו אליי יותר.

כי אנשים מתחברים לאמת. לאותנטיות. לאנושיות.

לאט לאט, התחלתי להרגיש יותר בנוח בעורי. יותר שלם (שלם זה לא מושלם). יותר… אני.

היום, כשאני מסתכל במראה, אני רואה אדם אמיתי. לא מושלם, לא תמיד חזק, לא תמיד בטוח בעצמו – אבל אמיתי.

וזה החופש האמיתי והאולטימטיבי, להיות אמיתי ואותנטי עם עצמי ועם העולם.

בדיוק כמו להתחפש בפורים, רק שהפעם אני מתחפש לעצמי האמיתי.

אז הנה כמה שאלות לאמיצים שביניכם:

– אילו מסיכות אתם עוטים בחייכם?

– מה המחירים שאתם משלמים על ההסתרה והמסיכות האלו?

– ואיך הייתם מרגישים אם הייתם יכולים להיות פשוט… אתם?

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו יוצאים ביחד למסע של גילוי עצמי. מסע שבו מסירים את המסיכות, כדי לזהות את הקול האמיתי שלנו, ולהעז להיות מי שאנחנו באמת.

זה לא משהו שאני מלמד, אלא משהו שהמשתתפים חווים.

זה לא תמיד קל. לפעמים זה מפחיד. אבל עבורי זה היה המסע הכי משמעותי שעשיתי בחיי.

כי כשאתה מעז להיות אתה, באמת אתה, ללא מסיכות וללא העמדת פנים – אתה מגלה חופש שלא ידעת שקיים.

מוכנים לגלות מי אתם באמת? להסיר את המסיכות ולחוות חופש אמיתי?

בואו נצא למסע הזה יחד.

אני זוכר את הרגע ההוא, כשישבתי על שפת הבריכה של הבית היוקרתי שלי. מסתכל על הבריכה, על החצר הגדולה והבית הגדול, וחושב לעצמי שהנה, השגתי את זה. עכשיו אני אמור להרגיש מאושר.

הרי השגתי את כל מה שהחברה שלנו אומרת שצריך להשיג: קריירה משגשגת ומצליחה, משפחה "מושלמת", בית חלומותי.

אבל לא הרגשתי מאושר.

אפילו לא קרוב לכך.

הרגשתי ריקנות מוחלטת. סוג של חנק. כאילו קירות בלתי נראים סוגרים עליי מכל עבר.

ואחרי הריקנות, הגיע הדיסוננס הפנימי הגדול: איך זה יכול להיות שיש לי את מה שרציתי אבל אני לא מרגיש מאושר מכך? או לכל הפחות מרגיש טוב.

לא הרגשתי טוב.

רק כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות תהליכים עמוקים שעברתי עם עצמי, הבנתי למה.

הבנתי שהייתי כלוא.

אמנם זה היה כלא עם רמת חיים גבוהה, אבל עדיין – כלא.

מרבית חיי, רדפתי אחרי מטרות והישגים כדי לסמן עוד V ברשימה האינסופית של דברים שאני "צריך" להשיג:

– צריך ללמוד מקצוע מכובד (לפחות 2 תארים, לא פחות!)

– צריך להתחתן

– צריך לקנות בית

– צריך שיהיו לי 3 ילדים

– צריך קריירה יציבה

– צריך לחסוך לפנסיה

– צריך להיראות טוב

– צריך להיות מצליח

– צריך להיות מאושר כל הזמן

– ועוד אינספור "צריך"ים שהיו ברשימה שלי.

כל ה"צריך" האלו היו למעשה הסורגים של הכלא שלי. של הכלא שיצרתי לעצמי.

והקטע המטורף בכל זה, שאת מרביתם לא אני הגדרתי. ולא אני בחרתי. הם באו מכל עבר – מההורים, מהחברים, מהמדיה, מהתרבות שלנו. אנו סופגים אותם מגיל אפס, עד שהם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו.

כל כך הייתי מזוהה איתם, שמרבית חיי באמת האמנתי, שאלו הם ה"צריך"ים שלי.

אבל מי קבע שאלו הם הדברים שאנחנו באמת צריכים?

מי אמר שאם יהיו לנו את כל אלו אז ההחיים שלנו יהיו טובים ומספקים?

מי אמר שאין אולי דרך אחרת להגיע לסיפוק, לאושר, להגשמה, למימוש?

הבעיה העיקרית היא שאנו מאמצים את כל ה"צריך" האלה בלי לשאול שאלות. בלי לפקפק או להטיל ספק. בלי לבדוק אם הם באמת מתאימים לנו, לערכים שלנו, לחלומות האמיתיים שלנו.

וככה, בלי לשים לב, אנו בונים לעצמנו כלא. לבנה אחר לבנה.

כשהתחלתי לזהות שאני בכלא של עצמי, המחשבות הראשונות על כך הרגישו כמו סוג של בגידה.

בגידה במי? בעצמי? במשפחה? במוסכמות החברתיות?

לא ידעתי. אבל הרגשתי את הפחד אפילו מלבחון את הנחות היסוד שעל פיהן פעלתי כל החיים.

המחשבות האלו היו הסדק הראשון בקירות הכלא שלי.

המסע לחופש היה ארוך ומפחיד. כל צעד היה מלווה בקולות פנימיים לא פשוטים:

"מה אתה עושה? אתה הורס את כל מה שבנית!"

"מה יגידו ההורים שלך?"

"אתה לא חושב על הילדים שלך?"

"אתה עוד תתחרט על זה!"

אבל היה גם קול אחר שהקשבתי לו, שקט יותר אבל עיקש: "זה לא אתה. זה אף פעם לא היית אתה".

וכך, לאט לאט, התחלתי לזהות את הסורגים האלה: את כל ה"צריך" וה"חייב" שכבלו אותי. התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות:

– מי אני באמת, מתחת לכל השכבות של ציפיות וחובות?

– מה אני באמת רוצה מהחיים שלי?

– איך נראים חיים שהם באמת שלי, ולא של אף אחד אחר?

– מה היה קורה אם הייתי מפסיק לרצות את כולם?

– האם אני באמת צריך את כל הדברים שאמרו או שחשבתי שאני צריך?

התשובות לא הגיעו בקלות. לפעמים הן הפחידו אותי. אבל כל תשובה כנה הייתה עוד לבנה שהסרתי מקירות הכלא שלי.

גיליתי שהרבה מה"צריך" שרדפתי אחריהם לא באמת היו חשובים לי:

– לא באמת הייתי זקוק לבית הענק הזה

– לא באמת הייתי צריך את כל המותגים והגאדג'טים שקניתי כדי "להיות מאושר"

– לא באמת הייתי צריך את "ההצלחה הגדולה" או העסק הגדול

במקום זה, גיליתי דברים אחרים שהיו חשובים לי באמת:

– הזמן שלי

– החופש לבחור

– היכולת ליצור

– קשרים אמיתיים ועמוקים עם האנשים החשובים לי

– חוויות חיים משמעותיות

היום, כשאני מביט אחורה, אני מבין כמה החיים ה"מושלמים" ההם היו רחוקים ממי שאני באמת. כמה הם חנקו את היצירתיות שלי, את התשוקה שלי, את הרוח החופשית שתמיד הייתה בי אבל פחדתי לתת לה מקום וביטוי.

החופש האמיתי שלי התחיל ברגע שהבנתי שאני הוא זה שמחזיק במפתח לכלא שלי. שאני יכול לבחור – בכל רגע מחדש – להישאר בפנים או לצאת החוצה.

זה לא אומר שהחיים שלי היום "מושלמים". יש בהם אתגרים, כאב, אי-ודאות. אבל הם שלי. אמיתיים. חופשיים.

אז הנה כמה שאלות עבורכם:

– איזה "צריך" אתם סוחבים על הגב?

– אילו ציפיות חברתיות מכבידות עליכם?

– אילו קירות בלתי נראים מגבילים אתכם?

ומה הייתם עושים, איך הייתם חיים את חייכם, אם הייתם משתחררים מהם?

בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו נצא ביחד למסע הזה. מסע שבו נזהה את הסורגים הבלתי נראים שלנו, נבין איך הם נוצרו, ונלמד איך לפרק אותם – אחד אחרי השני.

זה לא מסע קל. לפעמים זה מפחיד. לפעמים זה כואב. אבל זה המסע היחיד שבאמת שווה לעשות – המסע אל החופש האמיתי שלנו.

מרגישים שאתם מוכנים לצאת למסע הזה? לגלות מי אתם באמת, מעבר לכל הציפיות, ה"צריך" והחובות? לחיות חיים שהם באמת שלכם?

אם כן, אני מזמין אותך להצטרף אלינו מכאן >>

במשך כמה תקופות במהלך החיים שלי, הסתובבתי בהרגשה שאני כלוא.

כלוא בחיים שיצרתי לעצמי.

שזה אולי אחד האבסורדים הגדולים שקיימים בחיים שלנו: לרוב אנחנו הסוהרים והכולאים של עצמנו.

חיפשתי את החופש בהרבה דברים חיצוניים, עוד כסף, בית גדול יותר, טיול ארוך לחו"ל והתנתקות מהחיים "הרגילים" כאן בארץ.

חשבתי שאם רק יהיה לי את ה______ אז אגיע לחופש הנכסף.

אף אחד מאלו לא נתן לי את החופש שביקשתי ורציתי.

כששואלים אותי איך אני מגדיר חופש, אז ההגדרה הפשוטה שלי היא: לחיות את החיים בתנאים שלי.

בגדול זה אומר: היכולת שלי לקבל החלטות עצמאיות, לא מתוך כפייה או הכרח חיצוני, שיש לי אפשרויות בחירה שונות ושאני יכול לנווט את חיי בהתאם לרצונות ולאמונות שלי.

וזה לא דבר פשוט בעולם שרק מנסה לשעבד אותנו וליישר אותנו לתוך מסגרות, מערכות אמונה, כללים וחוקים.

אנחנו כל כך מוסללים, שאפילו לעצור לרגע ולשאול את עצמנו מה מתאים לנו ומה לא, זה משהו שרוב האנשים לא יעשו בכל ימי חייהם.

כי יש בזה גם משהו נוח, בלחיות לפי כללים שמישהו אחר הגדיר. זה מצריך פחות מאמץ, ולרוב גם כרוך בפחות כשלונות. זה יוצר לנו וודאות (לכאורה) ובטחון (לכאורה) שמאפשרים לנו רוגע (לכאורה).

אני אומר לכאורה כי זה אולי רוגע חיצוני, אבל במקרים רבים, בפנים הנשמה בוערת, סוערת וחסרת מנוחה.

התחושה הזו שאני כלוא בתוך החיים שיצרתי לעצמי היא לא פשוטה.

בעיקר כי אין את מי להאשים בכך

וגם כי ההבנה הבלתי נמנעת היא, שאם אני יצרתי את הכלא, אני גם היחידי שיכול לדון אותי לחופשי.

אבל זו רק רמה אחת של חופש.

הרמה השניה עמוקה ומשמעותית יותר.

ההגדרה השניה שלי לחופש היא לחיות באותנטיות עם עצמי ועם הסביבה שלי.

להיות אותנטי משמעותו להיות אמיתי וכנה. לא לנסות להציג או להראות דמות אחרת לעולם (או לעצמי).

וזה כבר הרבה יותר קשה.

כי לרוב אותנטיות מגיעה עם תג מחיר גבוה יותר. כזה, שמרבית האנשים לא יהיו מוכנים לשלם.

זה דורש אומץ וכנות רדיקלית.

קודם כל להכיר את עצמי, על כל היבטי, כולל היבטי הצל הפחות זוהרים ויפים שלי ואלו שפחות נוח לי איתם.

היכולת לחקור את עצמי לעומק, בלי שיפוטיות וביקורת עצמית, ואז לקבל את כל החלקים שמרכיבים את השלם שנקרא – אני.

זו היכולת לאהוב את עצמי, באופן שלם, על כל חלקי ועל חולשותי.

להיות קשוב לעצמי, ולהביע את עצמי באופן כנה ואמיתי, ללא מסכות, הצגות או פרסונה מתוחזקת היטב.

וכחלק מכך, גם היכולת שלי לומר "לא" כשמשהו לא תואם אותי, ו"כן" כשאני באמת מתכוון לזה ורוצה בכך.

להיות בחופש לפעול בהתאם לערכים שלי ולמצפן הפנימי שלי. שלי ולא לפי עקרונות, ערכים או אמונות שהוכתבו והוסללו לי מבחוץ.

לאפשר לעצמי להרגיש ולהביע את הרגשות האמיתיים שלי, על שלל גווניהם, גם את אלו הפחות נעימים. להיות מחובר לעולם הרגשי שלי בלי צנזורה, ללא הדחקות או טיוח.

ולחיות. עכשיו. בהווה. לא באיזה שהוא עתיד נשגב ונוצץ.

עכשיו, עם כל המורכבויות, הקשיים והאתגרים של החיים (ולכולם יש אותם, כולל לי עצמי).

זו המשמעות האמיתית והעמוקה של חופש בעיני.

לחיות חיים אותנטיים, שיש בהם הכל מהכל, ובעיקר יש בהם אמת.

האם אני נמצא שם?

לשמחתי כיום, יש הרבה יותר רגעים ותקופות בחיים שלי שאני שם.

אני לא חושב שיש מישהו שחי את זה ב-100% מהזמן כל הזמן.

המשחק בעיני הוא עד כמה מהזמן אני מצליח להגיע ולחיות במקום הזה.

כשאני בוחן את החיים שלי היום, אני יכול לראות הרבה יותר רגעים כאלו.

והדבר המדהים בכל הסיפור כאן, שזה לא תלוי בדברים החיצוניים שחשבתי שיתנו לי את החופש שאני רוצה.

לא הכסף, לא הבית, לא ההכרה או הפרסום.

שום דבר חיצוני.

רק מה שאצלי בפנים. היכולת לקבל את עצמי, ולאהוב את עצמי. ככה כפי שאני. ללא תלות במה שיש או אין לי. או בתוצאה כזו או אחרת.

בריטריט שלי, "50 גוונים של חופש", אנו יוצאים לחקור את ההיבטים האלו בדיוק. ולחוות אותם.

המטרה המרכזית שלי עבור המשתתפים היא שתוך כדי הריטריט יחוו כמה שיותר רגעים מיוחדים כאלו של חופש.

החופש להיות הם עצמם.

כי כשהחוויה הזו צרובה בתודעה שלנו, כבר יהיה לנו הרבה יותר קל לחזור לשם שוב ושוב.

אנחנו רגע לפני סיום ההרשמה המוקדמת המוזלת ביותר, ב-1/9 המחיר יעלה. אמנם לא בהרבה, אבל יעלה. כך שאם הדברים האלו נוגעים בכם, אין מה לחכות ולהתמהמה.

סקרן לפגוש אתכם בקרוב!

בתמונה: אני ברגע כזה של חופש ואותנטיות בריטריט הקודם.